ת"א 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ ואח'

חברה פרטית הפסיקה לפעול והותירה אחריה חוב ארנונה לתובעת בשיעור של למעלה מ- 1.6 מיליון ₪. הנתבעים הם בני זוג. הנתבעת היא בעלת המניות בחברה והמנהלת הרשומה שלה. הנתבע הוא מי שהיה לאמיתו של דבר בעל המניות בחברה והרוח החיה מאחורי כלל פעילותה. עניינה של התביעה שלפניי בטענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעים לשאת באופן אישי בחוב הארנונה. זאת, בעיקרם של דברים, מכוח הרמת המסך הסטטוטורית הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ומכוח דיני הרמת המסך הכלליים.

מבוא

1. התביעה הוגשה לכתחילה נגד שתי חברות ושני יחידים. החברות הן: הנתבעת 1 – שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ ("שירותי מזון" או "החברה"), והנתבעת 2 – דקרלו אירועים ושמחות (1997) בע"מ ("דקרלו"). הנתבע 3 ("הנתבע") היה בעליה ומנהלהּ הרשום של דקרלו. דקרלו הפעילה, בין היתר, מסעדה בשכונת הר חוצבים בירושלים. בשנת 2003 נקלעה דקרלו לקשיים והפסיקה את פעילותה כשהיא מותירה, כך לטענת התובעת, חובות ארנונה הן בגין הנכס בהר חוצבים הן בגין נכס נוסף. שירותי מזון הוקמה סמוך למועד הפסקת פעילותה של דקרלו. הנתבעת 4, אשתו של הנתבע ("הנתבעת"), נרשמה כבעלת המניות היחידה בשירותי מזון וכמנהלת שלה. לאחר הקמתה, הפעילה שירותי מזון את המסעדה בהר חוצבים שהופעלה קודם לכן על ידי דקרלו. בשנת 2007 חדלה שירותי מזון מהפעלת המסעדה והפסיקה את פעילותה ואף זאת על רקע קשיים כלכליים. במהלך שנת 2008 חידשה שירותי מזון את פעילותה, שכרה אולם אירועים בשכונת תלפיות בירושלים והפעילה אותו. בסוף חודש מרץ 2010 הפסיקה גם שירותי מזון את פעילותה. לטענת התובעת נותרו לחברה חובות ארנונה הן בגין המסעדה בהר חוצבים הן בגין האולם בתלפיות.

    

2. כאמור לעיל, לכתחילה נתבעו גם שירותי מזון ודקרלו וביחס לחובות הארנונה הנטענים בכלל הנכסים האמורים.

    

3. בישיבת קדם המשפט המסכמת, בעקבות הערות בית המשפט, ובין היתר נוכח הליכים קודמים שהתנהלו נגד שירותי מזון ודקרלו, ובשים לב לכך שהחוב הנתבע בקשר עם האולם בתלפיות היווה את חלקו הארי של הסכום הכולל שנתבע, נמחקה בהסכמה התביעה ככל שהיא מופנית נגד החברות (ע' 4, ש' 4-1 לפרוטוקול). התביעה נותרה על כנה אך ככל שהיא מופנית כלפי היחידים: הנתבע והנתבעת, ואך ככל שהיא נסבה על חוב הארנונה בקשר עם האולם בתלפיות (ע' 4, ש' 16-8, ע' 9, ש' 31-30 לפרוטוקול).

    

4. חוב הארנונה הנדון מתייחס לתקופה שבין 1.7.08 לבין 24.3.10, היא כל התקופה שבה פעלה שירותי מזון במקום. היינו, לפי הנטען, שירותי מזון לא שילמה תשלום כלשהו עבור ארנונה בגין הנכס בתלפיות בכל תקופת פעילותה שם. חוב הארנונה האמור עומד על סך של 1,616,198 ₪ (נכון ליום 26.5.13, פירוט יתרות לחשבון, נספח י"ב1 לתצהיר משה לוי).

    

5. קודם להגשת התביעה הנדונה, הגישה התובעת תביעה נגד שירותי מזון בגין חוב הארנונה האמור (ת"א (שלום י-ם) 14382-07-10). ביום 18.10.10 ניתן נגד החברה פסק דין בהעדר הגנה (נספח ט' לתצהיר משה לוי). פסק הדין הפך חלוט. הליכי גבייה והוצאה לפועל שנקטה התובעת היו ללא הועיל (ס' 20 ו-34 לתצהיר משה לוי). 

    

6. זמן מה לאחר מכן הגישה התובעת את התביעה דנן. התובעת העלתה טענות ביחס להתנהלות הנתבעים שיש בה, בין היתר, משום שימוש לרעה במסך ההתאגדות, תרמית, הונאת נושים והברחת נכסים. התובעת עתרה לחייב את הנתבע והנתבעת, כמי שהיו בעלי השליטה בשירותי מזון (מכאן ואילך – "החברה"), בחוב הארנונה שהותירה אחריה החברה בקשר עם האולם בתלפיות. זאת, הן מכוח הרמת המסך הסטטוטורית הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 ("חוק ההסדרים"), הן מכוח דיני הרמת המסך הכלליים, הן בשל אחריותם האישית.

    

7. במסגרת ראיותיה הגישה התובעת תצהיר עדות של מר משה לוי, מנהל אגף השומה והגבייה בתובעת. לתצהיר צורפו מסמכים שונים בקשר עם פעילות החברה, ובכלל זה דוחותיה הכספיים, כמו גם מסמכים המעידים – לפי הטענה – על הפקדת הכנסות של החברה לחשבונם הפרטי של הנתבעים. מטעם ההגנה הוגשו תצהירי עדות של הנתבע ושל הנתבעת שאליהם צורפו, בין היתר, אסמכתאות ומסמכים בקשר עם פעילות החברה והוצאותיה ובקשר עם פעולות כספיות שונות שביצעו הנתבעים. בהמשך הגישה התובעת טבלה מרוכזת של ההפקדות שבוצעו לטענתה לחשבונם הפרטי של הנתבעים בצירוף האסמכתאות הרלבנטיות. הנתבעים הגישו קובץ מרוכז של אסמכתאות ומסמכים נוספים ביחס לפעילות החברה והנתבעים, ובכלל זה ריכוז הוצאות החברה בתקופה מסוימת, דפים מחשבונם הפרטי של הנתבעים ביחס לחודשים מסוימים ומסמכים שונים מתוך הנהלת החשבונות של החברה (קובץ האסמכתאות מטעם הנתבעים הוגש במנות, כשכל פעם הוספו מסמכים נוספים. ביום 2.3.15 הוגש קובץ אסמכתאות ונספחים מרוכז וזאת תחת כלל הקבצים הקודמים שהוגשו, ע' 6, ש' 14-10 לפרוטוקול, להלן יכונה קובץ זה: "קובץ אסמכתאות הנתבעים").

    

8. הנתבעים ויתרו על חקירתו של המצהיר מטעם התובעת (ע' 4, ש' 25-24 לפרוטוקול). במסגרת ישיבת ההוכחות נחקרו הנתבע והנתבעת, הם היחידים שהעידו מטעם ההגנה. לכתחילה ביקשו הנתבעים לזמן לעדות את רו"ח דב ויינשטיין ("רואה החשבון") מי ששימש רואה החשבון של החברה במועדים הרלבנטיים ומי שביקר וערך את דוחותיה הכספיים. בסופו של יום ויתרו הנתבעים על העדתו של רואה החשבון (על משמעות הדברים נעמוד בהמשך). הנתבעים ויתרו גם על עדותו של עד נוסף, מר גדעון סעדו, הוא מי ששכר לפי הטענה את האולם בתלפיות לאחר שהחברה עזבה את המקום.

    

9. לאחר שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם על הכתב והשלימו טענותיהם בעל פה בישיבה שנקבעה לשם כך.

    

10. נפנה עתה לדיון בעניינים הצריכים הכרעה. תחילה נעמוד על התשתית העובדתית כפי שהתבררה במהלך שמיעת הראיות. לאחר מכן נבחן אם בנסיבות העניין מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם האישי של הנתבעים בחוב הארנונה.

     

     

     

     

    עיקרי העובדות כפי שהתבררו במהלך המשפט

     

11. בפתח הדברים יש להעיר ביחס לעדויותיהם של הנתבעים.

     

    גם עדותו של הנתבע, שהיה העד המרכזי מטעם הנתבעים ונחקר ממושכות, גם עדותה של הנתבעת, שחקירתה היתה קצרה יחסית, לא עוררו רושם מהימן.

     

    התגלו סתירות משמעותיות בעניינים מרכזיים בין תמונת הדברים כפי שהובאה בתצהירי העדויות לבין התמונה שהתבררה לאחר מכן ושעלתה מהמסמכים שהוצגו (כך, למשל, בכל האמור בגרסתם המתפתחת של הנתבעים באשר לשימוש שנעשה בחשבון הפרטי של הנתבעים, עניין שיורחב בו להלן, שלכתחילה נטען כי הוקדש כולו לצרכי החברה ולא נעשה בו שימוש לצרכים פרטיים, לאחר מכן נטען כי אף שנעשה בחשבון שימוש מסוים גם לצרכים פרטיים לא נעשו ממנו משיכות במזומן, ולבסוף, משהוצגו דפי החשבון התברר כי נעשו גם משיכות מזומן בהיקף לא מבוטל, ואף הנתבע אישר כי דבריו בעניין זה לא היו אמת, ע' 23, ש' 21-20, וע' 17, ש' 18 לפרוטוקול). התגלו סתירות ופערים של ממש בין התשובות שמסרה הנתבעת לשאלון שהוצג לה לבין תמונת הדברים כפי שהתבררה בתצהירים ובעדויות (למשל, בכל האמור בקיומו של חשבון בבנק דיסקונט, דבר שלא גולה בתצהיר התשובות לשאלון חרף שאלה מפורשת בעניין, שאלה 19 לשאלון והתשובה לה, נספח ה2 לתצהיר לוי; למשל, הצהרתה כי כלל לא משכה משכורת מהחברה שבבעלותה, ס' 10 לתצהירה, וזאת בניגוד לדברים שמסרה בתצהיר התשובות לשאלון, שאלה 8 לשאלון והתשובה לה, נספח ה2 לתצהיר לוי, ובניגוד לתצהיר הנתבע, שם בס' 88 ו-97, שמהם ניסה להסתייג במידה מסוימת בעדותו, ע' 23, ש' 8-7 לפרוטוקול). התגלו הבדלים מהותיים בין האופן שבו ניסו הנתבעים להציג את מעורבותה של הנתבעת בחברה לבין מצב הדברים כפי שהתברר בפועל (למשל, ניסיון הנתבע בתצהירו להציג את הנתבעת כמי שתִפקדה כמנהלת-על והיתה מעורבת באישור תהליכים עקרוניים, שם בס' 86, ככל הנראה בניסיון להצדיק את רישומהּ כבעלת מניות ומנהלת בחברה, לעומת התמונה שעלתה מעדויות הנתבעים לפיה הנתבעת לא היתה מעורבת בדבר, למשל ע' 23, ש' 10-8 לפרוטוקול, ולפיה רישומהּ לא נועד אלא על מנת להרחיק את הנתבע מחובותיה של דקרלו, ע' 11, ש' 10-8 לפרוטוקול). סתירות התגלו גם בין עדות הנתבע לעדות הנתבעת (למשל, ביחס לבנם של בני הזוג שקיבל משכורות מן החברה, שבעניין זה העיד הנתבע כי הבן עבד בחברה, ע' 22, ש' 22 לפרוטוקול, בעוד שהנתבעת העידה כי בתקופה הרלבנטית הבן למד וכלל לא עבד בחברה, ע' 26, ש' 8-2 לפרוטוקול שלאחר מכן ניסתה לתקן את הדברים באורח לא משכנע). התגלו גם סתירות פנימיות בעדותו של הנתבע עצמו (למשל, בכל האמור בקיומו של קשר עסקי עם חברה מסוימת בבעלות חתניו, שבעניין זה העיד במקום אחד כי לא עבד מול החברה האמורה, ע' 10, ש' 23-22 לפרוטוקול, ובמקום אחר, לאחר שהוצגו אסמכתאות להעברות כספים לחברה האמורה שינה מעדותו והעיד כי התקיים קשר עסקי מולה בתקופה מסוימת, ע' 18, ש' 31 – ע' 19, ש' 2-1 לפרוטוקול).

