ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
33158-12-11
17/09/2015
|
בפני השופט:
רחמים כהן
|
| - נגד - |
תובעים:
1. אבישג ניר
2. חזי ניר
עו"ד אלון לב ולירון קניג
|
נתבע:
שמואל ינובר
עו"ד גיורא אונגר
|
| פסק דין |
תובענה בסך 140,000 ₪ (לצרכי אגרה) שעילתה ניהול משא ומתן לרכישת דירה בחוסר תום לב.
אבישג וחזי ניר (להלן - התובעים), בני זוג שביקשו לרכוש דירה משמואל ינובר (להלן - הנתבע או שמואל), שהיה במועדים הרלוונטיים בעלים של דירה בת ארבעה חדרים בקומה שנייה ברחוב ארלוזורוב 31 כפר סבא (להלן - הדירה).
טענת התובעים בקליפת אגוז היא, שהנתבע ניהל עמם משא ומתן בחוסר תום לב ובתוך כך הסב להם נזקים רבים. לטענתם, באי כוח הצדדים ליבנו את העניינים המהותיים ביחס להסכם המכר ונקבע מועד לחתימתו. מנגד הנתבע טוען, ששלושה עניינים מהותיים נותרו במחלוקת, הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה ולפיכך ביכר למכור את הדירה לאדם אחר.
דיון
הדין הוא, שעל צדדים לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב, זאת כעולה מסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). לעניין זה ראו, גבריאלה שלו דיני חוזים -החלק הכללי (תשס"ה), פרק 7, עמ' 151, 152:
הקשר הנוצר בין צדדים למשא ומתן הוא מעצם טיבו גמיש ורופף מן הקשר הנובע מחוזה. משא ומתן מיועד לא רק לשם קביעת תוכן החוזה, אלא גם כדי לאפשר לצדדים להחליט אם אכן ייערך ביניהם חוזה. לפיכך, לא כל משא ומתן מסתיים בחוזה. צד הנכנס למשא ומתן חושף את עצמו לסיכון כי העסקה המתוכננת לא תצא אל הפועל. לעולם אין בעצם קיום המשא ומתן ערובה לעריכת החוזה. מכאן שבאופן עקרוני עומדת לצדדים למשא ומתן הזכות לפרוש ממנו. המגבלה העיקרית, אולי היחידה, לזכות הפרישה נובעת מעקרון תום-הלב: כמו כל התנהגות במהלך משא ומתן, גם הפרישה ממנו צריכה להיות מונחית על-ידי עקרון תום-הלב. פרישה בתום-לב היא פרישה המודרכת על-ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו (ההדגשות הוספו).
דרישת תום הלב נבחנית בהתאם לנסיבות. על פי עקרון היסוד לפיו, Ex facto jus oritur - "הדין נגזר מן העובדות" (רע"א 1833/15 תעשיות מזון תנובה נ' מאנה, כבוד השופט י. עמית, פס' 6). משכך, תיבחן התשתית העובדתית הקונקרטית עליה הניחו התובעים את בסיס תובענתם.
ביום 19.10.11 הופנו התובעים להתרשם מדירת הנתבע על ידי מתווך מקרקעין, יובל גתר (להלן- המתווך). בתוך כך התחייבו לשלם לו 2% + מע"מ משווי הדירה אם תירכש על ידם (נספח א' לתצהיר אבישג ניר, להלן - התובעת; נספח א' לתצהיר חזי ניר, להלן - התובע). התובעים גילוי עניין ברכישת הדירה וניהלו משא ומתן באמצעות המתווך לרכישתה וזאת "במשך מספר ימים בודדים" (ס' 7, 10 לתצהיר התובעת, ס' 10 לתצהיר התובע, ס' 7 לתצהיר המתווך). לטענת התובעים, במסגרת המשא ומתן סוכמו הנושאים המהותיים הבאים:
•מחיר הדירה יעמוד על סך של 1,300,000 ₪.
•התשלום הראשון במעמד חתימת ההסכם (להלן - המקדמה) יהיה בסך של 400,000 ₪.
•עד ליום 1.3.2012 הדירה תהא בבעלות התובעים.
•הנתבע יהא רשאי להתגורר בדירה חודשיים נוספים, לכל המאוחר עד ליום 1.5.2012, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 5,000 ₪.
"עם הגעת הצדדים להסכמות שלעיל, ואחרי שלא היה ספק כי אין מחלוקות, ביקש הנתבע שהות עד לקבלת אישור מבהימ'ש לענייני משפחה למכירת הדירה, שכן אחד הבעלים הרשומים שלה היה בנו החסוי". ביום 30.10.2011 קיבלו מהנתבע את האישור האמור (ס' 11 לתצהירי התובעת והתובע, בשים לב לכך, שבכתב התביעה נכתב כי המתינו עד ליום 26.10.2011 לשם קבלת האישור. נספח ב' לתצהירה). בהמשך שכרו הצדדים עורכי דין לשם ניסוח ההסכמות עלי כתב. עוה"ד גליה אליצור בר נתן (להלן - עוה"ד אליצור) באת כוח התובעים ועו"ד גיורא אונגר (להלן - עו"ד אונגר) בא כוח הנתבע, החליפו ביניהם טיוטות, דוא"ל ואף שוחחו בטלפון. להלן השתלשלות העניינים בנדון: