אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 39747-10-12 סילברמן נ' וולבוטר

ת"א 39747-10-12 סילברמן נ' וולבוטר

תאריך פרסום : 24/11/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום טבריה
39747-10-12
16/11/2016
בפני השופטת:
אוסילה אבו-אסעד

- נגד -
תובעת:
לורי סילברמן
עו"ד איתמר בן-זאב
נתבע:
אבידן וולבוטר
עו"ד איהאב בסול ואח'
פסק דין
 

 

בפני תביעה לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע" או "החוק"), במסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי על סך של 100,000 ₪, בגין פרסום דברי לשון הרע אודותיה.

 

בעלי הדין וטיעוניהם:

  1. התובעת תושבת העיר טבריה, עלתה לישראל מארצות הברית והיא עוסקת באיתור דירות בישראל לקונים פוטנציאלים, בעיקר ממדינות צפון אמריקה.

  2. הנתבע, בעל משרד תיווך בטבריה ובחלק מן הזמניים הרלבנטיים לכתב התביעה היה מעסיקה של התובעת.

     

    טענות התובעת:

  3. על פי הנטען בכתב התביעה, מר משה טלר וגב' דיאן בורנס הם בני זוג מקנדה אשר התעניינו ברכישת דירת מגורים בישראל ולבסוף רכשו אחת כזאת בעיר טבריה (יקראו ביחד להלן: "בני הזוג טלר"). לצורך רכישת הדירה בני הזוג טלר היו בקשר עסקי עם הנתבע. בין בני הזוג טלר לבין הנתבע התגלעה מחלוקת סביב שיעור עמלת התיווך שהנתבע זכאי לקבל מבני הזוג טלר. במחלוקת זו ובנושאים אחרים הקשורים לרכישת הדירה, בני הזוג טלר שכרו את שירותיו של עו"ד מאיר אלוני מטבריה, וזה האחרון התבקש על ידם לשוחח עם הנתבע בשמם ולהסדיר את עניין העמלה שתשולם לנתבע. נושא נוסף בגינו התבקש עו"ד אלוני לטפל בשמם של בני הזוג טלר, הוא נושא המע"מ האמור להיות משולם על העמלה. בנושא זה עלתה מחלוקת, שיושבה בשלבים מאוחרים יותר, סביב השאלה האם בני הזוג טלר, שהם תושבי חוץ, חייבים בתשלום מע"מ על סכום עמלת התיווך, או שמא נהנים האחרונים השניים מפטור מתשלומו. לבסוף, כאמור, המחלוקת יושבה בין הצדדים, לאחר שהתברר כי חובת תשלום מע"מ חלה על בני הזוג טלר וסכום המע"מ שולם על ידם במלואו.

    על רקע האמור, ובשל העובדה כי התובעת היתה זו שהפנתה את בני הזוג טלר למשרדו של עו"ד אלוני, הנתבע יצא במלחמת חורמה כנגד התובעת ואחרים ובתוכם עו"ד אלוני ומתמחה במשרדו, ושם לעצמו מטרה לרדת לחייה של התובעת על ידי איומים, פגיעה בשמה הטוב ובפרנסתה כאשר כל האמצעים היו כשרים בעיניו לשם הגשמת מטרה פסולה זו.

    הפרסום הראשון

    בהתאם, פרסם הנתבע ביום 25.8.2012, מכתב הכולל לשון הרע והוצאת דיבה, כנגד התובעת (יקרא להלן: "המכתב")(צורף לכתב התביעה, סומן שם באות "א"). את המכתב שלח הנתבע למר צביקה רחמים, ראש לשכת חקירות מע"מ, מרחב חיפה והצפון, ובגדרו הוא ייחס לתובעת "פעילות פסולה ולא כשרה" וכי היא, ביחד עם אחרים, "ניסו לדחוק בי על מנת שאעבור על חוקי המיסים במדינת ישראל". בהמשך הדברים באותו מכתב, הנתבע טען כי "קיים חשד מעבר לסביר על התנהלות הגובלת בעבירה פלילית על פי חוק המיסים והמע"מ במדינת ישראל", ובהדגשה הוא טען כי התובעת עם באי כוחה, "מנסים למנוע מלקוחות שאינם בעלי אזרחות ישראלית לא לשלם מסים כחוק!".

    הנתבע המשיך במכתב האמור וטען כי התובעת "לדעתו האישית" מקבלת מהלקוחות הקנדיים "תשלום בגין שירותים שונים "אך אין הוא בטוח אם ברשותה של התובעת מספר עוסק מורשה. בהמשך המכתב טען כי התובעת המעניקה שירות לארגוני עולים בישראל "מנצלת היטב" את המידע המועבר אליה על מנת להפנות את אותם עולים לבעלי עסקים עמם היא "פועלת". בהמשך אף נטען לגבי התובעת כי, "עיקר עבודתה אשר בו היא מתנהלת כבר במשך זמן רב, הנו עסק לא חוקי ... ואשר דרך עסק זה, לטענתה קל מאוד דרכו להעלים כסף רב, ... אין איש יודע כמה אחוזים מהכסף שנגבה אכן מועבר לבעלי הנכסים וכמה כסף מהסכום נשאר בידיה, היות ואין היא או בעלי הדירות מוציאים חשבוניות על שכירות. ידוע למשרדינו כי בנוסף היא... גובה כנראה אחוזים מבעלי המשרדים והקבלנים, מדריכה את הלקוחות להעביר כסף לחשבון שלה בבנק לאומי, להעברות דרך הדואר (וסטרן יוניון), וברשותה גם חשבון מטבע זר שדרכו מעבירה כסף לא מוצהר." (ההדגשה במקור, א.א.א.).

    את העתק מכתבו האמור שלח הנתבע בין היתר גם לגב' גאולה גזית -ממשרדי מע"מ טבריה, למר זאב קציר- מאגף חקירות מס הכנסה חיפה והצפון, לעו"ד רוני נוף מלץ – הממונה על ועדת האתיקה הארצית בלשכת עורכי הדין, ולגב' ציפי אופנהיימר, רכזת קליטה - תוכנית עולים לצפון ארגון נפש בנפש, כשהמכתב ממוען אל המשרד הנמצא בעיר ירושלים.

    בשלב מאוחר יותר הנתבע אף שלח את העתק המכתב למעסיקה החדש של התובעת, משרד תיווך הנושא את השם "אלון נכסים", דבר העשוי רק להעיד על כך שהמכתב לא נועד להוות פנייה תמימה לגורם המוסמך ברשויות המס לחקור תלונה על חשד לבצוע עבירות מס, אלא פרסום של לשון הרע אשר נעשה בחוסר תום לב ובכוונת זדון במטרה מובהקת לפגוע בתובעת ובשמה הטוב.

    פרט למכתב האמור, הפוגע בתובעת ומוציא דיבתה רעה, התובעת טענה כי הנתבע פרסם לשון הרע אודותיה בשתי הזדמנויות נוספות, בעל פה, האחת ביום 24.6.2012 והשנייה ביום 6.9.2012.

    הפרסום השני

    במקרה מיום 24.6.2012, הנתבע תקף את התובעת בפומבי, ברחוב, כאשר התובעת היתה בדרכה לעבודה, התהלכה לכיוון תחנת האוטובוס וביקשה לחצות את הכביש במעבר חצייה. אז, לפתע הנתבע הגיח ועצר מכוניתו במעבר החצייה לפני התובעת ובפני כל העוברים ושבים ברחוב החל צועק כלפי התובעת קללות בשפה העברית, אותן לא הבינה התובעת, ובשלב מסויים החל צועק ומקלל בשפה האנגלית, קללות כגון "זונה", "יש לך חיים אומללים", "שקרנית", "זקנה מכוערת". בנוסף, הנתבע איים על התובעת כי יגרום לה לשלם, כי כולם בטבריה ידעו עליה ומשפטים נוספים, דומים, כמתואר בכתב התביעה. חלק מצעקותיו וקללותיו של הנתבע שמע אף עד מטעמה של התובעת, מר דקל מנחמי – אז מתמחה במשרדו של עו"ד אלוני (להלן: "מר דקל" או "המתמחה"), אליו התקשרה התובעת כשהיא מבוהלת. בגין האירוע האמור התובעת פנתה בתלונה למשטרה, אך לטענתה הדבר לא מנע מן הנתבע להמשיך לתקוף אותה ולהכפיש את שמה.

    הפרסום השלישי

    במקרה האחר מיום 6.9.2012, בזמן שהתובעת עמדה לתומה בתחנת אוטובוס, בדרכה למקום עבודתה, הנתבע עבר עם רכבו במקום והבחין בתובעת. באותן הנסיבות הנתבע עצר את רכבו בחריקת בלמים, פתח את חלון הרכב, הוציא את ראשו מבעד לחלון בתנועה מאיימת והחל צועק כלפי התובעת, מטיח בה דברי נאצה וקללות. רעיית הנתבע אשר ישבה לצדו ברכב, עשתה אף היא תנועות כלפי התובעת כאילו התובעת משוגעת. כל זאת עשו השניים (הנתבע ורעייתו), מול כל עוברי האורח שנכחו אותה שעה במקום.

    הפרסום הרביעי

    מקרה נוסף, אירע כשבוע ימים לפני הפרסום השלישי, ובמסגרתו הנתבע התקשר ביוזמתו לטלפון של מעסיקה של התובעת – מר אלון גולן, ובשיחה שניהל עמו, בה לקח חלק עובד נוסף - מר יוסי כהן, סיפר הנתבע לשניים כי הנתבעת גנבה ממקום עבודתה הקודם וכן מהנתבע עצמו לקוחות ונכסים. באותה שיחה, כינה הנתבע את התובעת בכינויים פוגעים ומשפילים, כגון "נוכלת" , "גנבה" ועוד כינויי גנאי חמורים מאלה.

     

    לטענת התובעת כל הפרסומים הנ"ל הם פרסומים אסורים על פי החוק שהסבו לה נזק ממוני ובלתי ממוני, בסכום הנאמד על לא פחות מ- 300,000 ₪. לצורכי אגרה, התובעת העמידה את תביעתה ע"ס 100,000 ₪, כסכום המגיע לה ללא הוכחת נזק שכן, לטענתה, הפרסומים נעשו בזדון בכוונה לפגוע בתובעת, להשפילה ולהשחיר את פניה.

     

    טענות הנתבע:

     

  4. על פי הנטען בכתב ההגנה, בני הזוג טלר אכן התעניינו ברכישת דירה בישראל, והם פנו למשרד התיווך שבניהולו של הנתבע, אך התובעת, עת הועסקה במשרדו של הנתבע, הפנתה את בני הזוג טלר למשרד עורכי הדין – אלוני, זאת מבלי לקבל את רשות הנתבע לכך. הנתבע טוען כי התערבותו של עו"ד אלוני הסבה לו (לנתבע), נזק עת גרמה להפרת חוזה בין הנתבע לבין לקוחותיו- בני הזוג טלר, בכך שלא שילמו לו את מלוא העמלה ו/או דמי התיווך ו/או שכר הטרחה שסוכמו מראש. בעניין אחרון זה הנתבע הבהיר כי דמי התיווך בגין אותה עסקה שולמו לו בדיחוי ניכר. בנוסף, טוען הנתבע כי המתמחה במשרד עורכי הדין אלוני, מר דקל, ציין באופן חד משמעי כי בני הזוג טלר פטורים מחובת תשלום מע"מ, זאת חרף הבהרותיו של הנתבע כי כל עסקת מקרקעין מחויבת בתשלום מע"מ בין אם מדובר בתושב ישראל ובין אם לאו, אך מר דקל סירב לבדוק את טענת הנתבע האמורה.

     

    הנתבע הוסיף, כי הוא אדם שומר חוק, הממלא אחר הוראות הדין, ומסיבה זו הוא פנה במכתבו האמור לרשויות הרלוונטיות. לשיטתו, עיון במכתב מעלה כי אין מדובר בלשון הרע, שכן המכתב נוסח בזהירות, הנתבע הסתייג מאמרות שיש בהן כדי לקבוע עובדות נחרצות אודות מעשים ו/או פעילות שאינה כשרה, בהשתמשו בלשון זהירה ושקולה, זאת מבלי לקבוע מסמרות אודות התנהלות כזו או אחרת, ותוך פגיעה מינימלית ומידתית ככל האפשר. עוד הוסיף הנתבע, כי פנייתו לרשויות נעשתה בתום לב שעה שחשש שמא ידבק בו רבב, ויקשרו אליו מעשיה של התובעת שזה מכבר היתה שלוחתו.

     

    בנוסף, טען הנתבע כי ברשותו ראיות שיש בהן כדי לאמת את גרסתו באשר לחשש שעלה בליבו. ובהמשך, הודה הנתבע כי הוא אכן המציא את המכתב אל גב' גאולה גזית, אל מר זאב קציר, אל גב' ציפי אופנהיימר, ולמשרד התיווך "אלון נכסים", וכי בינו לבין שני האחרונים שררו קשרי עבודה, שלאורם הוא המציא להם עותק מהמכתב מחשש שמא ידבק בו רבב בשל התנהלות התובעת, והנתבע עשה כל שלאל ידו על מנת להפריד ולבדל את דרכו מן התובעת.

     

    בקשר לפרסום המכתב, הוסיף הנתבע וטען כי הפרסום נעשה בתום לב, ובאופן שאין בו כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת. בנוסף, לנתבע לא ברור מה הנזק הבלתי הפיך שנגרם לתובעת עת עבדה התובעת אצל "אלון נכסים" מאז התפטרותה ממקום עבודתה אצל הנתבע.

     

    באשר למקרה מיום 24/6/2012, טען הנתבע כי באותו יום הוא האט את רכבו כדי לדרוש בשלום התובעת, וכן במטרה להודיע לה אודות האפשרות כי יגיש כנגדה תביעה נוכח התנהלותה במסגרת חוזה מכר הדירה, ובכך תם ונשלם המפגש בין בעלי הדין. הנתבע מעלה תמיהות באשר לטענות התובעת לגידופים בשפה עברית שעה שהשפה העברית זרה לה, וטוען כי מעולם לא הוזמן לחקירה במשטרה בקשר עם האירוע.

     

    באשר למקרה מיום 6/9/2012, הנתבע הכחיש את המאורע.

     

    באשר למקרה האחרון, הודה הנתבע כי הוא שיתף את מר אלון גולן ואת מר יוסף כהן בעובדה שהוא חש שלא בנח היות והתובעת נשאה בעבודות פרטיות עת עבדה כשכירה אצל הנתבע, אך טען הנתבע כי בינו לבין מר גולן ומר כהן הנ"ל היו קשרי עבודה ובין היתר נערכו שיחות מעת לעת, והנתבע ביקש להביע את חששו בפניהם כחבר למקצוע מחד, וכ"יריב" מאידך, שמא יהא מי שיקשור בין עסקאותיה של התובעת לבין הנתבע.

