נ.ג נ' קרוספיט גריפ

1. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 17.11.13 עת נפל במהלך אימון "קרוספיט" שניתן בסטודיו של הנתבעת, וזאת לטענתו, עקב העדר קיבוע של משטחי האימון/מזרנים לרצפה.

2. התובע יליד 74, בעיסוקו מנהל תפעול מכירות ועצמאי בתחום השיווק, היה בן 39 שנים ביום התאונה ובן 44 שנים כיום.

3. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בקרסולו הימני. הוא פנה לבית חולים **** ב***** שם אובחנו נפיחות, רגישות במישוש ותנועות, הגבלה בתנועות קרסול ימין, רגלו נחבשה בתחבושת אלסטית, והוא שוחרר מבית החולים.

4. המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

5. היות שאחריות הנתבעת מוכחשת, אתייחס תחילה לסוגיית האחריות לפני הדיון בשאלת הנזק.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

6. לטענת התובע בכתב תביעתו, במהלך האימון זז משטח הגומי אליו קפץ, משטח אשר לא קובע אל הרצפה כנדרש, וכתוצאה מכך עיקם את רגלו ונחבל. לדבריו, הנתבעת אחראית לנזקיו בשל היותה הבעלים או המחזיקים של המכון שבשטחו נפלה. משטחי האימון היו בשליטתה המוחלטת והמלאה, וברשלנותה גרמה לנזקים הנטענים. התובע גורס כי על הנתבעת הייתה מוטלת החובה לספק אמצעים שימנעו פגיעה בשלום המתאמנים שנכנסו בשעריה.

7. עוד מוסיף התובע כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעת את נטל הראיה להוכחת היעדר התרשלות, שכן במקרה דנן סביר יותר כי הנתבעת התרשלה מאשר לאו.

טענות הנתבעת

8. בראש וראשונה הכחישה הנתבעת בכתב ההגנה כל התרשלות מצידה ושאר הנסיבות הנטענות ע"י התובע, כאשר לטענתה אימון ספורטיבי מטבע הדברים ומעצם טיבו טומן בחובו סכנות, לרבות היפצעות. הדברים לדבריה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר באימון קרוספיט. הנתבעת הוסיפה כי המשטח כוסה במזרנים כדבעי שקובעו לרצפה בלחץ שהפעילו אחד על השני.

9. הנתבעת אף הדגישה כי במקרה דנן לתובע ניתנו הוראות בטיחות נאותות ויסודיות באשר לאופן ביצוע התרגיל, אולם התובע בחר לפעול בניגוד להנחיות הבטיחות שניתנו לו, ואי לכך נפצע.

10. עוד שללה הנתבעת את מכלול טענות התובע להיפוך נטל הראיה.

11. לבסוף טענה הנתבעת לרשלנות תורמת בשיעור מכריע מצידו של התובע אשר בחר כאמור להתאמן ולקפוץ בניגוד להוראות שניתנו לו.

דיון והכרעה

12. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובע נפל בחדר האימון המופעל ע"י הנתבעת ונחבל בקרסולו. מכאן הסוגיה העיקרית הדרושה הכרעה הינה האם התאונה אירעה עקב רשלנותה של הנתבעת.

סוגיית נטל הראיה

13. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא (2) 453, 47 9.11.67.

14. במקרה הנוכחי לטענתו של התובע, יש להחיל כאמור את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעת את נטל הראיה להוכחת היעדר התרשלות מצידה.

15. בענייננו אין כלל וכלל מקום לקבל את טענתו זו של התובע. התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, היינו קיום מחדלים לשיטתו, בדמות היעדר קיבוע של המזרנים לרצפה וקיום רווח ביניהם. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". לפיכך, דין טענת התובע להידחות, ונטל ההוכחה נותר עליו להוכיח כי התאונה אירעה עקב רשלנותה של הנתבעת.

אחריות הנתבעת - המתווה הנורמטיבי

16. בשורה של פסקי דין נקבע כי השתתפות בפעילות ספורטיבית כרוכה בסיכונים מעצם טיבה וטבעה, וכי אין להטיל חובת זהירות קונקרטית – כחלק ממדיניות משפטית – בגין סיכונים הנובעים באופן טבעי מאותה פעילות.

      כך, בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1)113 נפסק כי: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון.
על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט אם כמשתתף ואם כצופה, עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות...".

      הדברים נכונים כמובן גם לפעילות אימון קרוספיט.