     

    הרושם הכללי שעלה מהתנהלות הנתבע היה כי הלה ניסה, בנקודות זמן שונות, להתאים את דבריו לתמונה הראייתית כפי שעלתה מהמסמכים שהוצגו עד אותה עת, ולערוך מקצה שיפורים והתאמות כל אימת שהוצגו ראיות או מסמכים נוספים, שהיה בהם כדי להצביע על קשיים בגרסתו. אשר לנתבעת, התרשמתי כי הלכה למעשה לא היתה מעורבת בפעילות החברה באורח כלשהו וכי ניסתה לכוון את עדותה באופן שיהיה בו, למיטב הבנתה, כדי לסייע ולתמוך בבעלה-הנתבע ובעדותו, לעיתים תוך חזרה על טענות עובדתיות שעמדו בבסיס הגנת הנתבעים אף שאלה התבררו כבר קודם לכן להיות בלתי נכונות (למשל, ע' 25, ש' 7-4 לפרוטוקול בהשוואה לעדותה באותם עניינים קודם לכן).

     

    המסקנה העולה מן האמור היא כי, ככלל, קיים קושי ממשי לסמוך על עדויות הנתבעים ולבסס עליהן בלבד ממצאים.

     

12. נעמוד עתה על התשתית העובדתית הצריכה לענייננו כפי שזו עולה מהראיות שהובאו במהלך המשפט.

     

    הקמת החברה ומעמדה של הנתבעת

     

13. התובעת טענה כי החברה הוקמה לאחר שדקרלו צברה חובות משמעותיים, מתוך כוונה להעביר לחברה את פעילותה העסקית של דקרלו ותוך הונאת נושיה והתחמקות מלשלם את חובותיה. בהקשר זה טענה התובעת גם כי הצבתה של הנתבעת כבעלת המניות לא נעשתה אלא למראית עין. 

     

14. בתצהיריהם הכחישו הנתבעים טענות אלה מכל וכל. הם טענו כי החברה ודקרלו הפעילו שני עסקים שונים ונפרדים לחלוטין, שפעלו במקומות שונים וכי אין כל קשר בין חובותיה של דקרלו לבין הקמתה של החברה (למשל, ס' 79 ו- 93 לתצהיר הנתבע). אשר למעמדה של הנתבעת, ובניסיון לשוות תוכן אמיתי לרישום, נטען כי אף שזו לא מילאה תפקיד פעיל ברמה היומיומית בחברה הרי שהיא היתה בעלת המניות, כיהנה כדירקטורית בחברה (ס' 8 סיפא לתצהיר הנתבעת) ו"תיפקדה כמנהלת על ובאישור תהליכים עקרוניים בחברה" (ס' 86 לתצהיר הנתבע) כאשר הנתבע הביא לאישורה החלטות שנדרש להן אישור (ס' 59 לתצהיר הנתבע).

     

15. בפועל הסתבר שאין אמת בגרסת הנתבעים. כפי שהתברר החברה הוקמה על רקע החובות המשמעותיים שצברה דקרלו. לאחר הקמתה, הפעילה החברה את המסעדה בהר חוצבים שהופעלה קודם לכן על ידי דקרלו כחלק מפעילותה העסקית (עדות הנתבע, ע' 10 ש' 5-4 לפרוטוקול וכן ביאור 1 לדוח הכספי לשנת 2007, נספח ב1 לתצהיר לוי). הנתבעת נרשמה כבעלת המניות של החברה רק על מנת ליצור מסך שירחיק, ככל הניתן, בין הנתבע לבין חובותיה של דקרלו. בעדותו, ולאחר מספר תשובות מתחמקות, אישר בסופו של דבר הנתבע כי הנתבעת היא שנרשמה כבעלת המניות "... בגלל שהיו חובות לדה קרלו, אפילו שכ"ט לרו"ח לא שולם... [דקרלו] כמעט פשטה את הרגל. בגלל זה עזבתי את [דקרלו] והשם ופתחתי משהו חדש על שם אשתי... אחרי התייעצות עם רו"ח הוא אמר אני מתבלבל אני צריך לבדוק את כל הספרים של דה קרלו. הוא המליץ שלא אמשיך עם המסעדה תחת השם שלי אלא לפתוח חברה חדשה ע"ש אשתי כדי להתרחק מכל החובות של דה קרלו" (ע' 11, ש' 10-4 לפרוטוקול, הטענה כי הדברים נעשו בעצת רואה החשבון לא נתמכה בדבר). כן התברר כי בניגוד לתמונה שניסו הנתבעים להציג בתצהיריהם, בפועל רישומהּ של הנתבעת כבעלת המניות לא היה אלא כסות שלא היה מאחוריה כל תוכן של ממש. כפי שהעיד הנתבע בסופו של דבר: "מי שהיה בעל המניות באמת זה הייתי אני, ואני הייתי המחליט... אני הייתי בעל המניות האמיתי ביקשתי מאשתי שכך הדברים יירשמו... " (ע' 11, ש' 16-14 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי "אני הייתי דירקטור ובעל מניות ומנהל. אני הייתי הכל... היא לא היתה מעורבת בשום דבר" (ע' 20, ש' 31-25 לפרוטוקול). "... היא לא היתה מעורבת ואף פעם לא שאלתי אותה... לא היתה מעורבת בכלום. שום דבר. אפילו שיק אחד לא הוצא על ידה היא לא יודעת ולא מעורבת באישורים או בתהליכים כלשהם" (ע' 23, ש' 10-8 לפרוטוקול). ובמקום אחר ציין כי "היא לא מוציאה כרטיס אשראי היא מפחדת אפילו בנקט אין לה" (ע' 8, ש' 27-26 לפרוטוקול). גם הנתבעת, אף שניסתה בראשית עדותה לדבוק בקו הגנתם של הנתבעים בכל האמור במעמדה כמנהלת בחברה ובעלת מניות בה (ע' 24, ש' 23-17 לפרוטוקול), אישרה בסופו של דבר כי לא היה לה קשר לחברה, כי לאמיתו של דבר בעלה-הנתבע הוא שהיה בעל המניות, כי לא שימשה כדירקטורית וכי הרישום לא נעשה אלא כדי לעזור לבעלה להתרחק מדקרלו (ע' 25, ש' 7-4 ו-22-16 לפרוטוקול). 

     

16. סיכומה של נקודה: רישומה של הנתבעת כבעלת המניות וכמנהלת הרשומה של החברה היה מסך וכסות בלבד. הרישום לא היה אמיתי. לא היה מאחוריו דבר. הוא לא שיקף את מצב הדברים בפועל. הוא נעשה אך בניסיון להרחיק את הנתבע מחובותיה של דקרלו שהפסיקה את פעילותה ושהחברה שהקים נטלה לידיה חלק מפעילותה העסקית. 

    השימוש בחשבון הבנק הפרטי

     

17. החברה ניהלה חשבון בנק על שמה בבנק הפועלים (ע' 19, ש' 22-20 לפרוטוקול והמסמך שהוצג שם) ("חשבון החברה"). בד בבד ניהלו הנתבעים חשבון בנק פרטי על שמם בבנק הפועלים ("החשבון הפרטי"). בנוסף, היה לנתבעת חשבון בנק נוסף, שנרשם על שמה ועל שם אמהּ, בבנק דיסקונט ("החשבון בדיסקונט").

     

18. במסגרת ראיותיה הציגה התובעת אסמכתאות להפקדות כספים בהיקף משמעותי שנעשו לחשבון הפרטי. האסמכתאות התייחסו, בין היתר, להפקדות בסך של למעלה מ- 500,000 ₪ שנעשו לחשבון הפרטי בשלושת החודשים שקדמו להפסקת פעילותה של החברה (נספח יא לתצהיר לוי, טבלת ההפקדות מטעם התובעת וכן נספח ה' לקובץ אסמכתאות הנתבעים). התובעת טענה כי הדבר מעיד על כך שהנתבעים נטלו לידיהם הכנסות ורווחים של החברה והשתמשו בהם לצרכיהם הפרטיים.

     

19. בתצהיריהם לא הכחישו הנתבעים כי הסכומים שהופקדו בחשבון הפרטי, למצער חלקם הארי, מקורם בהכנסות של החברה. טענתם היתה כי לאחר שהוטלה הגבלה על חשבון החברה נאלצו להעתיק את פעילותה הכספית של החברה לחשבון הפרטי וכי מחשבון זה שולמו גם הוצאותיה של החברה (ס' 19-17 לתצהיר הנתבע). עם זאת, טענו כי החשבון הפרטי התנהל כחשבון בנק נפרד, שהוקדש אך ורק לצרכי החברה ואשר, כלשונם, לא הוצאה ממנו "אגורה" לצרכיהם האישיים (שם, וראו גם ס' 12 לתצהיר הנתבעת). כן טענו, ובמפורש, כי הוצאות משק הבית שלהם שולמו מחשבון הבנק הפרטי האחר, הוא החשבון בדיסקונט (שם).

     

20. אלא שהתברר שגם גרסא זו של הנתבעים איננה אמת. אמנם, החשבון הפרטי שימש גם לתשלום הוצאות החברה. אולם, בניגוד גמור לטענת הנתבעים בתצהיריהם התברר כי החשבון הפרטי – אליו הועברו הכנסות החברה – שימש גם שימש לתשלום הוצאותיהם וצרכיהם הפרטיים של הנתבעים ולמימון הוצאות משק ביתם הפרטי. בכלל זה שולמו מהחשבון הפרטי תשלומי הארנונה בגין בית מגוריהם של הנתבעים, החזרי הלוואת המשכנתא הפרטית שלקחו, התשלומים עבור שירותי הטלוויזיה והאינטרנט בביתם, תשלומים עבור שירותי חשמל וטלפון בביתם הפרטי, הוצאות עבור קניות מצרכי מזון ואחרים למשק ביתם של הנתבעים ועוד (ראו, נספחים ב' וג' לקובץ אסמכתאות הנתבעים וכן עדות הנתבע, ע' 17, ש' 13-6, ע' 23, ש' 18-16, וכן ע' 4, ש' 23-20 לפרוטוקול). מדובר בהוצאות בהיקפים בלתי מבוטלים. סופו של דבר שהנתבע אישר כי האמור בתצהירו בהקשר זה לא היה אמת (ע' 23, ש' 21-20 לפרוטוקול). בנוסף שולמו מהחשבון הפרטי וממילא מכספי החברה גם הוצאות בגין ארוחות, טלפונים ודלק שלא אושרו על ידי רואה החשבון כהוצאות של החברה (ע' 16, ש' 32-17, ע' 17, ש' 4-3 לפרוטוקול).

     

21. בהקשר זה יצוין כי בישיבה מיום 2.10.14 שהתקיימה לאחר שהוגשו התצהירים אך בטרם הוגשו דפי חשבון הבנק של החשבון הפרטי, אישר הנתבע כי בניגוד לאמור בתצהירו, החשבון הפרטי אליו הועברו הכנסות החברה שימש גם להוצאות פרטיות של הנתבעים. אלא שעתה הדגיש הנתבע כי "לא משכנו ממנו מזומנים" (ע' 4, ש' 23-20 לפרוטוקול). זאת, ככל הנראה, על מנת להציג מצג כאילו ניתן היה להבחין ולהפריד באורח ברור בין הסכומים ששימשו לצרכי החברה לבין הסכומים ששימשו לצרכים הפרטיים.

