אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> צ' נ' ויינגרטן

צ' נ' ויינגרטן

תאריך פרסום : 11/07/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
43007-09-15
27/06/2018
בפני השופטת:
מרים קסלסי

- נגד -
התובע:
ש.צ.
עו"ד ד"ר יחיאל ויינרוט ואח'
הנתבע:
רפאל ויינגרטן
עו"ד אשר אקסלרד ואח'
פסק דין
 

 

בפני תביעה נזיקית בגין לשון הרע על סך 142,178 ₪ (כפל הפיצוי המקסימאלי, ללא הוכחת נזק). תביעת לשון הרע מתייחסת למשפט שאמר הנתבע בפני אדם אחר, על התובע: "הוא הטריד כאן עובדת".

 

השתלשלות האירועים

  1. התובע שימש במשך שנים רבות כמנכ"ל עמותת ישיבת "בית אורות" (להלן: העמותה) המפעילה את ישיבת ההסדר "בית אורות" בהר הזיתים בירושלים (להלן: הישיבה). הנתבע מלמד בישיבה ומתגורר בקרוואן המצוי במתחם הישיבה.

     

  2. בין חברי העמותה לתובע התגלע סכסוך, מונו חברי ועד חדשים שהתובע כפר במינויים, נעשה ניסיון להפסיק פעילותו של התובע, התובע מצדו הקפיא את חשבון הבנק של העמותה ומנע תשלומים שוטפים של מים וחשמל. נטען כי התובע ניסה למנוע מגורי אברכים בקרוואנים במקום, ביניהם הנתבע.

     

  3. הסכסוך בין התובע לאחרים בישיבה "הניב" מספר הליכים משפטיים, ביניהם בקשות לצווי מניעת הטרדה מאיימת (הנתבע לא היה אחד המשיבים), והמרצת פתיחה שהגישה העמותה נגד הנתבע ו-12 נוספים, להצהיר על זהות חברי העמותה (ה"פ (מחוזי י-ם) 25362-04-15). כב' השופט אלכסנדר רון, שהותיר את התובע כחבר עמותה, קיבל מצד שני, הטענה כי נבחרו כדין חברים נוספים, ביניהם אלו ששלחו לתובע את מכתב השימוע ומכתב הפיטורים ושהתובע כפר בסמכותם. ערעור שהגיש התובע על פסק הדין, תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

    יש לציין כי התובע הגיש עוד עשר תביעות נוספות בגין לשון הרע נגד אנשים אחרים בישיבה,

    אך הקדמתי המאוחר.

  4. ביום 21.1.15 אירע אירוע שפרטיו שנויים במחלוקת ועיקרו הוא נעילת משרד העמותה בפני קהל התלמידים, כשבמשרד יושבים התובע ומזכירתו. ביום 23.1.15 נשלח לתובע הזמנה לשימוע. במכתב נטען כי סירובו לפתוח הדלת גרם לכאורה למזכירה "צער רב, עוגמת נפש, חרדה, ביזוי והשפלה", שכן "היא אישה נשואה והדבר מהווה 'ייחוד' ". התובע כפר בתקינות מינויים וחברותם של חברי הוועד החתומים על המכתב, לא התייצב לשימוע, ואף לא שעה לדרישה לחדול מכל פעילות בעמותה ובשמה.

    ביום 25.1.15 נשלחה אליו הודעת פיטורים. (נספחים לתצהיר הנתבע, עמ' 22-24).

     

  5. ימים ספורים לאחר מכן, בתאריך שאינו זכור לתובע, הגיע התובע למשרדו שבמתחם הישיבה ונוכח לגלות כי משרדו מנותק מחשמל. החדר בו מצוי ארון החשמל היה נעול, ולכן הזמין התובע מנעולן שיפרוץ את הדלת. למקום הגיע הנתבע וניסה להניא את המנעולן מלפרוץ הדלת. לאחר חילופי דברים שנמשכו כחצי שעה, נאמרו הדברים הבאים:

     

    "גיא (המנעולן-מ.ק.): זה שלך, שלו, של מי, שאני אבין?

    רפי: המקום הזה זו ישיבה, הוא פעם היה מנכ"ל-,

    ש': אני עדין המנכ"ל אף אחד לא פיטר אותי.

    רפי: אתה רואה הוא חושב שהוא עדין המנכ"ל, הוא הטריד כאן

    עובדת ופיטרו אותו ועכשיו הוא רוצה להתנקם.

    ש': מה אמרת ? הטריד פה עובדת?

