ת"א 3729-04-15 לב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

לפניי בקשה שכותרתה "בקשה לעיכוב, במעמד צד אחד וללא שיהוי, של הגבלת חשבון הבנק עד לדיון בתביעה לביטול פסק דין שניתן על דרך דחיית התביעה בהסכמה". אין בה ממש.

1.הבנק הודיע למבקש על הגבלת חשבונו בחודש ינואר השנה, לאחר לששה שיקים קודמים שסורבו בשל היעדר יתרה מספקת, הצטרפו ארבעה שיקים נוספים שסורבו עקב חריגת המבקש ממסגרת האשראי. על כן ערער המבקש לבית משפט ועמד על גריעת ארבעה השיקים, בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (עש"א 43881-01-15; להלן: ההליך הקודם). בגדרי ערעורו עתר לסעד זמני שיורה על עיכוב הגבלת החשבון עד להכרעה בתובענה. סעד שכזה ניתן לו, כמקובל בהליכים מסוג זה, המתבררים בתוך זמן קצר. הבנק התנגד לערעור לגופו וגרס כי בדין נגרעו השיקים, מה גם שבינתיים נוספו ששה שיקים אחרים שנגרעו, כך שאין בהליך כדי להועיל למבקש. דיון נקבע ליום 4.3.15, וערב הדיון עתר המבקש לאפשר לו לתקן את תובענתו ולהוסיף גם אותם; נקבע כי נוכח עיתוי הבקשה, העניין יידון בדיון.

2.דיון התקיים ביום 4.3.15, בפני כב' השופט אילן רונן. המבקש עצמו לא התייצב, ובא כוחו דאז, עו"ד טנא, ביאר כי מרשו אמור להיכנס לניתוח "בימים אלה". בית המשפט שוחח עם הצדדים על אודות תוחלת הערעור. לאחר שיחה קצרה הודיע ב"כ המבקש על חזרתו בו מן הערעור. בהסכמת הצדדים, נדחה הערעור בלא צו להוצאות.

3.חלף כחודש. המבקש נטל בינתיים את ייצוגו של בא כוחו הנוכחי. הוא הגיש עתה תובענה לסעד הצהרתי לביטול פסק הדין. עילת הביטול אינה ברורה, אולם עד כמה שניתן להבין היא כרוכה בפגם בהסכמת המבקש (באמצעות בא כוחו), ובפרט ככל הנראה בטענות לכפייה או עושק. המבקש מלין על כי "היה מאושפז לכל אורך התקופה וביקש את דחיית הדיון", אך הדיון לא נדחה, ב"כ המבקש נאלץ לנהל את ההליך בלי מרשו באופן הפוגע בזכויות מרשו, והוא קיבל "החלטה מושכלת" לאמץ את המלצת בית המשפט לדחיית הערעור.

4.בגדרי תובענתו עתר המבקש לסעד האמור בראש החלטתי, קרי, עד כמה שניתן להבין, ביטול ההגבלה שהוטלה על חשבונו, וזאת עד שיסתיים בירור תובענתו לביטול פסק הדין.

דיון

5.דין הבקשה לסעד זמני להידחות מניה וביה, וממילא זה דינה של הבקשה לצו במעמד צד אחד "וללא שיהוי". אנמק בקצרה ומבלי להידרש כאן לכל הליקויים הרבים שבבקשה.

6.נפתח בסיכויי התביעה, ואלה קלושים במיוחד. הדברים נאמרים לכאורה בלבד, כיאות לשלב הדיוני שבו אנו מצויים.

7.לפנינו פסק דין, שניתן בהסכמה, והוא: דחיית הערעור ללא צו להוצאות. פסק דין מוסכם עודנו פסק דין, הממזג בתוכו הסכם בין הצדדים וגושפנקה שיפוטית שניתנה לו (ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826, 829). כאשר בעל דין מבקש לתקוף את הפן ההסכמי, הרי שעליו להגיש תובענה נפרדת לביטול פסק הדין, כפי שנעשה כאן, ולבסס קיומו של פגם שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42)). יש לתור אפוא אחר פגם שכזה, בהתאם להוראות חלק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. פגם כזה, לכאורה, אינו בנמצא.

8.עד כמה שניתן לזהות, שכן המבקש אינו מתיימר לבאר את עילתו המשפטית, הוא טוען לכפייה. נכפה על בא כוחו לקיים את הדיון בלא המבקש אף שנתבקשה דחיית הדיון, ואף בלא החלטה בשאלת ששה השיקים הנוספים שנגרעו בינתיים, ולכן קיבל "החלטה מושכלת" לאמץ את המלצת בית המשפט לדחיית הערעור בלא צו להוצאות. טענה זו נחזית דחוקה בצורה יוצאת דופן: מי שנכח בדיון היה עו"ד טנא, לא המבקש. על המבקש ודאי לא נכפה דבר. ואם נתמקד בבא כוחו, קשה לזהות כיצד עורך דין יימצא במצב של "כפייה". פרוטוקול הדיון, שאיש לא ביקש לתקנו ואיש לא טען כי אינו משקף את הדיון כהווייתו, אין זכר לכפייה כלשהי, או טרוניה של עו"ד טנא על כי אינו יכול לנהל את הדיון בלא מרשו. גם על הבקשה לתיקון הערעור לשם גריעת ששה השיקים הנוספים אין זכר בפרוטוקול.