     

22. אלא שגם גרסא זו לא עמדה במבחן המציאות. משהוצגו דפי החשבון הפרטי הסתבר כי נעשו ממנו משיכות מזומן, כעניין שבשגרה, לעיתים קרובות ובסכומים בלתי מבוטלים (למעלה מ- 10,000 ₪ בממוצע לחודש בחודשים שביחס אליהם הוצגו דפי חשבון, ראו נספח ב' לקובץ אסמכתאות הנתבעים). בעדותו אישר הנתבע כי בניגוד לדברים קודמים שאמר אכן נעשו משיכות מזומן מהחשבון הפרטי אלא שכעת הסביר כי אלה נעשו לצורך תשלומים "לשירות התעסוקה", היינו לצרכי החברה ולא לצרכיהם הפרטיים של הנתבעים (ע' 17, ש' 28-16 לפרוטוקול). ניסיונותיו להסביר את הסתירה הקודמת בעדותו לא היו משכנעים (שם). מכל מקום, הנתבעים לא הציגו אסמכתא ממשית לתמיכת הטענה החדשה כאילו משיכות המזומן מהחשבון הפרטי נעשו לצורך תשלומים לשירות התעסוקה. זאת, אף שלטענת הנתבע עצמו צריכות להיות אסמכתאות לתשלומים כאמור (ע' 17, ש' 20 לפרוטוקול). גם בסיכומי הנתבעים לא נעשה כל ניסיון ליתן פשר לדברים (ויצוין כי גם האסמכתאות בעמ' 1-8 לנספח ז' לתצהיר הנתבע הן חלקיות, מתייחסות לסכומים נמוכים יחסית, ואינן תואמות גם במועדיהן, ולוּ בקירוב, את מועדי משיכות המזומן שנעשו מהחשבון). 

     

23. בנוסף, מעיון בדפי החשבון הפרטי שהוצגו עולה כי נמשכו ממנו מדי חודש עשרות שיקים בהיקפים כספיים משמעותיים (עשרות אלפי שקלים ואף למעלה מכך) (נספח ב' לקובץ אסמכתאות הנתבעים). הנתבע טען בעדותו כי מעולם לא משך על החשבון הפרטי שיקים למטרות אישיות וכי כל השיקים נמשכו אך ורק לצורך ביצוע תשלומים של החברה. לאחר מכן ביקש לדייק את תשובתו והסביר כי בעבר נהג להשתמש בשיקים מהחשבון הפרטי לצרכים הפרטיים אלא שחדל לעשות כן מרגע שחשבון החברה הוגבל שמאותה עת עבר להשתמש בחשבון הפרטי לצרכי החברה (ע' 18, ש' 22-18 לפרוטוקול). אולם, אף שבעניין זה לא צריך להיות, לכאורה, קושי כלשהו להציג אסמכתאות מלאות ביחס להוצאה שהוצאה בגדרי כל שיק ושיק, בפועל לא הוצגו מטעם הנתבעים אסמכתאות אלא ביחס לחלק מהשיקים בלבד. בסופה של מלאכת ההתאמה שביצע ב"כ הנתבעים בין השיקים לבין החשבוניות והקבלות שהתקבלו בידי החברה, נותרו שיקים רבים, רבים מאד, שלא ניתן להם הסבר כלשהו ולא הוצגה אסמכתא כלשהי שיש בה כדי לתמוך בטענה כי הסכומים הוצאו בקשר לפעילות החברה ולצרכיה (וראו לעניין זה נספח ב' לקובץ אסמכתאות הנתבעים, שם צוין בכתב יד, לצד חלק מהשיקים, את הגורם שלטובתו נמשכו תוך הפנייה לאסמכתא, וחשוב מכך את השיקים הרבים שנותרו ללא שנרשם הסבר לצדם. ראו גם נספח א', שם, והטבלה המרכזת המפנה במקומות המתאימים למספרי השיקים כמו גם ספחי השיקים נספח ב' לתצהיר הנתבע). כך למשל, מעיון בדפי החשבון לחודשים ינואר עד מרץ 2010 עולה כי קיימים למעלה מ- 70 שיקים, בסך כולל של למעלה מ- 200,000 ₪, שלגביהם לא הובאו הסבר או אסמכתא ביחס לטיב ההוצאה וממילא לכך שזו נעשתה לצרכי החברה. בפי הנתבע לא היה הסבר כלשהו לדברים (ע' 18, ש' 28-23 לפרוטוקול, וראו גם דברי בא כוח הנתבעים שם כי בכל אותם שיקים שלצדם לא צוין דבר לא עלה בידיהם להתחקות אחר פשר ההוצאה ולאתר אסמכתא כלשהי בקשר אליה). גם בסיכומי הנתבעים לא בא כל הסבר לדברים.

     

24. עוד התברר כי לא כל הכנסותיה של החברה הועברו לחשבון הפרטי. בעדות הנתבע התברר כי חלק מהתשלומים מלקוחות החברה בקשר עם הפעלת אולם האירועים התקבלו במזומן וכי חלק מהסכומים שהתקבלו כאמור כלל לא הופקדו בחשבון הפרטי (ע' 17, ש' 31-29 לפרוטוקול). לטענתו, הסכומים שאותם נמנע מלהפקיד בחשבון הפרטי שימשו אותו לצורך תשלום דמי השכירות למי שממנו שכרה החברה את אולם האירועים לאחר ששיקים שנמסרו לשם כך לא כובדו (ע' 17, ש' 32 – ע' 18 ש' 3-1 לפרוטוקול). אלא שגם בעניין זה לא הציג הנתבע אסמכתא כלשהי בדבר תשלומים שנעשו לחשבונו של משכיר הנכס, אף שלשיטתו שלו קיימות אסמכתאות לכך (שם). 

     

25. בכל האמור בחשבון הפרטי של הנתבעים עולה, אם כן, התמונה הבאה: בניגוד לטענות הנתבעים החשבון הפרטי – שאליו הועברו הכנסות החברה – לא יוּחד לצרכי החברה. הכספים שהועברו אליו שימשו גם לתשלום הוצאותיהם הפרטיות של הנתבעים. בניגוד לגרסת הנתבעים נעשו גם משיכות מזומן מן החשבון בלא שניתן לדבר הסבר של ממש ובלא שהוצגה אסמכתא ממשית לכך שאלה נעשו לצורך תשלום הוצאות החברה כנטען. כמו כן, נמשכו על החשבון הפרטי שיקים בהיקפים כספיים משמעותיים ביותר, בלא שהוצגה ביחס לרבים מהם אסמכתא לכך שאלה הוצאו לצרכי החברה. בנוסף, חלק מהכנסות החברה במזומן לא הופקדו בחשבון בלא שהובאו תימוכין לכך שהכספים שלא הופקדו שימשו להוצאות החברה.

     

26. כזכור, הנתבעים הצדיקו את עצם השימוש שנעשה בחשבון הפרטי בכך שהוטלה על חשבון החברה הגבלה, כפי הנראה בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. הנתבעים אף טענו, בלא שהובאה כל תמיכה לדבר, כי רואה החשבון הוא שאישר את העתקת הפעילות לחשבון הפרטי. אלא שהנתבעים לא הציגו אסמכתא כלשהי ביחס למועד שבו הוטלה ההגבלה ואף לא הציגו את דפי חשבון החברה או את דפי החשבון הפרטי לשנים 2008 ו-2009 באופן שיאפשר בחינת הטענה בדבר התנהלות נפרדת קודם להטלת ההגבלה כנטען ובאופן שיאפשר בחינה של מצב היתרות בחשבון הפרטי בעת ההעברה הנטענת של הפעילות העסקית אליו. לא הוברר מדוע גם משהוטלה הגבלה לא ניתן היה לקיים הפרדה בין פעילות החברה לפעילות הפרטית, למשל על דרך של ריכוז כלל הפעילות הפרטית בחשבון הנוסף בדיסקונט. אף לא הוברר מתי פקעה ההגבלה ומדוע לא נעשתה, למצער אז, הפרדה של ההתנהלות הכספית.

     

    העברות כספים לנתבעים ופערים בדוחות הכספיים

     

27. במהלך הדיון הוגשו דוחותיה הכספיים של החברה לשנים 2010-2007. עיון בדוחות הכספיים מקים סימני שאלה ממשיים בדבר העברות מכספי החברה לנתבעים. 

     

28. בדוחות הכספיים לשנת 2010, בחלק שכותרתו "דוחות על תזרימי המזומנים", צוין כי בשנת 2010 חלה ירידה בחוב כלפי בעלי מניות בסך של 143,304 ₪ (ראו עמ' 6 לדוחות האמורים, נספח ב4 לתצהיר לוי). בדומה, מהביאורים לדוחות הכספיים לשנה האמורה, עולה כי בכל האמור ביתרת זכותם של בעלי המניות כלפי החברה חל קיטון של 172,007 ₪ וזאת בין מצב הדברים כפי שהיה בסוף שנת 2009 למצב בסוף שנת 2010. רישומים אלה מלמדים, לכאורה, על העברות כספים או תשלומים שנעשו בדרך זו או אחרת לנתבעים, בעלי המניות של החברה, שבעטיים קטן שיעור החוב של החברה כלפיהם כפי שנרשם בדוחות. העברות הכספים לנתבעים נעשו, לכאורה, בשנת 2010. החברה הפסיקה פעילותה בסוף חודש מרץ של שנת 2010 (למשל, ס' 91 לתצהיר הנתבע, אישור רואה החשבון מיום 12.3.14 נספח ו2 לתצהיר לוי). כלומר, מדובר בהעברות שנעשו סמוך לפני הפסקת פעילותה של החברה. לכך יש להוסיף כי מדובר בהעברות בהיקף כספי בלתי מבוטל העומד, בקירוב, על שיעור מלוא רווחיה של החברה בשנת 2009 (ראו הדוחות הכספיים לשנת 2009, "דוחות רווח והפסד" בגדרי נספח ב3 לתצהיר לוי, וכן ע' 12, ש' 27-25 לפרוטוקול).

     

29. בפי הנתבע לא היו הסברים כלשהם לדברים. זולת אמירה סתמית כי "לא משכנו אגורה מהחברה" ולהוציא אמירות סתומות ובלתי ברורות, לא ידע הנתבע להסביר את פשר הרישום בדוחות ואת התמונה העולה ממנו (ע' 21, ש' 27-24 לפרוטוקול). כשנשאל על כך שב ואמר: "אני לא מבין בדוחות האלה כלום... אני לא יודע מה זה אומר ולא יכול להסביר" (שם) כי: "כנראה [רואה החשבון] הוריד את מה שרשם שלקחנו. תשאל את רוה"ח" (ע' 22, ש' 5-3 לפרוטוקול). אלא שהנתבעים לא הביאו את רואה החשבון לעדות. העברות הכספים שנעשו, לכאורה, לכיסם – בעת שחובות החברה, למצער חוב הארנונה הנדון, אינם משולמים – נותרו בלתי מוסברות. 