     

    לבסוף, טען הנתבע כי מעשיו ו/או דבריו לא חרגו מתחום הסבירות בנסיבות העניין, וכי הוא האמין באמיתות הדברים שבהם הודה, בנוסף טען הנתבע כי לא היה במעשיו כל זדון ו/או כל כוונה או מטרה לפגוע בתובעת, ולחילופין לא נגרם לתובעת כל נזק וממילא לא הוכחה גרימה של נזק כאמור.

     

    גדר המחלוקת:

     

  5. במוקד המחלוקת בתיק זה עומדים אפוא מכתב ושלוש תקריות נוספות, שבהם הנתבע נקב בדברים אודות התובעת.

     

  6. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם המכתב שנכתב אודות התובעת מהווה "לשון הרע", אם לאו. קיימת אף מחלוקת בנוגע לשלוש התקריות הנ"ל, שמאורעות חלקן, הנתבע מכחיש.

     

  7. בעניינה של המחלוקת האמורה התובעת טוענת כי מדובר בפרסומים המוציאים דיבתה רעה, ואשר נועדו לבזותה ולעשותה ללעג בעיני הבריות, בכך שמציגים אותה, בין היתר, בתור גנבת המשתמטת מתשלום מסים. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי אין בדברים המיוחסים לתובעת במכתב משום הוצאת לשון הרע נגדה וכי מטרת המכתב היא להאיר את עיני המכותבים בו אודות התנהלות הנראית בעייתית בעיני הנתבע - אזרח שומר חוק הממלא אחר חובותיו.

     

    דיון והכרעה

     

  8. לאחר עיון בכתובים, בחינת טענות הצדדים, הראיות שהובאו מטעמם, ושקילתן, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.

     

  9. לפנינו עומדים לדיון ארבעה מקרי פרסום שונים. להלן אתייחס לכל אחד מהאירועים הללו, אך היות וקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קיומם של הפרסומים השני והשלישי, אין מנוס מלקבוע תחילה מה מבין הפרסומים האלה אכן התקיים. לאחר הקביעה הנ"ל, יהא מקום לבחון את השאלה האם הפרסומים (אלה שהוכח קיומם ואלה שהנתבע אינו מכחיש את עצם התקיימותם), הם בבחינת פרסום לשון הרע והאם עומדת לנתבע הגנה כלשהי ביחס אליהם. לאחר מכן וככל שייקבע שהפרסומים או אחד מהם מהווים פרסום לשון הרע ולנתבע לא עומדת הגנה, אעבור לדון בגובה הפיצוי.

     

  10. כאמור, הפרסום השני התבטא באירוע התקיפה המילולית, הנטען, מיום 24/6/2012, כאשר התובעת טוענת כי הנתבע גידף וקילל אותה בפני כל העוברים והשבים בכביש ובפני האנשים שעמדו בתחנת האוטובוס - אנשים שחלקם מכיר את התובעת. ואילו הנתבע אינו מכחיש עצם המפגש בינו לבין התובעת באותו יום בכביש, אם כי טען שהוא לא גידף ולא קילל את התובעת כלל, ורק האט את רכבו כדי לדרוש בשלומה, וכדי להודיע לה בדבר האפשרות כי יגיש נגדה תביעה נוכח התנהלותה בחוזה מכר הדירה ! ואילו בתצהיר העדות הראשית שהגיש הנתבע, הרחיב הנתבע כי באותו יום התובעת ענתה לו כי היא "ממשיכה להציג אותי האור שלישי, בכדי שהעסק שלי יגסוס, הכל על מנת ששירה בתי תגווע ברעב...." [כך במקור] , והוסיף כי התובעת היתה לבדה ולא היה אף אחד באזור, וכל מה שעשתה התובעת הוא שהוציאה את המכשיר הטלפון שלה.

     

    להוכחת האירוע האמור, העידה התובעת על עובדות המקרה באמצעות תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמה, עליו נחקרה לפניי בחקירה נגדית, וכן העיד מטעמה מר דקל מנחמי, אשר גם הוא הגיש תצהיר עדות ראשית, ונחקר עליו לפניי בחקירה נגדית.

     

    בחקירתה הנגדית לפניי, התובעת לא נשאלה על תוכן השיחה בינה לבין הנתבע, ולא נשאלה מי נכח ו/או שמע את הדברים שנאמרו ע"י הנתבע, ורק נשאלה אם באותו יום היא קיבלה מכות מהנתבע או שמא האחרון רק דיבר איתה בקול רם, והתובעת השיבה שהנתבע לא פגע בגופה {ראו עמ' 14-15 לפרוטוקול}. הנה כי כן, הנתבע לא ניסה להפריך את הדברים שנאמרו על ידו, לטענת התובעת, באותו מפגש עם התובעת, ואף לא שאל את התובעת אם הקללות שהיא ציטטה נאמרו בשפה העברית או בשפה האנגלית.

     

    ואילו מר דקל העיד בתצהירו כי : "זכור לי אותו בוקר כאשר לורי התקשרה אלי ונשמעה מבוהלת ומבולבלת. היא ביקשה את עזרתי ואמרה בבכי שאבידן תקף אותה מילולית וצורח עליה קללות ואיומים", עוד הוסיף מר דקל בתצהירו כי "שמעתי את הצעקות שצועק אבידן כלפי לורי", ומשנשאל בחקירתו הנגדית על האירוע, ואיך זיהה את קולו של הנתבע, הוא השיב בהאי לישנא:

     

    "ש. איך ידעת שהנתבע הוא שדיבר בטלפון. זיהית את הקולו או שלורי אמרה לך.

    ת. כן, גם וגם, היה יותר ממקרה אחד שהיא הגיעה מאוד נסערת והגוף רועד, הפננו אותה למשטרה כמה פעמים. היא הייתה נסערת והיו פעמים שהוא ניסה לדרוס אותה ברחוב, וצעק עליה ברחוב.

    ש. האם היית עד לאירוע הדריסה.

    ת. לא".

    {ראו עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 15-19}

     

    עיננו הרואות, כי עד התביעה מר דקל, כלל לא נכח בכביש עת היה המפגש המתואר בין התובעת לנתבע, אך הוא למד על תוכן הדברים שהיו בין הצדדים לאחר שהתובעת התקשרה אליו בעיצומו של תרחיש התקיפה המילולית, באותה שיחה טלפונית העד שמע את הצעקות של הנתבע, ובד בבד התובעת סיפרה לעד על אירוע התקיפה המילולית תוך שהיא מבקשת את עזרתו. בנסיבות כאמור, הנני קובעת שכל הדברים שהובאו לידיעת העד לאחר שהתובעת סיפרה לו על אשר התנהל בינה לבין הנתבע, אלה דברים שהעד לא שמע, לא נכח, ולא ראה אותם, ולכן עדותו לגביהם הינה בבחינת עדות מפי השמועה. אך יוער, כי העד הצהיר שהוא שמע בשיחה את הצעקות של הנתבע, והעיד בפניי שהוא זיהה את קולו של הנתבע, ובכך דיי, לטעמי, על מנת לתמוך בגרסתה של התובעת.

