בפני תביעה ותביעה שכנגד.
התובעת הינה עוסקת מורשית, כשהעסק נוהל בפועל ע"י אייל פז, בעלה של התובעת (להלן: פז).
הנתבעת (להלן: תייקום) הינה חברה ששימשה כקבלן משנה של חברת הכבלים הוט לביצוע התקנות ומתן שירות טכני לכבלים בבתי לקוחות הוט (להלן: העבודות).
תייקום התקשרה עם פז בהסכם בכתב מחודש פברואר 2012 (להלן: ההסכם), לפיו סיפק לה פז שירותי טכנאים לביצוע העבודות, כקבלן משנה שלה.
העבודות שהפנתה תייקום לפז בוצעו בהתאם להסכם במשך כ-13 חודשים, כאשר בשלהי תקופת ההתקשרות עלו היחסים בין הצדדים על שרטון עקב טענות להפרות הדדיות שונות, עד שלבסוף הודיעה תייקום לפז במרץ 2013 על הפסקת ההתקשרות עמו.
שני הצדדים העלו בתביעותיהם ההדדיות טענות להפרת ההתקשרות.
להלן אדון בטענות הצדדים.
טענות פז:
1. פז טוען כי התשלומים החודשיים שהיה על תייקום לשלם לו תוך 15 יום מסיום כל חודש עבודה ולאחר ההתחשבנות בין הצדדים, לא הועברו כסדרם אלא באיחור משמעותי של מספר שבועות עד חודשיים ביחס לקבוע בהסכם. כן הוא טוען, כי תייקום ביצעה קיזוזים מהסכומים המגיעים לו עבור העבודות באותו חודש, בגין קנסות, פיקוחים, חוסר ציוד סריאלי. לגבי עיתוי העלאת טענות אלה בפני תייקום, טען פז בתצהירו כי "התריע לא אחת" בפניה, אך גרסה זו לא היתה מהימנה עלי ולא נתמכה בכל ראיה בכתב, הגם שהיתה תכתובת לא מעטה בין הצדדים, אם במסרונים ואם במייל. התכתובת היחידה שהוצגה (נ/7) מוכיחה ההפך, היינו כי פז ביקש מתייקום סיוע בהקדמת תשלום ואף תוך נכיון מסוים מהסכום. גם עדי תייקום לא נחקרו ע"י פז בעניין הטענות שכביכול הועלו ע"י פז בעניינים אלה. התרשמתי, כי פז לא העלה במהלך כל שנת ההתקשרות והעבודה השוטפת בין הצדדים כל טענה כלפי תייקום לגבי האיחור בתשלום או הקיזוזים שבוצעו, הגם שניתן לו פירוט מלא אודותיהם, לא ביקש לערוך התחשבנות אחרת ולא דרש הקדמת התשלום. כל טענותיו עלו רק לאחר הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. המדובר בעניינים בהם קיים שיג ושיח שוטף וקיימות הסכמות שבע"פ ובהתנהגות בין הצדדים במערכת חוזית מתמשכת. על כן אני קובעת כי בהתנהגותו העקבית, בה קיבל פז את עמדתה של תייקום ולא דרש שינוי או תיקון, הסכים פז למועדי התשלום הדחויים ולקיזוזים וויתר על כל טענה בעניינים אלה.
2. פז טוען כי בחודש ינואר 2013 פנתה אליו תייקום ודרשה ממנו לחתום על הסכם חדש, שטיוטה שלו נשלחה אליו, ותנאיו גרועים יותר מבחינתו של פז מאשר תנאי ההסכם; זאת, לגבי תנאי התשלום, גובה התמורה, הכנסת קיזוזים של חומר שחור להסכם, ועוד. גרסת פז בעניין זה נתמכה בנוסח טיוטת ההסכם שצורפה וכן בהודאת תייקום כי מדובר בשינויים שנבעו משינוי תנאי ההתקשרות שלה עם הוט.
אני דוחה את טענת תייקום, כאילו ההסכם החדש נבע רק משינויים טכנולוגיים שחלו במוצרי הוט ושירותיה ללקוחות, וקובעת כי היה בו משום שינוי לרעה, מבחינת פז, של התנאים עליהם סוכם בין הצדדים. אין חולק, כי פז לא היה מעוניין לחתום על טיוטת ההסכם החדש, שמבחינתו היתה בו הרעת תנאים, וכי הדבר היה לצנינים בעיני תייקום. כמו כן, דרשה תייקום מפז כי יתקשר ישירות עם חברת ההשכרה אלבר, אשר השכירה לתייקום עד כה את רכבי השירות של הטכנאים עובדי פז, ולצורך כך נדרש פז להעמיד ערבויות לאלבר. אני דוחה את טענת תייקום, כאילו פז הסכים לשינוי זה בתנאי ההסכם, באופן שההתקשרות עם חברת ההשכרה תהיה שלו ולא של תייקום. גם אם מלכתחילה היה פז מוכן לבדוק אפשרות כזו במועד מאוחר יותר, שוכנעתי כי הסכמה פוזיטיבית לשינוי התנאים – לא היתה.