17. לאור האמור, אם יוכח כי נפילתו של התובע נגרמה מעצם האימון הספורטיבי ללא כל סיכונים נוספים שיצרה הנתבעת, לא תקום לנתבעת אחריות, שכן מדובר בתוצאה אפשרית וצפויה של הפעילות הספורטיבית על כל היבטיה. לעומת זאת, אם יסתבר כי הנתבעת או מי מטעמה לא נקטו אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכונים נוספים מעבר לסיכון הטבעי של האימון, ואם יוכח כי סיכונים אלו הם שהביאו לנפילתו ולפגיעתו של התובע, הרי שהפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. (ראה לעניין זה את דבריה של כב' השופטת וולצקי בפרשת זיתון ת.א.(ת"א) 120534/00 זיתון נ' המרכז לנוער תרבות וספורט במטולה בע"מ [20.9.2004]

      אי לכך, יש לבחון האם הופרה חובת זהירות קונקרטית, היינו – האם נגרמו סיכונים נוספים מעבר לסיכון רגיל וטבעי הנובע מאימון. אקדים אומר כי תשובתי לשאלה זו הינה בחיוב.

שאלת האירוע ונסיבותיו – קיומם של מחדלים מצד הנתבעת

18. עיקר טענתו של התובע בכתב התביעה ובתצהיר הינה כי במקום האימון לא הותקנו מזרנים/ משטחי גומי אשר קובעו לרצפה. לדבריו, כאמור, במהלך הקפיצה זז המזרן עקב היעדר הקיבוע, מה שהביא לנפילתו.

19. לטענת הנתבעת, בחקירתו מסר התובע גרסה שונה לחלוטין, לפיה במהלך הקפיצה רגלו נתפסה במרווח בין המזרנים להבדיל מתזוזה של המזרן, ואי לכך נפל. לטענת הנתבעת, השוני בין הגרסאות מקשה על האפשרות לתת אמון בדברי התובע.

20. לא עלה בידי לקבל טענתה זו של הנתבעת ואפרט:

21. 21. ראשית, בחינה מדויקת של דברי התובע הן בכתב התביעה ובתצהיר והן בחקירה הנגדית מלמדת כי עסקינן בשוני סמנטי בלבד.

      בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי המזרן זז לאחר שקפץ אליו (ס'2 לכתב התביעה ס' 2 לתצהיר), ואי לכך נפל כאמור. בחקירתו הנגדית אכן טען התובע כי רגלו נתפסה במרווח בין שני המזרנים. (פרוטוקול הדיון מיום 25.10.17 עמ' 5 ש' 29-32, עמ' 6). עם זאת תזוזת המזרן אינה שוללת כי רגלו של התובע תיתפס ברווח אשר נוצר לנוכח התזוזה בין שני המזרנים, ומדובר בהמשך של אותה התרחשות ובאותה גרסה. התובע אף הסביר זאת במילותיו בחקירה הנגדית וגרס כי עקב תזוזת המזרן נוצר רווח בין המזרנים בו רגלו נתפסה (עמ' 6 ש' 25-27).

22. האפשרות כי כאשר מאן דהוא מחליק על גבי משטח אשר זז מקומו ונתקל ברווח שנוצר בין המשטח לרצפה עקב התזוזה, בהחלט מתקבלת על הדעת. משכך העובדה כי בכתב התביעה ובתצהיר צוין כי המזרן זז ללא הסבר המכניקה המפורטת היכן בדיוק נתפסה רגלו של התובע, אינה מכרסמת במהימנותו. למעשה, די היה בתזוזות המזרן כדי להסביר את נפילתו של התובע, והעובדה כי בבית המשפט ירד לפרטי פרטים היכן נתפסה רגלו, אין בה לקבוע כי אינו עקבי לטעמי.

      למעשה הגרסה כי רגלו של התובע נתפסה ברווח בין המשטחים לא נטענה לראשונה בחקירתו הנגדית, אלא נתון זה צוין כבר לפני המומחה שמונה מטעם בית המשפט (ראה עמ' 2 לחוות הדעת).

23. זאת ועוד, עדותו של התובע זכתה לתימוכין מצד חברו דוד כינור אשר נכח במקום בזמן האירוע. אומנם העד לא ראה את עצם הנפילה, אולם לדבריו כאשר סר לראות מה אירע לתובע אשר היה שכוב על הרצפה ראה כי רגלו נתונה ברווח בין המשטחים (פרוטוקול הדיון מיום 25.10.17 עמ' 12 ש' 1-20). לא מצאתי כי לעד כינור יש אינטרס אישי לסייע לתובע עד כדי הסתבכות בעדות שקר בבית המשפט. לא הוכח כי לעד ולתובע אלו היה מניע משותף לטפול אשמת שווא על הנתבעת, ולא כל שכן לא הוכח תיאום ביניהם לעניין זה.