     

    יש להוסיף על הדברים שנאמרו, את העובדה שהנתבע לא הכחיש את עצם המפגש בינו לבין התובעת באותו יום, ובהתחשב בכך שגרסתו של הנתבע חצתה את כל גבולות ההיגיון עת טען שהוא האט את רכבו על מנת לדרוש בשלומה של התובעת וכדי להודיע לה על האפשרות להגיש נגדה תביעה, כל אלה הביאוני למסקנה שהתובעת עמדה בנטל להוכיח את קיומו של מקרה הפרסום השני, בזה שהנתבע צעק עליה וגידף אותה. בכל הקשור לתוכן הדברים, הנושא ידון בהמשך.

     

  11. באשר לפרסום השלישי, אשר כאמור התבטא באירוע התקיפה המילולית, הנטען, מיום 6/9/2012, הנתבע הכחיש לחלוטין את עצם פגישתו עם התובעת באותו יום, ואילו התובעת הסתפקה בעדותה אשר נמסרה בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה, וביקשה להסתייע בעדויותיהם של – מעסיקה אלון גולן, והעובד יוסף כהן, אשר העידו בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם כי ביום 6/9/2012 התובעת הגיעה למקום עבודתה כשהיא "רועדת, נסערת ובוכה", ואילו אחרי שהתובעת נרגעה, היא ספרה לשני העדים האלה על כך שהנתבע תקף אותה מילולית. עוד בשלב הזה, ראיתי להעיר כי שני עדים אלה לא נכחו ליד התובעת בזמן האירוע הנטען, ולא ראו ו/או שמעו מכלי ראשון את חילופי הדברים הנטענים בין התובעת לנתבע, אלא שדבר האירוע הובא לידיעתם לאור הדברים שהתובעת סיפרה להם. לכן אני קובעת כי עדותם של שני העדים האלה הינה עדות מפי השמועה, ואינה יכולה לסייע לתובעת. והואיל והתובעת לא הזמינה לעדות אף אחד מהאנשים שנכחו, לטענתה, בתחנת האוטובוס ושמעו את הנתבע עת תקף את התובעת מילולית. בנסיבות אלה יש לזקוף לחובת התובעת את מחדלה האמור, ובכך נשארנו עם עדותה של התובעת שהינה בגדר עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), ובנסבות העניין לא שוכנעתי שיש בה כדי לבסס את עילת התביעה כנגד הנתבע בגין פרסום לשון הרע בשל המקרה השלישי הזה, במיוחד כי לעדות האמורה לא מצאתי סיוע בראיות התביעה.

     

    ערה אני לכך שהנתבע בחקירתו הנגדית לא עמד על הכחשתו המוחלטת לעצם המפגש עם התובעת, ואמר שיכול להיות שהוא פגש את התובעת באותו יום אך לא דיבר איתה {ראו עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 29-30}, אך אין בזה כדי לסייע לתובעת, שעליה הנטל להוכיח את עצם קרות האירוע הנטען ותוכן הדברים שנאמרו על ידי הנתבע במהלכו, ובנטל זה התובעת לא עמדה.

     

    למעלה מן הצורך, ראיתי להעיר כי בתי משפט אינם ממהרים לקבל תביעות לשון הרע בגין קללות וגידופים. תביעות מן הסוג האמור נבחנות על ידי בתי המשפט במשורה ובתי המשפט אינם ממהרים להעניק סעד בגינן (כפי שיפורט גם בהמשך). בעניינו התובעת לא פירטה די הצורך את הדברים שנאמרו לה במקרה הפרסום השלישי, ושבעיניה מהווים הוצאת דיבה ודברי לשון הרע, עד שהיא "חשה מושפלת עד עמקי נשמתה מהמעמד המביש" לטענתה, כך גם מסיבה זו לא ראיתי לקבל את טענות התובעת לגבי מקרה הפרסום השלישי הזה.

     

  12. סיכום ביניים: מאחר וקבעתי כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את עצם קרות מקרה הפרסום השלישי, כעת נעבור לבחינת השאלה האם ישנו מקום לחיוב הנתבע בגין מקרי הפרסום הראשון והרביעי, ואשר לגביהן, כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים על עצם קיום מקרה הפרסום, זאת לאור הודאתו של הנתבע בהפצת המכתב לגורמים שאינם קשורים למשרדי המע"מ ולאגף החקירה במס הכנסה (הפרסום הראשון) וכן לאור הודאתו של הנתבע בקיום השיחה בינו לבין המעסיק של התובעת (ראו סעיפים 3.18 ו- 3.32 לכתב ההגנה). כן אבחן את השאלה האם יש מקום לחיובו של הנתבע בפיצוי התובעת בגין מקרה הפרסום השני לאור הדברים שהובאו כבר לעיל.

     

  13. ההכרעה בשאלת חיובו של הנתבע כלפי התובעת בעילה של לשון הרע נבחנת בהליך הכולל 4 שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם לא עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק; השלב האחרון, אשר נבחן ככל ששלושת השלבים הקודמים מתקיימים הוא שלב הפיצויים (ראה לעניין זה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558, עמ' 568; ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם במאגרים – 04.08.2008) (להלן: "עניין נודלמן)).

     

    פרשנות דברי הפרסום, וחבות

     

  14. בראש ובראשונה, על מנת לבחון אם דברי הפרסום עונים על הגדרת החוק ומקיימים עוולת לשון הרע בהתאם לסעיף 1 ו- 2 לחוק, יש צורך לעמוד על פרשנותם.

     

  15. סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

     

    "(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

    (4)... ".

     

  16. המבחן הפרשני שנקבע בפסיקה לבחינת תוכנם של דברי הפרסום הינו מבחן אובייקטיבי. ודוק, המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הנפגע אליו מיוחסים דברי הפרסום, אף לא בכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם, אלא המבחן הוא כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי הקורא הסביר, ומה השפעתם או זיקתם להערכה לה זוכה הנפגע בעיני הבריות. כך נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי-דין (ראה: ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281; ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין פ"ד יא 1224; ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269) (להלן: "פס"ד דיאב").

     

  17. הפרסום הראשון נוגע למכתב ששיגר הנתבע, לטענתו בתור אזרח שומר חוק, למשרדי המע"מ ולאגף החקירה במס הכנסה, ואשר במסגרתו ביטא הנתבע את מסקנתו האישית וחששו לגבי חשדות לעבירות על החוק שביצעה התובעת, ובינם: "ניהול עסק לא חוקי", "ניסיון התובעת יחד עם אחרים למנוע מלקוחות שאינם בעלי אזרחות ישראלית לא לשלם מסים כחוק", ניסיון התובעת לדחוק בנתבע על מנת לעבור על חוקי המסים, "העלמת כסף רב", והעברת כסף לא מוצהר לחשבון מטבע זר שברשותה.

     

    למקרא המכתב, ניתן לגלות עוד ועוד ביטויים, שכל מי שקורא אותם נשאר עם רושם שלילי ביותר כלפי התובעת, המתוארת כעבריינית מס, מנהלת עסק לא חוקי, מנצלת אזרחים זרים לרעה, ועוד. מדובר בביטויים, שלטעמי, מבזים ומשפילים את התובעת, ונועדו להציגה כאישה רעה, ועבריינית, אשר מנצלת את העולים החדשים על מנת לעשות כסף רב בצורה לא חוקית.

     

    לאחר שקראתי את המכתב, ועמדתי על דברי הפרסום שהובאו לעיל, נחה דעתי כי התכונות, המעשים וההתנהלות אשר יוחסו לתובעת בגדרי המכתב הינם בגדר הוצאת לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, אשר יש בהם כדי להשפיל את התובעת, לבזותה ולבייש אותה בעיני כל מי שקרא את המכתב וכן יש בהם כדי לפגוע בעיסוקה ובמשלח ידה.

