ת"א 34447-06-11 אמוס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד). הצדדים חלוקים רק בשאלת הנזק. ביום 19.2.09 נפגע התובע בתאונת דרכים בעבודתו כשליח בחברת "זיג זג שירותי דיוור" ופונה לבי"ח איכילוב כשהוא סובל משבר מרוסק בברך שמאל. הוא נותח, רגלו קובעה ובסה"כ אושפז עד ליום 23.2.09. הוא נזקק לניתוח נוסף ואושפז בימים 18.8.09 ו- 19.8.09. אחר-כך טופל התובע בפיזיותרפיה. המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע נכויות כדלקמן: 3 חודשי אי כושר מלא. 100% נכות זמנית מיום 22.5.09 עד ליום 30.4.10. 24% נכות צמיתה מיום 1.5.10: (א) 20% נכות לפי סעיף ליקוי 35(1)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, שעניינו ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר כשקיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה. (ב) 5% לפי סעיף ליקוי 75(1)א-ב לתקנות שעניינן בצלקות. נמצא כי הצלקת "אינה רגישה ואינה מכאיבה ואיננה מכערת".

2. הנתבעת ביקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל. לטענתה, התובע סבל מבעיות קשות בגב שהצריכו ניתוח עוד לפני שירותו הצבאי. התובע עבר ניתוח והחל את שירותו הצבאי באיחור ותיקו של התובע בצבא מעיד על קשיים רבים מהם התעלמה הוועדה. בקשת הנתבעת נדחתה לאחר שהוכח כי בפני הוועדה עמד תיקו הרפואי המלא של התובע. כך גם נדחתה בקשה של הנתבעת למינוי מומחה בתחום האורתופדיה שייקבע רק את נכותו של התובע בשל מצב קודם בגב. למרות זאת, ניסתה הנתבעת להוכיח במהלך החקירות כי התובע סבל ממצב קודם משמעותי בגבו וחלק גדול מטענותיה הופנו לאפיק זה. לא מצאתי ממש בטענות אלה. לפי ההלכה, קביעת המל"ל מחייבות לצורכי הליך זה, מפני שהן מבוססות על בחינת הקשר הסיבתי שבין תאונת העבודה לבין הנכות שנקבעה. נזכיר, שלתובע נגרמה בתאונה פגיעה בברך ואילו תלונותיו לפני התאונה התמקדו בגב. אין ולא יכול להיות קשר בין שני הדברים. הנתבעת דנה במצבו הבריאותי של התובע גם כדי להוכיח שכושר השתכרותו של התובע נמוך מהנטען וטענות אלה יידונו בהמשך בהקשר לראשי הנזק השונים. בהתאם לאמור, אין אלא לקבוע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא כקביעת המל"ל 24% מתוכם 5% בגין צלקת ו-20% נכות אורתופדית.

נזקי התובע

3. הפסדי שכר לעבר: התובע, יליד 1985, היה בן 24 בעת התאונה. לפני הגיוס סבל מבעיות גב. הוא נותח, שירותו הצבאי נדחה והוא התגייס בגיל 20. בין השנים 2003 ו- 2005 למד הנדסאות מכונות במכללת אורט. הוא השלים את לימודיו אך לא את חובותיו האקדמיות ולא קיבל תעודת גמר. התובע השתחרר משירותו הצבאי זמן קצר בלבד לפני התאונה. מהלך חיים מעט חריג זה הקשה על הצדדים להסכים על הבסיס לחישוב הפסדי התובע: מצד אחד, התובע הוא צעיר בתחילת דרכו המקצועית לאחר שחרור משירות צבאי. מצד שני, התובע מעיד על עצמו כאיש עבודת כפיים. אין הוא מוכשר לעבודה אחרת. צעירים אחרים, עובדי עבודת כפיים, בגילו של התובע כבר יכולים להציג נתוני שכר שיש בהם כדי להעיד על יכולת השתכרותם. התובע מבקש לפצותו לפי בסיס שכר של 6,335₪, שכרו ב- 6 החודשים שלפני התאונה בערכים ריאליים ובניכוי מס. הנתבעת טוענת שהתובע התעלם מנתוני שכר נמוכים בינואר 2009 ובפברואר 2009 לטענתה, בסיס שכרו במל"ל נקבע בגובה 4,300₪ לחודש ובהתאם לאמור ברע"א 6037/03 אין לקבוע פיצויים לפי בסיס שכר אחד וניכוי לפי בסיס שכר אחר. (נציין שההלכה המצוטטת נקבעה בנוגע לניכוי רעיוני, כאשר המל"ל מחשב את בסיס שכרו של התובע בחסר וספק אם הוא רלוונטי כאן, כאשר מחוץ להקשרו של ניכוי רעיוני).