24. יתרה מזאת, מחומר הראיות עולה כי אכן המזרנים לא קובעו כדבעי, מה שמהווה חיזוק לגרסת התובע.

25. ראשית מת/4. תמונה שהוצגה ע"י התובע, ניתן להבחין במרווחים בין המשטחים באופן המחזק את טענת התובע, כאשר את קיום המרווחים בתמונה אישר גם מר גריף המאמן מטעמה של הנתבעת (פרוטוקול הדיון מיום 4.7.18 עמ' 17 ש' 33 עמ' 18 ש' 1-5). העד אישר כי ת/3 ות/4 צולמו כאשר האולם נפתח כבר בפני מתאמנים (עמ' 17 ש' 28-33).

26. העד גריף למעשה אף אישר כי המשטחים קובעו לרצפה רק בלחץ של האחד כלפי השני מקיר לקיר (עמ' 16 ש' 13-23), כאשר לדברי העד הוא אינו יכול לדעת בוודאות האם הלחץ הספיק למנוע תזוזה של המזרן עת נתקל בו מתאמן במשקלו של התובע (עמ' 16 ש' 21-25). גם עת נשאל העד האם הופעל לחץ על המזרנים עת נפצע התובע השיב: "זו היתה תקופת מעבר. עברנו ממקום ישן... זה היה ממש בשבוע הראשון של המעבר..." (עמ' 16 ש' 27-28). בתשובה זו גולמה ההנחה כי גם לשיטת העד בשלב זה המקום טרם תוחזק כדבעי, אחרת לא היה מציין כי האירוע אירע בשלב מעבר. גם בכך יש חיזוק לגרסת התובע כי נפגע עקב מזרן שלא קובע כדבעי, ואי לכך נחבל.

27. העד מר גריף אף אישר כי חרף הנאמר בסעיף 6 לתצהירו, לפיו לא כל רצפת האולם כוסתה במשטחי גומי, הרי בתחילת פתיחת האולם היו ימי אימון בהם לא הותקנו מלוא המזרנים, ומשכך הרצפה לא כוסתה במלואה (עמ' 17 ש' 1-3).

28. גם העובדה כי הנתבעת לא הצליחה להביא לעדות מטעמה איש מן המתאמנים שהתאמן ביום האירוע, להבדיל ממר רוגל (שלא נכח ביום זה), וטענתה באמצעות העד גריף כי אין רישומים מסודרים כיוון שהיה זה תחילת פתיחת המכון החדש (עמ' 14 ש' 14-17), מצביעות כי ייתכן כי בימיו הראשונים של המכון, לרבות ביום האירוע, טרם היה מוכן כדבעי למבקרים, שאם לא כן בוודאי היה נערך למצער רישום מסודר של המשתתפים. מכאן כי בהחלט סביר כי עבודת קיבוע המזרנים טרם הושלמה. בכל אלה יש חיזוק לגירסת התובע.

29. 29. הנתבעת ניסתה לטעון כי התובע פעל בניגוד להוראות, ולכן נפל ללא כל קשר למפגע כלשהו. לעניין זה אציין כי התובע לא שלל את טענת הנתבעת כי ניתנו לו הוראות בטיחות כיצד לקפוץ וטען כי אינו זוכר (פרוטוקול הדיון מיום 25.10.17 עמ' 5 ש' 14-16). התובע אף לא ידע להשיב כיצד בדיוק קפץ באותו היום, האם רגל אחר רגל או בצורה אחרת (עמ' 5 ש' 14-22).

      עם זאת כאמור קיבלתי את דבריו של התובע כי רגלו נתפסה במרווח בין המזרנים, טענה שחוזקה ע"י עד ראיה שנכח במקום, ולא הוכח כי לא כך היה. אפילו היה התובע חורג מהוראות הבטיחות, מה שלא הוכח, אין בכך לכרסם בקביעה כי נפילתו אירעה לנוכח אי קיבוע המזרנים והיתפסות רגלו במרווח ללא קשר לצורת הקפיצה.

30. לאור האמור לעיל אני קובע אפוא כי התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו והוכיח כי נפל נוכח אי קיבוע נאות של המזרנים באולם האימונים.