     

    למסקנה זו הגעתי, במיוחד לאור התנהלותו של הנתבע, אשר לא הסתפק בהעברת עותק מהמכתב לרשויות המוסמכות לחקור את המעשים המיוחסים לתובעת, אלא שבטרם התבררו הדברים לגופם, ובטרם הציג הנתבע את העובדות והראיות שיכולים לבסס את החשדות שלו כלפי התובעת, הנתבע קבע מסקנות משלו, והעביר עותק מהמכתב למספר גורמים, ובינם עותק לגב' ציפי אופנהיימר – רכזת קליטה של תוכנית עולים לצפון ארגון נפש בנפש, ואשר ממנה התובעת קיבלה עבודה, כמתואר בעדות התובעת בחקירתה הנגדית לפניי :

     

    "ש. גב' ציפי אופנהיימר הייתה בקשר עם הנתבע.

    ת. לא עד כמה שידוע לי.

    ש. למה את לוקחת שזה איים עליך ולא שהוא רוצה להגן על עצמו.

    ת. המכתב אמר שמדובר באישה שהיא גנבת, ושהיא גנבה ממני דברים ולקוחות, ולא מתאים לעבוד אתה, ומעלמת מס. זו הייתה כוונה ספציפית זדונית לחסל את חיי. אתה שולח מכתב כזה והוא כמו אש שעובר מיד ליד. תפקידה של ציפי לאתר אנשים בקהילות באזור הצפון דוברי אנגלית שיכולים לקלוט עולים חדשים, והיא אמרה שהיא בוחנת אותם לפי האמינות של אותם אנשים".

    {ראו עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 30-32; ועמ' 14 שורות 1-6}.

     

    לטענת התובעת, הנתבע ידע שהיא היתה בקשרי עבודה עם גב' ציפי, ובאמצעות המכתב הנתבע ניסה לפגוע באמינותה של התובעת בעיני גב' ציפי כדי שזו תפסיק להפנות עולים חדשים לתובעת, ובכך לפגוע בפרנסתה של התובעת. בשלב הזה אסתפק לקבוע, כי עצם העברת המכתב שכולל התבטאויות חריפות כלפי התובעת לידיה של גב' ציפי עלול לפגוע בעיסוקה של התובעת, והדבר מהווה פרסום לשון הרע כמשמעותו בסעיפים 1(3) ו – 2(ב)(2) לחוק.

     

    אלא שהנתבע לא הסתפק בזה, שכן בשלב מאוחר הוא העביר עותק גם למעסיקה של התובעת, משרד התיווך "אלון נכסים", המשרד שאליו עברה התובעת לעבוד לאחר שסיימה את עבודתה אצל הנתבע, ובכך אין כל ספק לגבי חוסר תום ליבו של הנתבע שלא התנהג בנסיבות העניין כאזרח שומר חוק לטענתו, אלא שהוא עקב אחר מקורות הפרנסה של התובעת כדי לפגוע בה בעיני מעסיקה ובעיני מי שמספק לה עבודה. בנסיבות העניין לא יכול להיות ספק בכך שהעברת המכתב לשני גורמים אלה, עלולה היתה לגרום לפגיעה באופן ממשי בעיסוקה ובמשלח ידה של התובעת, ואילו העברת המכתב לעוד גורמים כמו למשל לשכת עורכי הדין – שבכלל אינה קשורה לפיקוח על מעשי התובעת, עלולה היתה להשפיל ולבזות את התובעת בעיני הבריות כמשמעות הדברים בסעיפים 1 ו- 2(ב)(2) לחוק.

     

  18. באשר לפרסום השני, בקשר עם דברי הגידוף והקללות שהפנה הנתבע לתובעת עת תקף אותה מילולית בכביש, כאמור הוכח בפניי כי מפגש זה התקיים בין הצדדים ובמסגרתו הנתבע גידף את התובעת וקיללה בפני האנשים שהיו בכביש באותה עת. באשר לתוכן הדברים שנאמרו, לטענת התובעת, הנתבע התחיל לקלל ולגדף בשפה העברית ואמר דברים שהיא לא הבינה את תוכנם, ולאחר מכן גידף אותה בשפה האנגלית ואמר לה דברים כגון : "זונה" , "יש לך חיים אומללים", "שקרנית", "זקנה מכוערת" – אלה דברים שהתובעת טוענת שהיא דווקא הבינה כיוון שהם נאמרו בשפה אותה התובעת דוברת, וכנראה תורגמו לשפה העברית. אעיר כי בכתב ההגנה מטעמו הכחיש הנתבע את הדברים המצוטטים ושנטען שאלה יצאו מפיו, אך לא טען כלל כי התובעת מנגד תקפה אותו מילולית. רק בתצהיר העדות הראשית טען הנתבע לראשונה שגם התובעת אמרה לו דברים קשים באותו מפגש, לרבות איחוליה לנתבע שעסקו "יגסוס", ושבתו 'שירה' "תיגווע ברעב". דא עקא, מטיעוני הצדדים, לא ניתן להבין ולא ניתן לעמוד על נסיבות הפרסום, ובאם היו חילופי עלבונות בין הצדדים, ובאם הגידופים המצוטטים אכן נאמרו על ידי הנתבע. בהקשר הזה, ראוי לציין, כי גם אם אניח לטובתה של התובעת כי דברים אלה אכן נאמרו על ידי הנתבע באותו מפגש, ועל אף שמדובר בקללות ברמה נמוכה שאינה מכבדת את אומרם, וזאת בלשון המעטה, איני רואה בקללות אלה משוםר לשון הרע בנסיבות העניין. שכן אני סבורה שלא כל הקללות והגידופים ראויים להחשב כלשון הרע, ויפים בעיניי הדברים שנאמרו ע"י המלומד שנהר, ושלפיהם : " קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרהשיפוטית גורפתבגידופים כב'לשון הרע' , תביא להצפת בתי- המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 132). דברים אלו צוטטו גם בפסק דינו של כב' השופט ריבלין, ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (פורסם במאגרים- 12/11/2006), ובאותו הקשר צויין שם כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע" (שם, פסקה 26).

     

    בענייננו, ובזהירות המתבקשת, אציין כי לטעמי אין המדובר בגידופים שמתארים אופי אישי של התובעת ו/או מעשה שהיא עשתה, כך שלא נטען שהנתבע כינה את התובעת כ "גנבת" או "מעלימה מסים" או "מנצלת עולים חדשים לרעה" וכו'.

     

    לאור כל האמור, סבורני כי אין מקרה הפרסום השני הזה יכול להיחשב כפרסום לשון הרע כמשמעות הדברים בסעיפים 1 ו-2 לחוק.