    רפי: ככה אני הבנתי.

    ש': זה מה שאמרת עכשיו? ככה אתה אמרת, שהוא הטריד פה עובדת?

    רפי: אני לא יודע את הפרטים ,אני לא בהנהלה, אני לא יודע בדיוק מה הסיפור-

    ש': אבל אתה אמרת עכשיו וזה לא נכון-,

    רפי: ככה אני הבנתי-,

    ש': הוא הטריד פה עובדת.

    רפי: ככה אני הבנתי, אני לא יודע את פרטי הדברים.

    ש': הוא הטריד פה עובדת זה מה שאמרת?

    גיא: טוב אחי אני אין לי כוח לכאב ראש הזה ,אני מוותר, אתם בסכסוך, אני לא מתערב. אני הלכתי. תגידו למשטרה מה שאתם רוצים אחי אני לא פורץ".

    (מתוך תמלול הקלטת שיחה, נספח ד' לתצהיר התובע).

      

     

    השאלות שבמחלוקת

  6. האם אמירתו של הנתבע בפני המנעולן מהווה לשון הרע? ואם כן, האם עומדות לנתבע איזו הגנה מאלו המנויות בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965.

     

  7. ככל שמדובר בלשון הרע שהנתבע לא הוכיח קיומה של הגנה הפוטרת אותו מאחריות, מה גובה הפיצוי שזכאי לו התובע, ללא הוכחת נזק.

     

    טענות הצדדים

  8. התובע טוען שהנתבע השפיל וביזה אותו תוך כדי פגיעה בשמו הטוב וייחס לו ביצוע עבירת מין, חומרה יתירה של פגיעה נובעת מהיותו אדם נשוי ואב לילדים מהמגזר הדתי לאומי. התובע הכחיש הטענה כי הטריד עובדת או כי פוטר מעבודתו. לטענתו ישיבה במשרד נעול היתה הכרח בשל הפרעות של תלמידי ישיבה, דפיקה בפראות על הדלתות והחלונות, אשר לא השלימו עם סיום העסקתו של רב הישיבה, וכי לעובדת, כמו ליתר עובדי המנהלה היה מפתח וברצותם היו חופשיים להשתמש בו ולצאת מהמשרד.

     

  9. הנתבע טען שלאירוע "ישנם עדים רבים", כולל המזכירה שיכולים להעיד כי טענות התובע מופרכות (ס' 28 ו-88 לכתב ההגנה), בשימוש שעשה במושג "הטריד עובדת" לא היה שום הקשר מיני, התובע מסלף דבריו ואין במה שאמר "ולו שמץ של לשון הרע" ((ס' 36,37 ו-39 לתצהירו).

     

  10. הנתבע טען "אמת דיברתי", בכתב הגנתו התייחס ל"אמת" בדבר הטרדת העובדת ופיטורי התובע, אולם בתצהירו כיוון ל"אמת" בדבר פיטורי התובע בלבד (ס' 40 לתצהירו). בסיכומיו

    חזר בו מהטענה לפיה לא התכוון להטרדה בעלת גוון מיני, ונטען בשמו כי נעילת דלת המשרד כשהתובע ומזכירתו בתוכו הביאו ליצירת "ייחוד" - עבירה הלכתית, שמהווה מעשה בעל אופי מיני.

     

  11. עוד נטען על ידי הנתבע לקיומן של הגנות נוספות המנויות בחוק איסור לשון הרע, כמו: הגנת תום הלב (ס' 15(3) לחוק - הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע, הגנה על המנעולן ועל מחייתו, קיומה של חובה מוסרית וחברתית שחלה עליו, וקיומו של ענין ציבורי בנעשה בישיבה, בהיותה עמותה הנתמכת בכספי תרומות וכספי ציבור.

     

     

    הראיות

  12. בפניי הופיעו בעלי הדין בלבד. התובע חזר והכחיש כל הטרדה, מדובר במזכירה שעבד עמה במשך כ-15 שנים והוזמן לאירועים משפחתיים, בנוגע לאירוע המדובר, הוא טען כי המזכירה יכלה וגם יצאה מהמשרד באמצעות המפתח שברשותה (פרו' עמ' 19 ש' 5, עמ' 20, עמ' 31), כשנטען נגדו כי עבר על איסור הלכתי של ייחוד השיב שהיו במתחם עוד שני עובדים עם מפתחות, אחד מהם אף נכנס עם מפתח שלו (עמ' 21 ש' 27-31) ולכן "אין פה אווירת ייחוד".

