ת"א 45641-03-14 אגמון יזום ובניה בע"מ נ' דנגור ואח'

1.המחלוקת בפני היא בשאלת תוקפם המשפטי של שני המסמכים שנחתמו על ידי הצדדים – המסמך שכותרתו "זכרון דברים" מיום 17.7.13 (להלן: "זכרון הדברים") והמסמך שכותרתו "מצהר הכוונות" מיום 21.8.13 (להלן: "מצהר הכוונות"). טענת המבקשת היא כי עסקינן בהסכם מחייב שיש להורות על אכיפתו. מאידך, טענת המשיבים היא כי אין מדובר בהסכם מחייב ואין להורות על אכיפה.

2.טרם אבחן שאלה זו – יש ליתן מענה לשאלת היחס בין זכרון הדברים ומצהר הכוונות. בניגוד לטענת ב"כ המשיבים והניתוח בסיכומיו, אני סבורה כי המדובר בשני במסמכים המשלימים אחד את השני – כאשר עיקר התנאים שם זהים פרט לתמורה הנוספת בסך 500,000 ₪ שתשולם למשיבים מעבר לדירה בקומת הקרקע, ובענין זה אני מקבלת את עדותו של מנהל התובעת, מר בן-חג, לפיה הצדדים חתמו על מצהיר הכוונות, לאחר החתימה על זכרון הדברים, לאור דרישת המשיבים לבצע "מקצה שיפורים".

כפי שנאמר בע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 :

"לדידי העיקר והקובע בנושא זה הוא, שלבעלי הדין, בעת ההתקשרות, ולבית המשפט, בעת שהוא מתבקש להתייחס אל המסמך, יכול להיות ברור, ועל נקלה, מה היו התנאים העיקריים בעיסקה. אם כולם משתקפים במסמך אחד, מה טוב. אם המסקנה נלמדת משני מסמכים המתקשרים זה אל זה באופן טבעי, ושני המסמכים הם לנגד עיני בעלי הדין או בית המשפט, הכול לפי המקרה, עדיין טוב ומועיל המסמך. מה לי מסמך אחד ומה לי שני מסמכים, כאשר העיסקה ידועה וברורה; כל המרכיבים העיקריים באו על ביטוים בכתב; הצדדים נתנו ביטוי לרצינות התקשרותם; בית המשפט אינו צריך לעשות את מלאכתם, ואין לומר, כי הדברים נעשו מתוך חיפזון וקלות דעת.

במקרה דנן ההסכם מיום 2.9.77 הוא, כאמור, שלם ותקין על פניו וכולל את כל מרכיבי העיסקה. אמנם, בעניין התמורה צוין בו רק חלק מהסכום, אולם התוספת מצאה את ביטויה בו-זמנית בשטרות שבכתב, המקשרים את התמורה, שבגינה ניתנו, עם ההסכם. כך משתמע מכל מקום על פני הדברים".

לפיכך, אתייחס לשני המסמכים ביחד, כ"הסכם" אחד.

3.על מנת ליתן לזכרון דברים תוקף מחייב, חייבים להתקיים שני תנאים מצטברים :

א.גמירות דעת.

ב.מסויימות.

וככל שעסקינן בעסקת מקרקעין – נדרש גם "כתב" , כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

להלן אבחן האם מתקיימים יסודות אלה :