     

  19. באשר לפרסום הרביעי, המתייחס לשיחה שיזם הנתבע עם מעסיקה של התובעת, מר אלון גולן, שיחה אשר השתתף בה ושמע אותה גם עובד אחר שהוא חבר של התובעת לעבודה, מר יוסי כהן. במסגרת אותה שיחה ביקש הנתבע להזהיר את מעסיקה של התובעת מפני מעשי גניבת לקוחות שלטענתו התובעת ביצעה עם מעסיקיה הקודמים, וביניהם הנתבע בעצמו וגם כשעבדה התובעת במשרד תיווך קודם בשם "הורוביץ נכסים". על תוכן השיחה ניתן ללמוד מעדויותיהם של שני עדי התביעה מר גולן ומר יוסי הנ"ל, ואשר הגישו את עדויותיהם במסגרת תצהירי עדות ראשית, עליהם נחקרו גם לפניי. מדברי העדים עולה כי הנתבע כינה את התובעת "בכינויים פוגעים ומשפילים, כגון "נוכלת" "גנבה" וכינויי גנאי חמורים מכך". בכתב הגנתו, הודה הנתבע בכך שהיו לו שיחות עם שני העדים הנ"ל, ואף הודה כי שיתף אותם "בעובדה כי חש לא בנח, היות והתובעת נשאה בעבודות פרטיות עת שעבדה כשכירה אצל הנתבע". ואילו בחקירתם הנגדית לפניי, שני עדים אלה כלל לא נשאלו על תוכן השיחה שהתנהלה בינם לבין הנתבע, ובכך הנתבע אף לא ניסה להפריך את גרסת התביעה באשר לדברים שנאמרו על ידו באותה שיחה. משהוכח בפניי באמצעות שני עדים כי השיחה בין הנתבע לבין העדים התקיימה, אין לי אלא לעמוד על פרשנות הדברים שנאמרו באותה שיחה.

     

    הואיל והנתבע בחר להפנות את תוכן השיחה דווקא למעסיקה של הנתבעת, זאת כדי 'להזהיר' אותו פן תעשה בו התובעת כפי שעשתה עם מעסיקיה הקודמים, הרי שלא מספיק לחזות איך הדברים היו מתפרשים על ידי קורא סביר, אלא איך דברים אלו היו מתפרשים על ידי מעסיק סביר ששמע דברים כאלה על עובדו. לאחר שקילת מכלול הדברים, סבורה אני כי ייחוס כינוי של "גנב" או "נוכל" לעובד, עלול לפגוע פגיעה קשה בעובד בעניני מעסיקו, שכן מדובר בכינויי גנאי קשים, שנועדו להכתים את התובעת בעיני מעסיקה ולהציגה בתור גנבת סדרתית ממעסיקיה, שכן ברקע הנתבע סיפר לעדים על כך שהתובעת גנבה נכסים ורימתה את מעסיקה הקודם - "הורוביץ נכסים", וכן עשתה את אותו דבר כשעבדה אצל הנתבע. בכך, אין ספק בעיניי כי דברי הפרסום האמורים נופלים בגדר לשון הרע, לטעמי, כהגדרתם בסעיף 1 ו- 2 לחוק, ועלולים לבזות את התובעת ולהשפילה בעיני מעסיקה ובעיני העובד יוסי כהן ששמע את השיחה, וכן הם עלולים לפגוע בעיסוקה של התובעת, גם אם לא הוכח כי התובעת נפגעה בפועל בעיסוקה.

     

    אוסיף בהקשר הזה כי, למרבה הפלא, הנתבע זנח את מקרה הפרסום הזה בסיכומיו, ולא ניסה להתגונן כלל מפני הדברים שנאמרו על ידו באותה שיחה, ולכן אין לי אלא לקבוע כי השיחה של הנתבע עם מעסיקה של התובעת ועם העובד הנוסף, הינה פירסום לשון הרע של הנתבע כלפי התובעת.

     

    סיכום בניים: עד לכאן, קבעתי כי מקרי הפרסום הראשון והרביעי הינם בגדר פסום לשון הרע, ולכן כעת אעבור לשלב בחינת הגנת הנתבע מפני פרסומים אלה, וככל שלא תוכח הגנה יהא מקום לעבור לשלב הסופי והאחרון של קביעת שיעור הפיצוי.

     

     

    הגנת הנתבע מפני הפרסומים

     

     

  20. המקרים אשר בהם תינתן הגנה לפרסום הפוגע קבועים בפרק ג' לחוק, שעניינו "פרסומים מותרים; הגנות והקלות".

     

  21. הפעם אתחיל דווקא ממקרה הפרסום הרביעי, כאשר לענייננו, הנתבע לא הפנה בשום שלב של ההליך להגנה ספציפית שעומדת לו מכוח חוק לשון הרע, אלא שהוא הסתפק לטעון באופן כללי בכתב הגנתו ובתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, כי : "שיתפתי את מר אלון גולן ואת מר יוסף כהן בעובדה כי חשתי לא בנוח, היות והתובעת נשאה בעבודות פרטיות עת שעבדה כשכירה אצלי, והבעתי את חששי בפני מר גולן, ובפני מר יוסף , כחבר למקצוע מחד, וכ"יריב" מאידך, שמא יהא מי שיקשור בין עסקאותיה של התובעת כאמור, לביני. הנני מצהיר גם כי, הסברתי לעדים כי אני הולך לשתף את רשויות החוק" [כך במקור, ראו סעיף 20 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע].

     

    בסיכומיו, ובמקום לנצל את ההזדמנות האחרונה להביא את המקור המשפטי שעליו הוא מתבסס, הנתבע זנח את טענתו האמורה, ולא הזכירה כלל וכלל. הגם שדיי באמור על מנת להביא לדחיית הגנתו של הנתבע בקשר לפרסום הרביעי, החלטתי להביא ו/או לצטט את הטענה כלשונה, זאת בניסיון לעמוד על מהות הטענה. שכן במידה והנתבע טוען להגנת "אמת הפרסום" כמשמעותה בסעיף 14 לחוק, הרי הנתבע לא הציג בדל ראייה שיש בה כדי להוכיח כי התובעת גנבה ממנו או מהמעסיק הקודם שלה - "הורוביץ נכסים" לקוחות כלשהם ו/או רכוש כלשהו. כך למשל הנתבע לא הציג ראיה שהתובעת הואשמה בגניבה בעבר בגין אותם מעשים המיוחסים לה. בנוסף, במידה והנתבע טוען להגנת תום הלב בהתאם לאחד המקרים המנויים בסעיף 15 לחוק, ואולי מניסוח הטענות שלו עולה שהוא התכוון להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק שלפיה "(2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום" ו/או הקבועה בסעיף 15(3) לחוק שלפיה "(3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע", אך בכל מקרה, הגעתי למסקנה כי הגנה כאמור אינה יכולה להתקיים בנסיבות העניין, זאת כי, לדעתי, הנתבע לא טרח לעמוד על אמיתות תוכן הדברים שהוא פירסם, דבר ששולל את תום ליבו של הנתבע בהתאם לסעיף 16(ב) לחוק.

     

    לאור המקובץ לעיל, איני רואה שהנתבע הצליח להצביע על הגנה שיש בה כדי להצדיק את דברי לשון הרע שהוציא כלפי התובעת, ולכן לגבי מקרה הפרסום הרביעי הנ"ל לא נותר אלא לדון בגובה הפיצוי שלו זכאית התובעת.

