1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת בשל נפילה במדרכה בעת שנעשו בה שיפוצים. בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן תואר האירוע כך: "ביום 14.02.2013 בשעה 20:30 או בסמוך, הלכה התובעת בשכונת ג'סי כהן מול רח' המתמיד 10 בחולון, הרחוב היה חשוך וללא תאורה, אחת המרצפות במדרכה לא שומה בצורה תקינה, המרצפת השתחררה מהמדרכה בשל ביצוע עבודה לקויה ורשלנית ובלתי בטיחותית התובעת מעדה ונפלה לבור ונחבלה בקרסול ימין." הנתבעת 1 (להלן "הקבלן") היא חברה שהתקשרה עם הנתבעת 2 (להלן "העיריה"), בביצוע פרוייקט בניה נרחב. התובעת מייחסת לנתבעים אחריות לפציעתה. הנתבעים כופרים בהתרחשות האירוע ולחלופין מטילים את האחריות לו זה על זה ועל התובעת עצמה. העיריה סבורה שהקבלן אחראי לנזקים ממן שלו טוענת התובעת – אם מפני שעבד באתר בעצמו, אם מפני שכקבלן ראשי הוא חב בנזקי פעולות קבלני משנה ואם מפני שהתחייב כלפיה חוזית לשאת בנזקים שכאלה. הקבלן טוען שהוא לא ביצע עבודות במועד הרלבנטי ובמקום המדוייק שבו התרחשה התאונה. אם נעשו עבודות כאלה, נעשה הדבר "מאחורי גבו" ע"י גורם זר, בלי לתאם עמו את הדבר ובלי שיוכל להפעיל עליו פיקוח. ממילא, אין הוא חב בשל מעשה כזה. בתצהיר הקבלן הועלתה הסברה שמי שביצע את העבודות שרואים בתמונות הוא קבלן המים והתמונות שצורפו לכתב התביעה מראות את המדרכה שלצד בתים מס' 7 – 9 ברח' המתמיד ולא את המדרכה שליד הבית מס' 10. לטענתו, הוא עבד בתקופה הרלבנטית בצד הצפוני של הרחוב (שבו מספרי הבתים זוגיים) ולא באזור הדרומי (שבו צולם המפגע). העיריה הגישה תצהיר מטעמה אשר עיקרו "פרשנות" של יומני העבודה והסקת מסקנות אודות הסבירות שהקבלן אכן עבד במקום בסמוך לאירוע (מסקנת המצהירה היא חיובית) והפניה למערכת ההסכמית בין העיריה לקבלן שממנה מסיקה המצהירה אחריות גורפת של הקבלן לבטיחות האתר.
2. התובעת לא הגישה חוות-דעת רפואית, וטענה לנזקים בהיקף צנוע מאד. הנתבעים אימצו עמדה בלתי מתפשרת וחלק ניכר מהמשפט התמקד במחלוקות הנוגעות ליחסיהם. ישיבת ההוכחות נמשכה ארבע וחצי שעות ומתוך זה תפסו חקירות ב"כ התובעת אך דקות ספורות. בכתב התביעה תואר מקום הנפילה כ"מול רח' המתמיד 10 בחולון". בתצהיר התובעת ננקטה לשון דומה מאוד "המדרכה ברחוב המתמיד מול בית מספר 10". לכתב התביעה צורפו שני תצלומים: באחד נראה רצף הרחוב והמדרכה שלצד שניים שלושה בתים של 4-5 קומות. המדרכה נראית מכוסה בשברים שונים, ממש לצידה חפירה רדודה ועל הכביש לידה ערימות של חומר בנין. התצלום השני הוא תקריב של מרצפת נפולה לתעלה הרדודה. ממש לצידה, על הכביש מזדקרת יתד מתכת חשופה הבולטת עד לגובה המדרכה. תצלום זה הוגש כראיה מטעם התובעת – וצורף לתצהירו של בנה שצילם אותו. התצלום הראשון לא הוגש כראיה ע"י התובעת, אך נמצא בין ראיות הקבלן. בנה של התובע צילם שלושה תצלומים נוספים: באחד מהם רואים את המדרכה (אך ללא ההקשר הכולל של הרחוב). בשנים אחרים נראה אותו מקום בשעת חשיכה וניכר שהמקום אינו מואר כלל בתאורת רחובות.
