ת"א 42089-04-15 ואח' יודיס נ' ברקן

בפניי שתי תביעות מאוחדות, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע" או "החוק"), במסגרתן עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצויים בסך כולל של 400,000₪, בגין פרסום דברים של לשון הרע אודותיו.

רקע

התובע, שימש בכל הזמנים הרלוונטיים בתביעות כיו"ר סניף מפלגת "ישראל ביתנו" בעיר עפולה, ובחלק מן המועדים ועד היום משמש כסגן ראש עירית עפולה בשכר. הנתבע, חבר מועצת העיר עפולה במועדים הרלוונטיים לתביעות, בחלק מן המועדים שימש כסגן ראש עירית עפולה, ומשמש כיום כמשנה לראש עירית עפולה ללא שכר.

התובע והנתבע הם יריבים פוליטיים שבבחירות המוניציפליות האחרונות, בשנת 2013, נבחרו למועצת העיר עפולה. לאחר הבחירות החל הנתבע לשמש כסגן ראש העיר, ועם הצטרפות מפלגתו של התובע לקואליציה בדצמבר 2013, הוחלף בתפקיד זה על ידי התובע, ועבר לשמש כמשנה ראש העיר ללא שכר.

התובע הגיש נגד הנתבע שתי תביעות בעילה של לשון הרע. האחת הוגשה ביום 26.4.15 בבית משפט השלום בבית-שאן, והשניה הוגשה ביום 2.6.15 בבית משפט השלום בנצרת. בהחלטה מיום 27.12.15 אוחד הדיון בתביעות לבקשת הצדדים (התביעות יכונו להלן גם: "התביעה").

במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדות שלוש כתבות שפורסמו בעיתון "אינדקס העמק והגליל" (להלן: "אינדקס") וביטויים (שהודגשו על ידי התובע להלן) שלטענתו נאמרו על ידי הנתבע נגדו ומהווים לשון הרע (להלן: "הדברים","הביטויים").

הכתבה הראשונה

בכתבה מיום 29.8.14 (להלן: "הכתבה הראשונה") צוטטו הדברים הבאים מפי הנתבע:

"... בעניין ד"ר בוריס יודיס וחבריו אומר רק: אם אתה צריך את ה...אתה צריך לשלם לה, אנחנו צריכים את בוריס יודיס ולכן לא אתנגד למינויים ותפקידים, אנחנו צריכים קואליציה אז עושים זאת, אין מה לעשות..."

הכתבה השנייה 

בכתבה מיום 27.3.15 (להלן: "הכתבה השנייה") שכותרתה: "המאבק בין סגן ראש העיר למשנה ראש העיר בעפולה נמשך", צוטטו מפי הנתבע בין היתר הדברים הבאים:

"יודיס לא מבין כלום ולא שווה כלום... הכלב נובח והשיירה עוברת, הרי כולם יודעים למה בוריס בעיריה, אם צריכים זונה חייבים לשלם לה ובוריס צריך משכורות בלי לעשות כלום...האיש הזקן הזה בן 61 חסר תוחלת..."

הכתבה השלישית

בכתבה מיום 1.5.15 (להלן: "הכתבה השלישית") שכותרתה "ד"ר יודיס: בצורה ברברית וחסרת היגיון מחלקת הקליטה ניסתה לחסל את אולפן הגיור", תקף התובע גורמים במחלקת הקליטה עליה ממונה הנתבע, ובתגובתו לדברים הנתבע צוטט בין היתר כך:

"בוריס פשוט אידיוט, זהו נסיון פוליטי להכניס דיסאינפורמציה לציבור העולים ולעשות כל מיני מניפולציות לציבור כמו שדר' יודיס יודע לעשות רק בגלל זה הוא נמצא עכשיו בחקירות"

בתצהיר העדות הראשית מטעמו, טען התובע כי התבטאויות נוספות של הנתבע, בהן: "לצערי יודיס חסר תעסוקה, לא עושה כלום ומקבל משכורת חינם" וכן "בוריס יודיס, מורה למתמטיקה 3 יחידות בבית ספר, לא היה שום קשר לאירוע..." מהוות לשון הרע, אולם בסיכומים מטעמו זנח טענותיו ביחס לביטויים אלה.

