ת"א 29950-08-11 עבד רבו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

התובע, יליד 1968, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.8.2010 אין מחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המחלוקת מתמקדת בשאלת הנזק שנגרם לתובע עקב פגיעתו בתאונה.

הנכות הרפואית

מטעם בית המשפט מונה מומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר י' ליטוין. על פי הרשום בחוות הדעת, התובע נפגע בתאונת דרכים כנוסע ברכב בעת שרכב אחר פגע בו מאחור, פונה לבית החולים הדסה עין כרם, התלונן על כאבי צוואר וגב, נבדק ושוחרר לביתו. בהמשך טופל במסגרת קופת החולים. ביום 7.10.10, כחודש וחצי לאחר התאונה, קיים רישום ראשון לגבי תלונות בשתי הברכיים. בהמשך, הכאב התמקד בברך ימין. המומחה קבע כי לא נותרה נכות בגב, זאת נוכח היעדר ממצאים קליניים והדמתיים ולאור דבריו של התובע כי הסבל במישור זה הוא מועט. בנוגע לברך ימין קבע המומחה כי נותרה נכות בשיעור 10% בגין פגיעה במיניסקוס. המומחה פרט בחוות דעתו את ממצאיו ומסקנותיו בעניין זה והתייחס לקשר הסיבתי לתאונה, וכך כתב:

"הממצאים הקליניים וההדמיתיים הינם רלוונטיים לגבי ברך ימין. הן בדיקות קליניות והן מפוי SPECT מדגימים נזק למיניסקוס המדיאלי ברך ימין.

אומנם נכון כי חלף כחודש וחצי מתאריך התאונה עד למועד הופעת התלונות אך בהחלט יכול להיות כי כאבי עמוד השדרה היו חזקים יותר בתקופה הראשונה לאחר התאונה, לכן התובע התייחס יותר לבעיה זו.

בהמשך כנראה כאבי הברך התגברו כאשר כאבי עמוד שדרה פחתו ולכן התובע התמקד בבעיה זו. יכול גם להיות כי הפגיעה בתאונה גרמה תחילה לקרע קטן אשר עם הזמן התפתחה לקרע גדול יותר וזאת ללא שום קשר לפעילות כזו או אחרת".

הנתבעת טענה, כי התאונה בה נפגע התובע היתה קלה וכי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנכות בברך לבין תאונת הדרכים. הנתבעת הפנתה למסמכים הרפואיים שאין בהם איזכור לפגיעה בברך בסמוך בתאונה ולבדיקת מיפוי עצמות שנערכה כחודש וחצי לאחר התאונה, שמלמדת לשיטתה שלא היתה פגיעה בברך ימין בתאונה. תלונה ספציפית לגבי ברך ימין מוצאים, לטענתה, במסמכים הרפואיים רק אחרי 3 חודשים.

לבקשת הנתבעת, זומן המומחה לחקירה על חוות דעתו. ב"כ הנתבעת הציג למומחה בדיקת מיפוי עצמות שנערכה ביום 29.9.2010, כ-5 שבועות לאחר התאונה, מסמך שלא עמד בפני המומחה בעת עריכת חוות הדעת. ממצאי הבדיקה הראו "קליטה מוגברת במשטחי ברכיים יותר משמאל, הממצאים נראים כשינויים אוסטוארטריטים, יתכן שילוב עם פוסטטראומתים בברך שמאל". המומחה התייחס למסמך זה וציין כי ניתן ללמוד ממנו שבאותו שלב התובע התלונן על כאבים בשתי הברכיים, כאשר בהמשך הכאב התמקד בברך ימין. המומחה העלה אפשרות שבהתחלה הקרע בברך ימין היה קטן ולכן המיפוי לא גילה אותו וציין כי רמת הדיוק היחסית של בדיקה זו אינה גבוהה. המומחה לא סבר שיש בממצאי הבדיקה שהוצגה לו כדי לשנות ממסקנותיו בחוות דעתו. המומחה שב והסביר כי העובדה שהתובע לא התלונן מיד לאחר התאונה על כאבים בברך אינה שוללת כי נפגע בברך בתאונה, שכן יתכן שמוקד הכאבים הראשוני בגב הפריע יותר בהתחלה ורק לאחר מכן החל התובע לחוש גם בכאבי הברכיים. כאמור, המומחה העלה אפשרות נוספת שהקרע בתחילה היה קטן, עם תמונה קלינית מינורית יותר, ועם הזמן גדל. המומחה הוסיף, כי על פי הבדיקות הקליניות שערך וההדמיה (מיפוי עצמות+spect מיום 10.1.11) קיים קרע במיניסקוס, הפגיעה מתאימה למנגנון התאונה ולא הוכח שהתובע סבל בעברו מבעיות ברכיים כלשהן. לפיכך, מצא המומחה לנכון לייחס את הממצאים לתאונה.