     

  22. בכל הקשור למקרה הפרסום הראשון, ושיגור המכתב לכל מיני גורמים מלבד רשויות החקירה המוסמכות, על פני הדברים עולה כי, הנתבע טען להגנת אמת הפרסום, שכן שוב הנתבע לא הפנה להגנה ספציפית בחוק, ובכתב ההגנה טען כי "ברשות הנתבע ראיות שיש בהן כדי לאמת את גרסתו באשר לחשש שעלה בליבו" (סעיף 3.16 לכתב ההגנה), אך כפי שיפורט להלן, סיכומי הנתבע התמקדו בהגנה זו. בנוסף טען הנתבע בכתב ההגנה כי "הנתבע פעל כפי הנדרש מאזרח שומר חוק במדינת ישראל. יתרה מזו, התנהלות הנתבע מול הרשויות נעשתה בתום לב שעה שחשש אף שמא ידבק בו רבב, ויקשרו מעשיה של הנתבעת שזה מכבר הייתה שלוחתו, בו עצמו" (סעיף 3.15 לכתב ההגנה), ובהמשך אישר הנתבע כי הוא העביר עותק מהמכתב גם לגורמים שאינם קשורים לרשויות החקירה, ובין היתר לגב' אופנהיימר ולמשרד התיווך "אלון נכסים", וטען כי הוא היה עם שני הגורמים האחרונים האלה בקשרי עבודה, וטען כי " הסיבה להמצאת המכתב כאמור, בין היתר, טמונה בחשש שמא ידבק בנתבע רבב בשל התנהלות התובעת" (סעיף 3.18 לכתב ההגנה). בהתאם לאמור, תיבחן הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק, וכן תיבחן הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15 ו- 16 לחוק כמפורט להלן.

     

    הגנת אמת הפרסום

     

    בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק, המבקש לחסות בצל הגנת אמת הפרסום נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים במצטבר: תנאי ראשון, הוא אמיתות דברי הפרסום (הוכחה אובייקטיבית), והתנאי השני, קיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכחת היסודות אשר מרכיבים את ההגנה מוטל על הנתבע {רע"א 9575/06 יגאל גיל (רו"ח) נגד עו"ד ד"ר שרה פרטוזי (פורסם במאגרים – 21/11/2006)}.

     

    בעניינו הנתבע העלה במכתבו מספר הכפשות ודברים כלפי התובעת שהם בגדר לשון הרע, כך שהוא צריך להוכיח כל אמיתות כל פרט ופרט במכתב באופן אובייקטיבי, ועליו להביא ראיות כדי לבסס את הדברים שנאמרו. לדעתי, הנתבע לא עמד בנטל זה, שכן הנתבע לא הציג בדל ראייה שיש בה כדי להראות כי התובעת מנהלת עסק לא חוקי, או שהתובעת העלימה כסף רב, או שהתובעת העבירה כספים לא מוצהרים לחשבון מטבע זר שברשותה, או שהתובעת ניסתה עם אחרים למנוע מלקוחות שאינם בעלי אזרחות ישראלית לא לשלם מסים כחוק, או שקיים נגדה חשד מעבר לסביר על התנהלות הגובלת בעבירה פלילית, כל אלה ועוד טענות והכפשות שהעלה הנתבע כנגד התובעת במכתב האמור, כלל לא הוכחו ע"י הנתבע ולא הוצגו מטעמו ראיות להוכחת אמיתות הדברים.

     

    אבאר, הנתבע בחקירתו הנגדית נתבקש להציג ראיות ו/או להפנות לראיות לגביהן טען כי אלה מצויות ברשותו בכדי לבסס את החשד שהעלה כנגד התובעת , והוא השיב כלהלן :

    "ש. איפה יש ראיות שהיא גובה כסף לא חוקי.

    ת. בחודש מרץ 2012 ולאחר שקיבלתי את המייל מבני הזוג שמיט, לקחתי את ת.ז. של לורי שהייתה ברשותי, ובדקתי אם יש לה עוסק מורשה באתר מס הכנסה, ולא היה לה. זה היה ביוני 2012.

    ש. אחרי שהיא עזבה אותך.

    ת. כן. במרץ 2012 אחרי המקרה של מר טלר, יש פרסום במרץ 29 שלורי מפרסמת נכס, ועל פי בדיקה נוספת באתר מס הכנה ומע"מ לא היה לה תיק עוסק מורשה.

    ש. אתה יודע שגבתה כסף עבור הנכסים שפרסמה.

    ת. על פי מיל שנשלח ממר שמיט היא הצהירה לו שהיא עצמאית.

    ש. האם ידוע לך שהיא קיבלה כסף.

    ת. לא יודע זאת. אני יודע שהיא ביקשה להעביר כסף לחשבון מט"ח שלה, על פי המייל". 

     {ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 27-30, ועמ' 17 , שורות 1-6}

     

    עולה אם כן, כי ניסיונו של הנתבע להציג את התובעת כמי שמנהלת עסק לא חוקי, ומקבלת כספים בגין שירותים שכביכול התובעת אינה רשאית להעניק מכיוון שאין לה עוסק מורשה, הניסיון האמור הופרך ע"י הנתבע עצמו שלא ידע לאשר ו/או להראות כי התובעת אכן מקבלת כספים בדרכים לא חוקיים.

     

    בסיכומיו, השליך הנתבע את יהבו על הראיות החותכות, לטענתו, הכוללות מידע לגבי ההתקשרות שהיתה בין התובעת לבין בני זוג זרים אחרים בשם "שמידט" בטרם היה בידי התובעת תעודת "עוסק מורשה". אעיר כי לא רק שההתכתבויות האלה שהציג הנתבע אין בהם כדי להראות כי התובעת קיבלה כספים כלשהם מבני הזוג שמידט, אלא גם שהנתבע בחקירתו השיב בצורה ברורה שהוא אינו יודע אם התובעת קיבלה כספים בעסקה האמורה.

     

    לא זו אף זו, הנתבע הזמין את גב' דיאן ברוניס (בת הזוג של מר טלר) על מנת להעיד על הדברים שנטענו על ידי הנתבע לגבי העסקה של בני הזוג טלר, לרבות טענת הנתבע במכתב הפרסום שהתובעת ניסתה עם אחרים למנוע מלקוחות שאינם בעלי אזרחות ישראלית לא לשלם מסים כחוק. בחקירתה הראשית הסבירה התובעת כי היא ובן זוגה שלמו מע"מ כחוק, והשיבה :

    "ש. בקשר לעסקת הקנייה עצמה, הוצע לך בגלל שאת תושבת קנדה לא לשלם מע"מ.

    ת. מאחר והייתי אזרחית קנדית, בהתחלה סברו שאנו לא צריכים לשלם כי אנו אזרחי קנדה, לאחר מכן, לא רציתי שום בעיה, העניין נדון והעו"ד אמר שעלינו לשלם וכך עשינו".

    {ראו עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 10-12}

     

     

    ובהמשך השיבה :

    "ש. ההסכם השני שחתמתם עליו 2.5% למה מחקתם את סעיף המע"מ.

    ת. כי לא היינו אזרחים ומעו"ד שלנו הבנו שאנו לא צריכים לשלם מע"מ ואח"כ זה השתנה, לאחר שנועצנו הבנו שצריך לשלם ושילמנו".

    {ראו עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 21-23}

     

    ואילו בחקירתה הנגדית, העדה השיבה :

    "ש. האם לורי ייעצה לך לא לשלם מע"מ בעסקה המדוברת.

    ת. לא.

    ש. האם לורי אי פעם ייעצה לך להוריד את האחוז העמלה.

    ת. לא.

    ש. האם שילמת אי פעם כסף ללורי.

    ת. לא".

    {ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 7-12}

     

    עולה אם כן, כי גם עדת ההגנה הפריכה את טענות הנתבע שעלו במכתב בקשר לניסיון התובעת למנוע מאזרחים זרים לשלם מסים כחוק, טענה זו של הנתבע התבררה גם היא כטענה שאינה נכונה.

     

    בנוסף, הנתבע לא ניסה להוכיח את אמיתות הדברים שנטענו במכתבו בקשר ל "העלמת כסף רב", והעברת כסף לא מוצהר לחשבון מטבע זר שברשות התובעת.