הצדדים חלוקים בשאלה אם הדברים נאמרו על ידי הנתבע ואם הם מהווים לשון הרע.

טענות הצדדים

התובע טוען כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע, ונועדו להשפיל ולבזות אותו בעיני הבריות תוך פגיעה בתדמיתו הציבורית בעיני הציבור הרחב, רעייתו, ילדיו ונכדיו, והם מהווים לשון הרע.

הנתבע טוען כי הביטויים המיוחסים לו כלל לא נאמרו על ידו; כי אם ייקבע כי נאמרו על ידו, אין הם מהווים לשון הרע; לחלופין, כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 13(9), הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14, והגנות תום הלב בסעיפים 15 (1)-(4), (6), (7), (10), (11) לחוק. לטענתו, התובע הגיש את התביעות במכוון בבתי משפט שונים כדי להתיש אותו, לגרור אותו להוצאות, וכחלק ממסע הכפשה של התובע נגדו, בסיוע העיתון אינדקס והעורך שלו, המקורבים לתובע, ושלמרות האחריות המוטלת עליהם לפרסומים הנטענים מכוח סעיף 11 לחוק, לא צורפו על ידי התובע כנתבעים בתביעה.

דיון והכרעה

חוק איסור לשון הרע נועד ליצור נוסחה המאזנת בין ערכים וזכויות אשר ההכרה בהם היא צינור החיים של המשטר הדמוקרטי. מחד חופש הביטוי ומאידך זכותו של האדם לשם טוב, שהיא זכותו של אדם לשאת את שמו בין הבריות מתוך הכרת ערך עצמי, זכות אשר הינה חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817).

חופש הביטוי חיוני להבטחת תקינותו של משטר דמוקרטי, אשר בנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של הפרט בחברה; הוא חובק את הכול ו"הוא משתרע על ביטוי פוליטי, ספרותי או מסחרי...לעניין היקפו של חופש הביטוי, אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו". (דברי הנשיא ברק בבג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, בעמ' 676).

חרף חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי, אין מדובר בזכות מוחלטת שהיקפה בלתי מוגבל. גבולות הזכות לחופש הביטוי, הן פרי איזון בינה לבין זכויות ואינטרסים ציבוריים אחרים, שעומדים לעיתים מנגד. תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מעניין לעניין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.06)) (להלן: "עניין בן גביר"), (אהרון ברק, פרשנות חוקתית, התשנ"ד-1994, 434).

בתביעה זו, נבחנים גבולותיו של חופש הביטוי בשיח המתקיים בין שני נבחרי ציבור. בהתאם להלכה שאומצה בפסיקה, כשמדובר בפרסום על איש ציבור, ההגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות מקבלת חשיבות יתרה ביחס לשמו הטוב (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 622-621 (2002)) (להלן: "עניין אפל"). פרסום הנוגע לאיש הנושא תפקיד ציבורי ולטוהר המידות האישי שלו, אף אם הוא נעשה תוך שימוש בביטויים קיצוניים וקשים, מקבל הגנה יותר מפרסומים אחרים, שכן "דברי נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה של חופש ביטוי" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', נח (3) 558 (פורסם בנבו, 04.03.2004) (להלן: "פרשת שוקן")). ביקורת ציבורית פוליטית היא תנאי בלעדיו אין לקיום משטר דמוקרטי, שכן זכותו של הציבור לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (ראה אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), 234-235 (להלן: "שנהר"); ת"א (ת"א) 67115-07 דבורה נ' ציזר (פורסם בנבו, 18.10.2009).

יחד עם זאת, אין הדבר אומר כי שמו של איש הציבור הוא הפקר, ועל בית המשפט ליתן משקל ראוי לזכותו של איש הציבור לשם טוב, שכן שמו הטוב הוא היקר בנכסיו (ר' עניין אבנרי; שנהר, בעמ' 70-73). בענייננו, מדובר באיש ציבור המכהן כסגן ראש עיר, תפקיד בעל מעמד ציבורי ופוליטי, הנושא עמו הערכה ציבורית מצד בוחריו ומצד הציבור אותו הוא משרת, ותלוי באמון הציבור להמשך מילוי תפקידו (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו).