4. בסיס שכרו של עובד נקבע במל"ל בהתאם להוראות סעיף 98(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 בהתבסס על שכרו ברבע השנה שקדמה לתאונה. ראיות הצדדים כללו את התיעוד שעליו התבסס המל"ל. לפי טופס בל/200 שכרו החודשי של התובע בפברואר היה 2,334₪ אך הוא נפגע ביום 19.2.09 וברור ששכרו המדווח לא משקף את מלוא שכרו החודשי. כמו כן, מפורט בטופס שהתובע עבד עד לינואר כפועל ברזל בחברת "יעקבי ברזל לבטון". תלושי שכר נפרדים צורפו בעבור תקופה זו אלא ששכרו האחרון של התובע ב"יעקבי" היה, אף הוא על כ- 2,371₪. בחודשים קודמים, הגיע שכרו הממוצע של התובע ל- 6,335₪, הסכום שהוא מבקש לקבוע כבסיס שכרו.

5. התובע נפגע בחודש הראשון של עבודתו אצל מעביד חדש והקושי בהערכת הפסדי שכרו לעבר הוא אובייקטיבי. אלמלא נפגע בחודש הראשון לעבודתו, היה ניתן לפחות לשער מה היה שכרו אצל אותו המעביד אלמלא התאונה. עבור 19 ימי עבודה קיבל התובע שכר של 2,334₪. על פי חישוב יחסי, שכרו של התובע עבור חודש עבודה היה עומד על כ- 3,700₪. בחקירתו, התובע רק העיד שאינו זוכר מה היה אמור להיות גובה שכרו לו היה משלים חודש עבודה שלם. לעולם לא נדע מה אמור היה להיות שכרו בחודש שלאחר מכן, אך קשה להאמין שנועד להיות נמוך משכר המינימום, או שהיה צפוי להשאר כה נמוך למשך תקופה משמעותית.

6. התובע מבקש פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים מיום הפגיעה למשך כ- 14.5 חודשים בתוספת כ- 3.5 חודשים עד שמצא עבודה בפועל. הפסדיו בתקופה זו עומדים לטענתו על 114,030₪ (18 חודשים x 6,335₪ בסיס שכרו הנטען). סכום זה עומד על 122,000₪ לאחר תוספת ריבית. לאחר תקופה זו של חוסר תעסוקה (אוגוסט 2010) ועד היום (49 חודשים), מבקש התובע פיצוי בסך 98,000₪. לטענתו, הפסדיו עומדים על 2,000 ₪ לחודש המהווים כ- 26% משכרו הנוכחי וכ- 23% מהשכר הממוצע במשק. בתוספת ריבית עומד סכום זה על 100,300₪ בקירוב. הנתבעת טוענת שלתובע נקבעה תקופת אי כושר בת כחצי שנה בלבד ובמהלך אותה התקופה הוא הפסיד, לכל היותר, 25,800₪ (6 חודשים x 4,300₪). לאחר תקופה זו ולמשך שנה, גם אם הושלמו קצבותיו של התובע ל- 100%, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שנכותו התפקודית עמדה רק על 20%. על כן, הפסדי התובע בתקופה שלאחר מכן עומדים על 10,320₪ (12 חודשים x 4,300 ₪ X 20% נכות) בלבד.

7. התובע עבד בעבודה גופנית. הוא נפצע בתאונה ונגרמה לו נכות זמנית ניכרת וממושכת. העדרותו מעבודה במשך קרוב ל– 14 חודשים נראית מבוססת היטב בקביעות המל"ל. בשים לב לכך שהתובע נפצע בעת שהחל בעבודה חדשה, ברור שלא היה לו מקום עבודה לשוב אליו. לא קשה לדמיין, שאדם מתקשה למצוא עבודה חדשה לאחר כ-14 חודשים שבהם סבל מנכות זמנית שמנעה ממנו לעבוד. סביר שהשכר שהשתכר מאז ועד הגשת התביעה הושפעה במשהו מהנכות הקבועה שנותרה לו וגם מכך שנעדר משוק העבודה תקופה ארוכה בשל פציעתו. בשים לב לקשיים שפורטו קודם בדבר אומדן בסיס שכרו, מוערך הפסדו במהלך תקופה זו גלובאלית בסך 100,000₪.

9. הפסדי הכנסה לעתיד: התובע טוען לכושר השתכרות בשיעור השכר הממוצע במשק שעומד כיום על 8,828₪ נטו. סה"כ מעריך התובע את הפסדיו לעתיד בשיעור 682,100₪ בהתבסס על 30% נכות תפקודית. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח שאכן נגרמו לו הפסדים של ממש עד כה ויש בכך כדי להוכיח שלא ייגרמו לו הפסדים בעתיד. התובע היה יכול להעיד את חבריו לעבודה, להוכיח את שכרם ולטעון לפוטנציאל השתכרות דומה אך הוא נמנע מלעשות זאת. בנסיבות העניין, אין אלא להעדיף את שיטת הפיצוי הגלובלי ולפצות את התובע בסכום שלא יעלה על 100,000₪.