אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

פלונית נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

תאריך פרסום : 21/12/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום נצרת
30314-03-14
04/12/2017
בפני השופטת הבכירה:
רים נדאף

- נגד -
תובעת:
ד.א.ח.
נתבעת:
קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
פסק דין

צדדי ג'

1. ר.א.א. 2. ס.א.א. 3. א.א.א.

 

1.ענייננו בתביעה על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), לפיצוי בגין נזקי גוף, שאירעו לתובעת, ילידת 1990, בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.8.13, עת נסעה ברכב, מ.ר. 41-635-19 (להלן: "הרכב") הנהוג על-ידי בעלה, מר ר' א.א. (להלן: "ר'"/ "הבעל"), הלא הוא צד ג' 1, והרשום על-שם חמתה, גב' א' א.א. (להלן: "א'"/"האם"), הלא היא צד ג' 3 (להלן: "התאונה").

 

2.התובעת טוענת בכתב התביעה, כי לאחר אירוע התאונה התברר, כי אין לרכב בו נסעה ביטוח חובה בתוקף, ומשכך הגישה את תביעתה כנגד קרנית על פי סעיף 12 לחוק.

 

3. התובעת טוענת כי לא ידעה לפני התאונה שבעלה לא ביטח את הרכב בביטוח חובה, היא מעולם לא טיפלה בעניינים כגון אלה, אשר היו מאז ומתמיד באחריותו הבלעדית של בעלה. כ- 20 ימים לפני התאונה ילדה את בנה הבכור, ובאותה תקופה הייתה עסוקה בהתאוששות מהלידה ובטיפול בילוד הטרי, ולכן לא התעניינה בכל הקשור לביטוח, לא שאלה ובעלה לא סיפר.

 

4.התובעת הובהלה ביום התאונה לקבלת טיפול רפואי בבית-חולים משפחה קדושה, והיא אושפזה שם יומיים. בצילום רנטגן שנעשה לה אובחן אצלה שבר קומפרסיה בגוף חוליה D5.

 

5.ביום 13.8.13 פנתה התובעת לבית-חולים פורייה, שם אושפזה עד ליום 20.8.13. לתובעת בוצע CT עמוד שדרה צווארי, אשר הדגים שבר דחוס של גוף חוליות D6, D5 היוצר קיפוזיס ועקמת טראומתיים. כמו כן הודגם, פנאומוטורקס גדול בצד שמאל (נסרק חלקית), תמט שלם של LLL. לאור מצב התובעת, בוצע לה CT חזה, שהדגים נוזל בכמות גדולה בריאה שמאלית, תמט של הריאה השמאלית עם חזה אוויר, והוחלט על העברת התובעת לבית-חולים רמב"ם להמשך טיפול ובירור.

 

6.התובעת אושפזה בבית-חולים רמב"ם מיום 20.8.13 עד ליום 26.8.13, ובמהלך אשפוזה אף נותחה. לאחר מכן, המשיכה להיות בטיפול ובמעקב רפואי ועברה סדרת טיפולי פיזיותרפיה.

 

7.מונה מומחה מטעם בית-המשפט, פרופ' רופמן (להלן: "המומחה"), אשר חיווה דעתו, כי התאונה הותירה נכות אורתופדית בשיעור של 5% לגבי כל אחת משתי החוליות עם השברים הדחוסים (D-5 ו-D-6ׂ), לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות המל"ל, ובסה"כ נכות צמיתה בשיעור של 9.75%.

 

8.התובעת פנתה בשל התאונה למוסד לביטוח לאומי (נכות כללית), שם נקבעו לה נכויות זמניות (ראה: נ/1- נ/2 ותעודת עובד ציבור מיום 29.11.16).

 

9.הנתבעת טענה להגנתה, כי התובעת הייתה הבעלים ו/או המחזיקה ברכב, במשותף עם ר', וכי במועד אירוע התאונה, ר' נהג ברכב, התובעת ישבה על-ידו והתירה לו לנהוג ברכב, למרות שלרכב לא היה ביטוח חובה תקף, לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970. התובעת ידעה, ולחילופין היה עליה לדעת, כי לרכב אין ביטוח חובה בתוקף, בהתאם לפקודת הביטוח. לפיכך, על-פי סעיף 7(6) לחוק הפיצויים, לא עומדת לתובעת זכות תביעה על-פי החוק, ובכלל זה לא עומדת לה זכות תביעה כנגד קרנית.

 

10.קרנית הגישה הודעה כנגד צדדי ג', לשיפוי ו/או לפיצוי בגין כל סכום שיפסק כנגדה ו/או שיהיה עליה לשלם בגין פגיעת התובעת בתאונה, כאשר לטענתה צדדי ג' היו הבעלים ו/או המחזיקים ברכב, וצד ג'1 ו/או המשתמש בו, ובכלל זה טענה, כי צד ג' 1- הוא הנהג ברכב, למרות שידע כי לרכב אין ביטוח חובה תקף במועד אירוע התאונה, צד ג'2, ס' א.א. (להלן: "ס'") וא', התירו לר' להשתמש ו/או לנהוג ברכב, למרות שלא היה לו ביטוח חובה תקף במועד האירוע. משכך, זכאית קרנית לשיפוי ו/או השתתפות מלאים מאת צדדי ג', ביחד ולחוד, וזאת על-פי סעיף 9 לחוק.

 

11.צדדי ג' טענו להגנתם כי אינם חייבים לשפות את קרנית ו/או לפצותה, ובכלל זה ר' הודה שנהג ברכב, אך לא ידע כי לרכב אין תעודת ביטוח חובה. ס' וא' הכחישו את המיוחס להם בהודעה, למעט הודאת א' כי הייתה הבעלים של הרכב.