  13. הנתבע העיד כי המנעולן לא התייחס אליו, הוא ניסה להסביר לו שהולך להיעשות עוול גדול, "ניסיתי להסביר את זה, שוב, באופן מידתי מאוד, באופן מתון מאוד, לא באתי ואמרתי שום דבר חד משמעי, הצגתי את זה בצורה הכי אובייקטיבית ונקייה שיכלתי" (פרו' עמ' 38), הנתבע אמר למנעולן כי התובע פוטר, וכשהתובע השיב בתוקף שהוא המנכ"ל, "הוספתי עובדה..שהכרתי אותה, ש..בעצם מסיבירה את השתלשלות העניינים על מנת לשכנע את הפורץ או שהפורץ יבין ..שיש כאן איזשהו משהו שהוא בעל תוקף באמת...כדי לתת תוקף לדברים שאני אומר" (עמ' 39), "ממש לא רציתי להגיע לזה...הרגשתי שאני צריך להוסיף כאן עובדות היו על מנת שהפורץ יבין ..שאנחנו נמצאים בסכסוך והוא (התובע-מ.ק.) עושה משהו שהוא שנוי במחלוקת וזה מה שהפורץ אכן הבין והוא הלך" (עמ' 39-40).

     

  14. בענין האירוע במשרד העיד הנתבע כך: "כל הישיבה היתה מזועזעת מהמקרה הזה (צוחק) כולם ראו את זה, כולם היו שמה, קיבלו SMS ים מאיילת, אהה...היא היתה מזועזעת, כשדיברתי איתה, אהה...היא לקחה את האירוע הזה מאוד קשה ומאז היא עזבה את הישיבה ולא חזרה, אזה...הסיפור הזה, אני לא רציתי להיכנס לפרטים בסיטואציה הזאת, ולא ידעתי הרבה מהפרטים הקנטים בסיפור, לא רציתי בדיוק להיכנס מה היה ומה לא היה, אמרתי את הדברים שפורסמו במכתב" (עמ' 42). "אין לי עניין ולא היה לי שום עניין להגיע לזה, התאמצתי השתדלתי מאוד לא להגיע לזה, לצערי הוא התעקש אז אני...הוספתי את הנסיבות שבגללן הוא פוטר"

    שאלה: "אתה הוספת שהוא הטריד עובדת

    הנתבע: "אלה היו הנסיבות". (עמ' 43).

     

  15. יש לשים לב שעל אף שנאמר שכולם ראו וכולם היו, הנתבע לא היה נוכח באירוע, ואיש מ"העדים הרבים" לאירוע "ההטרדה", לרבות המזכירה, לא התייצב. בכתב ההגנה נטען כי המקור לידיעת הנתבע הוא אדם בשם שמואל בקר ששוחח עם המזכירה (סע' 44 לכתב ההגנה), בתצהיר לא פורט מקור ידיעותיו, ואילו בחקירתו הנגדית טען שהוא עצמו שוחח עם המזכירה. אשר על כן, אם לא מדובר בעדות כבושה, מדובר לפחות בעדות שמועה, ואפילו עדות שמועה כפולה (מפי אחר ששמע).

  16. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו יש לקבל את העדות מפי השמועה כחריג לכלל האוסר על עדות שמיעה, כאמור בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש] ובכללי הפסיקה בענין "רס גסטה", הנוגעים לאמרה ספונטאנית של עד בסמוך לארוע מרגש ומסעיר. טענה זו יש להסיר כבר עתה, באשר לא הוכחה כל אמרה ספציפית, אלא אמרה או התרשמות ממצב רוח של מי שאינו עד במשפט, ואף לא נעשה ניסיון לזמנו.

     

    דיון והכרעה

    האם דבריו של הנתבע מהווים לשון הרע?

  17. על פי ס' 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן- "החוק" או "חוק לשון הרע"): "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

     

    בפסיקה נקבע שהמבחן לבחינת הדברים שנאמרו הוא אובייקטיבי, ראו ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני (30/07/1989), יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006).

     

  18. כל אדם סביר ששומע שמנהל הטריד עובדת שלו ופוטר מפרש את המילה הטרדה כהטרדה מינית. החברה סולדת מעבריינים בכלל ומעברייני מין בפרט, ולכן יש לאמרה זו משמעות חמורה.

    הנתבע עצמו הודה שלמלים "הטריד עובדת" יש קונוטציה שלילית והטלת פגם, וכי לא מדובר במשהו חיובי (פרו' עמ' 46), ואף מבחינת המנעולן היו דברים אלו שגרמו לו לוותר על העבודה ולעזוב את המקום, מה שלא עשו דברים אחרים שנאמרו במשך חצי שעה.