     

    באשר לטענת הנתבע במכתב כי התובעת ניהלה עסק לא חוקי, הנתבע טען בסיכומיו כי התובעת שיווקה נכסים לאזרחים זרים בטרם היתה מצויה ברשותה תעודת "עוסק מורשה" תוך שיתוף פעולה עם מעסיקה הקודם. בהקשר הזה ראיתי להעיר כי לא הוצגו לפניי הראיות המתאימות שיש בהן כדי להראות שלא היה בידי התובעת אז תעודת עוסק מורשה, ומכל מקום הדיון במועד שבו התובעת קיבלה תעודת עוסק מורשה לא יועיל לנתבע, שכן גם במידה ואתן בגרסת הנתבע את מלוא האמון, הרי שחלק גדול מטענות הנתבע שעלו במכתב הפרסום התברר שאין להן שחר, ודיי בכך כדי לקבוע שלנתבע לא מתקיימת הגנת אמת הפרסום.

     

    ראוי לציין, כי לטעמי, הדברים שנאמרו במכתב הינם בגדר חששות, ותחושה סובייקטיבית של הנתבע, שלכל היותר היה עליו להביא את החשדות האלה בפני רשויות החקירה המוסמכות בנסיבות העניין, והיה עליו לספק את הראיות והעובדות שעמדו בבסיס חשדו האמור, אך הנתבע לא עשה כן, ולמצער הוא בחר להשתמש במסקנות שלו, ובתחושתו הסובייקטיבית כדי לפגוע בשמה של התובעת, והפיץ את המכתב בקרב גורמים בעלי השפעה על עיסוקה ועל משלח ידה של התובעת, הכל בטרם ידע מה עלה בגורל תלונתו האמורה, ובטרם ידע אם התובעת הואשמה במעשים המיוחסים לה. ואם לא די באמור, הרי שהנתבע המשיך באותו קצב גם בהליך הזה לפניי, ולמרות הצהרותיו לגבי קיום ראיות המבססות את חשדו, לא עלה בידי הנתבע להציג בפניי ראיות כאלה.

     

    לאור המקובץ לעיל, סבורני שהתנאי הראשון לקיומה של הגנת "אמת בפרסום" ושעניינו אמיתות תוכן הפרסום, אינו מתקיים במקרה דנן. ולמעלה מן הצורך, אעיר כי יכול להיות שבמידה והנתבע היה מוכיח את אמיתות הדברים שנאמרו על ידו, כדי להביא שאכן יש עניין לציבור במידע הזה, אך הואיל והנתבע לא הוכיח את אמיתות הפרסום בחינת תנאי זה מתייתרת.

     

    הגנת תום הלב בפרסום

     

    גם בהקשר של הפרסום הראשון, הנתבע התגונן בכל מיני טענות, אך לא הפנה להגנה ספציפית בחוק לשון הרע כדי לבסס את הגנת תום הלב. מכל מקום ראיתי להביא ולצטט את הדברים שהעלה הנתבע בכתב הגנתו (ראו את הרישא לסעיף 22 לעיל), וכן ראוי להפנות לטענות שהעלה הנתבע בסעיף 19 לסיכומיו.

     

    ככל הנראה, בטענת הנתבע שהוא העביר את המכתב בתור אזרח שומר חוק, והדברים דווקא יצאו מפיה של התובעת, הנתבע התכוון להגנה הקבועה בסעיף 15(8) ושלפיה : " 8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה" [ההדגשה הוספה, א.א.א], ככל והגנתו של הנתבע מתבססת על הסעיף הזה, הרי שמעשי הנתבע בהעברת המכתב לגורמים אחרים מלבד רשויות החקירה המוסמכות, מרוקנות את הגנת תום הלב מתוכן, זאת לאור הסיפא של סעיף 15 (8) הנ"ל. ואם היתה כוונת הנתבע להפנות להגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק (כפי שהובאה לעיל), הרי שבפרסום הדברים בקרב מעסיקה של התובעת, שוללת את תום ליבו של הנתבע שלא הראה על איזה אינטרס אישי הוא התכוון לשמור באמצעות העברת עותק מהמכתב למעסיק של התובעת או לגב' אופנהיימר.

     

    ראוי להדגיש, שאף מבלי להיכנס להגנת תום הלב לגופה, וגם מבלי לבחון אם מתקיימת אחת החלופות שהובאו לעיל, אין ספק שהפרסום במקרה זה לא נעשה בתום לב, שכן סעיף 16 לחוק קובע את נטלי ההוכחה וקובע, כי אם הפרסום שנעשה אינו אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו, חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב. בעניינו אין ספק כי הנתבע לא המתין לבירור אמיתות דברי הפרסום, והחל לפזר במכתב לכל מיני גורמים שאינם קשורים לרשויות החקירה המוסמכות.

     

    לאור האמור לעיל, דין טענותיו של הנתבע באשר לקיומה של הגנת תום הלב, אף הן להידחות.

     

    גובה הנזק / הפיצוי

     

  23. משהוכח לפניי כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובעת בשני מקרים (הפרסום הראשון ורביעי), וכי הפרסומים אינם חוסים תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, מוטלת על הנתבע האחריות לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרסום. בהתאם לסעיף 7א לחוק, לבית המשפט סמכות לחייב את התובע בפיצוי ע ד לסכום של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ואם שוכנע, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד 100,000 ₪.

     

  24. בקביעת גובה הנזק יש להתחשב בדברים הקבועים בסעיף 19 לחוק, וכן יש לקחת בחשבון, בין היתר, את חומרת הביטויים שיוחסו לתובעת, מהות לשון הרע שפורסמה, האם מדובר בגידופים או שמא בלשון הרע שמייחסת לנפגע מעשים פליליים או בלתי מוסריים. כמו כן, יש להתחשב בהיקף הפרסום, למי הוא נועד ולמי הגיע.

     

  25. בענייננו, במקרה הפרסום הראשון, מדובר בלשון הרע אשר ייחסה לתובעת מעשים פליליים, ועבירות על החוק מבלי שהיו בידי הנתבע הוכחות חותכות לכך. זאת ועוד, הדברים שנכתבו יש בהם כדי לפגוע פגיעה קשה בעיסוקה של התובעת, ובהעברת המכתב לגב' אופנהיימר ולמעסיקה של התובעת – "אלון נכסים", קשה להשתחרר מן התחושה כי הנתבע שם לו מטרה לפגוע בעיסוקה של התובעת. מצד שני, היקף הפרסום, לכאורה, היה מצומצם והוא הוגבל לאנשים הממוענים במכתב, ובהמשך הועבר למעסיקה של התובעת. בהתחשב בכל האמור, הנני סבורה כי פיצוי בסך 20,000 ₪ הינו פיצוי הולם וראוי בנסיבות המקרה.

     

  26. הדברים האלה, יפים גם לגבי מקרה הפרסום הרביעי, בהבדל אחד לעניין היקף הפרסום שהיה מצומצם יהפעם למר אלון גולן ולעובד יוסי כהן, ולכן סבורני כי פיצוי בסך של 15,000 ₪ הינו פיצוי הולם וראוי בנסיבות המקרה.

     

    סוף דבר

     

  27. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי מהנתבע בגין הוצאת לשון הרע אודותיה.

     

  28. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי כולל בסך של 35,000 ₪ כמפורט לעיל.

     

  29. בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו כחוק.

     

  30. סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומם המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ז, 16 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