3. התובעת לא צירפה לכתב התביעה או לתצהירה תרשים, שרטוט או מפה המתארים היכן חנתה מכוניתה, באיזה נתיב צעדה והיכן בדיוק נפלה. בנה העיד שאמו מסרה לו בטלפון היכן נפלה והוא הגיע למחרת למקום וצילם שם את התמונות. התובעת לא היתה שם כדי להצביע בפניו על מקום הנפילה המדוייק – אך מכיוון שקרובי משפחה מוכרים לו גרים בקרבת מקום, היה לו ברור למדי היכן התרחשה התאונה. הנתבעים אינם מאמינים שהתצלומים צולמו למחרת התאונה וגם אינם מקבלים שרואים בהם דווקא את המקום שבו נפלה התובעת. עדותה של התובעת היתה מבולבלת ומבלבלת – גם בשל קשיי שפה. הביטוי "המדרכה מול בית מספר 10" הוא דו-משמעי: מצד אחד, יכול הוא לתאר את המדרכה הסמוכה לחזית בתי זה. מצד שני, יכול הוא לתאר את המדרכה בצדו הנגדי של הרחוב. על רקע זה חלק ניכר מחקירתה הנגדית של התובעת עסק בשאלה באילו מצדי הרחוב היא נפלה בפועל. התובעת התקשתה לספר היכן חנתה ובאיזה נתיב הלכה. הדברים שסיפרה שונים מכפי שסיפר בנה על מה שהבין מדבריה (הוא סבר שהיא חנתה ברחוב עצמו סמוך למקום הנפילה). בסופו של דבר הבהירה התובעת שמקום נפילתה היה בחלק המדרכה שליד הבתים שמספריהם לא זוגיים, הצד הדרומי של הרחוב, כפי שטען הקבלן בתצהירו.
4. הקבלן אישר שמצב המדרכה שצילם בנה של התובעת אינו תקין ומדובר במפגע בטיחות ממשי. הוא העיד שהוא לעולם לא היה משאיר מדרכה במצב כזה, כשהיא אינה מגודרת ומשולטת כראוי. למעשה, ההקפדה על שילוט מתועדת במסכי הפיקוח השונים, היא נדרשה ממנו, נאכפה ופוקחה הן ע"י העיריה והן על-ידי המשטרה. הקבלן טען שכלל לא עבד לצד הבתים שמספריהם לא זוגיים בתקופה הרלבנטית לאירוע. הוא מסתמך על יומני העבודה ותיעוד הפיקוח שמהם עולה להבנתו, לא רק שלא יצר את המפגע שצילם בנה של התובעת, אלא שגם לא הוא שתיקן אותו, אחרי הנפילה. הוא העיד שהעבודות בוצעו מקטעים מקטעים, כאשר לעולם אין "פותחים" את שתי המדרכות במקביל. היומנים מתעדים רצף עבודות ויש לפרשם לאור רצף זה. התובעת והעיריה סוברים שהתיאור ביומני העבודה לאקוני וקצר מאד וקשה לחלץ ממנו ידיעה ברורה היכן בדיוק עבד הקבלן בכל יום ויום.
5. הקבלן אישר שהוא שהיה קבלן ראשי בפרוייקט. גופים אחרים העובדים במקום – קבלני תאורה, בזק, חברת החשמל "הוט" ואח' – חייבים תאם עמו כניסה לאתר העבודה ופעילות בו והוא שנושא חבות בשל נזקים שהם גורמים (בהתאם לחוזה שלו עם העיריה). הקבלן הסביר שאם חודר אדם זר לאתר בלי לתאם עמו את הדבר ומבצע שם עבודות "מאחרי גבו", אין לראותו כאחראי לכך. התובעת נפצעה ביום חמישי בערב. ביום שישי שלמחרת, לא עבד איש באתר. אם חדר לאתר אדם בפרק הזמן שבין סיום העבודות (16:00) לבים פציעתה בשעות הערב, הוא לא יכול היה להשגיח על פעולתו.