     

  19. אשר על כן אני קובעת כי יש בדברים שנאמרו לשון הרע, והיות שהם הגיעו לאדם אחר זולת הנפגע, הרי שהתקיים כאן פרסום לשון הרע, כאמור בסעיף 2 (ב)(1) לחוק.

    נבחן כעת, האם עומדת לנתבע הגנה, אשר תפטור אותו מאחריות.

     

    הגנת אמת בפרסום

  20. כדי לחסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, על הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום.

    האם הוכיח הנתבע כי התובע הטריד מינית את מזכירתו? הנתבע אפילו לא הוכיח כי התובע כלא את המזכירה בחדר נעול, בניגוד לרצונה, על אחת כמה וכמה שלא הוכיח כי הטריד אותה מינית, או בכלל. כשהתובע ביקש ממנו לחזור על דבריו למנעולן, מיד הסתייג הנתבע ואמר: "אני לא יודע בדיוק מה הסיפור... ככה אני הבנתי".

    לטענתו ציטט ממכתב השימוע. עוד העיד כי שוחח עם המזכירה והיא היתה "מזועזעת" (עמ' 41 ש' 34). עדות על הלך רוחה של המזכירה, אינה מהווה עדות על האירוע עצמו, לא צוטטה שום אמרה ספונטאנית שנאמרה על ידה, מה עוד שקבלת אמרה ספונטאנית כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מחייבת כי אומר האמרה יהיה עד במשפט (ס' 9 לפקודת הראיות). המזכירה לא העידה ואף לא נעשה כל ניסיון לזמנה, על אף שהוצהר על כוונה כזו בכתב ההגנה. כך גם לא זומן איש מבין התלמידים שנטען כי קיבל ממנה הודעות SMS בזמן אמת, ובוודאי שלא הוכחו נסיבות מיוחדות וחריגות לאי התייצבותה.

     

  21. עדות יחידה של בעל דין, שהיא עצמה עדות שמועה, או עדות שמועה מכלי שלישי, אינה מספיקה להוכיח "אמת דיברתי" שהתובע הטריד את מזכירתו, ולכן אני קובעת כי הנתבע נכשל להוכיח שהיה אמת בדבריו.

     

  22. די באי הוכחת האמת בפרסום כדי לשלול ההגנה, שכן יש צורך בהתקיימות שני תנאים מצטברים, ומכל מקום, אין בפרסום הנ"ל עניין ציבורי כהגדרתו בפסיקה – ענין שעשוי להביא תועלת לקהל הפרסום ושיש במידע כדי לעזור בגיבוש דעה בעניינים ציבוריים (ראו ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה (1994). סיבת פיטוריו של התובע אינה בבחינת מידע שאמור לעזור למנעולן לגבש דעה בנוגע לעניינים ציבוריים, וההחלטה אם לפרוץ המנעול אם לאו, אינו עניין ציבורי.

     

    הגנת פרסום מותר

  23. הנתבע טוען כי קיימת לו הגנה כאמור בסעיף 13 (9)-(11) לחוק, דהיינו, פרסום שהיה הנתבע חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך.

    על תכליתה של ההגנה בסעיף 13 ראו דברי כב' השופט דנציגר בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.02.2017):

    "תכליתו של סעיף 13 הוסברה כהענקת 'זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות'... ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן."

     

  24. הנתבע לא מילא תפקיד רשמי ברשות רשמית, עמותה אינה רשות רשמית, ואף אם רוצה ב"כ הנתבע לטעון זאת, ממילא לא הוכח כי פרסום אירוע "ההטרדה" הוא חלק מתפקידו של הנתבע, או של העמותה. גם הטענה המפולפלת שלא הוכחה, כי במוקדם ובמאוחר היה מופיע בתיק העמותה אצל רשם העמותות מכתב השימוע, ותוכנו היה גלוי לציבור הרחב, אין בה כדי להכשיר את הפרסום הלא מדויק שעשה הנתבע לדברים שנכתבו במכתב.

    יש לציין כי ממילא מדובר בטענה שהופיעה לראשונה בסיכומי הנתבע, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה, ובאילוץ מלאכותי של הוראת החוק לנסיבות המקרה שלפנינו.

     

    הגנת תום הלב

  25. הנתבע טוען לקיום ההגנה בסעיף 15 (2) הקובע כך:

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

    (1)...

