התובע הינו הבעלים של בית הנמצא ברחוב ההגנה 8 בקרית אתא, בו הוא מתגורר מתחילת שנות ה- 60. מאחורי ביתו ובשכנות עימו, ברחוב טרומפלדור 18, נמצאת חלקה 37, גוש 11015 שהינה בבעלות הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") עליה הוקם מבנה המשמש, בימים אלה, את ישיבת "ציון יהודה" אותה מנהל הנתבע 1.
התובע טען בתביעתו כי מאז שנת 1961 עבר ברכבו דרך החלקה הסמוכה כדי להגיע לחנייתו הפרטית ובשנת 1983 קיבל אישור למעבר זה מההסתדרות הכללית, אשר חכרה את החלקה מהנתבעת והקימה בה בשנת 1982 בניין ששימש כמועדון לתנועת הנוער העובד והלומד. כן טען כי עד שנת 2000 ובמשך 39 שנים הוא עשה שימוש בדרך ללא התנגדות העירייה או כל גורם אחר. לימים, הועבר הבניין שהיה בחזקת ההסתדרות לישיבת בני ציון ותביעה זו באה בתגובה לדרישת הנתבע 1 לדמי שימוש בגין זכות המעבר בחלקה וסגירת שער הכניסה אליה לאחר שהצדדים לא הצליחו להסדיר את הנושא ביניהם בהסכמה.
בתביעתו ביקש התובע כי ביהמ"ש יקבע שקיימת לו זיקת הנאה למעבר דרך החלקה וכי הוא זכאי לרשום זכות זו בלשכת רישום המקרקעין.
להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה לסעד זמני. אגב הדיון שהתקיים בבקשה למתן סעד זמני ולאחר שביהמ"ש (כב' השופט טורס) ערך ביקור במקום בנוכחות הצדדים הגיעו הצדדים (בפגישה שנערכה בין התובע לבין ב"כ הנתבעת 2 במשרדי הנתבעת) להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד ביום 2.4.14, לפיו הוסכם על דחיית התביעה, ויתור התובע על טענתו לזכות כלשהי בחלקה ופיצויו ע"י הנתבעת בסך 27,000 ₪.
סמוך לאחר מכן הגיש התובע בקשה לביטול פסה"ד ובהמשך אף הוגשה תביעה נפרדת לביטולו (ת"א 38881-04-14) בטענה כי הסכם הפשרה הושג תוך ניצול התובע, הטעייה ועושק. בסופו של יום, ובהסכמת הנתבעת, בוטל פסה"ד ועם ביטולו נסללה הדרך לדיון מחודש בתביעתו דנא.
בחודש 9.15 הגיש התובע, במסגרת הליך זה, תביעה מתוקנת בה הובאה כל ההשתלשלות העובדתית והוגדרו הסעדים המבוקשים בצורה ברורה, זאת במובחן מהתביעה המקורית שהוגשה שעה שהתובע לא היה מיוצג. הסעד העיקרי בתביעה הינו כאמור, הצהרה של ביהמ"ש בדבר זכותו לזיקת הנאה.
הנתבעת הגישה כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן (זהו למעשה כתב ההגנה הראשון שהוגש ע"י הנתבעת שכן הפשרה הושגה בשעתו בטרם הוגש כתב הגנה מטעםה) בגדרו טענה, בין היתר, להעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.
לגוף העניין טענה הנתבעת כי גם אם ניתנה הסכמה כלשהי מטעם ההסתדרות הכללית למתן זכות מעבר, הרי שזו ניתנה שלא כדין, ללא ידיעתה והסכמתה של הנתבעת ובניגוד מוחלט למטרות הציבוריות הספציפיות שלהגשמתם חתמה התבעת עם ההסתדרות על חוזה החכירה משנת 1963, אשר לפיו היא חכרה את החלקה ל- 49 שנים לשם הקמת בית נוער.
משלא הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, עלתה שאלת הסמכות בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתביעה במהלכו נתבקש התובע להגיב, במידת האפשר, לטענה. התובע, אשר בינתיים חדל מלהיות מיוצג, ביקש להותיר את הדיון בתביעה לפני בימ"ש זה אם כי לא פירט את טיעוניו לעניין הסמכות ועת ניתנה לו ע"י ביהמ"ש אפשרות להגיב לטענה בכתב, הודיע כי אינו מעוניין לעשות כן.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שוכנעתי כי הדין עם הנתבעת וכי בימ"ש זה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה.