1. תביעת רשלנות מקצועית כנגד עורך הדין אשר ייצג את התובעים בעסקת רכישת דירתם. הנזק הנטען הינו בגובה הפיצוי ששילמו התובעים לשלם לזוג ג' ׁ(רוכשי דירתם). אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה.
2. ביום 23.10.90 רכשו התובעים מ.ס ור.ב.נ.ס דירה המצויה בבחיפה, הידועה כחלק מחלקה 168 בגוש 10860. מדובר בדירה אשר בבעלות הכנסיה היוונית הקתולית של חיפה ובתי הספר הקתוליים של חיפה. למען הדיוק מה שנרכש הנה זכות החכירה של המוכרים באותה דירה (מדובר על חכירה ל 49 שנה). טוענים התובעים כי רק בשלב מאוחר בהרבה (ראה בהמשך) התברר כי תקופת החכירה מול הכנסייה עומדת להסתיים בתוך זמן קצר ב 30.3.96 – חמש וחצי שנים ממועד הרכישה. לטענת התובעים, היו באותה עת עולים חדשים, אשר אינם שולטים בשפה העברית, חסרי השכלה משפטית ולא הבינו מהו ההבדל המשפטי בין בעלות לחכירה. בעסקת המכר טיפל הנתבע, אשר ייצג במשותף את שני הצדדים להסכם. לטענת התובעים, הנתבע לא הסביר להם מה טיבה של זכות החכירה; את העובדה שתקופת החכירה צפויה להסתיים בתוך שנים ספורות ממועד ביצוע העסקה; ומה המשמעויות הנגזרות מכך היינו כי הארכת התקופה אינה אוטומטית, וכי סביר שהכנסייה תציב דרישה כספית כנגד הארכת התקופה פעם נוספת. תמורת המכר בהסכם היתה בסך של 43500 דולר לפי שער יציג.
3. שנה וחודשיים לאחר מכן, ביום 25.12.91, מכרו התובעים את זכויות החכירה בדירה לג' מ' וא' , גם הם עולים חדשים, כאשר התמורה נקבעה בגובה 44,000 דולר. לטענתם מכרו הדירה לאחר שאיתרו דירה התואמת יותר את צרכיהם, גדולה יותר ובמיקום טוב יותר. בשלב זה לטענתם, לא ידעו עדיין על סיומה הקרב של תקופת החכירה בדירה שרכשו ומכרו.
4. אין בשני הסכמי המכר האמורים אזכור למועד סיום תקופת החכירה.
5. א. עשרים שנה לאחר מכן, ביום 19.07.11, הגיש הזוג ג' תביעה לבית משפט זה
בת"א 32150-07-11. הנתבעים לפי הסדר, היו עוה"ד פיינזילבר שייצג את ג' בעסקת המכר מול התובעים, התובעים עצמם, והבנק למשכנתאות שנתן לג' הלוואה לרכישת זכויות החכירה בדירת התובעים.
ב. בתביעה נטען כי התובעים ניהלו עם ג' משא ומתן בחוסר תום לב, תוך הצגת מצגי שווא ואי גלוי מידע חיוני אשר היה בו כדי לגרום לג' לשנות דעתם באשר לרכישת הדירה, לו נודע להם מצב הדברים לאשורו, שמדובר על תקופת חכירה העומדת להסתיים במרץ 1996. ג' טענו כי רכישת זכויות החכירה על ידם נעשתה במחיר שוק מלא, חרף ידיעת התובעים (המוכרים) לכאורה כי תקופת החכירה עומדת להסתיים, ומכאן ששווי זכויות החכירה שנמכרו היה נמוך בהרבה.
6. ידיעת התובעים לחוד, אך אקדים ואציין כי התזה שמדובר על שווי שוק מלא של הדירה נכון למועד העסקה מול ג' , מסברת את האוזן. זאת בשים לב לכך שהתובעים רכשו את הדירה ומכרו אותה לג' בסמיכות זמנים יחסית, ובאותו סכום כמעט של רכישה וקניה. סביר ששווי השוק של הדירה לא השתנה בהרבה לאור סמיכות הזמנים (בין שווי שוק לדירה שידוע שתקופת החכירה בה עומדת להסתיים, ובין שווי שוק "מלא"). לכן אחת משתיים:
א. גם התובעים כקונים, וגם ג' בתורם, ידעו מבעוד מועד בטרם התקשרו בהסכמים כקונים, מתי מסתיימת תקופת החכירה ומה המשמעות הכספית הרעיונית (כאשר אז מדובר על שווי שוק זהה כמעט בשני ההסכמים המשקף עובדה זו, כלומר שווי שוק חלקי ביותר של הדירה, במו"מ חופשי). אפשרות זו סבירה פחות.
ב. האפשרות הסבירה יותר, לאור אי אזכור מתבקש של נתון מרכזי בשני ההסכמים (מועד סיום זכויות החכירה בדירה המועברות באותו הסכם) הנה שאכן גם התובעים וגם ג' בתורם, כאשר התקשרו בהסכם כקונים, לא ידעו שתקופת החכירה מסתיימת ב 96' ומה המשמעות הכספית; ולכן הן התובעים והן ג' בתורם , שלמו לפי שווי שוק מלא של הדירה נכון לאותה עת במו"מ חופשי בין מוכר וקונה. מאחר ומדובר בהדיוטות בשני המקרים, וברור גם בלי חוו"ד ששווי שוק של דירה שהזכויות בה נמכרות לחמש שנים פוחת פי כמה וכמה משווי שוק מלא, הרי שסיטואציה זו נכנסת לגדר טעות משותפת של התובעים ושל ג' , בחוזה המכר לג' (סע' 14(ב) של חוק החוזים (חלק כללי)). כלומר טעות לגביה ניתן להניח שהמתקשר המבקש לבטל החוזה לא היה נקשר בו, לו ידע מצב הדברים לאשורו, והצד השני לא ידע ולא היה צריך לדעת על כך.