ת"א 42934-02-12 טאלב נ' האחים חיון- בית מלאכה לעבודות שיש ואח'

בפניי מונחות בקשות מטעם הצדדים: בקשת ההגנה לדחיית התובענה כבר בשלב מקדמי זה, ובקשת התביעה למתן היתר לתיקון כתב התביעה.

עסקינן בתביעתו של מר טאלב טאלב (להלן: "התובע") אשר לטענתו ביום 12.03.08 במהלך עבודתו אצל הנתבעים בעסקי ריתוך, ליטוש והרכבת לוחות שיש, בעודו אוחז בצינור אוויר כחלק מעיסוקו, השתחרר לפתע הצינור ופגע בעינו השמאלית.

התובע פנה למוסד לביטוח לאומי אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לו נכות צמיתה בשיעור 19%.

התובע הגיש תביעה וצירף לה חוות דעת מאת המומחית, ד"ר ויגננסקי יפה אשר קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעורים שלהלן: 20% בהתאם לת' - 52 (1) 7 א בגין חדות ראיה של 6/60 בעינו השמאלית. ו- 5% נוספים בהתאם לת' 61 א' ובגין כתמי קרנית באיזור מרכזי.

ההגנה כפרה בחבות ולחלופין כפרה בנזק. הנתבעים הגישו חוות דעת מאת המומחה ד"ר אורי מלר אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 15% בהתאם לת' 52 (1) לתקנות המל"ל וזאת באופן זמני עד לביצוע ניתוח השתלת קרנית, אשר לאחריו ידרש התובע לבדיקה נוספת לשם הערכת נכותו.

לאור הפערים בין חוות הדעת של הצדדים ומשלא השכילו הצדדים להגיע לכלל הסכמה בענין זה, בהחלטתי מיום 27.02.14 מיניתי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום העיניים את פרופ' אבינועם אופיר אשר קבע בחוות דעתו מיום 15.06.14 כי בעינו השמאלית של התובע ישנה צלקת במרכז הקרנית בגודל 2.2*4.3 מ"מ. בהסתמך על הבדיקות שערך התובע בסמוך לפגיעה קבע המומחה כי הצלקת מתאימה לפגיעה ישנה יותר, כאשר לא מן הנמנע כי ניתן לשייך את הצלקת לפגיעת אבן עליה התלונן התובע ב- 7/11/07, אולם היעדר רישומים על בדיקות בעקבות הפגיעה מונעים קביעה ברורה. המומחה ציין מספר חלופות לטיפול בצלקת זו אולם קבע כי היא הותירה בעינו של התובע נכות צמיתה בשיעור 15% בהתאם לת' 52(א)(1)(6) לתקנות המל"ל, אשר כאמור לא נמצא קשר בינה לבין האירוע נשוא התובענה.

ביום 30.12.14 הגישו הנתבעים בקשה מטעמם למתן פסק דין הדוחה את התביעה בהסתמך על קביעותיו של המומחה כי "אין קשר בין האירוע נשוא התביעה והממצאים", עוד הלינו הנתבעים כי התביעה הוגשה בלא חוו"ד התומכת בטענות שברפואה וחוו"ד מטעמו הוגשה רק כ- 4 חודשים מאוחר יותר, כמוכן בקשת גילוי המסמכים נענתה רק כעבור שיהוי ניכר,כך גם בקשת כתב ויתור הסודיות שנשלח רק לאחר פניות רבות.

ביום 04.01.15 הגיש התובע תגובתו לבקשה, במסגרתה נטען כי חוו"ד המומחה ששללה את הקשר בין הפגיעה לנכות העלתה הסברה כי התובע נפגע מספר חודשים קודם לכן במהלך עבודתו אצל הנתבעים ומכאן הנכות שנקבעה, משכך מבקש התובע לתקן את כתב התביעה שיכלול אף את הפגיעה הקודמת.

ביום 14.01.15 הגישו הנתבעים תשובה מטעמם במסגרתה הביעו התנגדותם לתיקון כתב התביעה בטענה כי המדובר באירוע אחר שאינו מוזכר בכתב התביעה, כך גם אינו מוזכר בחוו"ד של ד"ר יפה תמרה ויגננסקי, מומחית מטעם התביעה. יתירה מזה, גם מומחה מטעם בית המשפט ציין כי אין בפניו די חומר בקשר לפגיעה זו. כמו כן נטען כי במצב דברים זה על התובע להגיש כתב טענות נוסף המפרט את נסיבות התאונה הנטענת לראשונה בבקשתו, ובמידה וכך תישמר לנתבעים הזכות להעלות טענות מקדמיות כנגד כתב התביעה החדש כגון התיישנות וכיוצ"ב.

ביום 19.01.15 הגיש התובע את תשובתו לתגובת הנתבעים, במסגרתה טען כי אין חולק שגם הפגיעה הקודמת אירעה בחצרי הנתבעים, והנזק נתגלה רק בחוו"ד המומחה, כאשר ס' 89(2) לפקודת הנזיקין התשכ"ח- 1968 קובע כי מרוץ ההתיישנות יחל עם מועד גילוי הנזק ע"י הניזוק, אשר בענייננו נתגלה רק מתוך חוו"ד המומחה.

דיון והכרעה

באשר לטענת ההגנה למתן פסק דין הדוחה את התביעה בגין חוו"ד של מומחה מטעם בית המשפט אשר לא מצא קשר סיבתי בין הממצאים המאובחנים לפגיעה הנטענת, סבורני כי אין מקום בשלב מקדמי זה להורות על דחיית התביעה מבלי שנשמעו עדויות וטענות הצדדים לגופה של תביעה. הגישה המקובלת היום היא כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית (א' ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280; ש' לוין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים, הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451).