שאלת התרשלות הנתבעת

31. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין.

32. במקרה דנן הנתבעת היא אשר החזיקה במקרקעין והפעילה את פעילות הספורט, לכל דבר ועניין בזמן הרלוונטי לפציעתו של התובע. אני סבור כי על מפעיל פעילות מסוג זה חלה חובת זהירות כלפי המתאמנים במקום, ועליו למנוע קיומם של סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים להביא לפגיעה כזאת או אחרת במשתתפים. קיומו של מזרן שזז במהלך פעילות, הוא בבחינת מפגע, קרי בסיכון בלתי סביר שעל הנתבעת היה להסירו.

33. למעשה גם לשיטת הנתבעת עצמה, ועל כך אין חולק, מזרנים אמורים להיות מקובעים (ראה לעניין זה את דבריו של העד גריף כי המזרנים קובעו בלחץ ס' 7 לתצהיר העד). מדברי העד ניכר כי אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי מזרנים אלו לא אמורים לזוז בעת פעילות. עם זאת כאמור העד גריף אישר עצמו כמפורט לעיל כי ייתכן כי הלחץ, קרי דרך הקיבוע שנעשתה בימים הרלוונטיים לאירוע, לא היה בו די למנוע את תזוזתם ואת התאונה (עמ' 16 ש' 21-25).

"ש. 110 קילו פוגשים 18 קילו, האם יש סיכוי שהמזרן יזוז?

ת. יכול להיות."

       העד גריף אף אישר כאמור כי כיום מזרנים מכסים את כל האולם, להבדיל ממועד פתיחת האולם, כאמור, מה שמצביע שגם לשיטתו זהו התקן הנדרש (עמ' 16 ש' 32-33).

34. אשר לטענה כי התובע לא מילא אחר ההוראות הבטיחות וקפץ לא בהתאם להוראות כאמור, לזאת אציין כי עת קיבלתי כעובדה כי רגלו של התובע נתפסה ברווח שנוצר במזרנים, קרי במפגע, הרי שלצורת הקפיצה המדויקת בכל מקרה אין משמעות ניכרת, ובכל מקרה לא הוכח כי התובע קפץ בניגוד להנחיות.

35. ועוד אציין כי מסרטון וידאו שצורף ע"י הנתבעת נראים מתאמנים יורדים בשלל צורות מן הקוביה, כאשר העד גריף עומד לצידם, ולא נראה מוחה או מורה על צורת ירידה אחרת. אומנם העד גריף הסביר כי הנצפים בתמונה, להבדיל מן התובע, הם מתאמנים מנוסים (פרוטוקול הדיון מיום 4.7.18 עמ' 15 ש' 15-22), אולם בתצהירו אין זכר לחלוקה של אפשרויות הירידה לרמות מתאמנים שונים, מה שמכרסם בהסברו זה.  בכל מקרה משהוכח כאמור קיום המפגע הנ"ל הרי הוא מייתר את השאלה איך בדיוק קפץ התובע.

36. העד אף אישר כי כיום ניתנות למתאמנים הוראות בטיחות בכתב, מה שמצביע כי גם לשיטתו ייתכן שלא היה די בהוראות שניתנו במועדים הרלוונטיים לתביעה (עמ' 13 ש' 29-30).

37. לאור האמור אני קובע כי הנתבעת התרשלה ואחראית לנזקי התובע.

אשם תורם

38. אני סבור כי אין לייחס לתובע אשם תורם. בהלכה הפסוקה נקבע כי ככל שאין המדובר בפגם גלוי, אין להטיל אשם תורם משמעותי בכך שהנפגע לא הבחין באותו פגם. במקרה דנן התובע לא יכול היה לדעת כי המזרן יזוז בעת הקפיצה או כי לא קובע כדבעי. אי לכך לא יכול היה להתגונן כנגד מפגע זה או לעקפו. בכל מקרה אף לא הוכח כי התובע פעל שלא בהתאם להוראות שניתנו לו.

שאלת הנזק 

הנכות הרפואית:

39. עקב הנפילה נחבל התובע בקרסולו הימיני.  

40. ד"ר אופנהיים מטעם התובע, העריך את נכותו בשיעור 5% בגין הגבלה לפי סעיף 48 (3) ב' לקובץ תקנות מל"ל. מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר נוף, קבע כי לתובע לא נותרה נכות בעקבות התאונה.

41. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדי, ד"ר צבי כהן, אשר מצא בבדיקת התובע רגישות סביב הרצועות הקולטראליות בקרסול ימין ואי יציבות תפקודית קלה.