     

30. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לפער בין הכנסות החברה והוצאותיה בחודשי פעילותה במהלך שנת 2010. מהראיות שהוצגו עולה כי במהלך החודשים ינואר עד מרץ 2010 נעשו לחשבון הפרטי הפקדות שמקורן בהכנסות החברה בסך כולל של 516,866 ₪ (ראו טבלת ההפקדות מטעם התובעת וכן נספח ה' לקובץ אסמכתאות הנתבעים, הסכום האמור מתקבל לאחר התאמות נדרשות כעולה מהערות שהעירו הנתבעים ביחס לטבלת התובעת, תיקון טעות סופר בה והשלמת סכומים שהיו בלתי קריאים). הסכומים שהוצאו לצרכי החברה באותה תקופה, כך לשיטת הנתבעים ועל פי טבלת ההוצאות והאסמכתאות שהוצגו על ידם, עמדו על 412,110 ₪ (נספח א' לקובץ אסמכתאות הנתבעים). מה נעשה עם היתרה הנובעת מההפרש בין בשני הסכומים הללו? גם בעניין זה לא ידע הנתבע לספק תשובות של ממש. כל שיכול היה לעשות זה לשער ש"אולי חלק מהמאה האלף ישירות הופקדו בחשבון של בעל הנכס המשכיר... יכול להיות ששולם לספקים שונים. זה הלך לחובות בטח שהלך לחובות. כמה למי לא זכור לי". כפי שציין עליו "לבדוק את המסמכים" (ע' 21, ש' 11-2 לפרוטוקול). אלא שבשום שלב – לא בעדות ולא בסיכומי הטענות לאחר מכן – לא הצביעו הנתבעים על מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לתמוך את הטענה בדבר תשלומים למשכיר באותה תקופה או על מנת להסביר את הפער האמור (ומסמכי מצב החשבון שנכללו בנספח ח' לתצהיר הנתבע לא התייחסו כלל לשנת 2010).

     

31. בדומה, ממסמכי הנהלת החשבונות שהוצגו עולה כי סך כל הסכומים שהתקבלו כהכנסות בתקופה שבין חודש ינואר לחודש מרץ 2010 עולה כדי כ- 560,000 ₪ (כך עולה מסכימת שורות ההכנסות בדוחות נספח ח' לקובץ אסמכתאות הנתבעים, וראו עדות הנתבע לפיה סכימה כאמור אמורה לשקף את כלל הכנסות החברה לתקופה הנדונה, ע' 13, ש' 23-7 לפרוטוקול, וכן דברי ב"כ התובעת בע' 15, ש' 25-22 לפרוטוקול, שלא נסתרו). חרף האמור בדוחות הכספיים של החברה לשנה האמורה דווחו הכנסות בשיעור של כ-480,000 ₪ בלבד (נספח ב4 לתצהיר לוי). גם בעניין פער זה – כ- 80,000 ₪ – לא היו בפי הנתבע הסברים. כל שטען הוא שלא הוא שערך את הדוחות (ע' 14, ש' 6-3 לפרוטוקול).

     

    העברות כספים לנושים שהחזיקו ערבויות אישיות של הנתבעים

     

32. כאמור לעיל, החברה לא שילמה את תשלומי הארנונה המגיעים ממנה בקשר עם אולם האירועים בתלפיות. למעשה, היא לא שילמה דבר על חשבון המגיע ממנה בקשר לנכס זה. 

     

33. לעומת זאת פעלה החברה לפרוע את חובה לבנק הפועלים. כשנשאל הנתבע מדוע בחרה החברה לפרוע את החוב לבנק, למשל, בעוד שאת החוב לתובעת בחר שלא לפרוע הסביר בפשטות כי גם הוא וגם הנתבעת ערבו באופן אישי לחוב לבנק. משכך, זו לשונו, "העדפתי לשלם חובות שיש לי עליהם ערבות אישית. זה ברור וטבעי" (ע' 19, ש' 19-18 לפרוטוקול).

     

34. כפי שהתברר גם למשכיר האולם נתן הנתבע ערבות אישית (ע' 21, ש' 13 לפרוטוקול, ע' 19 להסכם השכירות נספח י' לתצהיר לוי). נוכח דבריו האמורים של הנתבע קל להבין מדוע פעל הנתבע, כך לטענתו, לבצע תשלומים למשכיר הנכס (למשל, ע' 18, ש' 2-1 לפרוטוקול).

     

35. לשון אחר: הנתבע דאג שהחברה תפרע, ככל הניתן, את אותם חובות בגינם ניתנה על ידו ועל ידי הנתבעת ערבות אישית. הטעם לכך ברור: הנתבע עשה כן על מנת שלא ייאלצו הוא והנתבעת לפרוע חובות אלה באורח אישי מכוח הערבות, ובשונה מיתר החובות שביחס אליהם קיווה שמסך ההתאגדות ימנע מהנושים להגיע לכיסם האישי. 

     

    גורל נכסי החברה

     

36. נקודה אחרת שהתעוררה אגב ההתדיינות נגעה לשאלה מה עלה בגורלם של נכסים שהיו לחברה עובר להפסקת פעילותה ביום 31.3.10. 

     

37. טענות הנתבעים בעניין זה לא היו עקביות. לעיתים טענו כי לחברה לא היו נכסים בכלל, כי הנכסים שבהם עשתה שימוש היו שייכים למשכיר ממנו שכרו את אולם האירועים, וכי אלה הוחזרו למשכיר בתום תקופת השכירות (תשובת הנתבעת לשאלה 3 לשאלון והתשובה לה, נספח ה2 לתצהיר לוי, ס' 83 לתצהיר הנתבע).

     

38. אלא שטענה זו לא מתיישבת עם התמונה העולה מהדוחות הכספיים של החברה. מדוחות אלה עולה כי במהלך שנות פעילותה של החברה באולם בתלפיות, רכשה החברה רכוש קבוע, שסווג בדוחות, בין היתר, תחת קטיגוריות של "ציוד", "ציוד אלקטרוני", "מחשבים", ו"מלאי בסיסי", וזאת בסכומים של כ- 300,000 ₪ (ראו רכישות שנעשו בשנים 2008 ו-2009, בביאור 3 לדוח הכספי לשנת 2008, ובביאור 4 לדוח הכספי לשנת 2009, נספחים ב2 ו-ב3 לתצהיר לוי). אכן, במקום אחר אישר הנתבע כי החברה רכשה מתקנים, רכוש וציוד "במאות אלפי שקלים ואף יותר מכך" (למשל, בס' 23 לתצהירו, שם נסמך בעצמו על נתוני הדוחות הכספיים).

     

39. מעיון בדוחות הכספיים עולה כי נכון ליום 31.12.09 – היינו שלושה חודשים קודם למועד הפסקת פעילותה של החברה – היה לחברה רכוש קבוע כאמור, ששוויו, לאחר ניכוי פחת, עמד על 282,318 ₪ (ביאור 4 לדוח הכספי לשנת 2009, נספח ב3 לתצהיר לוי).

     

40. מה עלה בגורלו של הציוד והרכוש האמור?

     

41. לטענת הנתבע כל הציוד והרכוש של החברה נמסר לבעלים של אולם האירועים וזאת נוכח חוב דמי שכירות שנותר כלפי המשכיר בשיעור של כמיליון ₪ (ס' 84 לתצהיר הנתבע).

     

42. בהקשר זה הוצג מסמך, נושא תאריך 25.3.10, ואשר כולל פירוט של ציוד מסוים שהחברה משאירה באולם מעבר לציוד שהושכר לה במסגרת חוזה השכירות (המסמך צורף כחלק מנספח ח' לתצהיר הנתבע, המסמך נושא חותמת שמה של החברה המשכירה). מסמך זה יכול לשמש תמיכה, מסוימת, לטענה כי חלק מרכוש החברה הושאר בידי המשכיר. עם זאת, גם ממסמך זה לא ברור אם אכן מדובר בכל הרכוש והציוד של החברה. לא הוברר מה שווי הרכוש והציוד שהושאר, לפי הטענה, בידי המשכיר. הנתבע לא טען כלל מה התמורה שהתקבלה כנגד הרכוש שהושאר בידי המשכיר ואם נעשו הדברים כנגד קיזוז חוב דמי שכירות או חלקו, מה הסכום שקוזז. ממילא לא הוברר אם העברת הרכוש הנטענת נעשתה כנגד תמורה מלאה. לא הוצגה אסמכתא כלשהי מאת המשכיר בדבר קבלת תשלום על חשבון דמי השכירות על דרך של קבלת נכסים כאמור. הסכם הפינוי שנעשה בין הצדדים אינו מתייחס לעניין זה כלל (הסכם הפינוי נכלל במסגרת נספח ח' לתצהיר הנתבע). המשכיר עצמו לא הובא לעדות. כך גם השוכר שנכנס בנעלי החברה לאחר שעזבה את האולם, שעל העדתו ויתרו הנתבעים (ע' 7, ש' 2-1, וע' 26, ש' 24 לפרוטוקול).

     

43. לכל אלה יש להוסיף כי טענת הנתבע לפיה כל הציוד והרכוש של החברה נמסר למשכיר אינה מתיישבת כלל עם דוחותיה הכספיים של החברה. באלה אין כל ביטוי להעברה הנטענת. נהפוך הוא. בדוחות הכספיים לשנת 2010 צוין כי נכון ליום 31.12.10 – היינו לאחר העברת הציוד הנטענת למשכיר – יש לחברה רכוש קבוע ששוויו, בניכוי פחת, עומד על סך של 263,566 ₪ (ביאור 3 לדוח הכספי לשנת 2010, נספח ב4 לתצהיר לוי). אם כטענת הנתבע הועבר כל הציוד של החברה לידי המשכיר מדוע לא נגרע שוויו ממצבת הרכוש הקבוע? מדוע לא קיבל הדבר ביטוי בדוחות הכספיים (כפי שנעשה למשל, ובאופן ברור, בשנת 2007 כאשר הפסיקה החברה את פעילותה במסעדה בהר חוצבים ומכרה את הציוד, ראו ביאורים 1 ו-3 לדוח 2007, נספח ב1 לתצהיר לוי, שם נגרע הציוד שנמכר ושווי הרכוש הקבוע הועמד על "0")? לנתבע לא היו פתרונים. גם בעניין זה כל שעשה הוא להפנות אצבע אל רואה החשבון של החברה (ע' 21, ש' 28 – ע' 22, ש' 2 לפרוטוקול). אלא שרואה החשבון לא הובא על ידי הנתבעים לעדות. הסברים, ככל שקיימים, לא נשמעו.

     

44. בסיכומה של נקודה, גרסת הנתבעים בקשר עם נכסי החברה רחוקה מלהיות שלמה. היא אינה נקייה מספקות. היא מעוררת סימני שאלה ממשיים. לעניין זה תהיה משמעות בהמשך כשנידרש לשאלת נטל ההוכחה בגדרי הרמת המסך מכוח חוק ההסדרים. 

     

    מימון החברה והשקעות הנתבעים

     

45. הנתבעים טענו כי השקיעו את כל הונם האישי בחברה, כי הזרימו לה כספים אישיים רבים בניסיון להצילהּ וכי הנתבע כלל לא משך משכורת מהחברה משך חודשים רבים. נראה שבכך ביקשו להראות כי לא נפל פגם בהתנהלותם בגדרי החברה.

     

46. מבלי להידרש בשלב זה לנפקות המשפטית של טענות אלה של הנתבעים, יצוין כי הם לא הציגו תשתית ברורה ומלאה לטענותיהם.

     

47. מעדותו של הנתבע נראה כי עיקר טענותיו להשקעות והזרמות כספים נסב דווקא על פעילותה של דקרלו ועל פעילות החברה בתקופה שקודם להפעלת אולם האירועים בתלפיות (ע' 11, ש' 18 – ע' 12, ש' 18 לפרוטוקול, שלעניינים הנזכרים שם לא הובאו אסמכתאות, אף שאפשר למצוא להם, אולי, תמיכה מסוימת, ברישומי הדוחות הכספיים, ובפרט הדוח הכספי לשנת 2007 בדבר הלוואת בעלי מניות, ראו נספח ב1 לתצהיר לוי). גם בסיכומיהם שבו הנתבעים על הטענות בדבר היקף השקעותיהם בחברה (למשל, בס' 29, 30 סיפא ו- 31 שם) אך גם הפעם ללא הפנייה או אסמכתא ממשית לנטען.

     

48. מעדות הנתבע עולה עוד כי בעת שהחלה החברה להפעיל את אולם האירועים בתלפיות מצבה היה בכי רע. היא היתה עתירת חובות בלא יתרה של ממש למימון הפעילות (ע' 12, ש' 24-19 לפרוטוקול). ספק אם באותה עת מימונהּ הלם את צרכיה ואת כניסתה להפעלת אולם האירועים ואם לא היה בפעילות זו משום נטילה, ביודעין, של סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. 

     

49. מכל מקום, הנתבעים לא הציגו תשתית של ממש לתמיכה בטענותיהם בדבר נטילת הלוואות אישיות או בדבר הזרמות כספים לחברה לשם מימון פעילותה בתקופה הנדונה. האסמכתאות שהוצגו בקשר עם הלוואות שנטלו הנתבעים או הלוואות שנטלו בני משפחה התייחסו למועדים שלאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה, לעיתים זמן רב ואף שנים לאחר הפסקת הפעילות (ודברים אלה נכונים להלוואת הנתבעים שמסמכיה צורפו כנספח ג' לתצהיר הנתבע, כמו גם למסמכים בקשר עם ההלוואות שנטל בנם של הנתבעים, נספח ד' לקובץ אסמכתאות הנתבעים, כמו גם לטענות בדבר הפקדות בחשבון הפרטי בשלהי שנת 2010, כעולה מהרישומים שנעשו על גבי נספח ה' לקובץ אסמכתאות הנתבעים. באשר להפקדות הספורות בחשבון הפרטי, מימים 21.12.09, 12.1.10, 22.1.10, 26.2.10 ו- 22.3.10, הרי שלא הוברר מקור הכספים להן). ממילא לא ברור כיצד יכולים הם לתמוך בטענת הנתבעים.

     

    עניינים נוספים

     

50. לפני סיום הפרק העובדתי נעמוד על שני עניינים נוספים שהתעוררו במסגרת שמיעת הראיות.

     

51. האחד, נוגע לחברת פרמתה שירותי מזון בע"מ ("פרמתה"). הנתבע העיד כי בעת הפסקת פעילותה של דקרלו הקימו חתניו את פרמתה. הנתבע הבהיר כי אין לו ולחברה כל קשר עם פרמתה וכי לא עבד מולה (ע' 10, ש' 23-16 לפרוטוקול). והנה, מעיון במסמכים שהוצגו מתוך הנהלת החשבונות של החברה עולה כי במהלך שלושת החודשים שקדמו להפסקת פעילותה, נעשו העברות כספיות בסכומים של קרוב ל- 100,000 ₪ מהחברה לפרמתה – שכתובתה הרשומה היא בבית מגוריהם של הנתבעים – וזאת, לכאורה, בקשר עם רכישת סחורה (ראו נספח ח' לקובץ אסמכתאות הנתבעים, שם בתאריכים: 31.1.10, 22.2.10, 1.3.10 ו- 12.3.10, ראו גם החשבוניות בנספח א' שם). או אז הסביר הנתבע לפתע – בניגוד לדבריו הראשונים לפיהם כלל לא עבד מול פרמתה – כי בתקופה מסוימת שימשה פרמתה ספקית מזון של החברה (ע' 18, ש' 31 – ע' 19, ש' 8 לפרוטוקול). גם כאן, בהעדר הסבר של ממש לסתירה, מעוררות ההתנהלות והעברות הכספים סימן שאלה.

     

52. השני, נוגע לבנם של הנתבעים. מעיון במסמכים שהוצגו עולה כי לבנם של הנתבעים שולמה משכורת מכספי החברה (נספח ו' לתצהיר הנתבע, ממנו עולה כי המשכורת ששולמה לבן עבור חודשי הפעילות בשנת 2010 היתה למעלה מ- 20,000 ₪ וביחד עם המשכורת ששולמה לנתבע עמדה על למעלה ממחצית כלל המשכורות ששולמו בחודשים אלה). והנה, בניגוד לגרסת הנתבע (ע' 22, ש' 22 לפרוטוקול) העידה הנתבעת כי בנם לא היה עובד של החברה וכי בתקופה הרלבנטית למד ולא עבד בחברה (ע' 25, ש' 31 – ע' 26, ש' 12 לפרוטוקול, אף שציינה כי עזר לאביו). ממילא לא ידעה הנתבעת להסביר את העובדה שהבן משך משכורות מן החברה (שם, והניסיון לתקן ולהסביר בהמשך לא היה משכנע, ע' 25, ש' 21-15 לפרוטוקול). גם כאן מעוררים הדברים סימני שאלה.

     

53. עמדנו בהרחבה על התשתית העובדתית כפי שהתבררה במהלך שמיעת הראיות. נפנה עתה לבחון אם בנסיבות העניין מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם האישי של הנתבעים בחוב הארנונה. נדון תחילה בטענות להרמת מסך סטטוטורית בהתאם להוראות חוק ההסדרים. לאחר מכן תידון שאלת הרמת מסך מכוח דיני החברות.

     

    הרמת מסך סטטוטורית – חוק ההסדרים

     

54. טענתה הראשונה של התובעת היא כי יש לחייב את הנתבעים בחוב הארנונה של החברה מכוח הוראת ס' 8(ג) לחוק ההסדרים. זו לשונה של הוראת סעיף זה:

     

    "(ג)על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים"

     

     

     

    חוק ההסדרים מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("פקודת מס הכנסה"). סעיף זה – שסעיף קטן (3) שלו הוא הרלבנטי לענייננו – מורה כי:

     

    "(א)(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

     

    (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

     

    (3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה "

     

     

55. כפי שנפסק, לא אחת, מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא לאפשר לרשויות המקומיות גבייה יעילה של חובות ארנונה ולמנוע מחברות פרטיות להתחמק מחובתן לשלם ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן על דרך של הברחת נכסים. הסעיף מבקש להתמודד עם הברחת נכסים מחברה פרטית לידי אחרים על ידי מתן אפשרות לגביית חוב הארנונה ממי שאליהם הוברחו נכסי החברה. בכל האמור בבעלי השליטה קובע הסעיף, בסעיף קטן (3) לו, "חזקת הברחה" ומאפשר לבצע הרמת מסך סטטוטורית ולחייב את בעלי השליטה בחוב החברה, זולת אם הצליחו בעלי השליטה להראות כי נכסי החברה לא הועברו אליהם או שהועברו בתמורה מלאה (ראו: עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה (16.10.07); ע"א (מחוזי ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו בפסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט י' שנלר (22.6.10); ע"א (מחוזי ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד מונסון נ' רומנו בפסקה 16 לפסק דינו של כבוד השופט י' שנלר (28.8.12); עת"מ (ת"א) 3208/08 לוי נ' עירית בת-ים בפסקה 4 לפסק דינה של כבוד השופטת מ' אגמון-גונן (2.10.13); עת"מ (חי') 314-07-15 ספבק נ' עיריית חיפה (20.7.15)). 

     

56. משילובן של שתי הוראות שהובאו לעיל עולה כי על מנת שהרשות המקומית תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה נדרש שיתקיימו מספר תנאים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה; נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה.

     

57. בענייננו, הלכה למעשה אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התקיימותם של כל התנאים זולת התנאי שעניינו העברת הנכסים.

     

    החוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים. החברה היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן. חוב הארנונה הנתבע הוא חוב סופי (שאף נקבע בפסק דין חלוט, ראו ס' 5 לעיל, וכן הגדרת "חוב ארנונה סופי" שבס' 8(ג) לחוק ההסדרים, לא הועלתה כל טענה בעניין שיעור החוב ומצהיר התובעת כלל לא נחקר). החברה הפסיקה את פעילותה (למשל, ס' 91 לתצהיר הנתבע, אישור רואה החשבון מיום 12.3.14 נספח ו2 לתצהיר לוי). הנתבעים הם בעלי השליטה בחברה (הנתבעת, בין היתר, כבעלים הרשום של כלל מניות החברה, והנתבע, גם מכוח הודאתו שלו שהוא בעל המניות האמיתי בחברה, ושניהם כמי שמחזיקים יחד עם קרוב, במישרין או בעקיפין, באמצעי השליטה הרלבנטיים בחברה, וראו הדיון בס' 15 לעיל, וכן הגדרת "בעל שליטה" בפקודת מס הכנסה אליה מפנה חוק ההסדרים וכן הוראת ס' 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה). הנתבעים לא חלקו על כל אלה. גם בסיכומיהם לא העלו טענות של ממש ביחס להתקיימות איזה מן התנאים שלעיל.

     

58. הנתבעים אף לא חלקו על כך שסמוך לפני הפסקת פעילותה היו לחברה נכסים. מכל מקום כך עולה בבירור גם מהדוחות הכספיים, גם מטענותיהם הנתבעים עצמם. המחלוקת בין הצדדים בענייננו נסבה על השאלה מה עלה בגורלם של נכסי החברה ובתנאי שעניינו העברת הנכסים: היינו האם נכסי החברה הועברו לידי הנתבעים ללא תמורה או בתמורה חלקית.

     

59. בעניין זה ראוי להתייחס תחילה לסוגיית נטל ההוכחה.

     

60. כפי שעולה בבירור מלשונם של הסעיפים שהובאו לעיל, וכפי שנפסק, בהתקיים התנאים שנימנו לעיל – שהמרכזיים שבהם הם קיומו של חוב ארנונה סופי והפסקת פעילותה של חברה פרטית – קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה הועברו לבעל השליטה וכי העברה זו נעשתה ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד. במצב דברים זו עובר הנטל אל כתפי בעל השליטה ועליו להראות כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כך קבע בעניין זה בית המשפט העליון:

     

    "קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשה שלא בתמורה או בתמורה חלקית... כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר" (רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון בס' 9 להחלטת כבוד השופט י' דנציגר (25.10.12))

     

    (ראו גם האסמכתאות בס' 55 לעיל, וכן עת"מ (חי') 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה (16.7.12) (פסק הדין בוטל במסגרת הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט העליון בלא שהערעור נדון לגופו, עע"מ 7347/12 עיריית חיפה נ' כהן (3.11.13)); עת"מ (חי') 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה (30.3.14); ע"א (מחוזי מרכז) 14350-11-08 צ'לסי שיווק (2003) בע"מ נ' עירית ראשון לציון (1.4.10)).

     

     

61. עוד נפסק, כי על מנת לעמוד בנטל האמור לא די באמירות כלליות או בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. על בעל השליטה להציג תשתית עובדתית ראויה שתיתמך בראיות ממשיות. עליו להציג תשתית ראייתית מלאה, שתתייחס לכלל הרכוש של החברה וככל שהוא טוען כי הנכסים נמכרו למאן דהוא עליו להראות כי שולמה כנגדם תמורה מלאה.

     

    יפים לעניין זה הדברים הבאים:

     

    "לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובותיה של החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די..." (עניין הלל לעיל, בפסקה 17 לפסק הדין, ההדגשה הוּספה, וראו גם האמור בפסקה 20 שם לעניין הצורך להציג את "התמונה כולה"; ראו גם ת"א (שלום ת"א) 34843-09-12 עיריית תל אביב יפו נ' עובדיה בפסקה 12 ואילך לפסק הדין, שם יושמה אמת מידה זו (26.2.15)).

     

    ובמקום אחר נאמרו דברים דומים:

     

    "כמובן שלצורך סתירת החזקה, לא די באמירה כללית, אלא בהצבת תשתית עובדתית ראויה כי אכן ככל שהיו נכסים לחברה, אלה לא הועברו לבעל השליטה שלא בתמורה או בתמורה חלקית... ככל שבעל שליטה טוען כי נכסים אלו או אחרים נמכרו, עליו להוכיח כי אכן שולמה תמורה מלאה בגין מכירה זו" (עניין עיריית יהוד לעיל, בפסקה 17 לפסק הדין, וראו גם האמור בפסקה 27 לעניין ההוכחה הנדרשת כי מדובר ב"כל הציוד", בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי בית המשפט העליון בעניין רומנו לעיל, תוך שבית המשפט עמד אף הוא על הצורך להציג פרטים אודות עסקת מכירת הרכוש, שם בפסקה 10).

     

62. השאלה העומדת לפנינו היא, אם כן, האם עמדו הנתבעים בנטל המוטל עליהם.

     

63. בנסיבות העניין, נוכח התמונה העובדתית כפי שהובאה בהרחבה לעיל, בשים לב גם לקשיים ליתן אמון בגרסת הנתבעים ונוכח אמות המידה החלות בעניין, דומני כי אין מנוס מן המסקנה שהתשובה לכך היא בשלילה.

     

64. אשר לציוד והרכוש הקבוע של החברה – כפי שהובא לעיל שוויו של רכושהּ הקבוע של החברה עמד על כ- 280,000 ₪ זמן קצר קודם להפסקת פעילותה. הנתבע טען כי הציוד נמסר, כולו, למשכיר אולם האירועים. אלא שהתשתית שהובאה בעניין זה – גם כאשר מביאים בחשבון את המסמך שהוצג בהקשר זה – היתה חלקית וחסרה. לא הונחה תשתית ממשית לכך שמדובר בכל הרכוש. לא הוברר מה שווי הרכוש שהושאר בידי המשכיר לפי הטענה. לא נטען מה התמורה שהתקבלה כנגד הרכוש וככל שנעשה הדבר כנגד קיזוז, מה הסכום שקוזז. ממילא לא הובאה כל אסמכתא לעניין תמורה כאמור ולא הונחה תשתית לכך שמדובר בתמורה מלאה (וזאת אף בהתעלם מכך שמדובר בהעברה למי שמחזיק בידו ערבות אישית של הנתבעים על הקושי העולה בשל כך). יתרה מזו: הטענות בדבר העברת הרכוש למשכיר עומדות בניגוד קוטבי לדוחות הכספיים של החברה. באלה אין כל ביטוי להעברה הנטענת של הרכוש למשכיר. להיפך, עולה מהם כי גם במועד מאוחר בהרבה לפינוי המושכר נותר בידי החברה כל הרכוש הקבוע ודבר לא נגרע ממנו (ראו בפירוט ס' 44-36 לעיל).

     

65. זאת ועוד, טענות הנתבע נסמכו על עדותו שלו, על הקשיים לבסס עליה ממצא, כפי שפורטו לעיל. מעבר לכך לא טרחו הנתבעים להביא לעדות את המשכיר או את השוכר שנכנס בנעליהם (שעל העדתו ויתרו), אף שמתבקש היה להביאם.

     

66. חשוב מכך, הנתבעים נמנעו מלהביא את רואה החשבון של החברה לעדות. לעניין זה יש, בעיני, משקל משמעותי. רואה החשבון של החברה יכול וצריך היה ליתן הסבר באשר לתמונה העולה מהדוחות הכספיים של החברה ובפרט בכל האמור באי ההתאמה שבין טענות הנתבע בדבר העברת רכוש החברה לידי המשכיר לבין הרישום בדוחות. הנתבע עצמו, שלא ידע להסביר את הדברים, טען שיש לשאול בעניין את רואה החשבון. אלא שזה לא הובא על ידי הנתבעים. אכן, לכתחילה ביקשו הנתבעים לזמן את רואה החשבון לעדות. אלא שבסופו של יום ויתרו על העדתו מבלי שנתנו הסבר ממשי כלשהו למחדלם. בנסיבות אלה אי העדתו של רואה החשבון שוקלת לחובתם. דברי בא כוח הנתבעים בפתח ישיבת ההוכחות כי רואה החשבון "גילה בלשון המעטה חוסר התלהבות" להתייצב למתן עדות (ע' 6, ש' 24-23 לפרוטוקול), אין בהם די. אין בהם משום הסבר מדוע לא זומן לעדות חרף האמור. אפשר שיש בהם אף כדי לחזק את הרושם כי לוּ התייצב רואה החשבון להעיד היה הדבר פועל לרעתם של הנתבעים (וראו בהקשר זה עניין הלל לעיל, בפסקה 22 לפסק הדין, עניין עירית יהוד לעיל, בפסקאות 23-22 לפסק הדין, וכן עניין רומנו בפסקה 10 להחלטה, שבכולם הודגש המשקל שיש לאי הבאתו לעדות של רואה החשבון של החברה לחובתו של בעל השליטה המבקש לסתור את חזקת העברת הנכסים).

     

67. סיכומם של דברים: טענות הנתבעים ביחס להעברת הנכסים לידי המשכיר מעוררות סימני שאלה ממשיים. גרסתם רחוקה מלהיות נקייה מספקות. היא חלקית וחסרה ביותר. היא עומדת בסתירה חזיתית לדוחות החברה. כל אלה מצטרפים לרושם הכללי ביחס לעדויות הנתבעים ולקושי ליתן בהם אמון.

     

68. המסקנה היא שהנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם.

     

69. לכך יש להוסיף גם את התמונה שהתבררה ביחס להתנהלות הכספית של החברה והנתבעים. שהרי, גם הכנסותיה של החברה ויתרת המזומנים שלה הן בבחינת נכסים. כפי שהובא לעיל, לחשבונם הפרטי של הנתבעים הועברו בשלושת חודשי פעילותה האחרונים – הפקדות בסך של למעלה מ- 500,000 ₪ מתוך הכנסות החברה. מתוך סכומים אלה נמשכו הן כספים במזומן הן שיקים בסכומים משמעותיים שלא ניתן להם הסבר (ראו הדיון בס' 26-17 לעיל). כפי שהובא לעיל, סכומי ההוצאות שהוצאו לשיטת הנתבעים ובהתאם לאסמכתאות שהציגו נופלים מהסך האמור (ס' 30 לעיל). גם הדוחות הכספיים של החברה מצביעים, לכאורה, על העברות כספים בהיקפים משמעותיים לנתבעים כבעלי המניות של החברה סמוך להפסקת פעילותה (ס' 29-27 לעיל). ממילא גם מכך עולה תמונה בדבר העברת נכסים – כספים – לאחרים, ובכלל זה לנתבעים, שפִּשרה לא הוברר ושלא הוכח אם נעשתה כנגד תמורה מלאה. גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי הנתבעים לא עמדו בנטל לסתירת החזקה הנדונה.

     

70. בשולי הדברים יוּער כי גם בטענות הנתבעים ביחס להשקעותיהם לאורך השנים בחברה, ואפילו היתה מועלית טענה כי באלה יש משום תמורה להעברת נכסי החברה (טענה שלא הועלתה), לא היה בכך כדי להועיל לנתבעים. עמדנו לעיל על הקשיים ביחס לטענות הנתבעים באשר להשקעותיהם בחברה (ס' 49-45 לעיל). אולם אף בהתעלם מאלה, משלא הונחה כל תשתית לזיקה בין ההשקעות הנטענות לנכסי החברה כפי שהיו סמוך להפסקת פעילותה ולאשר נעשה עמם, משמדובר בהשקעות שנעשו לפי הטענה לצרכי הפעילות השוטפת, אין באמור כדי לשנות מן המסקנה (וראו, עניין הלל לעיל, בפסקה 26 לפסק הדין).

     

71. זולת הטענה בדבר העברת הנכסים למשכיר לא העלו הנתבעים כל טענה ביחס לאי התקיימות תנאי כלשהו מהתנאים לחיובם באורח אישי מכוח הוראת ס' 8(ג) לחוק ההסדרים. גם בסיכומיהם לא הועלתה כל טענה כאמור.

     

72. נראה כי די בכך כדי לקבל את התביעה ולקבוע כי על הנתבעים לשאת באופן אישי בחוב הארנונה נושא התביעה.

     

    בהקשר זה יוער כי בפסיקה הובעו עמדות שונות בשאלה האם בהתקיים התנאים שלעיל רשאית הרשות המקומית לגבות מבעל השליטה את מלוא החוב או שמא היא מוגבלת אך בשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה. נראה כי העמדה הרווחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים היא כי הרשות המקומית רשאית לגבות מבעל השליטה את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל. דומה שביסוד עמדה זו עומדת הגישה לפיה בהתקיים התנאים הנדונים קמה תמונת מציאות של זהות והעדר הפרדה בין החברה לבין בעל השליטה המצדיקה לחייב את בעל השליטה במלוא חוב הארנונה. בנוסף, מביאה עמדה זו בחשבון גם את העובדה שאין לרשות המקומית אמצעי פיקוח או מעקב אחר מצבת הנכסים של חברות פרטיות. היא נתמכת גם בכך שחוק ההסדרים, על פי לשונו, אינו כולל הפנייה או אימוץ של הוראת סעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה שבגדרה הוגבלה הגבייה מבעל השליטה, במסגרת ההסדר החל על פי הפקודה, אך לשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה. כאמור, דומה שזו העמדה הרווחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (וראו: עניין רובינשטיין לעיל, עניין הלל לעיל בפסקה 16 לפסק הדין). עם זאת נשמעה גם עמדה אחרת (ראו: עניין כהן לעיל (פסק הדין בוטל במסגרת הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט העליון בלא שהערעור נדון לגופו, עע"מ 7347/12 עיריית חיפה נ' כהן (3.11.13)), וכן, למשל, ת"א (שלום י-ם) 14180/08 עיריית ירושלים נ' ב.ב. הוצאה לאור תשמ"ו בע"מ בפסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת ש' רנר (5.5.13); ת"א (שלום י-ם) 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ בפסקה 9 לפסק דינה של כבוד השופטת ש' רנר (17.7.13)).נראה כי סוגיה זו טרם הוכרעה (עת"מ (חי') 46762-10-13‏ ‏ זורין נ' עיריית חיפה בפסקה 33 לפסק דינו של כבוד השופט ר' סוקול (9.7.14)).

     

    מכל מקום, בנסיבות העניין, ונוכח התוצאה אליה הגעתי לפיה יש מקום להורות על הרמת מסך גם מכוח דיני החברות, אינני נדרש להכריע בשאלה זו במקרה שלפניי.

    הרמת מסך – דיני החברות

     

73. התובעת השתיתה את טענתה כי יש לחייב את הנתבעים בחוב הארנונה של החברה באופן אישי גם על הרמת מסך מכוח דיני החברות.

     

74. כידוע, עיקרון יסוד של דיני התאגידים הוא עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. עיקרון זה נתפס כחיוני לשם עידוד פעילותן של חברות ועל מנת לאפשר נטילת סיכונים עסקיים שהפרט לא היה מוכן ליטול לוּ היה נמצא אחראי אישית לכל כישלון עסקי. עיקרון זה מקים "מסך" המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה. הרמת המסך פירושה התעלמות מאותה הפרדה, תוך יצירת יריבות ישירה בין נושי החברה לבין בעלי מניותיה, בדרך כלל על מנת להטיל על בעלי המניות אחריות אישית לחובותיה של החברה. הרמת מסך מהווה סעד חריג, שניתן להיזקק לו בהתקיים תנאים מסוימים וכאשר הדבר נחוץ לעשיית צדק ולשמירה על טובת הציבור ועל מנת למנוע מבעלי המניות לנצל לרעה את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בצדדים שלישיים (ראו, למשל, ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי בפסקאות 84-74 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר (1.8.10); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05); רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה (6.6.05)).

     

75. עיקרון הרמת המסך מעוגן כיום בס' 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. בעבר נשמעה ביקורת כלפי נוסחו הקודם של סעיף זה. בעקבותיה, במסגרת תיקון מס' 3 לחוק, צומצם גדר המקרים שבהם יוכל בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות. כך מורה הסעיף בנוסחו דהיום:

     

    "(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

     

    (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

     

    (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

     

    ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

     

    (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

     

76. כפי שנפסק, לא בנקל יורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות. מדובר בסעד השמור למקרים חריגים בלבד.

     

77. אשר לנטל הראייתי יצוין כי תביעה להרמת מסך ההתאגדות נסמכת, לא אחת, על מידע המצוי באורח בלעדי בידי הנתבעים. במצב דברים זה, כפי שנפסק, אין מקום ללמוד מן הזהירות הרבה והצמצום הנוהג בכל האמור בהרמת מסך ובהטלת אחריות אישית על בעלי המניות לעניין האיכות והכמות של הראיות הנדרשים מן התובע לשם הוכחת התקיימותם של התנאים להרמת מסך. מקום בו העילה להרמת מסך נסבה על התנהלותה הפנימית של החברה או למגעיה עם צדדים שלישיים אשר לתובע אין נגיעה אליהם, נדרשת מן התובע כמות פחוּתה של ראיות. די לו אם יציג "קצה חוט" או "ראשית ראיה" להתנהלות בלתי כשרה של החברה, די לו אם יציג "נתונים מחשידים" על התנהלות החברה, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבע. נוכח אלה יידרש הנתבע להביא ראיותיו ולתת הסברים שיהיה בהם כדי לסלק את סימני השאלה, וככל שלא יעשה כן אפשר ותתקבל התביעה ויוּרם מעליו מסך ההתאגדות.

     

    יפים לעניין זה הדברים הבאים:

     

    "... טעות היא לקשור בין התנאים הדווקניים והנוקשים להרמת מסך ההתאגדות ... לבין האיכות והכמות של הראיות אותן אנו מצפים מהתובע להביא לשם הוכחת התקיימותם של תנאים אלה. מידת הזהירות והצמצום בחיובו של בעל מניות או מנהל בחובות החברה נעוצה ברצון לשמר את היתרונות החברתיים והכלכליים הגלומים בעיקרון הקובע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עדיפותם של יתרונות אלה נמוגה משעה שמושכי החוטים בחברה מנצלים את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת או בציבור ... הוכחתו של ניצול לא-חוקי כזה נעשית באמצעות מבחנים ראייתיים המתחשבים דווקא במגבלות ההוכחה בהן נתון מי שמצוי מחוץ לחברה ונדרש להצביע על כשלים בתוכה פנימה. ... אי לכך, כאשר החיוב האישי הנטען של האורגן מבוסס על עילה שאינה נוגעת למערכת היחסים שבין התובע לבין החברה (כגון הסתרת המצב הפיננסי האמיתי שלה מעיניו בעת ההתקשרות) אלא על עילה הנוגעת להתנהלות הפנימית בתוך החברה או למגעיה עם צדדים שלישיים שאינם קשורים לתובע (כגון ערבוב נכסים או הברחתם), הרי אז יש לנקוט ביד מקילה בכל הנוגע לאופן הוכחת התביעה. הקלה זו מתבקשת מהדין המיוחד החל על הוכחת עובדה המצויה בידיעה המיוחדת של בעל דין... לכן, במצבים כאלה די לתובע להציג במסגרת פרשת ראיותיו כמות של ראיות הפחותה מהכמות הנדרשת בדרך כלל מתובע לשם הרמת נטל הבאת הראיות. מדובר למעשה ב"קצה חוט" או ב"ראשית ראיה" להתנהלות בלתי-כשרה של האורגן, אף שאין בהם כדי לבסס את התביעה במידת ההסתברות הנדרשת לזכייה במשפט. הצגתן של ראיות כאלה בפני בית המשפט מעבירה אל הנתבע את הנטל להביא ראיות ולתת הסברים שיסלקו במידה סבירה את החשד הצומח מראיות התביעה. הימנעותו של הנתבע מעשות כן ובחירתו בשב ואל תעשה, עשויה במרבית המקרים להספיק לצורך המסקנה כי התובע הרים גם את נטל השכנוע, וממילא להביא לקבלת תביעתו נגד האורגן." (ת"א (שלום י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק בפסקה 26 לפסק דינו של כבוד השופט מ' סובל (29.12.05), ההדגשות הוּספו, וראו גם: רע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ בפסקה ח' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (22.4.13) שם אושרו, למעשה, הדברים האמורים שהובאו קודם לכן בפסק דינה של הערכאה הראשונה, ת"א (שלום קר') 3358/07 פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ נ' זוז תשתיות ופיתוח בע"מ בפסקה 26 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' וינברגר (12.9.12)).

     

    ובמקום אחר, אף זאת ביחס לתביעה שעילתה הרמת מסך, נאמרו הדברים הבאים:

    "... במידה וקיימות ראיות לכאורה להוכחת העילה, יש מקום להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעים. על מנת להוכיח טענותיה, נדרשת התביעה להביא ראיות המצויות רובן ככולן בידי הנתבעים. דרישה מהתביעה להציג בפני בית המשפט ראיות משכנעות וברורות, תעניק לנתבעים יתרון גדול, באשר בכוחם להימנע מחשיפתו של מידע שעלול לפעול לרעתם ... לפיכך, כאשר הנתבעים נכשלים בהרמת הנטל, תוך הימנעות כמעט גורפת מהבאת ראיות שיצדדו בגרסתם, צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות ... ככל שהראיה משמעותית יותר, כך ניתן להסיק מסקנות קיצוניות יותר כנגד הנמנע מהצגתה ... תביעה להרמת מסך עשויה להתבסס רובה ככולה על מידע המצוי בידי הנתבעים, ולפיכך יש מקום ליישם כלל זה במקרה הנדון ולהסיק מסקנות קיצוניות כנגד הנתבעים. במקרה הנדון, היה על הנתבעים להציג את החובות והזכויות של החברה בתקופה הרלוונטית ולהראות כי ניהלו חברתם באופן תקין, לטובת החברה, וללא נטילת סיכונים בלתי-סבירים. משלא עשו כן, ולאור הראיות הלכאוריות שהביאה התובעת, יש לקבל את טענת התובעת ולהרים את מסך ההתאגדות. " ת"א (מחוזי י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ בפסקאות 32-31 לפסק דינו של כבוד השופט י' צבן (20.9.02), ערעור לבית המשפט העליון נדחה, עניין דלתות חמדיה לעיל).

     

78. השאלה היא מה המסקנה העולה מן התשתית העובדתית שהונחה לפני בית המשפט, כפי שהובאה בפירוט לעיל, נוכח אמות המידה הנוהגות בענייננו.

     

79. דומני כי בנסיבות העניין אין מנוס מן המסקנה כי ענייננו בא בגדר המקרים החריגים שהם יש לקבוע כי השימוש שעשו הנתבעים באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה יש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה ובנסיבות המצדיקות להורות על הרמת מסך ועל חיובם של הנתבעים בחוב הארנונה באופן אישי.

     

80. התובעת הניחה תשתית ראייתית לכאורית, אם לא למעלה מכך, לקיומם של נתונים מחשידים בדבר התנהלות בלתי תקינה של הנתבעים בגדרי החברה. לנתבעים לא היו הסברים של ממש אל מול התשתית שהונחה. הדברים הובאו בהרחבה לעיל. אין צורך לחזור עליהם. אעמוד בקצרה אך על אותן נקודות מתוך כלל התשתית העובדתית, שראיתי לייחס להן משקל מרכזי בדרכי אל המסקנה האמורה:

     

81. העברות מכספי החברה לנתבעים – כפי שהובא לעיל, החברה הפסיקה את פעילותה בסוף חודש מרץ 2010. מהדוחות הכספיים של החברה לשנה זו עולה כי במהלך חודשי פעילותה המעטים של החברה בשנה זו, וממילא בפרק הזמן הקצר שקודם להפסקת הפעילות, העבירה החברה לבעלי מניותיה – הנתבעים – סכומים שנעו בין כ- 140,000 ₪ ל- 170,000 ₪ (ראו ס' 29-28 לעיל, וכן התמונה בדבר סך של כ-100,000 ₪ מהכנסות החברה שהועבר לחשבון הנתבעים ולא הוברר מה נעשה בו, ס' 30 לעיל). באותו פרק זמן שלפני הפסקת פעילות החברה נמשכו מהחשבון הפרטי (אליו הועברו הכנסות החברה) מזומנים ושיקים בהיקפים בלתי מבוטלים (ראו ס' 24-22 לעיל). בנוסף, נטלו הנתבעים לידיהם חלק מהכנסותיה של החברה במזומן מבלי שניתן הסבר מספק לשימוש שנעשה בהם (שם). העברת כספים בהיקפים משמעותיים לנתבעים – כבעלי מניותיה של החברה – זמן קצר לפני הפסקת פעילותה מצביעה לכאורה על הברחה של כספי החברה. סימני השאלה מתעצמים נוכח התמונה המצטיירת מן הדוחות הכספיים לפיה זמן קצר קודם לכן, במהלך שנת 2009, נשאה פעילות החברה רווחים בשיעור של כ- 180,000 ₪ (ראו הדוחות הכספיים לשנת 2009, "דוחות רווח והפסד" בגדרי נספח ב3 לתצהיר לוי). אל מול כל אלה לא בא הסבר ממשי כלשהו מפי הנתבעים, זולת טענות סתמיות כי לא נטלו דבר לכיסם. כאמור לעיל, הנתבעים אף לא הביאו לעדות את רואה החשבון של החברה בניסיון ליתן פשר לדברים. בהעברות כספים לכיסם האישי של הנתבעים, שלא ניתן להן כל הסבר – בעוד שהחברה נמנעת מלשלם את המגיע ממנה לתובעת כנושה שלה – יש כדי להצדיק את המסקנה בדבר שימוש לרעה במסך ההתאגדות על מנת לקפח נושה (ולפסיקה שקדמה לתיקון מס' 3 ושלפיה הברחת כספי החברה לבעלי המניות מהווה עילה להרמת מסך ראו: ע"ע 1170/00 פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובנין חברה קבלנית בע"מ פד"ע לח 817, 821 (2002); ע"א (מחוזי ת"א) 3509/99 נביא נ' הדפוס החדש בע"מ (10.11.02), וכן עניין מרכנתיל דיסקונט לעיל, בפסקה 18 לפסק הדין, שם נעשתה הפנייה גם לפסיקה האמורה). מסקנה זו עולה גם מהתנהלות הנתבעים בכל האמור בנכסיה ורכושה של החברה. גם כאן עסקינן ברכוש ששוויו, לאחר פחת, עמד סמוך להפסקת פעילות החברה על כ- 280,000 ₪ ושלא בא הסבר מספק לאשר נעשה בו.

     

82. שימוש בכספי החברה לצרכים אישיים – האמור לעיל, נכון בהתאמה גם בכל האמור בתמונה הבעייתית שהתגלתה ביחס לשימוש שעשו הנתבעים בכספי החברה ובהכנסותיה לשם מימון פעילותם הפרטים וצרכיהם האישיים (ס' 26-17 לעיל).

     

83. העברות כספים לנושים שבידיהם ערבויות אישיות – כפי שהתברר, הנתבע גרם לכך שהחברה תפרע את חובותיה לאותם נושים שהחזיקו בידיהם ערבויות אישיות של הנתבעים או של מי מהם (ראו ס' 35-32 לעיל). החוב לתובעת, שאיננה מגובה בערבות אישית, לא נפרע ולמעשה לא שולם דבר על חשבונו. למעשה, ביקשו הנתבעים להפנות את כספי החברה לאותם נושים שאי תשלום פירעון החוב כלפיהם ייאלץ אותם לפרוע אותם באורח אישי. זאת, על חשבון יתר הנושים שביחס אליהם קיוו הנתבעים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. כפי שנפסק בהקשר קרוב, העברת כספים לנושים המחזיקים בידיהם ערבויות אישיות מעידה על קיומה של "כוונת מרמה" (ע"א 3515/13 עתאמנה נ' איתן ארז כמפרק חברת בני סלים בפסקה 13 לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות, שם בקשר להטלת חבות אישית מכוח ס' 373 ו- 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, וראו גם: ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ נ' ביטי פ"ד נ(2) 27, 33 (1996) לעניין הפסול בהעדפת נושים שיש למנהלים אינטרס בהעדפתם משום שהם אחראים אישית לחובות כלפיהם). גם בהתנהלות האמורה יש כדי להביא למסקנה בדבר שימוש לרעה במסך ההתאגדות כדי לקפח נושה.