6. התובעת גרה בפ"ת ורצתה להגיע לאזכרה אצל קרוביה ברחוב המתמיד 8 בחולון. לאחר שנפלה, התאוששה, השתתפה באזכרה ולבסוף חזרה לביתה. בהמשך גברו הכאבים והיא ביקשה טיפול רפואי. בחדר המיון של בית-החולים "בילינסון" תועדה הגעת התובעת לטיפול בשעה 01:06 בשל חבלה סיבובית בקרסול ימין. בהמשך הדברים תיעוד רפואי נוסף על תלונותיה בשל חבלה בקרסול וטיפולי פיזיותרפיה שעברה. באחד המסמכים שביקשה התובעת להגיש כתבה רופאת המשפחה, ד"ר מייזל, שהתובעת הגיעה לטיפולה בשל כאבים בקרסול שמאל עקב נפילה לפני כמה חודשים. אח"כ תיקנה בכתב יד והסבירה שזו טעות וכוונתה היתה לרגל ימין והדברים גם בוטאו במסמך מודפס. העיריה עמדה על כך שד"ר מייזל תתייצב בבית-המשפט על מנת להחקר על מסמך זה כתנאי להגשתו. ב"כ התובעת – ויש לשבחו על כך – העדיף להמנע מהטרדת הרופאה וויתר על הגשת המסמך. איני סבור שיש מקום לספק כלשהו שהתובעת נפגעה ב – 14.2.13 בשעות הערב בקרסולה הימני. שעות אחדות לאחר מכן תועד הדבר היטב בחדר המיון ב"בילינסון" ובהמשך במסמכים רפואיים נוספים.
7. הצילומים שערך בנה של התובעת מתארים את הסביבה הקרובה של המקום שבו נפלה לטענתה. מה שרואים בהם ברור: איש לא עובד במקום, הוא לא מגודר, לא משולט, ויש בו מפגעים למכביר. חפורה בו תעלה ארוכה, המדרכה מפורקת בחלקה, מפוזרת עליה פסולת ועל הכביש שפוכים חומרי בניה. המקום נראה כמו אתר עבודה שננטש בסוף יום עבודה ולא כתוצר שעות אחדות של עבודה מאולתרת של זר שחדר לאתר בלי תיאום. אל מול עדותו הרהוטה של הקבלן, יומני העבודה ומסמכי הפיקוח, אשר מצוות אנשים מלומדה מציירים תמונה אידילית של אתר עבודה בטיחותי, מגודר ומשולט – עומדים התצלומים, המתעדים מציאות עגומה של אתר מסוכן.
8. למרות חסרונותיה של עדות התובעת אני מאמין לה. גם מאמין אני לבנה, אשר עשה כמיטב יכולתו להשיב על השאלות שהופנו אליו. אני מאמין שצילם את התצלומים במועד שטען. בניגוד לטענת הקבלן, אי אפשר לחלץ מיומני העבודה היכן בדיוק נעשו עבודות מול בתים ספציפיים ברחוב המתמיד ביום שבו נפצעה התובעת – ואף אי אפשר לדעת אילו עבודות בוצעו שם ביום א' הסמוך (17.2.13). התיעוד הכתוב אינו מדבר "בעד עצמו" בבירור, הוא פשוט לא מפורט מספיק. על מנת לפרשו ולחלץ ממנו את המסקנות שרואה בו הקבלן, נדרשה עדות בעל-פה של הקבלן עצמו. התוצאה היא, שלמעשה לא יומני העבודה העידו על מיקום העבודה המדוייק ופרטי העבודות שבוצעו, אלא הקבלן עצמו.
מהיומנים ברור שבימים הסמוכים לנפילת התובעת אכן עבדו בקטע הרחוב הסמוך למקום הנפילה. בין אם הקבלן עצמו עבד שם ובין אם עבד שם גורם אחר – ברור שלקבלן יש אחריות על בטיחות מכלול האתר, בהיותו הקבלן הראשי. הוא לא עמד בחובה זו ובכך חטא לחובת הזירות המוטלת עליו.
9. בנה של התובעת צילם תצלומים של אותו מקום בשעת חשיכה. קשה מאד לראות את המפגע, שכן במקום שררה חשיכה מוחלטת ואין בו כל תאורת רחוב. העיריה חייבת לספק תאורת רחובות תקינה. עירייה שלא מוודאת שבאתר שבו מתבצעות עבודות תהיה תאורת רחוב טובה, מסכנת את העוברים והשבים אשר, כמו התובעת, אינם בהכרח תושבי המקום. מדובר בחובה שלטונית של העיריה עצמה. לעיריה גם חובה לקיים פיקוח על מצב השטחים הציבוריים שלה. לפי התמונות מדובר בהזנחה שלא נולדה בן לילה ואינה נקודתית. עיריה המניחה לשטח ציבורי להראות כך מזניחה את חובת הפיקוח שלה. העיריה הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה, סיכנה את התובעת וגרמה לפציעתה.