עמותת אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף ירושלים נ' רפאל בוגנים ואח'

לפניי תביעה לפינוי דיירים מדירת מגורים אותה שכרו בתנאי דיירות מוגנת.

התובעת היא הבעלים של מקרקעין בשכונת בתי מילנר 88 בירושלים, הידועים כגוש 30088 חלקה 22. הנתבעים שכרו מהתובעת דירה בת שני חדרים בקומה השניה בבניין (להלן: "המושכר"), על פי הסכם שכירות מוגנת שנחתם ביום 28.10.1990 (להלן: "הסכם השכירות").

התובעת טענה בתביעה זו לקיומן של עילות פינוי בשל נטישה, שינוי מטרת המושכר ובניה ושיפוץ ללא אישורה. מטעם התובעת הובאו לעדות מר אורי עמרם, מנהל הנכסים בתובעת, וכן חוקר פרטי, מר צחי צפריר. מטעם הנתבעים הובאה עדותה של הנתבעת 2, גב' פנינה יהודית בוגנים (להלן: "הנתבעת"). להלן ייבחנו עילות הפינוי השונות והשאלות הנתונות במחלוקת בין הצדדים.

נטישה

התובעת טענה כי הנתבעים נטשו את המושכר ועברו להתגורר עם ילדיהם בדירת הורי הנתבעת בין השנים 2008 עד 2013. לטענת התובעת, הנתבעים מסרו הסברים סותרים לעזיבת המושכר: בעדותה טענה הנתבעת כי בשל גודלו של המושכר עברו היא ו-7 ילדיה להתגורר בבית הוריה, ואילו במקום אחר נטען כי האשה והילדים נאלצו לעבור לדירת הורי האישה בשל איומים שהיו על חייהם. התובעת הפנתה לשיחה שערך חוקר פרטי עם שכן בבניין שהעיד כי הנתבע 1 ביקר במושכר בתדירות של אחת לחודש בלבד וכן לצילומי המושכר מהם עולה כי בחדר האמבטיה לא היה מותקן באותה עת כיור ולא היתה שפופרת מקלחת. מכך למדה התובעת כי לא ניתן היה לקיים מגורים של ממש בדירה ושהחזקת הנתבע 1 במושכר היתה מלאכותית ושלא לצרכי מגורים. התובעת טענה כי הנתבעים שבו למושכר רק 5 שנים לאחר עזיבתו, וזאת לאחר שהתובעת הודיעה להם על כוונתה לפנותם מהמושכר.

הנתבעים טענו כי לא נטשו את המושכר. לטענתם, במועד מסויים עברה הנתבעת עם ילדיה להתגורר באופן זמני בבית הוריה, הנמצא במרחק שני רחובות מהמושכר. הנתבע 1, מר רפאל בוגנים (להלן: "הנתבע"), כך נטען, מעולם לא נטש את הדירה, וכל ריהוט הדירה נשאר במקום, לרבות חדרי השינה, הספריה, המטבח, המצעים וכיו"ב. כן נטען כי היות והנתבע משמש כרב, אזי היו מגיעים למושכר מידי פעם תלמידיו לצורך קבלת ייעוץ והכוונה ולכן היו במושכר גם שולחן ושני כסאות ישיבה. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי לאחר שחלק מהילדים בגרו ועזבו את הבית, חזרה כל המשפחה והצטרפה אל האב, כאשר תובענה זו הוגשה לאחר שהנתבעת והילדים שבו להתגורר במושכר.

כידוע, עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. הנטל להוכיח את עילת הנטישה ביחס לנכס המושכר בשכירות מוגנת מוטל על בעל הנכס התובע את החזרתו לחזקתו. אלא משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי השוכר נטש את הנכס, על הדייר להוכיח את העובדות שעליהן הוא מסתמך, כדי להסביר מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות התובע שהיתה נטישה (ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758; רע"א 5250/10 זיידן נ' בנדר (פורסם במאגרים)).