ת"א
בית משפט השלום אילת
|
392-06-11
04/02/2015
|
בפני סגנית נשיאה:
השופטת שוש שטרית
|
| - נגד - |
התובע:
דוד זיסקינד
|
הנתבעות:
1. שולמית חלילי
2. בהירה זוגייר
3. כאמייל יפה גיגי
|
| פסק דין |
התובע, בעליה של דירת מגורים באילת, השכיר את הדירה לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) בהתאם לתנאים והסכמות שנקבעו בהסכם שכירות מיום 30.8.2009 (להלן: הסכם השכירות) למשך 12 חודשים. נתבעות 2-3 ערבות להבטחת חיוביה של הנתבעת על פי הסכם השכירות.
ביום 13.8.2010 ערכו וחתמו הצדדים נספח להסכם השכירות ועניינו בהארכת תקופת השכירות לשנה נוספת ועד לתאריך 30.8.2011 (להלן: תקופת השכירות).
תמצית טענות התביעה
1.לטענת התובע, בניגוד למוסכם בינו לבין נתבעת היא את הדירה ביום 1.3.2011 וטרם תום תקופת השכירות, ובעשותה כן גרמה לו להפסד כספי ולפיכך עתר לחייבה לשלם לו את דמי השכירות החודשיים, סך של 4,300 ₪ עבור 6 חודשים, מיום הפינוי ועד לתום תקופת השכירות ובסך של 25,800 ₪. עוד עתר לחייבה לשלם לו הוצאות ועד הבית ומסי ארנונה בסך כולל של 2,520 ₪.
התובע פרט, כי במהלך חודש דצמבר 2010 ולאור דרישות חוזרות של הנתבעת לתיקונים כאלה ואחרים בדירה ותשלום סכומם, הגיע לאילת ומשהתרשם כי הנתבעת מפריזה בסכום העלויות של תיקון נזילה ורטיבות קטנה בשני מוקדים בקיר הבית, העיר לה כי היא מפריזה ומגזימה, וזו בתגובה בקשה לפנות את הדירה קודם למועד סיום תקופת השכירות. לטענתו הוא הסכים לפינוי מוקדם בתנאי שהסכמה זו תקבל ביטוי בהסכם בכתב עליו יחתמו שניהם, ועל מנת שיכול לפרסם את הדירה כפנויה במועד המוסכם. בהמשך לאותה שיחה, וברוח הדברים, העביר לנתבעת הסכם לפיו היא תפנה את הדירה תוך 3 חודשים קרי עד 31.3.2011 (נספח ג'1 לכתב התביעה), אולם, הנתבעת סרבה לחתום על אותו הסכם, ולא פנתה אליו בעניין ההסכם ו/או בכל הנוגע להקדמת מועד הפינוי, ומכאן הבין כי זו נמלכה בדעתה והיא לא מתכוונת לפנות את הדירה במועד מוקדם כפי בקשתה.
להפתעתו, בתאריך 23.2.2011 הודיעה לו הנתבעת כי היא מתכוונת לפנות את הדירה תוך 5 ימים, נוכח כך פנה לב"כ וזה שלח לה מכתב התראה שהומצא לה ביום 27.2.2011.
ביום 27.2.2011 שלחה נתבעת מכתב לביתו שבתל עדשים, ובו הודיעה לו כי היא מפנה את הדירה ביום 1.3.2011 וזאת בהמשך לדרישתו ממנה לעשות כן.
עוד הוסיף התובע וטען כי הנתבעת גרמה לנזקים בדירה אותה השכיר לה, ורהוט שנמסר לרשותה והיווה חלק מתכולת הדירה (מקרר, כיריים ומיטה זוגית) בעת השכרתה לנתבעת חסרו לאחר עזיבתה את הדירה, ובגין הנזקים ותכולת הדירה החסרה, עתר לחייבה לשלם לו סכום של 17,400 ₪. עוד עתר לחייבה לשלם לו סך של 50,000 ₪ כפיצוי מוסכם על פי סעיף 16.3 להסכם השכירות.
תמצית טענות ההגנה
2.הנתבעת אישרה כי עזבה את הדירה טרם תום תקופת השכירות, אולם הוסיפה וטענה כי התובע הוא זה שדרש ממנה לפנות את הדירה וכל זאת משום שדרשה ממנו לשאת בעלות תיקון פחת החשמל. לטענתה, סמוך לחודש יולי 2010 לאחר שפחת החשמל התקלקל, היא נשאה בעלות התיקון, ובשיחת טלפון בינה לבין התובע היא דרשה כי יחזיר לה את הסכום אותו שלמה עבור תיקון פחת החשמל וזה שילם את ההוצאה רק כעבור חצי שנה. בהמשך בראשית חודש דצמבר 2010 דרש ממנה בנוכחות אשתו, לפנות את הדירה לאלתר תוך שהטיח בה כי דרישותיה הרבות לא נראים לו והיא "אינה נוחה לו". הנתבעת הוסיפה כי הייתה "המומה" נוכח דרישתו והזכירה לו כי דרישה זו מנוגדת למוסכם ובגדר הפרת יסודית של ההסכם בניהם. אולם התובע חזר והורה לה לפנות את הדירה תוך שהוסיף ואיים עליה כי "תשלם על כך ביוקר" והוא יפעל לסילוקה ולפינוי חפציה.