 

12.לתיק הוגשו תצהירי התובעת ור', נוהלו שתי ישיבות הוכחות, אשר בהן נחקרו המצהירים דלעיל, ובכלל זה נחקרו יתר צדדי ג'. ב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

 

דיון והכרעה: 

מסגרת נורמטיבית 

13.סעיף 7 לחוק מונה, כאמור, רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפי חוק הפיצויים, וביניהם:

"(5)מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6)בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".

14. ברע"א 2853/96 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דחבור ג'מאל פרח ואח', פ"ד נג(1) 680 (1999)), נקבע מפי כב' השופט חשין, כי אם לא נפל אשם במעשהו של בעל הרכב, ולא היה גם סביר שידע שאין ביטוח לנהיגתו של המשתמש על-פי ההיתר ממנו, לא תישלל ממנו הגנת חוק הפיצויים. יסוד האשם של הנפגע – כך הדגיש בית המשפט העליון – הוא היסוד העיקרי המאפיין את ארבע הקטגוריות הראשונות של הוראת סעיף 7 לחוק, ואותו יסוד של אשם נדרש גם בהוראות הפסקאות (5) ו-(6) לסעיף 7. אולם אין די בכך שמתיר השימוש לא ידע שאין ביטוח לנהיגתו של המשתמש. אם אדם סביר היה יודע זאת, לא יזכה המתיר שנפגע בפיצויים לפי החוק. הוא הדין בהרשאה לנהיגה תוך עצימת עיניים או ב"פזיזות", כגון שהמשתמש ברכב הוא נער רך בשנים, כאשר ברור לכל כי לא יכול להיות בידו רישיון נהיגה.

 

15.נוסע ברכב שידע שאין כיסוי ביטוחי לשימוש בו, אינו נופל בגדר משוללי הזכאות אותם מונה סעיף 7 לחוק, ואם ייפגע בתאונת דרכים, יפוצה על-ידי קרנית. קרנית תוכל לחזור אז על הנוהג שהיה מודע או היה צריך להיות מודע להיעדר הביטוח, או על מתיר השימוש שהיה מודע לכך או סביר היה שידע על היעדר הכיסוי הביטוחי. בפועל תישלל הזכאות מנוסע רק בשני מקרים: אם ידע כי השימוש ברכב בו נסע נעשה ללא רשות (סעיף 7(2) לחוק) או בהיותו מודע לכך שהרכב שימש או סייע לביצוע פשע (סעיף 7(4) לחוק). (ראה: ריבלין, עמ' 530).

 העיקרון המנחה לעניין פרשנות סעיף 7 לחוק הוא, כי יש לפרשו באופן מצמצם ודווקני, כך שהוא יחול רק על מקרים חמורים או חריגים, שכן רק בדרך זו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לבין חומרת ההפרה. על רקע זה צומצמה הסנקציה המוטלת על מי שעשה שימוש ברכב או שהתיר את השימוש בו בלא ביטוח והיא מיושמת רק בעניינו של מי שידע או צריך היה לדעת שאין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב (ראה: א. ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה ר'ית, 2012), עמ' 530-531).

 

מהכלל אל הפרט

16.לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, ולאחר שעיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי לתובעת קיימת עילת תביעה נגד קרנית, וכי על צדדי ג' לשפות את קרנית בגין כל סכום שתחויב בו.

 

בעלים, מחזיק או מתיר השימוש ברכב: 

17.השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא אם התובעת הייתה הבעלים או המחזיקה ברכב במשותף עם בעלה.

 

18.לאחר ששמעתי את העדויות לא שוכנעתי, כי התובעת הייתה הבעלים ו/או המחזיקה ברכב במשותף עם בעלה ו/או עם מי מבני משפחתו. כבר בהחלטה אשר ניתנה על-ידי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 12.5.15 קבעתי, כי אין מחלוקת שהתובעת בעצמה לא הייתה הבעלים של הרכב ולא הנהג, אלא לכל היותר היא אשתו של המחזיק ברכב. על החלטה זו לא הוגשה בר"ע.

 

19. מעבר לכך, לתובעת אין רישיון נהיגה, הרכב אינו רשום על שמה אלא על שם חמתה א', ושוכנעתי, כפי שיובהר בהמשך, כי מי שהיה הבעלים האמיתי הוא בכלל ס'. יחד עם זאת, בין אם הרכב בבעלות שני בני המשפחה (א' וס') ובין אם הוא בבעלות א' בלבד, לא עולה מחומר הראיות כי התובעת הייתה בעלים במשותף ברכב, גם אם השתמשה בו לעיתים לצרכיה באמצעות בעלה.

 

20.איני מקבלת את טענת קרנית בסיכומיה, כי הרכב נקנה במשותף, תוך מימון משותף של כלל בני המשפחה, או כי התובעת הינה הבעלים במשותף של הרכב. עולה מעדויות צדדי ג', אשר לא נסתרו בעניין זה, כי א' וס' הם שמימנו את רכישת הרכב והם בעלי הרכב : א' היא הבעלים הרשום וס' הבעלים האמיתי. גם אם ר' השתתף ברכישת הרכב, בשים לב לאמרתו: "כן לקחנו כסף מפה ומשם בשביל לקנות רכב לאמא..." (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 14, שורה 32), וגם אם הייתה כוונה לרכוש ביטוח לרכב באמצעות איסוף כסף מהמשפחה (שם, עמ' 15, שורות 1-4 וישיבה מיום 22.12.16, עמ' 22, שורות 11-19) עדיין אין להסיק מכך כי ר' הוא אחד מבעלי הרכב, או כי התובעת הייתה הבעלים ו/או המחזיקה ברכב במשותף. מהעדויות עולה בכלל ספק אם ר' יכול להיחשב כמחזיק ברכב, שכן מעדותו עולה שמי שנהג ברכב זה לפעמים הוא, לפעמים אחיו, לפעמים בן דודו, לפעמים דודו, דהיינו מי שהיה צריך היה משתמש ברכב (שם, עמ' 15, שורות 12-15). א' העידה, כי כשקנתה את הרכב מי שהיה אמור לנהוג עליו הוא ס', א' ור' (שם, עמ' 18, שורה 5), וס' אישר, כי כולם ידעו שזה הרכב שלו (עמ' 22, שורות 5-6).

 

21. קרנית טענה בסיכומיה, כי התובעת הינה חלק מתא משפחתי, והתרומה הכספית שלה ושל בעלה לתא משפחתי היא משותפת, לפיכך הזכויות המוקנות אגב התרומה הכספית הן משותפות.

 

אין לקבל טענה זו בעת שלא נטען או הוכח כי ר' השתתף במימון רכישת הרכב בצורה כלשהי. גם אם התעתד ר' לשאת בסכום כלשהו עבור ביטוח הרכב, הרי שבסופו של דבר הרכב לא בוטח, כך שלא ניתן לטעון להוצאות משאלו כלל לא הוצאו. בכל מקרה יש להבחין בין שימוש שנעשה ברכב לבין החזקה והבעלות בו. לא כל שימוש ברכב מלמד על זכויות בו, ויש להוכיח נתונים נוספים המלמדים על חזקה או בעלות, שלא הוכחו במקרה דנן.

 

האם התובעת ידעה כי לרכב לא היה ביטוח? 

22. משקבעתי שהתובעת אינה בעלת הרכב או המחזיקה בו, הרי שאין עוד תחולה לסעיף 7(6) לחוק על המקרה דנן. יחד עם זאת, אתייחס בקצרה לשאלה עובדתית זו.

 

23.לאחר ששמעתי את העדויות, לא שוכנעתי כי התובעת ידעה או הייתה צריכה לדעת כי הרכב אינו מבוטח כמתחייב בחוק.

 

24. ההתרשמות הייתה כי התובעת הינה אישה פשוטה ותמימה, אינה עובדת, יש לה חשבון בנק בבנק הדואר אשר משמש אותה אך ורק לקבלת קצבת הילדים, היא אינה יודעת על ענייני רכבים, אין לה רישיון נהיגה, ואינה מתערבת בענייני המשפחה של בעלה. אומנם שנה קודם לתאונה זו, בשנת 2012, הייתה מעורבת התובעת בתאונה קודמת עם רכב אחר, כשבעלה גם אז נהג ברכב, וגם אז לא היה ביטוח לרכב (ראה: עדות התובעת, ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 7, שורות 21-23, עמ' 8, שורות 1-7, 27-29 ועדות בעלה, שם, עמ' 14, שורות 25-28), אלא שלא הוכח בפניי במידת ההוכחה הנדרשת, כי אכן הייתה לה ידיעה פוזיטיבית על כך שהרכב הרלוונטי כאן לא היה מבוטח בעת התאונה הנדונה.

25.התובעת הצהירה, כי לאחר התאונה התברר לה שאין ברכב בו נסעה תעודת ביטוח חובה, וכי לפני התאונה לא ידעה שבעלה לא ביטח את הרכב בביטוח חובה. בעלה לא שיתף אותה בעניין זה, והיא מעולם לא טיפלה בעניינים כגון אלו, אשר מאז ומתמיד היו באחריותו הבלעדית של בעלה. היא סמכה על בעלה בעניין זה, ויצאה מנקודת הנחה שבעלה טיפל ויודע לטפל בענייני הביטוח.

 

26. גרסתה של התובעת לא נסתרה בחקירתה, והיא אף זכתה לחיזוק מעדויות צדדי ג'. התובעת בעדותה בפניי טענה, כי הבינה שלרכב אין ביטוח רק אחרי שהחלימה מהתאונה, 3-4 חודשים לאחר התאונה (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 9, שורות 12-15, 19-24). בעניין זה העיד ר' כי: "לאחר שהתעוררה מהמצב שלה לאחר התאונה. הכוונה שלי לאחר שהתחזקה לאחר התאונה, אמרתי לה שאין ביטוח לרכב" (שם, עמ' 17, שורות 1-2). גם ס' נשאל אם התובעת יודעת משהו על רכבים, ביטוחים, ועל כך השיב בשלילה, וסר כי היא לא מתערבת בזה, ואף לשאלה אם הייתה צריכה לדעת אם יש ביטוח אם לאו, השיב: "לא, ואין לה רישיון נהיגה. במגזר הערבי האישה תשב רק בבית. אסור להתערב" (ראה: ישיבה מיום 22.12.16, עמ' 21, שורה 9. ראה גם: עמ' 23, שורות 10-16).

 

27.נראה כי התובעת לא ידעה אודות ההתנהלות של בעלה מול אמו ואחיו בכל הקשור לרכב, שכן לשאלה אם לפני התאונה, כשהיה לוקח את הרכב של אמו, הוא היה מבקש את הסכמתה השיבה: "אני לא יודעת. אני לא הייתי איתו בעת שהיה לוקח את הרכב ויוצא. אני לא יודעת אם היה מקבל את הסכמתה" (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 13, שורות 28-29). כמו כן, לא ידעה התובעת אם בעלה היה מקבל את הסכמת ס' לשימוש ברכב, ולא ידעה איפה היו המפתחות. היא העידה כי גם ביום התאונה לא הייתה עם בעלה כשהביא את מפתחות הרכב.