      אי לכך העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות.

42. במקרה דנן המומחה מונה ע"י בית המשפט ולא שוגרו אליו שאלות הבהרה מטעם הצדדים. זאת ועוד, המומחה הרפואי אשר בדק את התובע, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

      יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו 23.4.1990), בפיסקה 4 של פסק-הדין):

      "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן."

43. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.

     יוצא אפוא כי נגרמה לתובע נכות בשיעור 5% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה.

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

44. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

       קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

      בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:

      "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

45. בענייננו משתרעת מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה.

       לטענת התובע, אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית, המסבה לו מאז התאונה כאבים, והגבלה בתנועות הקרסול, המקשים עליו בתפקוד היומיומי. כפועל יוצא, התובע מתקשה בעבודתו כמנהל תפעול שכן עבודתו מצריכה עמידה ממושכת על הרגליים, יציאה לפגישות מחוץ למשרד ומאמץ פיזי של שתי רגליו. התובע מוסיף כי נזקק להפסקות רבות במהלך יום העבודה.

      מנגד, הנתבעת סבורה כי הנכות התפקודית של התובע אינה מגעת כדי נכותו הרפואית, ומדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותו תפקודית.

46. ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.

47. התובע עבד עובר לתאונה כמנהל תפעול מכירות ועצמאי כאמור בתחום השיווק, כאשר תיאור עבודתו כפיזית בחלקה כנטען על ידיו לא נסתר. אין ספק כי ביחס לעבודתו זו ולכל עבודה דומה, לפגיעתו של התובע יש השלכה תפקודית כלשהי, שכן מדובר בין היתר, בעבודה פיזית המצריכה שימוש קבוע בשתי הרגליים, עמידה ממושכת, ועוד.

48. עם זאת אני סבור כי פגיעה תפקודית משמעותית הייתה מוצאת ביטויה עד היום בהיזקקות לתרופות משככות כאבים, לביקורים למצער אצל אורטופד ולניצול של מלוא הזכאות לטיפולי פיזיוטרפיה שנתיים. התובע לא הציג בדל ראיה כי נזקק לתרופות כאלו עד היום חרף טענתו לפני המומחה כי נעזר במשככי כאבים כשנתקף כאבים (עמ' 2 לחוות הדעת) ולא הציג תיעוד ואף לא זימונים לביקורי טיפולי פיזיוטרפיה, באופן שמאותת כי מצבו, ככל הנראה, לא היה בכי רע כנטען על ידיו.

49. התובע אף לא הציג איש ממנהליו או חבריו לעבודה אשר יעידו על תפקודו לאחר התאונה בהשוואה לעובר לה ויעידו על קשייו הנטענים. כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

       "אי הבאת עד רלוונטי  מעוררת מדרך הטבע את החשד  כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה  לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א.  (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול  סחר וייעוץ (פורסם בנבו)  30.5.02.

50. יתרה מכך, התובע אף אינו טוען להפסדי שכר לעבר, ומשכך גם לשיטתו שכרו לא נפגע עד היום בעקבות התאונה, מה שמעיד כי תפקודו העקרוני לא נפגע בעקבות התאונה.

51. ואם לא בכך סגי, התובע אף טען כי את העסק העצמאי שלו פתח לאחר התאונה, כאשר לשיטתו הכנסתו נאה. יש בכך להעיד כי תפקודו היה ללא רבב ואף טוב יותר מתפקודו עובר לתאונה, אז עבד כשכיר בלבד (פרוטוקול הדיון מיום 25.10.17 עמ' 8 ש' 30-31).

      יתר על כן, יש אף לזכור שהפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי:

     "נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191).

     לאור האמור לעיל, יש מקום לטעמי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מן התאונה על שיעור 3%.

הפסד השתכרות לעתיד:

52. 52. "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800- 801 (8.6.95).

       קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

53. התובע מציע לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס חישוב אקטוארי של הנכות הרפואית ושכרו עובר לתאונה בתוספת פיצוי נוסף בגין פגיעה בהכנסותיו כעצמאי לאחר התאונה.

54. הנתבעת מנגד טוענת כי לתובע לא צפוי להיגרם כל נזק לעתיד ומציעה פיצוי גלובאלי בשיעור 10,000 ₪ בלבד.

