ת"א 37485-06-11 בן משה נ' עירית תל-אביב-יפו

תמצית טענות התביעה:

1. זוהי תביעה כספית ע"ס 179,888 ₪, שהוגשה על ידי התובע , בנה של מי שהייתה בעלים של נכס ברחוב אחד העם 59 בת"א, אשר הגישה בקשה לקבלת היתר בניה לפרויקט, (להלן: "ההיתר"). התובע עותר לחייב את הנתבעת (להלן: "העירייה/הנתבעת) להשיב לו את סכום קרן החניה ששולם בגין ההיתר.

לטענתו, אמו אשר נפטרה בחודש ספטמבר 2012 ושכאמור הייתה בעלת הנכס, ייפתה את כוחו לבנות את הפרויקט בשנת 2000 (יפוי כוח נספח א' לתצהירו) והתירה לו לבצע את כל הפעולות הדרושות לבניה כולל תשלומים, אגרות והיטלים . היתר הבניה אמנם על שם אמו, אך כל הפעולות והתשלומים הכרוכים בבניה בוצעו על ידו, כולל קרן החניה. התובע צרף לתצהירו (נספח 2) המחאת זכות של הנכס מאמו אליו, ללא תאריך.

בחקירתו העיד התובע, כי אביו נתן לו ולאחיו משה ייפוי כוח לטפל בענייניו, אך רק הוא, התובע, טיפל בפרויקט ואחיו כלל לא היה מעורב בו .

עוד העיד בחקירת, שמעולם לא גר בנכס ולאחר פטירת אמו ועל פי צו הירושה, כ"א מילדיה קיבל דירה וגם הוא קיבל את אחד הדירות שם. לדבריו, גם כאשר הוא משכיר את הדירה עליו לספק לשוכר חניה.

2. טוען התובע שהנתבעת חייבה אותו, כתנאי לקבלת ההיתר, לשלם תשלום קרן חניה בסך 81,204 ₪ נכון ליום 29.11.01, סכום שלטענתו גבתה ממנו הנתבעת שלא דין ולכן עליה להשיבו בצירוף ריבית והצמדה.

לטענתו, הוא שילם את קרן החניה מחוסר ברירה ותחת לחץ וכפיה, כיוון שאם לא היה עושה כן, לא היה מקבל את ההיתר. למיטב זכרונו, הנתבעת אף חייבה אותו לחתום על כתב הסכמה וויתור על כל טענות בקשר לתשלום של קרן החניה, כתנאי לקבלת ההיתר. לטענתו, כתב הוויתור חסר תוקף כיוון שחתם עליו באילוץ וכפיה וכתב הוויתור מהווה הודאה של הנתבעת, שהחיוב בקרן החניה הוא לא חוקי ואינו מהווה ויתור על טענות לעניין חוקיות החיוב. זאת כיוון, שבכתב ההתחייבות, (נספח ג' לתצהירו של ערן פרידלר מטעם הנתבעת), מחוקות שתי השורות האחרונות שבהן היה כתוב "הריני מצהיר בזאת כי אני מוותר ויתור מלא על כל טענה או תביעה מכל מן או סוג כלשהו בכל הנוגע לתשלום הנדון". (ת/1).

התובע העיד בחקירתו, ששורות אלה נמחקו ע"י מי מטעם הנתבעת לאור שאלתו אם יוכל לתבוע את הכסף חזרה וזאת, כדי שלא תמנע זכות התביעה שלו להשבה בכסף. התובע הופנה לכך שבכתב התשובה טען ששתי השורות נמחקו על ידו או על ידי אמו (סעיף 2.2 לכתב התשובה) והשיב : "זה שישבתי מול הפקיד, וזה היה בהסכמה" ובהמשך השיב :" האמת , איני זוכר מה שברור שהייתי מול הפקיד ודיברנו על זה".

3. טוען התובע, שהנתבעת לא השתמשה בכספים שנגבו למטרות להם הם נועדו ולא הקימה חניון ציבורי המשרת בין היתר את דיירי הפרוייקט.

לטענתו, המקור לגבית כספי חניה הוא סעיף 2 ב' לתוספת לתקנון התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג-1983, בו נקבע שהועדה המקומית רשאית לפטור מהחובה להתקין מקומות חניה לפי התקן, משיקולי תכנון, סביבה ותחבורה, ולחייב את מבקש ההיתר להשתתף בהתקנת אותם מקומות חניה, בחניון ציבורי מחוץ לנכס, שיוקם בתוך 10 שנים ממועד מתן ההיתר ושהמרחק בינו ובין הנכס לא יעלה על 350 מ'.

תקנות החניה תוקנו רטרואקטיבית בשנת 2004 וניתקו את הזיקה בין תשלום קרן החניה ומתן התמורה בדרך של מקומות חניה שישרתו את הנכס. לטענתו, התיקון בתקנות החניה בוצע בחוסר סמכות, הוחל רטרואקטיבית שלא כדין והטיל על הציבור מס לא חוקי ולכן הוא בטל. לחילופין, החיוב בקרן החניה אינו עומד בדרישות התיקון לתקנות.

4. מפרט התובע שביום 16.4.01, פורסמה תוכנית מתאר ח' (תב"ע ח') אשר קבעה הוראות המאיינות את המגבלות שהוטלו על העיריה בתקנות החניה לגבי השימוש בכספי קרן החניה וזאת ללא סמכות. לגרסתו, הנתבעת מוסמכת לקבוע מספר שונה של מקומות חניה, אך לא לנתק את הזיקה בין התשלום לקרן החניה ובין החיוב לספק תמורתו מקומות חניה. למרות זאת, הנתבעת ניתקה את הקשר בין התשלום לקרן חניה ואחריותה לספק בעבורו מקומות חניה.