על פי המבחנים שהותוו בפסק-דין שוקן (שם, בעמ' 568, א-ב). ינותח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע בארבעה שלבים. בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן בהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע; בשלב השני ובמידה שמתקיים התנאי הראשון - יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ובהתאם לתכלית החוק. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם אחת מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק ובשלב האחרון, אם נקבעה חבות, נבחנת סוגיית הפיצויים.

בטרם אפנה לבחון את הפרסומים בהתאם למתווה האמור, אדרש למחלוקת בין הצדדים, אם הביטויים מושאי התביעות נאמרו ידי הנתבע או שנכתבו על ידי עיתון אינדקס, כטענתו.

האם הדברים שפורסמו נאמרו על ידי הנתבע?

בכתב ההגנה ובתצהירים מטעמו טען הנתבע, כי הדברים שצוטטו מפיו לא נאמרו על ידו, ואף כללו מילים בעברית שכלל לא הכיר, כמו הביטוי "חסר תוחלת" או "נובח" (שהתובע לא טען כי היא מהווה לשון הרע).

התובע זימן את עורך עיתון אינדקס (להלן: "העורך") בו פורסמו הדברים, כעד מטעמו, וזה האחרון העיד, כי הדברים שנכתבו מפי הנתבע בכל הפרסומים, הם ציטוט מדויק ומלא של דבריו. העד ציין כי אינו מקליט את דברי המרואיינים ותאר את שיטת עבודתו באופן הבא: "אני עובד כקצרן, עובד בשיטה הישנה, יושב ועושה העבודה, שאני מתקשר לכל אחד אני יושב מולי עם דפים ועט וכותב במהירות ובדיוק מלא את הדברים המלאים". העורך חזר והדגיש מספר פעמים כי הוא מצטט את דברי המרואיינים במדויק "מילה במילה", אולם בחקירתו בעניין זה הודה כי לעיתים הוא מוסיף לדברי המרואיינים "מילות קישור"(עמ' בפרוטוקול, עמ' 12 שו' 12) או משלים מילים לדברים שנאמרו על ידם, כפי שהסביר "כשאנשים מדברים איתי ושפתם עילגת, אני יודע שהם רוצים להוסיף מילה, אני שואל אם הם מתכוונים ואם הם מאשרים אז אני כותב" (בפרוטוקול, עמ' 12, שורות 13-14).

התובע טוען כי העורך הוא עד ניטרלי שלא נמצאו סתירות בדבריו, ויש להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבע. לטענתו, העובדה שהנתבע לא פנה למערכת העיתון לאחר הפרסומים אף לא לאחר שכבר הוגשה התביעה הראשונה, במחאה על כי ציטוט דברים שלא נאמרו על ידו, ואף נמנע מלהגיש הודעה לצד שלישי נגד העיתון במסגרת התביעות דנן, מלמדת כי אין בטענה שלא אמר את הדברים המיוחסים לו ממש, ובאשר לטענת הנתבע כי לא הכיר חלק מן הביטויים שצוטטו בשמו, מדובר בטענה לא הגיונית שיש לדחותה.

לטענת הנתבע אין לקבל את עדות עורך העיתון שכן הוכח כי אינו עד ניטרלי כנטען. העורך הגיע לבית המשפט עם התובע ובא כוחו, הוכן לעדות על ידם ועבר הדרכה כיצד להשיב לשאלות. עדותו היתה מגמתית, מלאה בסתירות, לא מהימנה, וברור היה ממנה באיזה צד של המתרס, פוליטי וחברי, הוא מצוי. כמו כן העורך עצמו אישר בעדותו כי לעיתים הוא משנה את דברי המרואיינים.

איני מקבלת את הטענה כי העורך הוא עד ניטראלי במקרה דנן. הפרסומים מושאי התביעות התפרסמו בעיתון אינדקס שהעד הוא עורכו, ולמרות אחריותם לפרסומים מכוח סעיף 11 לחוק, נמנע התובע מלצרפם כנתבעים בתביעה, ואף זימן את העורך כעד מטעמו. יש בכך כדי ללמד על יחסי הקרבה השוררים בין הצדדים ועל קיומו של אינטרס משותף לשניהם בתביעה זו.

יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים והתרשמתי מעדותם בפניי, איני מקבלת את גרסת הנתבע כי הדברים שצוטטו מפיו בשלוש כתבות שונות, בתאריכים שונים, לא נאמרו על ידו . למעט הביטוי "חסר תוחלת". אני סבורה שאם אכן לא היו הדברים נאמרים על ידו, חזקה עליו כי היה פונה למערכת אינדקס, מוחה על סילוף דבריו, ומבקש להעמיד דברים על דיוקם. ביחס לביטוי "חסר-תוחלת" (שמשמעו חסר תקוה או מטרה), התרשמתי כי הביטוי שאינו יומיומי ותדיר, אינו מוכר לנתבע (ספק אם משמעותו נהירה לתובע) וסביר יותר שלא נאמר על ידו. התרשמותי היא, כי בעת עריכת הכתבה הוסף הביטוי בהמשך לדברי הנתבע "...עצוב לי על האיש הזקן הזה בן 61 חסר תוחלת". מכל מקום, איני מוצאת להרחיב בעניין זה מעבר לאמור, נוכח מסקנתי להלן, כי הדברים מושאי התביעה אינם מהווים לשון הרע.

כשכל האמור לעיל לנגד עיניי, אפנה לבחון את הדברים על פי המבחנים שהותוו בפסיקה.

פרשנות דברי הפרסום

התובע טוען כי הביטויים נאמרו בכוונה לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות ולפגוע בתדמיתו הציבורית. החוק קובע כי שימוש בחופש הביטוי הנושא בחובו לשון הרע, לפי ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית, ובתנאים מסוימים אף עבירה פלילית (סעיף 6 לחוק). סעיף 1 לחוק קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

"(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

 (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

 (4)...".

ההוראות הרלוונטיות לענייננו בהגדרת לשון הרע הן ס"ק 1 ו- 2 בסעיף 1 לחוק הנ"ל. די בכך שהפרסום עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים הקטנים 1-4 לחוק, כדי שתוכח עילת לשון הרע. (שנהר, עמ' 121-122).

בבוא בית-המשפט לבחון פרשנות של פרסום, עליו נטען כי הוא מוציא דיבה, עליו לעשות כן מבעד לעיניו של האדם הסביר, כאשר "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים..." (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337 (1989)). עם מתן הפרשנות לפרסום, יש לבחון האם יש בפרסום משום לשון הרע על פי הגדרתה בחוק, ותוך כדי כך: "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי" (עניין שוקן, בעמ' 570).

הכתבות

הכתבה הראשונה היא סיקור עיתונאי של המו"מ שהתקיים באותה עת, לצירופה של המפלגה בה חבר התובע לקואליציה, ולחילופי התפקידים הצפוים בשל השינוי בהרכב הקואליציה ובחירתו של התובע לשמש כסגן ראש עירית עפולה במקום הנתבע. בסוף הכתבה צוטטה תגובה מפי הנתבע, בה נאמרו בין היתר הדברים הבאים:

"...בעניין ד"ר בוריס יודיס וחבריו אומר רק: אם אתה צריך את ה...אתה צריך לשלם לה, אנחנו צריכים את בוריס יודיס ולכן לא אתנגד למינויים ותפקידים, אנחנו צריכים קואליציה אז עושים זאת , אין מה לעשות..."

התובע טוען כי המשפט "אם אתה צריך את ה... אתה צריך לשלם לה", מהווה לשון הרע, שכן הנתבע כינה את התובע "זונה". אלא שעובדתית, המילה "זונה" אינה מופיעה בכתבה ומדובר במסקנה של התובע כי זו המילה שהושמטה מן המשפט. איני סבורה, כי הקורא הסביר, היה מתעכב בשטף הקריאה של הכתבה כדי להשלים את המילה החסרה במשפט, ואף אם היה עושה כן, והיה מסיק כי מן המשפט נשמטה המילה "זונה", היה בכך כדי להביאו לראות בתובע "איש ציבור נעדר עקרונות ועמדות שמוכר את עמדותיו וציבור בוחריו תמורת כסף, כפי שזונה מוכרת את שירותיה" כטענת התובע.