55. אין חולק על כך כי לאחר תקופת היעדרות חזר התובע לעבודה, ולא נפגע שכרו עד היום, כאשר למעשה התובע כאמור פתח עסק עצמאי לאחר התאונה והשביח שכרו. התובע, כאמור, לא הוכיח כי יכול היה להשביח שכרו אף יותר.

56. עם זאת לא נסתרו קביעותיו של המומחה ביחס למגבלה שנגרמה לתובע. המשמעות היא שקיימת פגיעה מסוימת בכושר השתכרותו, במיוחד שלפניו עוד שנות עבודה רבות. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כשיתור אחר עבודה, אם וכאשר יפוטר מעבודתו או שיעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב במשק. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה, יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. ע"א אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94) .

      עוד ראוי לציין כי הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו ( (1) 281 31.12.81).

57. זאת ועוד, חזרתו של הנפגע למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינו בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנו את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, שכן גישה כזו אף תהיה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) (להלן: "קציר"), בעמ' 207).

58. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות העניין על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי משכורתו של התובע היום כטענתו 15,300 ₪ ונכות תפקודית בשיעור 3%. לאור זאת אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 45,000 ₪.

59. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שיגרמו לתובע בעתיד, ייגרמו לו גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורו באופן תואם לירידה בכושר השתכרותו.

       לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובע בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 12.5% מהפסדי השכר ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) ובסך כולל של 5,600 ש"ח.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה

60. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו, וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281  6.76 שם נקבע:

      "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

61. התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים ביקורים אצל רופאים, לרבות של נסיעות מוגברות לטיפולים, אותם הוא מעריך ב-14,000 ₪ לעבר ולעתיד באופן כולל.

62. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי אין מקום לפצות את התובע כלל בגין ראש נזק זה נוכח נכותו המזערית. לטענתה, התובע לא הוכיח הוצאותיו בבדל ראיה, ובכל מקרה הוצאותיו מכוסות באמצעות קופות החולים.

63. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אכן אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו. התובע לא הציג קבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ולפיכך לא ניתן לקבל את טענתו בנוגע לסכומים הנדרשים על ידיו.

64. בנוסף, בהתאם לחוק הבריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים עפ"י סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

      התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת החולים בה הוא חבר.

       וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

65. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים ולהוצאות ניידות מוגברות. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 3,000 ₪.

66. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרופאים והתרופות שיצרוך התובע בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופת החולים אליה הוא שייך.

      עם זאת ורק מהספק שבכל זאת אולי יהיו לתובע הוצאות הקשורות בתאונה שאינן מכוסות במסגרת סל הבריאות, מוכן אני לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי כלשהו לעתיד בסך 4,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

67. התובע טען בתצהירו (ראה ס' 7) כי בזמנים הסמוכים לתאונה נזדקק לעזרה מוגברת מצד בני משפחתו עקב טיב הפגיעה וחוסר היכולת לדרוך על רגלו. התובע אף צופה כי ברבות הזמן יחמיר מצבו והוא יזדקק לעזרת צד ג' אף בעתיד. התובע העריך עזרה זו בסך כולל של 20,000 לעבר ולעתיד.

68. מנגד טענה הנתבעת כי התובע לא גיבה טענותיו אלו בראיות, ובכל מקרה אין מדובר בעזרת בני המשפחה החורגת מהעזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה.

      "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י [פורסם בנבו] תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

69. במקרה דנן אין ספק כי בתקופה שלאחר התאונה, נזקק התובע שנפגע ברגלו ונאלץ להתהלך זמן מה על קביים, לעזרת מצד בני משפחתו אפילו לא העסיק עזרה בשכר.

70. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

      ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר ( ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו 4.8.05), ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

71. לנוכח מכלול האמור לעיל אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 4,000 ₪.

72. באשר לעתיד אציין כי בניגוד לתחזית התובע, המומחה לא קבע כי צפויה החמרה במצבו. עם זאת מהספק שמא עם התקדמות הגיל תהיה לנכותו השפעה כלשהי על תפקודו הפיזי ועל היזקקותו לעזרת הזולת, אני פוסק סכום גלובלי של 5,000 ש"ח.

כאב וסבל

73. בעניינינו מדובר בתובע יליד 1974 אשר נפגע בתאונה שגרמה לו פגיעה בקרסול. בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובע ובהתחשב בגילו אני פוסק סך של 21,000 ₪.

      סוף דבר

74. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 87,600 ₪.

75. הנתבעת תישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,500 ₪.

ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 ימים מקבלת פסק הדין.

76. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי

      ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

      ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

      המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.