1. שתי בקשות שהגישה המבקשת – האחת לצירוף והוספת נתבעות 5-7 והשניה למתן היתר המצאה למשיבים 1 ו- 3-7, לחו"ל. התביעה המקורית הוגשה כנגד המשיבים 1-4 בלבד.
2. באשר לבקשה הראשונה – צירוף נתבעות, המדובר בבקשה לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), בטענה כי המדובר בצדדים רלוונטים ובבעלות דין נחוצות, שכן הנתבעים פועלים בין היתר באמצעות "אשכול חברות ושרשור מתוחכם", אשר המשיבות הן חלק ממנו ובאמצעותן מתבצעות בין היתר העוולות כנגד המבקשת.
הבקשה השניה של המבקשת היא למתן היתר המצאה של מסמכי התובענה מחוץ לתחום מדינת ישראל למשיבים 1 וכן 3-7, זאת מכוח תקנה 500 לתקסד"א,
3. רקע הבקשות הוא תביעה למתן חשבונות, שעילותיה חוזיות ונזיקיות, בטענה לעוולות שביצעו המשיבים כלפי המבקשת והפרת הסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין הצדדים בישראל ובגרמניה בחודש נובמבר 2013, שעניינו מימוש זכויות נרדפי השואה ויורשיהם. לטענת המבקשת, עשו המשיבים 1 ו-2 שימוש במוניטין משרד המבקשת לגיוס לקוחות, תוך הכפשת המבקשת ונציגיה והתנערות מההסכם לשיתוף פעולה שנחתם עימה והדרתה מתפקידה ומזכויותיה. בנסיבות אלה הוגשה איפוא התביעה למתן החשבונות, ביטול ההסכם וקבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם למבקשת.
4.באשר לצירוף הנתבעות טוענת המבקשת, כי לאחר הגשת כתבי הטענות והדיון שנערך בסעדים הזמניים, התברר כי המשיבים פועלים באמצעות הנתבעות הנוספות שלא נכללו בכתב התביעה. המשיב 1 המוגדר על ידי המבקשת כ"מוח" ו"הרוח החיה" מאחורי המשיבות, לו שותפה המשיבה 2 המנהלת את סניף המשיבות בישראל, פועלים שניהם באמצעות המשיבות 3-7 ומעבירים את הפעילות והנכסים בינהם ובתוכם.
המבקשת טוענת כי מבקשת היא להמנע מתביעה נפרדת כנגד כל אחת מהמשיבות 5-7, שכן מתעוררות בכל אחת מהתביעות שאלות משפטיות ועובדתיות זהות וממילא היה בית המשפט מאחד את הדיון בהן.
לפיכך ונוכח השלב המקדמי בו מצוי התיק, לא נפגעת איזה מהזכויות הדיוניות של מי מהמשיבות, ומנגד נמנעת טענה לפיה לא צורף בעל דין דרוש.
5. המשיבה 2 הגיבה למבוקש ועתרה לדחותו. לטענתה, אין הצדקה לצרף את הנתבעות הנוספות ואין בהיותן חלק מקבוצת החברות הקשורה עם פעילותה של הנתבעת 3 נימוק לגיטימי לצירופן, זאת משלא הוכחה תשתית עובדתית בסיסית למעורבות או זיקה של החברות הגרמניות הזרות, שהן ישות משפטית עצמאית ונפרדת בפרשת הדברים נושא התובענה, ולא הוכח שצירופן חיוני לבירור הפלוגתאות דנן, בשום נושא מהותי שהוא המצוי בליבת התובענה.
בנסיבות אלה צירוף הנתבעות הזרות יסרבל את הדיון בתובענה ועל כן יש לדחות את הבקשה.
6.בתשובתה לתגובת המשיבה 2 חוזרת המבקשת על טענותיה ומציינת כי טענותיה העובדתיות של המשיבה 2 אינן נתמכות בתצהיר וכי ניכר שמשמשת היא שופר ליתר הנתבעים לרבות הנתבעות שצירופן מבוקש.
לגופו של עניין מצרפת המבקשת חוו"ד מטעמו של עו"ד דן אסן, הקובעת כי בין החברות הנתבעות קיים קשר עסקי ומשפטי ברור והן מהוות יחדיו אשכול חברות ופעילות משותפת, שבשליטת אותם בעלי עניין, לרבות הפעולות והמעשים הנוגעים לתביעה דנן. כן טוענת המבקשת כי לא נסתרה טענתה לפיה אשכול החברות מקיים נציגות, סוכנות ועסקים בישראל (ובכלל זה המשיבה 5 שצירופה מבוקש ואשר שלחה מכתב וניהלה תכתובות עם לקוחות בחתימת המשיבה 2 בקשר לעניינים הנדונים בתביעה זו – מכתב ותכתובות דוא"ל המצורפים גם הם לתשובתה).