 

28. לסיכום נקודה זו, מסקנתי היא שלא עלה בידי קרנית להוכיח שהתקיימה אחת החלופות של סעיף 7 לחוק, ובכלל זה סעיף 7(6) לחוק, שכן לא התובעת היא זו שנהגה ברכב, והוכח שהיא לא ידעה או לא הייתה צריכה לדעת שהרכב לא מבוטח, ובכלל זה לא הוכח שהייתה הבעלים או המחזיקה בו, ועל-כן זכאית היא לפיצוי מקרנית.

 

זכות השיפוי של קרנית: 

29.משנשללה חבות חברת הביטוח לפצות את הנפגע בתאונה, יפנה הנפגע שאינו נגוע באשם לקרנית על מנת שיפוצה על ידה. משפיצתה קרנית את הנפגע הזכאי, קמה לה, מכוח סעיף 9 לחוק, זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה, ובכלל זה מי שנהג ברכב בלא ביטוח ומי שהתיר במודע את השימוש ברכבו בלא ביטוח תקף. לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם. יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו. בהישמט אותו יסוד, שבה הזכות לפיצוי על כנה, וכתמונת ראי, נשללת זכות החזרה של קרנית. לקרנית עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח. (ראה: ריבלין, עמ' 531-533).

30. לקרנית, תהא זכות לחזור אל בעל הרכב וגם אל הנהג (ראה: ריבלין, עמ' 543-544). הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק, מכוונת כנגד "מי שאין לו ביטוח" – הלא הוא הבעלים או המתיר שאין לו ביטוח, בין אם נהג בעצמו ובין אם התיר, במודע, לאחר לנהוג ברכבו בלא ביטוח. לעומת זאת, הנוהג שאינו הבעלים, אם נהג ברשות אך בלא ביטוח, נכנס לגדר הוראת סעיף 9(א)(1) – אם נהג בידיעה שאין ביטוח, ויוצא מגדר הוראת סעיף 9 כולו, אם היה חף, סובייקטיבית ואובייקטיבית מידיעה בדבר חוסר הביטוח. הוא הדין לגבי מתיר השימוש ברכב (שם, עמ' 551).

 

31.משקבעתי כי התובעת זכאית לפיצויים לפי חוק הפיצויים, הרי על קרנית לפצותה בהעדר ביטוח תקף. קרנית תוכל לחזור לבעלים, לנוהג ברכב אם נהג בידיעה שאין לו ביטוח, ולמתיר השימוש ברכב הלא מבוטח, אשר הוכח לגביו על-ידה, כי התיר את השימוש ברכב וכי עשה זאת כשהוא מודע או שצריך היה להיות מודע לעובדות שהביאו להיעדר כיסוי ביטוחי (ראה: ריבלין, עמ' 552). לפיכך, השאלה כעת היא אם הוכחה ידיעתם של צדדי ג' על העדר ביטוח תקף.

 

32.לאחר ששמעתי את העדויות, התרשמתי כי כל צדדי ג' ידעו על כך שהרכב לא מבוטח, ואנמק;

 

33. בתחילת עדותו של ר' ניסה הוא להרחיק את עצמו מבעיית הביטוח של הרכב והעיד כי: " אני לא יודע אם היה לו ביטוח או לא, אם היה טסט או רישיון... לא היה כסף לעשות ביטוח" (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 14, שורה 30), אלא שבסופו של דבר אישר, שבגלל מצב כלכלי קשה לא נעשה ביטוח לרכב, וכי הם רצו לעשות ביטוח, אך לא הספיקו לעשותו (שם, עמ' 15, שורות 1-4). לשאלה אם ידע בעת שלקח את הרכב שאין לו ביטוח, השיב בחיוב, ואף השיב בחיוב לשאלה אם נהג בו למרות שאין לו ביטוח (ראה: שם, עמ' 15-16).

 

34.מעדותו של ס' עולה כי ידע שאין לרכב ביטוח, וכך העיד: "נכון, אבל לא היה לי כסף, אמרתי לה שאחרי החג נעשה לו ביטוח" (ראה: ישיבה מיום 22.12.16, עמ' 20, שורה 18. ראה גם: עמ' 22, שורות 11-13), ולשאלה האם הוא ור' דיברו לפני התאונה לעשות ביטוח לרכב, השיב: "דיברנו. אמרנו שנעשה אחרי החג" (שם, עמ' 22, שורה 10). הרעיון אם כך היה שאחרי החג כולם ישימו קצת כסף ויעשו ביטוח, ולשאלה אם כולם בבית דיברו על זה שאין ביטוח ושמחכים אחרי החג לעשותו, השיב בחיוב, כאשר כולם כוונתו אליו, לר' ולאם (ראה: עמ' 22 ועמ' 23, שורות 22-24).

 

35. מעדותה של א' עולה כי ידעה שהרכב אינו מבוטח, ולדבריה הייתה צריכה רכב שייקח ויחזיר אותם והתכוונה שיהיה להם כסף לבטחו (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 17, שורות 13-14 ועמ' 18, שורות 1-3), ובכלל זה נשאלה אם ר' שאל אותה מדוע לא עשתה ביטוח, השיבה: "הוא שאל אותי ואמרתי לו "אתה מכיר את המצב של אבא שלך"" (שם, עמ' 17, שורה 22).

 

36.אחת מהטענות שהעלו א' וס' הייתה שא' אסרה על ר' לנהוג ברכב ללא ביטוח (ראה: שם, עמ' 18, שורות 8-9, 16-17 וישיבה מיום 22.12.16, עמ' 24, שורה 12), כאשר ס' אף טען: "...אם הוא היה יוצא לבית של ההורים של ד' הייתי אומר לא, שלא ייקח. זה היה רחוק. היה חג, פקקים והרבה מכוניות בכביש" (שם, עמ' 24, שורות 30-31).

