ת"א 41769-01-15 יאיר השחר- חניונים בע"מ ואח' נ' אס.אל.אס. מפרשים בע"מ ואח'

לפני בקשת המבקשות ליתן צו גילוי מסמכים ערוך ומפורט כדין וצו עיון במסמכים הכוללים "82 הקלטות מהשנים 2010-2014" ו-"196 תמונות וסרטונים מהשנים 2008-2014" וכן את כלל המסמכים שמספרם נקוב בתצהיר גילוי המסמכים ולגביהם צויין כי הם 'חסויים על פי הלכת סוויסה'.

עיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה, כן עיינתי בפרוטוקול הדיון, בו כבר התייחסתי לסוגיית גילוי המסמכים, נתתי דעתי להחלטה מיום 24.5.16 (בקשה מס' 10) ואני נעתרת למבוקש ומורה למשיבה לאפשר למבקשות לעיין בכל המסמכים שנזכרו בתצהיר גילוי המסמכים מיום 14.4.16 (שכאמור אינו מפורט כמתחייב מהדין).

מעיון בתגובת המשיבה לבקשה עולה כי התנגדות המשיבה לאפשר עיון במסמכים מבוססת רובה ככולה על טענה לזכותה לחסות את החומר הנזכר בסעיף 1 ג - ה לתצהיר גילוי המסמכים, שכן "טרם ניתנה גירסה מטעמן הנתמכת בתצהיר" ואין הן "יכולה[ות] לבקש בשלב זה כי יחשפו הראיות..." (סעיף 5 לתגובה) ועל כן אין לחשוף את המסמכים "על מנת למנוע חלילה מצב בו המבקשות יתאימו גרסתן לראיות המשיבה..." (סעיף 7 לתגובה). המשיבה גם טוענת כי משציינה את דבר קיומם של המסמכים, ההקלטות והסרטונים שוב אין לומר כי המבקשות מופתעות שהרי "מנעה את הפתעת המבקשות" בעצם ציון החומר (סעיף 9 לתגובה), בסיפא לתגובה מוסיפה המשיבה את טענת ההכבדה – שכן "על מנת למלא אחר דרישת מסמכים מופרכת זו, יהיה על המשיבה להפסיק את עיסוקיה, להעסיק מספר אנשים, והדבר מראה עד כמה הדרישה בלתי סבירה..." (סעיף 17 לתגובה).

אשר לזכות העיון בחומר

לטענת המשיבה החומר שבו מבוקש לעיין הוא 'חומר חסוי לפי הלכת סוויסה'; אלא שלטעמי השימוש במִינוּחַ "חסוי" אינו רלוונטי שכן המשיבה מבקשת למעשה "לדחות את העיון בהם [במסמכים] לשלב מאוחר יותר" (סעיף 13 לתגובה) – וכיוונה למועד של "עד לשלב שמיעת הראיות..." כדבריה בסעיף 7 לתגובה.

כפי שצויין בפסיקה, וכפי שאמרתי לא אחת – כלל אין מדובר ב"חומר חסוי" שכן המשיבה תבקש לעשות שימוש בחומר (או בחלקו לפי שיקוליה) כראיות במהלך המשפט, ועל כן אין מדובר בחסיון של חומר אלא ברצון המשיבה לדחות את מועד גילוי המסמכים שבידה.

ההלכות המושרשות היטב בפסיקה מדגישות את "...חשיבותו של עיקרון הגילוי בין הצדדים במסגרת ההליך האזרחי. ... שנקודת המוצא העקרונית בסוגייה היא זו של גילוי מירבי, מתוך תפיסה של הגינות דיונית וחתירה לחקר האמת (רע"א 6553/14 דן ישראל פלדמן נ' Deutsche Apotheker und Arztebank Eg, [פורסם בנבו] פסקה 14 וההפניות שם (16.03.2015)). כפי שנאמר בעניין סקולר, על-ידי השופט צ' טל: "כל חיסיון מפני הצגת ראיה רלוואנטית במשפט - הוא פגיעה בעשיית משפט. בהיותה רלבנטית עשויה הראיה להשפיע ואף להכריע, ומניעתה עלולה להוציא 'משפט מעוקל'" (שם, 781). לאור האמור, ננקטת ביחס לחובות הגילוי גישה מרחיבה... ערך גילוי האמת ועקרון הגילוי והחשיפה של חומר רלבנטי הם אפוא הכלל במשפט, ומניעת הגילוי היא החריג (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (27.6.2006))" (רע"א 7586/15 בן צבי נ' אלשיך ואח' (24.1.16)) (ההדגשה אינה במקור- א.נ.ח).