    (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

     

    מדובר בשני תנאים מצטברים: תום לב וחובה חוקית, מוסרית או חברתית.

     

  26. לטענת ב"כ הנתבע, בהיות הנתבע מורה בישיבה, מתגורר במתחם ומודע לסכסוך המשפטי הקיים ולבקשת וועד העמותה המוסמך לנהל את מתחם הישיבה, הוטלה עליו חובה מוסרית וחברתית לעדכן את המנעולן על קיומו של הסכסוך ועל כך שהתובע לא היה רשאי להורות לו לפרוץ המנעול, משום שהוא פוטר מתפקידו. מהראיות שהוצגו בפניי למדתי כי מטרת הנתבע היתה למנוע מהתובע שימוש בחשמל למשרדו, כדי שלא יוכל להמשיך בתפקיד המנכ"ל שאחז בו בכל כוחו, על אף התנגדות חברי הוועד החדשים, וכתגמול על סירובו לשאת בתשלום החשמל לישיבה (עמ' 51 ש' 26-33), אין בין זה לבין חובה מוסרית או חברתית דבר וחצי דבר, מדובר בסכסוך על כוח ושליטה באמצעים הכספיים של העמותה, שירד לפסים אישיים, לפעולות כוחניות ועשיית דין עצמי.

    אף אם נניח כדברי הנתבע שחשש כי התובע ישתלט על חדר החשמל ויפסיק החשמל לישיבה (פרו' עמ' 47), הדרך למנוע זאת הוא בפנייה לבית המשפט לסעד זמני דחוף, אולם הנתבע העיד: "ממה שאני ראיתי, לא תמיד נותנים את הסעד הזה" (פרו' עמ' 47 ש' 17), ובעיניו העוול הגדול שעלול להיגרם לישיבה הצדיק את מעשיו.

    "אין לי עניין, ולא היה לי שום עניין להגיע לזה, התאמצתי והשתדלתי מאוד לא להגיע לזה, לצערי הוא התעקש אז אני הוספתי את הנסיבות שבגללן הוא פוטר". (פרו' עמ' 43 ש' 15-16).

    מדברים אלו ונוספים שצוטטו לעיל, ומעצם הסכסוך האישי שקיים בין התובע לנתבע, שהרי לו היה הדבר תלוי רק בתובע, הנתבע כבר היה מפוטר, או למצער לא מתגורר במתחם, תום לב נשלל מעצם קיומו של הסכסוך ביו השניים (השוו לע"א (י-ם) 13661-10-12 עו"ד באדר נ' בנימין, 27.12.2013, פסקה 76).

    זאת ועוד, הנתבע היה מודע לפגיעה שעלולה להיגרם לתובע אם יאמר שזה הטריד עובדת, הוא "נצר" את "נשקו", אך בחלוף חצי שעה, כשהמנעולן לא התרשם מדבריו האחרים והתובע המשיך בשלו, שלף הנתבע את המשפט הנוגע להטרדת עובדת, וכך הצליח להשיג את מטרתו.

     

  27. היות שהנתבע לא פעל בתום לב והגנת סעיף 15 דורשת זאת כתנאי ראשון מיותר לבדוק את החלופות שבסעיף, יחד עם זאת, אפשר לומר כי מבין כל החלופות, ההגנה על ענין אישי כשר, היא היחידה הרלוונטית. לנתבע היה ענין אישי בסילוקו של התובע, אולם לא ניתן "להכשיר" את פעולתו. לא קמה כל חובה לדבר בגנותו של התובע, כפי שטען ב"כ הנתבע, ואף הציטוט מהלכות איסורי לשון הרע במשפט העברי, כפי שהובא בפרשת אילנה דיין, על ידי כב' השופט רובינשטיין, אין בו כדי להועיל לנתבע, באשר הוא מתנה את פרסום הדברים, בכך שלא קיימת דרך אחרת למניעת הנזק, בכך שהדברים לא יסבו נזק של ממש למי שהוא מספר עליו לשון הרע, "ושהדברים הנאמרים יהיו ידועים לו בידיעה ברורה ולא על פי שמועה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין (18.9.14)). 

     

  28. גם טענת ההגנה בנוגע להבעת דעה, היא מאולצת, האם באמת היה חשוב לנתבע להביע דעתו על התובע באוזני פורץ מנעולים?? האם זה מה שהוא הבין, או שהוא הבין שמדובר בסכסוך שהוא אינו מתערב בו, וכך אמר בטרם הלך: "אין לי כוח לכאב ראש הזה, אני מוותר, אתם בסכסוך, אני לא מתערב, אני הלכתי, תגידו למשטרה מה שאתם רוצים אחי אני לא פורץ" (עמ' 2 לתמלול השיחה).