37. איני מקבלת את הטענה שא' אסרה על ר' לנהוג ברכב ללא ביטוח. הרכב שימש בפועל להסעת האם והאב לצורכיהם על-פי הודאות האם וס', לרבות להסעתם לטיפולים (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 17, שורות, 13-14, עמ' 18, שורות 1-3, וישיבה מיום 22.12.16, עמ' 24, שורות 21-26), כך שהטענה לפיה נאסר על ר' שימוש ברכב בגלל שאין ביטוח היא טענה לא רצינית או סבירה.

 

יתרה מכך, ר' בעצמו העיד, כי הרכב נקנה לשם הסעת האם לטיפולים: "כן לקחנו כסף מפה ומשם בשביל לקנות רכב לאמא לקחת אותה לבי"ח וכו'" (ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 14, שורה 32), ובכלל זה לשאלה אם בעת האירוע ידעה שר' קיבל את המפתחות, השיבה האם: "כן. זה היה בתקופת החג. אני ביקרתי אצל אנשים לברך את החג, והמפתח היה בבית" (שם, עמ' 17, שורה 18).

 

38.אם א' השאירה את המפתחות בבית, הרי אין לקבל את טענתה לפיה מנעה כביכול מר' שימוש ברכב. אומנם היא ניסתה בחקירתה להרחיק את עצמה מהאחריות ללקיחת המפתחות על-ידי ר', אך נראה שחרף ניסיונה זה, המפתחות היו בבית גלויים לעיני כל.

 

מחד העידה א', כי בעת האירוע ידעה שר' קיבל את המפתחות, המפתח היה בבית (שם, עמ' 17, שורה 18), ובכלל זה העידה כי המפתחות של הרכב היו במתלה בבית (שם, עמ' 18, שורה 7), אלא שמאידך העידה, שאם הייתה בבית לא הייתה נותנת לר' לצאת עם הרכב בהעדר ביטוח, וכי ניסתה לנעול את המפתחות ולהרחיקם. אין לקבל טענה זו, הרי היא השאירה ביום התאונה את המפתחות גלויים לעיני כל, על אף שאישרה שידעה שכשהיא יוצאת מהבית ר' משתמש ברכב, ולא דאגה להסתירם, ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה, במיוחד שהינה הבעלים הרשום של הרכב והאחריות מוטלת על כתפיה, שלא ייעשה שימוש ברכב ללא ביטוח.

 

39.אומנם ס' העיד שר' היה גונב את המפתחות והאם לא רצתה שהוא ישתמש ברכב בלי ביטוח, אלא שבהמשך חקירתו העיד כי המפתחות היו בבית וזה היה ידוע לכולם שהם שם (ישיבה מיום 22.12.16, עמ' 24, שורות 17-20).

 

40.ר' נשאל, האם כשרצה את הרכב היה לוקח את המפתחות ונוסע, ועל כך השיב: "הייתי לוקח את המפתחות והולך. אני לא מבקש, כי אם הייתי מבקש אמא שלי הייתה אומרת לי לא כי התינוק שלי נולד רק לפני 20 ימים ויש פקקים בדרך והיא חששה לשלומו של התינוק" (שם, עמ' 15, שורות 24-25). לשאלה אם גם ס' היה לוקח את המפתחות ונוסע כשהיה צריך, השיב הוא בחיוב. לדבריו ס' לא היה נשוי אז, והוא גר עם האם באותו הבית. משכך לשאלה, האם א' הייתה מרשה לס' לנהוג ברכב כי לא היה לו ילד קטן השיב: "אם הוא רוצה לשלם משהו, היה לו סידור, או ללכת לעבודה, הוא היה לוקח את הרכב" (שם,שם, שורה 29).

כלום יעלה על הדעת, כי האם לא תרשה לבן אחד לקחת את המפתחות מחשש לשלום נכדה, ולבן אחר כן תרשה שימוש כזה!!

 

41. בין עדות האם א' לעדות ר' התגלו סתירות נוספות, שכן מעדות ר' עולה, שכל מי שהיה צריך את הרכב היה משתמש בו, לרבות הוא בעצמו, ס', בן דודו וכו' (ראה: עמ' 15 לפרוטוקול מיום 30.11.16), הרי א' טענה בעדותה, שזו הפעם הראשונה שר' לקח את הרכב, וכי הם בכלל רכשו אותו שלושה שבועות לפני החג, ולשאלה אם אף אחד לא נסע עליו עד אז השיבה: "לא" (שם, עמ' 18, שורה 15). משכך נאמר לה שר' העיד שהוא וס' השתמשו ברכב, ועל כך השיבה שהיא לא התירה להם, וכי אם לא הייתה בבית ר' היה לוקח את הרכב.

איני מקבלת טענה זו של האם, ונראה כי כל מי שרצה להשתמש ברכב השתמש בו אף בידיעתה. הטענה ככל הנראה נולדה לצורך התחמקות מהאחריות לשימוש ברכב ללא ביטוח, ובהתאם אף בניסיון להתחמק משיפוי קרנית.

 

42.המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי צדדי ג' ידעו שהרכב לא מבוטח, לא דאגו לבטחו, ר' וס' נהגו לנהוג בו ללא ביטוח ביודעין. לפיכך חייבים צד ג' מס' 1 ר' בהיותו הנהג ברכב בעת התאונה, וצד ג' מס' 3 א' בתור הבעלים הרשום של הרכב ברישיון הרכב ומי שהתירה את השימוש בו לר', שניהם חייבים בשיפוי קרנית בגין כל סכום בו תחויב האחרונה כלפי התובעת.

 

43נשאלת כעת השאלה אם צד ג' מס' 2, סאר, אף הוא מחויב כלפי קרנית בתור הבעלים או המחזיק ברכב.

 

44. ממכלול העדויות עולה כי הוא היה הבעלים האמיתי של הרכב, הוא זה אשר ניהל משא ומתן לרכישתו, מימן יותר ממחציתו, נהג בפועל ברכב בידיעה שאין לו ביטוח, לצרכים של הוריו והסעתם לטיפולים בבית-חולים ובקופת חולים, במטרה שלשמה נרכש הרכב מלכתחילה, והוא זה שגר עם האם והיה לו רישיון נהיגה, בעוד שלאם אין רישיון נהיגה, וכאמור לעיל לא אסר הוא על ר' לנהוג בו, כפי שיפורט להלן.

 

45.ס' אישר כי הוא השתתף בקניית הרכב, ולשאלה אם הרכב היה רכבו, השיב: "נכון... הרכב שהיה בתאונה היה על השם של אמא. אני ואמא שלי קנינו אותו" (ראה: ישיבה מיום 22.12.16, עמ' 21, שורה 23). הוא ראה מודעה על הרכב, התקשר אליהם, והביאו לו את הרכב שיראה אותו. כמו כן, לדבריו הרכב עלה 5,500 ₪, ומתוך זה הוא שילם 3,000 ₪ (שם, עמ' 23, שורות 25-28. ראה גם: סעיף 3 לסיכומי צדדי ג'), דהיינו, מימן יותר ממחצית הרכב. כמו כן, אישר שהשתמש ברכב (שם, עמ' 20, שורות 19-22 ועמ' 22, שורות 2-4), הסיע את אמו ואביו לקופת חולים ברכב (שם, עמ' 24, שורות 21-26) והיה משתמש ברכב לצרכי הבית (שם, עמ' 25, שורות 4-5).

 

46.בדומה טענה התובעת בחקירתה, כי הרכב שהיה מעורב בתאונה הקודמת בשנת 2012, הושבת עקב אובדן כללי, ולאחר מכן החלו להשתמש ברכב של גיסה ס'. לשאלה, האם הרכב של ס', זה הרכב איתו עשו את התאונה נשוא תביעה דנא, השיבה: "כן, זה אותו רכב שבו נפגעתי בתאונה נשוא התביעה" (ראה: ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 9, שורה 7). בנוסף, לשאלה אם בעלה אמר לה מדוע אין ביטוח לרכב, השיבה: "הרכב לא היה שלו, אלא של אחיו ס'..." (שם, שם, שורה 17).

 

47.גם ר' נשאל מי קנה את הרכב, ועל כך השיב שאמו, וכי היה חסר לה קצת כסף ואחיו ס' השלים לה. משכך נשאל, האם אמו הלכה, בחרה רכב, דיברה עם הבעלים הקודם, שילמה לו כסף והביאה את הרכב הביתה, השיב: "אני לא יודע בדיוק מי קנה. אבל לא אמא שלי, אח שלי ס' הוא שקנה" (ישיבה מיום 30.11.16, עמ' 15, שורה 9).

 

48. מכל האמור לעיל מסקנתי היא כי ס' היה הבעלים האמיתי, או לכל הפחות הבעלים במשותף ברכב, והוא לא מנע את השימוש של ר' ברכב, והוא בעצמו נהג ברכב ללא ביטוח.

 

49.התוצאה מכל האמור לעיל היא כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי נגד שלושת צדדי ג'.

 

הפסד השתכרות לעתיד:   

50.התובעת טוענת בסיכומיה, כי במועד התאונה הייתה כבת 23, ומכאן שטרם החלה בדרכה התעסוקתית, ובוודאי שלא מיצתה את אפשרויות התעסוקה, ומשכך יש לערוך את החישובים לפי השכר הממוצע במשק בסך של 10,000 ₪. כן טענה כי השפעת התאונה עליה מבחינה תפקודית הינה גדולה בהרבה מהנכות הרפואית שנקבעה לה.

51.מנגד, טענה קרנית בסיכומיה, כי התובעת בת 27 היום, עוסקת בגידול ילדיה, השכלה של ממש אין לה, ניסיונה התעסוקתי דל מאוד וגם בשכר נמוך, מאז שנפלטה ממעגל העבודה, היא לא חיפשה עבודה מעולם, כפי שהודתה בחקירתה. עובדות אלה וניסיון החיים מלמד, כי הסבירות שהתובעת תצא לעבוד, בשלב כלשהוא – קלוש למדי, ובכל אופן השכר שעתידה להרוויח נמוך. בנוסף, טענה קרנית כי הנכות התפקודית של התובעת זניחה, אם בכלל, ובכל מקרה אינה עולה על שיעור של 5%.

52.הלכה פסוקה היא, כי בנכויות נמוכות של 5% עד 10% ניתן, ולעיתים אף צודק, לפסוק פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה, תוך התחשבות בנתונים הספציפיים של המקרה. זהו אחד מאותם המקרים בהם יש לפסוק בצורה גלובאלית, במיוחד שעה שעסקינן בתובעת, אשר עבדה בעברה בטרם נישואיה ואין לשלול את האפשרות או הצורך העתידי שתרצה לחזור במועד כלשהו למעגל העבודה לאחר שיגדלו הילדים.

 

53. בקביעת גובה הפיצוי בראש נזק זה לקחתי בחשבון את העובדה שהתובעת סיימה תיכון ללא תעודת בגרות, וכי עבדה בעברה במפעל, כ- 3 שנים ו-9 חודשים בערך, והרוויחה בערך 3,500 ₪, וכי מאז נישואיה ועד היום הינה עקרת בית. (ראה: שם, עמ' 9, שורות 29-30 ועמ' 10, שורות 3-12,15-18). סעיף הנכות שנקבע לה על-ידי המומחה לפי תקנות המל"ל הינו 37(8)(א): שבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו, כך שהפן התפקודי שלו הוא לא משמעותי.

בהתחשב במכלול הנתונים דלעיל, יש בפיצוי בסך 60,000 ₪, בכדי להוות פיצוי הולם בראש נזק זה.

 

הפסד תנאים סוציאליים:

54. התובעת טוענת בסיכומיה, כי בהתאם להוראות צו ההרחבה וההלכות הפסוקות, וכיוון שכיום הפנסיה הינה חובה, יש לפצותה לפי 12% מהפסדי השכר, דהיינו 48,821 ₪. מנגד, טוענת קרנית בסיכומיה, כי בית-המשפט העליון טרם אמר את דברו בכל הנוגע לרכיב זה של תביעות נזיקיות וקיימות חילוקי דיעות של ממש בסוגיה זו בפסיקת בתי המשפט המחוזיים.

 

55.על-פי צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016, הרי שמיום 1.1.17 הוגדל תשלום המעסיק לרכיב התגמולים ל-6.5%, ונקבע ששיעור הפרשת המעסיק לרכיב פיצויים לקרן פנסיה וכו', יהיה בהתאם לקבוע בהסכם החל על העובד והמעסיק בלבד, שבכל מקרה לא יפחת מ-6% מהשכר הקובע. דהיינו בהתאם להגדלת הפרשי המעסיק החישוב היה צריך להיות לפי 12.5%.

56.התובעת דורשת פיצוי לפי 12% מסך הפסדי השכר, כאשר הלכה למעשה בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, שיעורי ההפרשות מהשכר החל מיום 1.1.14 של המעביד עמדו על 12%, ולכן החישוב יעשה לפי דרישת התובעת. אם כך זכאית היא לפיצוי בסך 7,200 ₪ בגין ראש נזק זה.

 

כאב וסבל:

57.בהתאם לשיעור הנכות הרפואית של התובעת ותקופת אשפוזה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך של23,165 ₪.

 

עזרת צד ג':

58.התובעת דרשה בסיכומיה פיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ₪, ופירטה את העזרה לה נזקקה כתוצאה מחומרת פגיעתה, את היותה אמא טרייה במועד התאונה, את האמור במסמכים הרפואיים, ובכלל זה כי במסגרת התביעה לנכות כללית נקבעה לה נכות רפואית בשיעור של 60% למשך תקופה של 8 חודשים, ובמשך כל התקופה הנ"ל הייתה זקוקה לעזרה מהזולת בשל מצבה הרפואי.

 

59.קרנית טוענת מנגד, שחרף הנטען בסיכומי התובעת, המציאות היא אחרת, ובעניין זה הפנתה למסמכים הרפואיים מיום 28.8.13 ומיום 26.2.14. עוד טענה, כי התובעת ילדה כ- 3 שבועות לפני התאונה, ודי ברור, כי נזקקה לעזרה עודפת של חמתה, עמה מתגוררת, ללא קשר לפציעתה. קרנית העריכה את היקף העזרה (אם בכלל), בתקופה הסמוכה לאירוע בסך 3,000 ₪.

 

60.לאור מהות פגיעת התובעת, שבר בחוליות ופגיעה בריאה, לצד זה, שבמועד התאונה הייתה היא אמא טרייה, והיא אף אושפזה לאחר התאונה, כך שמישהו היה צריך לדאוג לתינוקה 24 שעות ביממה, אני מאמינה לתובעת שנזקקה לעזרה משמעותית, במיוחד בכל הנוגע לתקופה שלאחר התאונה ועד להתייצבות מצבה.

 

61.אודות העזרה לה נזקקה התובעת ניתן ללמוד גם מהמסכים הרפואיים המצויים בתיק כדלקמן:

א.בסיכום האשפוז מבית-החולים מיום 11.8.13 צוין, כי התובעת משוחררת עם המלצות לשכיבה במיטה, וכי היא זקוקה לעזרה למשך 3 חודשים. כן, במכתב שחרור סיעודי לקהילה או למחלקה אחרת, צוין ב"מצב תפקודי", כי התובעת זקוקה לעזרה חלקית, ובכלל זה זקוקה לעזרה בניידות, וניתנה לה המלצה של "שכיבה במיטה 6 שבועות".

ב.בסיכום האשפוז מבית החולים מיום 26.8.13 עולה כי התובעת נותחה, והומלץ לה מנוחה בבית למשך חודש. כמו כן, בתעודה הרפואית אשר עניינה הנחיות סעודיות בשחרור, צוין במסגרת סעיף "הערכה תפקודית": תנועת גפיים: הפרעות ביד בגלל התאונה עזרה, ובכלל זה שהיא זקוקה לעזרה בניידות, רחצה והלבשה.

ג. בסיכום הביקור מבית חולים רמב"ם מיום 28.8.13, צוין במסגרת סעיף ה"דיון", כי ביקורת עוד חודשיים, וכי זקוקה לעזרה בבית עד הביקורת.