     

84. כאמור, הנתבעים לא ידעו ליתן הסברים של ממש לתמונה שהובאה על ידי התובעת. הם לא ידעו לסלק את סימני השאלה שהתעוררו בקשר עם התנהלותם והעברות הכספים האמורות. די בכך על מנת להצדיק את המסקנה בדבר חיובם האישי של הנתבעים.

     

85. לצד אלה, ובנוסף להם, יש להביא בחשבון את הנתונים והשיקולים הבאים, שיש בהם בהצטרפם לאמור לעיל ובמשקלם המצטבר, כדי לתמוך במסקנה כי בנסיבות העניין יש להרים את מסך ההתאגדות.

     

86. ראשית, אופייה של החברה. מדובר בחברה שהיא עסק משפחתי (ע' 25, ש' 1 לפרוטוקול). הנתבע היה כל העת הבעלים והמנהל ולמעשה, כלשונו, הוא היה "הכל" בחברה (ע' 20, ש' 25 לפרוטוקול). כפי שנפסק, לא אחת, כאשר מדובר בחברה משפחתית קטנה אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות, יגלה בית המשפט יתר פתיחות וגישה ליבראלית בהרמת מסך (למשל, עניין דלתות חמדיה לעיל וההפניות שם, בפסקה כ' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין, רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' בן יעקב בפסקה 9 להחלטת כבוד השופט י' דנציגר (2.8.09)).

     

87. שנית, לא נעשתה אבחנה של ממש, וודאי לא הפרדה כנדרש, בין החברה לבעליה, בין כספי החברה לכספי הנתבעים. הלכה למעשה התנהלו הדברים תוך "עירוב תחומין" מוחלט (כלשונו של השופט א' רובינשטיין בעניין דלתות חמדיה) בין טובת החברה לבין טובת המשפחה, ותוך ערבוב גמור של נכסים ופעילות כלכלית בין החברה לנתבעים – בעלי מניותיה. הדברים הובאו בהרחבה לעיל, ודי אם נזכיר לעניין זה את העובדה שהכנסות החברה הועברו כעניין שבשגרה לחשבונם הפרטי של הנתבעים, כי הכנסות החברה שימשו למימון צרכיהם האישיים וצרכי משק הבית של הנתבעים (ס' 26-17 לעיל) כמו גם את העברות הכספים לבנם של הנתבעים ולחברה שבבעלות בני משפחה אחרים על סימני השאלה שהתעוררו בקשר לאלה (ס' 52-51 לעיל). נקבע, לא אחת, כי ערבוב נכסים בין חברה לבעליה יכול להקים עילה להרמת מסך, ומכל מקום לתמוך בהצדקתה (עניין דלתות חמדיה, בפסקה 9(ה)(2), עניין דלתות חמדיה בבית המשפט המחוזי, בס' 20 לפסק הדין, וראו גם עניין מרכנתיל דיסקונט לעיל וההפניות בפסקה 24 שם). בענייננו, משלא נשמרה כל הפרדה בין כספי החברה לכספי הנתבעים, משהנתבעים בחרו לנהל את כלל ענייניה הכספיים של החברה בחשבונם הפרטי, מסך ההתאגדות, הלכה למעשה, היה כלֹא היה. גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה בדבר הרמת המסך.

     

88. שלישית, לא למותר לשוב ולהזכיר את שהתברר באשר לנסיבות הקמתה של החברה שהנתבעת נרשמה כבעלת מניותיה: רישומה של הנתבעת לכתחילה כבעלת המניות וכמנהלת הרשומה של החברה היה מסך וכסות בלבד. הוא לא היה אמיתי. הוא לא שיקף את המצב בפועל. הוא נעשה אך בניסיון להרחיק את הנתבע מחובותיה של חברה קודמת שבבעלותו – דקרלו – שנקלעה לקשיים, ושהחברה שהוקמה נטלה לידיה חלק מפעילותה העסקית (ס' 16-13 לעיל). גם בהתנהלות זו, תוך רישום שאיננו אלא מסך עשן – יש משום חוסר תום לב התומך במסקנה בדבר שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

     

89. רביעית, הונחה תשתית ראייתית לכך שהחברה נכנסה לפעילותה באולם האירועים כשמצבה הכלכלי בכי רע, כשהיא עתירת חובות ובלא יתרה של ממש למימון הפעילות (ראו ס' 48 לעיל). ספק אם מימונהּ, למצער החל מאותה נקודת זמן ואילך, הלם את צרכיה. הנתבע היה מודע למצב הדברים (שם). נראה כי יש בכך כדי לתמוך במסקנה כי התנהלות החברה נעשתה, ביודעין, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. לכך יש להוסיף את העברות הכספים הבלתי מוסברות לנתבעים, ובעיקר את אלה שבעטיין הוקטן החוב לבעלי המניות סמוך לפני הפסקת פעילותה של החברה (כמפורט, למשל, בס' 28 לעיל). גם אלה תומכים במסקנה בדבר מימונה של החברה והסיכון הבלתי סביר שניטל בפעילותה. אכן, יש מחלוקת בשאלה אם מימון דק כשלעצמו מהווה עילה להרמת מסך (ראו עניין דלתות חמדיה, בפסקה יט' לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין). אולם, במכלול הנסיבות שלפנינו, יש באמור כדי להצטרף ליתר השיקולים התומכים בהרמת מסך.

     

90. סיכומם של דברים: למסך ההתאגדות לא היה תוכן אמיתי מתחילת הדברים ועד סופם. לכתחילה נרשמו הדברים כפי שנרשמו באופן שלא משקף את המצב בפועל ואך ככסות שנועדה להרחיק את הנתבע מחובות קודמים. גם בהמשך התעלמו הנתבעים כליל ממסך ההתאגדות. הם העבירו את הכנסות החברה לחשבונם הפרטי באופן שטשטש כל הבחנה בינם לבין החברה. בהתנהלותם הכספית לא נעשתה כל הפרדה. גם הניסיונות לשרטט, בדיעבד, אבחנות והפרדות לא צלחו. כספים רבים נמשכו מתוך הכנסות החברה בלא שהנתבעים יכלו להציג תמיכה ממשית לכך ששימשו לצרכי החברה. על פי דוחות החברה נעשו העברות כספיות משמעותיות לכיסם של הנתבעים, ללא הסבר או הצדקה, וחלף תשלום חובות לנושים וזאת בתקווה שיוכלו להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות.

     

91. בנסיבות אלה דומני כי אין מנוס מהמסקנה שענייננו בא בגדר המקרים החריגים שבהם יש לקבוע כי השימוש שעשו הנתבעים באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה יש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה באופן המצדיק להורות על הרמת מסך ועל חיובם של הנתבעים בחוב הארנונה באופן אישי.

     

92. המסקנה בדבר הרמת המסך נכונה ביחס לשני הנתבעים. אלה פעלו כיחידה כלכלית אחת. לשיטתם שלהם הם השקיעו את הונם המשותף בחברה. ביחס לנתבעת נכונים הדברים גם בשל היותה בעלת המניות הרשומה (וראו, למשל, ת"א (שלום ת"א) 715614/03 בזק חברה ישראלית בע"מ נ' סופטווב קורפוריישין בע"מ פ"מ תשס"ד(3) 174 (2004); ת"א (שלום ת"א) 16226-05-12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' כהן (7.7.15)). ביחס לנתבע – נכונים הם גם בשל היותו, לדבריו שלו, בעל המניות האמיתי בחברה (וראו הפירוט בס' 15 לעיל, כמו גם הדוח השנתי של החברה לשנת 2008 כפי שהוגש לרשם החברות, שעליו חתם הנתבע תוך ציון שמו כבעל מניותיה של החברה, ע' 22, ש' 32-30 לפרוטוקול, נספח 8 להודעת התובעת מיום 12.3.15, והכל גם בשים לב לכך שהרישום אצל רשם החברות הוא דקלרטיבי). מכל מקום הנתבעים לא העלו טענה כלשהי בעניין זה.

     

93. בסיכומיהם טענו הנתבעים, אף שבאורח כללי וללא כל תמיכה או פירוט, כי כשעסקינן בחובות ארנונה אין מקום להידרש לדיני הרמת המסך הכלליים מקום בו לא התקיימו התנאים להרמת מסך סטטוטורית מכוח חוק ההסדרים. ככל שטענת הנתבעים היא שהוראות חוק ההסדרים מוציאות את תחולת הדינים הכלליים של הרמת מסך ביחס לחובות ארנונה – הרי שאין לקבלה. היא אינה נתמכת, ולוּ ברמז, בלשונו של ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים. היא אף אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו. הקלת הגבייה של חובות ארנונה ומניעת התחמקותן של חברות פרטיות מתשלום חובות על דרך של הברחת נכסים אינה צריכה לשלול את אפשרות העומדת לרשות המקומית לעתור להרמת מסך במקרים מתאימים, אף אם לא מתקיימים בהם תנאי חוק ההסדרים ואף אם אין בהם משום הברחת נכסים (וראו, למשל, עניין עובדיה לעיל, בפסקה 13.2 לפסק הדין).

     

94. בסיכומיהם בעל פה טענו הנתבעים כי מכל מקום אין להטיל עליהם את האחריות למלוא חוב הארנונה. בהקשר זה ביקשו להיבנות מפסק הדין בע"א 7156/02 פישר נ' רו"ח יוכמן פ"ד ס(1) 69 (2005). לדעתי אין בפסק הדין האמור כדי לשנות בענייננו. פסק הדין דן באחריות נושא משרה מכוח ס' 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. עניינו של הסעיף בעסק של החברה שנוהל מתוך כוונה לרמות את נושיה. הסעיף מקנה לבית המשפט, באורח מפורש, שיקול דעת לקבוע גם את היקף החיוב שיוטל על נושא המשרה היינו: אם להטיל עליו אחריות אישית לחובות החברה "כולן או מקצתן". שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בהרמת מסך מכוח הדין הכללי. כאן, נקודת המוצא היא "הטלת אחריות ללא הגבלה לחבויותיה של החברה" (ראו דברי כבוד הנשיא, א' ברק, בפסקה 6 לפסק דינו שם, אגב הדיון בשאלה מה הדוקטרינה המשפטית עליה נסמך החיוב לפי ס' 373 האמור). מכל מקום בנסיבות המקרה שלפנינו הוכח כי למסך ההתאגדות לא היה תוכן אמיתי. הוכח כי הנתבעים התעלמו ממנו כליל. במצב דברים זה, ומשלא הונחה תשתית ממשית שיש בה כדי להצדיק הגבלה של החיוב שיוטל על הנתבעים, דין טענתם זו להידחות.

     

95. לפני סיום יוער כי התובעת ביקשה להשתית את חיוב הנתבעים באורח אישי גם כאורגנים. בנסיבות העניין ובשים לב למסקנה שאליה הגעתי, לא ראיתי להידרש לטענות נוספות אלה.

     

     

     

     

     

    התוצאה

     

96. נוכח כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת.

    הנתבע 3 והנתבעת 4 ישלמו לתובעת סך של 1,616,198 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, וזאת מיום 26.5.13 ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 100,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא לצדדים באמצעות הפקס.

     

    ניתן היום, י"ב אלול תשע"ה, 27 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.