נקודת מוצא זו מחייבת ומצדיקה גילוי מלא ורחב של המסמכים בשלב ההליכים המקדמיים כדי שאפשר יהיה "לשחק בקלפים גלויים" (כדברי בית המשפט ברע"א 4294/98) ויש למלא אחר עקרון הגילוי והעיון ההדדי. "שמירת פרטים וראיות למועד מאוחר יותר היא היוצאת מן הכלל... יוצאים מכלל "הקלפים הגלויים" עשויים להיות מקרים בהם מוצדק חיסיון, וכן מקרים בהם יש חשש כי הגילוי והעיון מתבקשים למטרה זרה, או שלא בתום לב, וכן כדי להכין ראיות שיש בהן לסתור את הראיות שבידי היריב... מקרים אלה מצדיקים, לעתים, דחיית הגשתה של ראיה (או חומר העשוי לשמש כראיה) למועד מאוחר יותר" (רע"א 9288/07 גאזי איוב נ. שפיגל צבי (7.11.07)).

השימוש בכלי זה, של מתן האפשרות לדחות את הצגת המסמך לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, צריך להעשות במשורה ורק כאשר מונחת תשתית איתנה המצדיקה סטייה מן הכלל.

בענייננו המשיבה לא הניחה תשתית לקיומה של איזושהי מניעות להצגת החומר למבקשות, ואין באמירות סתמיות כמו אלה שנאמרו בתגובה, כשאין הן נתמכות בתצהיר, כדי למלא את הדרישה להנחת תשתית עובדתית ממשית שיהיה בה כדי להצדיק את הסטייה מן הכלל ולהצדיק מתן היתר שלא לגלות בשלב זה את החומר בו מבוקש לעיין. עיון בתגובתה מעלה כי המשיבה לא טענה כלל לקיומה של זכות מוגנת בדין שיכולה להצדיק את דחיית מועד הגילוי והעיון וכאמור, בחרה המשיבה להתבסס באורח סתמי על 'הלכת סוויסה' ללא שמילאה תוכן את התשתית הנדרשת להפעלת אותה הלכה ולחריגה מכלל הגילוי המירבי. עוד לציין כי גם את טענת ההכבדה שנטענה בלשון רפה - לא השכילה המשיבה לבסס, וגם כאן הסתפקה באמירה סתמית כי ככל שבית משפט יעתר לבקשה יהווה הדבר "מעמסה בלתי אפשרית".

למעשה רצונה של המשיבה הוא לגלות את החומר במועד הנוח לה, ובעצם לגלות ולהציג את ראיותיה, לפי בחירתה ולפי שיקול דעתה, רק לאחר שהמבקשות יעשו כן וזאת חרף העובדה שהיא התובעת בתובענה ועל כן היא זו שחייבת לפתוח בהגשת ראיותיה.

מדובר למעשה בראיות קיימות שברגיל היה מקום לגלותן והמשיבה מבקשת לדחות את מועד העיון "עד לשלב שמיעת הראיות" רק מפאת החשש הנטען "בו המבקשות יתאימו גרסתן לראיות המשיבה..." (סעיף 7 לתגובת המשיבה).

כאמור לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לטענות הסתמיות האלה ולהפך, עיון בכתב ההגנה שהגישו המבקשות מעלה כי גרסתן מפורטת וכוללת טענות עובדתיות; המבקשות לא הסתפקו בכתב הגנה חסר גרסה המכחיש סתמית את טענות המשיבה (התובעת), כדרך שנתבעים רבים עושים לא אחת, אלא פרשו בפירוט רב את גרסתם על פני 30 עמודים האוחזים 243 סעיפים ואף התייחסו לטענות שבכתב התביעה בפירוט רב, ואם לא די באלה אף בכתב התביעה שכנגד שהגישו המבקשות ניתן לראות את הגירסה העובדתית המתיישבת עם הגירסה שבכתב ההגנה – כך שבהנתן שכתב ההגנה אינו שותק וגרסת המבקשות נפרשה בפירוט רב בפני המשיבה ובפני בית המשפט לא מצאתי כי יש ממש בחשש של התאמת גירסת המבקשות לחומר המבוקש לעיון וגם לא מצאתי כי חשיפת החומר בעת הזאת תאפשר למבקשות לשנות את גרסתם המפורטת שכבר ניתנה, כאמור.

אני מורה למשיבים לאפשר למבקשות לעיין בכל החומר שצויין בתצהיר גילוי המסמכים מיום 14.4.16.