ת"א 39562-08-15

לפניי בקשת הנתבע למתן צו מניעה זמני שיאסור על התובעת או כל גורם מטעמה מלעשות כל פעולה, או שימוש, לרבות כל דיספוזיציה, בשטח המצוי בחלקה 31 בגוש 28054, עד להכרעה בתובענה העיקרית.

התביעה העיקרית הוגשה על ידי רשות מקרקעי ישראל כנגד הנתבע, לפינויו של הנתבע מהמקרקעין הנ"ל.

בבקשה שבנדון טוען הנתבע כי הסיכויים שטענותיו תתקבלנה הם טובים. לטענתו, יש בידיו ראיות טובות וחד משמעיות המלמדות על כך שהמקרקעין מעולם לא נמכרו על ידי דודתו המנוחה, גב' דרוויש (אשר ממנה הוא ירש את המקרקעין), וכי ההפקעה נעשתה בניגוד מוחלט להתחייבות מפורשת של המדינה. כמו כן, טען הנתבע כי יש בידיו ראיות המלמדות על כך שהתובעת הכירה בזכויות הבעלות של המנוחה במקרקעין ואף נתנה החלטה על שחרור חלק מהם עוד בחיי דודתו המנוחה. הנתבע הוסיף וטען, כי הפגיעה שתיגרם לו מאי הטלת הצו המבוקש תהיה קשה ותגרום נזקים בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לפיצוי.

התובעת טענה בתגובתה, כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בטענת הנתבע. לטענתה, אין חולק בענייננו כי המקרקעין נשוא התביעה רשומים על שם מדינת ישראל, והנתבע, הטוען לפגמים בהפקעה, מבקש למעשה לבטל את ההפקעה. טענה מעין זו, כך מוסיפה התובעת לטעון, יש להעלות במסגרת תקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק או בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא בתקיפה עקיפה במסגרת התביעה שבנדון. כן נטען כי לנתבע אין כל זכות להחזיק במקרקעין וכי זכותה של גב' דרוויש בקרקע היתה זכות אישית שפקעה לאחר מותה. התובעת טענה בנוסף, כי מאחר ולשיטתה ההפקעה לא תבוטל הרי שלנתבע יכול לעמוד סעד כספי בלבד, כאשר אל מול זה עומד האינטרס הציבורי של שלטון החוק ומניעת נזק בלתי הפיך לקרקעות הציבור.

יש להקדים ולומר, כי עסקינן בבקשה למתן סעד זמני מטעם הנתבע. הלכה היא, כי במקרה מתאים רשאית בית המשפט ליתן סעד זמני אף לבקשתו של נתבע (רע"א 10029/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (פורסם במאגרים)). יחד עם זאת, סעד כזה לבקשת הנתבע יינתן בנסיבות חריגות בלבד (רע"א 640/09 בידור נאה מפעלי קולנוע בע"מ נ' הר הכרמל (כולל אחוזה) אגודת תושבים (פורסם במאגרים)). השאלה היא, האם מקרה זה הינו מאותם מקרים חריגים המצדיקים מתן סעד זמני לבקשתו של נתבע.

כאמור, הנתבע (המבקש) הוא יורשה של המנוחה, הגב' סועאד דרוויש. על פי הנטען בכתב ההגנה, בשנת 1969 ביקשה המדינה לרכוש קרקעות בהיקף של 362 דונם, מיורשיו של השייח' עבד אל פתאח דרוויש, אבי המנוחה. מטעמים כאלה ואחרים, סוכם כי המכירה תתבצע במסווה של הפקעה. המנוחה התנגדה לעסקת המכירה והעסקה הותנתה בכך שהמקרקעין נשוא התביעה, המהווים את חלקה של המנוחה בירושה, לא יכללו בהפקעה. לטענת הנתבע, ביום 31.8.1970 הופתעה המנוחה לגלות כי ההפקעה כללה גם את המקרקעין אשר בבעלותה. לאחר שפנתה לבירור העניין, נאמר לה כי הוחלט על שחרור המקרקעין לטובתה בכפוף לשורת פעולות (נספח א' לבקשה). בהמשך קיבלה המנוחה מכתב המתאר את האופן בו ישוחררו המקרקעין, ובהתאם לאמור בו ביצעה את כל שנדרש ממנה, ולאחר מכן נאמר לה שהליך הרישום הראשון הסתיים והזכויות נרשמו על שמה. התובעת, מצידה, הפנתה למכתב שנכתב לגב' דרוויש בשנת 1985, בו מצויין כי מינהל מקרקעי ישראל החליט להכיר בזכויותיה ערב ההפקעה, וכי בנוסף לפיצויים היא תוכל להמשיך ולהחזיק בחלקה המדוברת במשך כל ימי חייה. גב' דרוויש חתמה על תצהיר המאשר קבלת סכום הפיצוי. טענת התובעת היא כי החלטת הגורם המוסמך היתה להכיר בזכויות מוגבלות בלבד ולא בזכות בעלות כפי שטוען הנתבע, וזכות מוגבלת זו פקעה עם פטירתה של המנוחה.