מן ההקשר של המשפט במכלול הדברים של הנתבע, לפיהם הקמת קואליציה כרוכה במחירים והיענות לדרישות כאלה ואחרות של השותפים המצטרפים, מבין הקורא הסביר כי מדובר בהבעת דיעה של הנתבע על האופן בו מתנהלים הדברים: "אנחנו צריכים את בוריס יודיס ולכן לא אתנגד למינויים ותפקידים, אנחנו צריכים קואליציה אז עושים זאת". ספק אם משפט זה, שמותיר פתח להשלמות והנחות של הקוראים מהווה "פרסום", ואף אם כן, איני סבורה כי הוא מהווה לשון הרע נגד התובע כמשמעה בחוק.

בכתבה השנייה, שפורסמה מספר חדשים לאחר מכן נכתב המשפט "אם צריכים זונה צריך לשלם לה" מפורשות:

"...לצערי יודיס חסר תעסוקה. לא עושה כלום ומקבל משכורת חינם. עסוק בכותרות אף אחד לא הרגיש ביודיס כשיצא אחרי 30 דקות כולם יודעים למה בוריס בעיריה, אם צריכים זונה חייבים לשלם לה ובוריס צריך משכורת בלי לעשות כלום"

הדברים נאמרו במסגרת כתבה על אירוע שהתקיים במלאת 25 שנים לעליה מחבר העמים, שכותרתה הראשית "יודיס: "פוליטיקה על גב העולים", ועניינה בביקורת חריפה של התובע על חוסר מקצועיות בארגון האירוע, שהנתבע היה יו"ר ועדת ההיגוי שלו וממארגניו. מתגובת הנתבע לביקורת זו, ניכר כי דברי התובע עוררו את חמתו. אין חולק, כי התבטאות הנתבע גסה, ומעוררת אי-נוחות, בעיקר בהיותו נבחר ציבור, שיכול וראוי היה, כי יבור ביטויים אחרים כדי להביע את דעתו. אולם הקורא הסביר מבין את הקשר הדברים, ודומה כי אף התובע שמתח ביקורת חריפה על התנהלותם של יריביו הפוליטיים, צריך היה לצפות כי לא מן הנמנע שיפגע מחצי ביקורת שיוטחו לעברו בתגובה.

השימוש בכינוי זה, והתובע אינו טוען אחרת, לא נעשה כקביעה עובדתית שהתובע הוא "זונה". מדובר בדעה של הנתבע על התנהלות התובע, ולעובדה שמדובר בהבעת דעה, יש נפקות בשלב הבדיקה של הדיבה שבביטוי, היות "שבדרך-כלל נגרע משהו מן הביזוי וההשפלה מקום שבו המתבטא איננו מציג עובדות, אלא דעה אישית שניתן לקבלה או לדחותה" (עניין שוקן, עמ' 573).

המילה "זונה" יכולה להיתפס בעיני הקורא הסביר גם כגידוף. בשורה של פסקי דין נקבע, כי קללות וגידופים אינם בהכרח לשון הרע. כך למשל בעניין בן גביר נפסק, כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". בפסק הדין בן גביר נדונו אמירות כגון "נאצי קטן" ו"נאצי מלוכלך". בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה [פורסם בנבו] נקבע כי הביטויים "זונה", "משוגעת" ו"אני אשתין עליך", נאמרו בנסיבות שאינן בגדר לשון הרע. בת"א (נה') 3828/04 עו"ד מנשה נ' משה [פורסם בנבו] נקבע כי הביטויים "שקרן" ו"נוכל" שנאמרו בנסיבות אותו מקרה, אינם בגדר לשון הרע. כך גם בת"א (נת') 6685/02 דוידוביץ' נ' שנקר [פורסם בנבו] בו נקבע כי הביטויים "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" שנאמרו באותו מקרה, מהווים מעשה של מה בכך. בית המשפט, בעניין בן גביר אימץ בפסק הדין את דבריו של שנהר בספרו "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ... ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שם, ע' 131)."