7.לתשובתה של המבקשת הזדרזה המשיבה 2 והגישה בקשה להוצאת הראיות החדשות שצורפו לכתב התשובה שלא כדין לטענתה ומחיקת כל הטענות הנוגעות להן, שכן המדובר בטענות חדשות שהועלו לראשונה בכתב התשובה.
8.הבקשה השניה היא כאמור למתן היתר המצאה למשיבים 1 ו- 3-7, לחו"ל. לעניין זה טוענת המבקשת כי למשיבים 1-4 משרדים בישראל הנמצאים באיזור התעשיה לוד, והם מקיימים פעילות עסקית ועבודה בישראל, ואולם נוכח החלטת עמיתי כב' השופט א' יעקב כי לא שוכנע שהמשיבה 2 רשאית לקבל כתבי בי-דין עבור המשיבים נושא בקשה זו ומניעת בזבוז זמן שיפוטי, מוגשת הבקשה מטעמם.
9.באשר לטעמים המבססים היתר ההמצאה, תמצית טענות המבקשת היא, כי החוזה נעשה בתחום המדינה וחלים עליו דיני מדינת ישראל ואף ממהותו עולה כי הצדדים אימצו את הדין הישראלי, כשהמקום לביצועו (כולו או חלקו) הוא בישראל, הלקוחות הינם בין היתר אזרחי ותושבי ישראל ויורשיהם של ניצולי ונספי השואה, הצדדים קיימו פגישות שונות ברחבי הארץ עם היורשים שאף חתמו על יפויי כח לטובת המבקשת. גם העדים והכספים שעתידים להתקבל מצויים בישראל. באשר להסכם שבין הצדדים, הרי שהמו"מ לכריתתו התקיים בישראל ואף הפרתו נעשתה בתחום המדינה וכן נלוותה אליה הפרה בחו"ל ששללה את האפשרות לקיום חלק מהחוזה בתחומי המדינה.
10. המשיבה 2 הגישה תגובה ("מטעמה בלבד"), בה מתנגדת היא למבוקש. תמצית טיעוניה היא כי החברות הזרות אינן בעל דין דרוש ובכל מקרה, יש לפרש בזהירות את תקנה 500 ואין להחיל מיידית את סמכותו הבינלאומית של בית המשפט על נתבעים זרים וזאת בשל הטרחה הנגרמת להם וכללי הנימוס הבינלאומי. לגופו של עניין, טוענת המשיבה 2, כי ההסכם נחתם אך מול הנתבעת 3 כאשר הנתבע 1, הנתבעת 4 והחברות הגרמניות הזרות (משיבות 5-7), אינן צד לו (ולמבקשת אין כל טענה למעורבות כלשהי של הנתבע 4 והחברות הזרות בביצוע ההסכם) וממילא לא ניתן להחיל עליהן את הסמכות הבינלאומית של בית המשפט הישראלי. באשר למשיבה 3 – לא נטען ולא הוכח שההסכם נחתם בישראל וכי חתימת עו"ד חכמון היותה קיבול להצעת המשיבה 3.
באשר לטענה כי על ההסכם חלים דיני מדינת ישראל טוענת המשיבה 2, כי אין בחוזה תניה מסוג זה, ולא עולה כוונה משתמעת משותפת כלשהי לתחולת הדין הישראלי.
באשר למקום הביצוע של ההסכם, טוענת המשיבה 2 כי הוא בגרמניה שכן תכליתו שיתוף פעולה בקשר עם רשימת עזבונות ונכסי יהודים במזרח גרמניה שנגזלו על ידי השלטון הנאצי, כשתפקידו של משרד עוה"ד היה להגיש לועדת התביעות בגרמניה את טפסי התביעה. אף עילת התביעה הנטענת בסעיפים 25-26 בכתב התביעה מתייחסת להפרת ההסכם שבוצעה בגרמניה. גם חלק ניכר מהיורשים אינו מתגורר בישראל ואין לו כל זיקה לה ואף ההסכם עצמו נכתב בשפה האנגלית ותביעות התשלום היו במטבע האירו.
לא זו בלבד שלא קיימת תניית שיפוט לדין הישראלי, אלא שבהתאם לכללי ועדת התביעות על כל סכסוך בין היורשים לקרן יחול הדין הגרמני בלבד ולאור זיקתו של ההסכם לעניינים אלה, ברי כי הצדדים לא ראו עצמם כקשורים לדין הישראלי, ודוקא לדין הגרמני קשר אמיץ להתקשרות נושא התובענה.