 

62.קרנית הפנתה בסיכומיה למסמכים רפואיים, אשר מלמדים לדבריה על מציאות אחרת מזו המתוארת על-ידי התובעת, ובין המסמכים שאליהם הפנתה היה סיכום הביקור ממרפאת עמוד שדרה בבית חולים רמב"ם מיום 28.8.13, בו צוין בסעיף התלונות כי: "שבועיים וחצי לאחר שברי דחיסה בחוליות...מטופלת בחגורת Jewett מוסרת על שיפור ניכר בכאבים בגב אך עדין כאבים בעיקר בזמן תנועות. מתהלכת ללא בעיה עם החגורה". לא היה מקום כאן לצטט רק חלק מתעודה רפואית זו, שכן בסעיף דיון נכתב כי: "...בקורת עוד חודשיים...זקוקה לעזרה בבית עד הבקורת" (ראה נספח ד' לתצהיר התובעת).

 

63.אותו הדין ביחס למכתב סיכום טיפולים מיום 26.2.14 (ראה: נספח ח' לתצהיר התובעת), אשר קרנית ציטטה רק חלק ממנו בסיכומיה, והוציאה את האמור מהקשרו. קרנית ציטטה בסיכומיה: "חזרה לתפקוד טוב בכל הפרמטרים", אלא שקריאה נכונה של המסמך הזה מראה אחרת, שכן תחת סעיף "בדיקות נוספות" נכתב כדלקמן :

"כח שרירים:חולשה קלה בשרירים בצוואר ובחגורת הכתפיים ובגב העליון.

מישוש: רגישות וכאבים בלחיצות מעל האזור D4-D8 בגב הדורסלי

מטרות טיפול טווח קצר:הקלה על הכאבים, שיפור התנועות, הורדת הספזם בשרירים,

ריפוי וייצוב

מטרות טיפול טווח ארוך:חזרה לתיפקוד טוב בכל הפרמטרים".

 

דהיינו, מה שציטטה קרנית בסיכומיה היה בכלל מטרות הטיפול, ולא תיאור למצב התובעת באותו מועד.

 

 

64.אומנם התובעת הייתה 3 שבועות לאחר הלידה בעת התאונה, ונזקקה ממילא לעזרת חמתה כטענת קרנית, איך אין להשוות בין עזרה לה נזקקת יולדת רגילה לאחר הלידה, לבין עזרה לה נזקקה התובעת לאחר התאונה, בה היא נפגעה פגיעה ממשית, אושפזה, והתקשתה לתפקד תקופה לא קצרה בשל פגיעתה. יתרה מכך, אין גם להתעלם מהצורך הברור של טיפול בילוד למשך 24 שעות בתקופה בה הייתה התובעת מאושפזת. משכך, עסקינן בעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה, ויש לפצות את התובעת בגין כך.

 

65.יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת כיום אישה צעירה, ויש להניח כי ככל שתתבגר תושפע יותר מהנכות שנותרה לה, במיוחד משעסקינן בנכות אורתופדית, וכך תזדקק לעזרת צד ג' מוגברת יותר משהיום.

 

66.בהתחשב בכל הנתונים דלעיל, אני קובעת כי יש לפצות את התובעת בסך של 30,000 ₪, בעבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

 

הוצאות רפואיות ונסיעה:

67.התובעת תבעה בסיכומיה פיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ₪. מנגד, טענה קרנית כי אין לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה.

 

68.אומנם, רוב ההוצאות הרפואיות של התובעת, מכוסות על-ידי קופת-חולים, אך לתובעת נגרמו הוצאות נוספות של נסיעות לכל הטיפולים או הבדיקות אותם עברה בקופת חולים, בבית-חולים, טיפולי פיזיותרפיה, המגובים במסמכים שצורפו לתצהירה. לא פעם ניזוקים לא שומרים קבלות בגין ההוצאות שהוציאו, בין אם רפואיות ובין אם אחרות, בגין פגיעתם, ואין משמעות הדבר שיש לשלול מהתובעת פיצוי כלשהו בראש נזק זה.

69.בהתחשב בתקופת אשפוזה של התובעת ובהוצאות שהיו כרוכות בכך, וכן בתדירות הבדיקות והטיפולים להם נזקקה התובעת כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, יש בפיצוי ע"ס 3,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות המקרה.

הוצאות ניידות :

70.התובעת הצהירה בסעיף 28 לתצהירה, כי נוכח חומרת פגיעתה בתאונה, ומכיוון שהיא סובלת ועוד תסבול מכאבים, הגבלה בתנועות ורגישות בגב, איננה מסוגלת להשתמש בתחבורה ציבורית, והיא צריכה רכב צמוד לצורך ניידותה.

 

71.איני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת כל פיצוי בראש נזק זה, שכן עלתה בחקירתה של התובעת תמונה שונה מהמוצהר על ידה, לפיה היא נוסעת באוטובוסים לרופא. יתרה מכך, לא שוכנעתי כי פגיעתה של התובעת או הנכות שנותרה לה מגבילה בפועל או אמורה להגביל את ניידותה באופן המזכה אותה בפיצוי כלשהו בראש נזק זה.

 

ניכויי מל"ל:

72.התובעת טענה בסיכומיה כי מסכום הפיצויים יש לנכות את קצבת הנכות שקיבלה, וקרנית טענה כי התובעת קיבלה מהמל"ל תגמולים בסך 17,116 ₪ בערכים של היום. התובעת לא חלקה על סכום זה וזה הסכום אותו יש לנכות.

 

73. לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 106,249 ₪, מעבר לתגמולי מל"ל. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט בסך 2,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ.

 

הסכום דלעיל ישולם לתובעת באמצעות בא כוחה, תוך 30 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

 

74. אני מחייבת את צדדי ג' ביחד ולחוד לשפות את קרנית בסכומים שנקבעו בסעיף 72 לעיל, וכן לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,500 ₪. צדדי ג' ישלמו לקרנית סכומים אלו באמצעות בא כוחה תוך 30 יום, אחרת יישא סכומים אלו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

 

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ח, 04 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