בסופו של יום, ההקשר ונסיבות העניין הם שיכריעו אם יש לראות בביטוי כזה או אחר לשון הרע. בת"א (ת"א) 38941-04-10 גלעד נ' עמנואל (מאגר נבו), פס' 9.ד.) נאמר: "גם כאשר בית המשפט מגיע למסקנה שחילופי הקללות והגידופים יכולים להיכנס להגדרת "לשון הרע" במובנם המילולי, יש לבדוק את הקשר הדברים ואת עוצמת הפגיעה ולבדוק, אם השומע הסביר אשר שומע את אותם דברים ספציפיים עלול היה לייחס לתובע את כינוי הגנאי כפשוטו".

כינוי הגנאי בהקשר דנן אינו פוגע בערכו של התובע בעיני הבריות, ולדעתי בעיני האדם הסביר הוא מעיד יותר על אומר הדברים, מאשר על נשוא הדברים. על פי הקשר הדברים בכתבה ובמבחן האשם הסביר, איני סבורה כי מדובר ב"לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק.

בכתבה השנייה צוטטו מפי הנתבע גם הדברים הבאים, שהתובע טוען כי הם מהווים לשון הרע:

"יודיס לא מבין כלום ולא שווה כלום... האיש הזקן הזה בן 61 חסר תוחלת..."

ובכתבה השלישית שכותרתה "ד"ר יודיס: "בצורה ברברית וחסרת הגיון מחלקת הקליטה ניסתה לחסל את אולפן הגיור", בה מותח התובע ביקורת על מחלקת הקליטה בעירית עפולה, שהנתבע משמש כממונה עליה, נאמרו בתגובה מפי הנתבע הדברים הבאים:

"בוריס פשוט אידיוט, זהו נסיון פוליטי להכניס דיסאינפורמציה לציבור העולים ולעשות כל מיני מניפולציות לציבור כמו שדר' יודיס יודע לעשות רק בגלל זה הוא נמצא עכשיו בחקירות.."

על פי ההלכה הפסוקה, אין כל חשיבות לפרשנות הניתנת על ידי הנפגע לדברים שהובאו בכתבות; לתחושותיו בעקבות הפרסום; ואם נפגע מהם אם לאו. את הדברים יש לפרש בהקשר בו נאמרו, באופן אובייקטיבי, ותוך בדיקה אם יש בהם דבר החורג מתחום הסביר בעיני האדם הסביר והאובייקטיבי.

בפרשת חוטר-ישי נקבע כי כדי שביטוי מסוים ייחשב לשון הרע, הוא חייב לכלול ביטויים פוגעניים אשר עוברים את סף הביטוי המותר, וכי לא כל פרסום שיש בו מידה מסוימת של פגיעה, מהווה לשון הרע. על הביטוי לשאת בתוכו מטען אשר עונה על הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, ושיהיה בו כדי לבזות את האדם, ולעשותו ללעג בעיני אחרים. ביטוי שאינו עונה על אף אחת מהחלופות שבסעיף 1 לחוק, לא ייחשב כלשון הרע, גם אם מדובר בביטוי פוגעני.

במבחן הפרשנות האובייקטיבית, של האדם הסביר, איני סבורה כי האמירות "אידיוט"; "חסר תוחלת"; "לא יודע כלום לא שווה כלום"; "עושה מניפולציות"; חורגות מתחום הסביר ומהוות פרסום לשון הרע. ודאי כשמדובר בחילופי דברים בין שני אישי-ציבור יריבים.