    סיווג ענין כהבעת דעה ייעשה על פי מבחני השכל הישר ועל פי כללי ההגיון (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו (1992). השכל הישר קובע כי לא סימפוזיון והחלפת דעות היה כאן.

     

    סיכום ביניים

     

  29. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע פרסם לשון הרע נגד התובע, לא נמצאה כל הגנה בחוק שיכולה לפטור אותו מאחריות, ולכן הוא מחויב בפיצוי התובע.

     

      

    הפיצוי 

  30. סעיף 7א לחוק, קובע: "פיצוי ללא הוכחת נזק

    (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

     

    (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. "

     

    הסכומים צמודים למדד המחירים לצרכן מספטמבר 1998.

     

  31. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב שמטרתה "להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח-1998, ה"ח 2748, 568).

     

  32. "במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם... בהקשר זה, מתמקד הפיצוי ברצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב. ברוח זו, קובע סעיף 7א(ג) לחוק כי כאשר נעשה פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק לנפגע פיצוי, אף ללא כל הוכחת נזק, עד כפל הסכום הקבוע באותה הוראה. הוראה זו מצביעה על כך ששיקולים שכל עניינם טמון באשמו של המפרסם, נתפסים על ידי המחוקק כמצדיקים הגדלה של שיעור הפיצויים המושת עליו." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.08.2008)).

    ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (08.09.2013) אומר כב' השופט דנציגר "שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע..."

     

  33. התובע דורש פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום המקסימאלי, לטענתו דברי הנתבע נאמרו במטרה לפגוע בו ומתוך כוונה ברורה להשפיל לבזות ולפגוע בשמו הטוב ולכן יש לחייבו בכפל הפיצוי המקסימאלי. מנסיבות המקרה ומעדותו של הנתבע אני מתרשמת כי אף שלא היה תום לב בהתנהגותו, לא היתה לו כוונה זדונית לפגוע בתובע, שאם לא כן, היה אומר כבר בתחילת השיח עם המנעולן את דברי לשון הרע שאמר.

  34. נעבור אם כן לדון בשאלה האם זכאי התובע לפיצוי מקסימאלי של 50,000 ₪. ב"כ הנתבע טען כי מדובר ב"מעשה של מה בכך" כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין, אשר יש בו כדי לדחות התביעה, וכי אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בתלונה על כך. איני יכולה להסכים עם הטענה הזו. לומר על אדם שהוא הטריד אשה, עובדת שלו, ללא כל ביסוס ראייתי, הוא דבר חמור, שמצדיק נקיטת הליך משפטי, על אחת כמה וכמה, כאשר האומר זאת, הוא רב ומורה בישראל.

    עוד נטען כנגד התובע כי בחירתו לנהל הליך משפטי תביא לפרסום האירוע ולו רצה לשמור על כבודו היה צריך להימנע כליל מהגשת התביעה. גם לטענה זו איני יכולה להסכין, במיוחד לא עם הנפשות הפועלות בעמותה. לו היה התובע מוחל על כבודו, היו מי מאנשי הישיבה מתחזקים בדעתם שזה מה שאירע והיו נותנים לכך ביטוי נוסף פומבי יותר.

    אם מבקש הנתבע להפנות להתנהגות הצדדים לאחר האירוע, הרי שהעדר התנצלות מצד הנתבע, לא תורמת להפחתת הפיצוי, ראו סעיף 19 לחוק העוסק בהקלות

    על אף האמור, הפיצוי צריך להלום את היקף הפרסום הנוכחי, שהוא מינימאלי - באוזניו של אדם אחד בלבד, שאף לא הכיר את התובע, ולא היה לו כל עניין במי מהצדדים, למעט ביצוע העבודה שלשמה הוזמן.

     

     

    סוף דבר

  35. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ונוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי היו בדברי הנתבע משום לשון הרע, לא עמדה לנתבע כל הגנה מפני חיובו, באשר הפרסום לא היה אמת ולא נעשה בתום לב. יחד עם זאת, כוונת זדון של ממש לא היתה כאן.

     

  36. בהתחשב בפרסום המצומצם, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בסך של 30,000 ₪.

    כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם הוצאות משפט בסך 3,500 ₪, ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.

    כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, 27 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