עמדת בית המשפט ביחס להתייחסות בתי המשפט לסגנון התבטאות לא ראוי עלתה בדבריה של השופטת (כתוארה אז) נאור בפסק הדין שניתן בע"א 7380/06 חטר-ישי נ' גילת (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת חטר-ישי"):"..אכן, יכולים היו הם לבחור במילה אחרת – אך לטעמי אין זה תפקידו של בית-המשפט לבחור דרך התנסחות כזו או אחרת למפרסם. תוכן הפרסום נשוא הערעורים שבפנינו, הינו שאלה של טעם טוב ולא שאלה של השמצה". הדברים שם נאמרו ביחס למילה "כנופיה" שחומרתה מצויה במדרג חומרה גבוה משמעותית מן הביטויים דנן.

הדברים האמורים לעיל ביחס לגידוף "זונה" נכון בבחינת קל וחומר ביחס לכינוי התובע "אידיוט". אין חולק כי כינוי זה מצוי ברף התחתון של החומרה, השימוש בו הנו שכיח, הוא אינו מובן על ידי האדם הסביר כאמירה עובדתית ואין באמירתו כדי לגרום לפגיעה בשמו הטוב של אדם במובן של חוק איסור לשון הרע. הכרה בכינויים במדרג חומרה זה כלשון הרע, יש בה כדי להביא כל קללה וגידוף לשערי בית המשפט. כפי שנאמר בעניין בין גביר: "... קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן..."

איני סבורה כי ביטויים אלה מקימים אחריות בלשון הרע לפי החוק.

תכלית החוק והאיזונים החוקתיים כשהנפגע הוא איש ציבור

כאמור במקרה דנן מתקיימת נוסחת איזון ייחודית לאנשי ציבור ולפיה, הזכות לחופש הביטוי גוברת על זכות איש הציבור לשם טוב. בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (1989) פ"ד מג(3)840, 863 ׁ(להלן: "עניין אבנרי") נאמר:"...גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש לתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי".

וברוח דומה נקבע על ידי השופט שמגר כי: "לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 355).

למתן העדיפות לחופש הביטוי על פני שמו הטוב של איש-ציבור התייחסה השופטת בייניש (בתוארה דאז) בעניין  אפל , עמ' 622-621): "...הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה.." בהקשר זה, יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות במישור הציבורי והפוליטי, ומכאן החשיבות של ביטויים הנוגעים לאישי ציבור בעניינים ציבוריים... יש אף הסבורים כי אנשי ציבור מעצם מעמדם מביעים הסכמה, מפורשת או משתמעת, לחשוף עניינם לעיני הציבור ולביקורתו... " (ההדגשה אינה במקור- א.ר.).

הואיל והתובע הוא איש ציבור, הבחינה אם הדברים שנאמרו אודותיו מהווים לשון הרע, תעשה על פי הפסיקה, תוך מתן עדיפות ברורה לחופש הביטוי על פני זכותו לשם הטוב, כדי לאפשר לציבור או ליריביו הפוליטיים, לבטא את עמדתם ביחס לדעותיו או פעילותו כאיש ציבור. לרשותו, כאיש הציבור – בשונה מאדם פרטי – עומדים אמצעים להתגונן מפני דברים שנאמרים אודותיו, כפי שנאמר בעניין אפל:"...כן טמונה ההצדקה להעדפת חופש הביטוי, ביכולתו הרבה יותר של איש ציבור ביחס לאדם פרטי להתגונן מפני פגיעה בשמו, שכן בידיו כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת".

כפי שעולה מן הכתבות; מיחסיו עם התקשורת המקומית כפי שבאו לביטוי בפניי ומשורת כתבות (נ/1) שפורסמו אודותיו בעיתון אינדקס (בתדירות של כאחת לשבועיים, כפי שאישר העורך), התובע נהנה מסיקור אינטנסיבי של פעילותו הציבורית, ותפקידו ונגישותו לתקשורת מאפשרים לו לבטא את עמדותיו בנושאים שונים, להתגונן מפני פגיעה בשמו הטוב, ולהתייצב כנגד מבקריו ואף להזים דברי כזב.

סיכומם של דברים הוא, כי לא מצאתי שהפרסומים מושאי התביעות שבפניי מקימים את יסודות עוולת לשון הרע.

מסקנתי זו מייתרת את המשך הדיון בשאלת ההגנות והפיצויים.

אשר על כן הנני מורה על דחיית התובענות. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ו, 14 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.