לפיכך אני קובעת, כי דרישתה הכפולה של תייקום, לשינוי תנאי ההסכם ולהעברת ההתקשרות עם חברת ההשכרה לפז, על הערבויות הכרוכות בכך, הינה בגדר שינוי מהותי בתנאי ההתקשרות בין הצדדים, שכמוהו – בהעדר הסכמה מצד פז לשינויים הנ"ל – כהודעה על הפסקת ההתקשרות הקיימת.
3. אירועי ה-18.2.13: פז טוען כי לאחר סירובו לחתום על ההסכם החדש, החלה תייקום להתנכל אליו, בדרך של אי הפניית כמות מספקת של עבודות לטכנאים שלו (מצבת הטכנאים עמדה על כ-10 אנשים) באופן שגרם לאבטלה חלקית של העובדים והפסדים, ועל כך הלין באזני מנהליה. גרסתו בנקודה זו היתה מהימנה עלי ונתמכה באירוע "האיומים" עליו העידה עובדת משל"ט תייקום איתי שאול וכן בעדותו של בן פרינץ, מנהל העבודה מטעם פז (להלן: פרינץ) ומכתביו למנהל טל"כ תייקום, דוד בן שושן (להלן: בן שושן), נספחי ו' לתצהיר פז, והמענה של הלה (נ/3). התרשמתי, כי אין מדובר באירוע מקרי כזה או אחר של חוסר בעבודות בסידור העבודה, אלא בהתנהגות מגמתית של תייקום כדי להפעיל לחץ על פז לחתום על ההסכם החדש ועל העברת ההתקשרות עם חברת ההשכרה אליו.
לטענת פז, הלחץ הסלים ביום 18.2.13 בו הודיעה לו תייקום בעל פה וללא הודעה מוקדמת כי עליו להוציא את העובדים ממקומות העבודה וכי ההסכם בטל.
מנגד טוענת תייקום, כי פז הוא שהחליט להוציא באופן חד צדדי את הטכנאים מהשטח ללא ביצוע העבודות שהוקצו להם באותו יום.
מהתכתובת בין הצדדים עולה כי ביום 18.2.13 כתב בא כוחו של פז לתייקום (נספח ד' לתצהיר פז), כי ההודעה החד צדדית על ביטול ההסכם ע"י תייקום והדרישה להחזרת הרכבים לחברת ההשכרה מהווה הפרה של ההסכם. תייקום נדרשה לשלם לפז את יתרת החוב וכן לפצותה על 14 ימי עבודה. מנגד, כתב בן שושן לפז (נ/2) כי נגרם נזק רב לתייקום עקב הוצאת העובדים באופן חד צדדי מהשטח ע"י פז ללא אישור תייקום וללא מתן התראה מוקדמת של 14 יום כנדרש על פי ההסכם.
מעדות פז בחקירתו הנגדית עולה כי פז היה זה שהורה לעובדיו לעזוב את הפעילות באמצע יום העבודה, וזאת לאחר שקיבל שיחת טלפון מעובדת חברת ההשכרה "אלבר" אשר אמרה לו שעליו לחתום לאלתר על ערבות אישית שלו לרכבים הנמצאים אצל הטכנאים שלו או להחזיר מיידית את הרכבים לחברת ההשכרה, וזאת על פי הוראת מנהל תייקום. הדבר עולה גם מעדותו של פרינץ ומתצהירו של לוי. משמע, בניגוד למה שנכתב בתצהירו, לא תייקום היא שהורתה לפז ולעובדיו להפסיק את העבודות אלא פז הוא שהחליט על כך, כתגובה לדרישה כי יחתום לאלתר על ערבות אישית לרכבים המושכרים או יחזיר את הרכבים, לאחר שתייקום הסירה את אחריותה לרכבים אלה כלפי חברת אלבר מכאן ולהבא.
על פי ההסכם, בסעיף 6 על סעיפיו הקטנים, תייקום היא שהיתה אמורה להתקשר עם חברת ההשכרה ולהעמיד את הרכבים לרשות פז ועובדיו, כאשר הוסכם כי מלוא עלות שכירת הרכבים וכן עלויות נוספות, כגון קנסות ונזקים שייגרמו ע"י הנהגים, תקוזזנה מהתמורה החוזית המגיעה לפז. על פי ההסכם, חובת פז להחזיר את הרכבים שהועמדו לרשותו ולרשות עובדיו לחברת ההשכרה חלה רק עם סיום ההסכם (סעיף 6.8). מכאן, שדרישתה של תייקום להתקשרות ישירה של פז עם חברת ההשכרה, לרבות חתימת ערבות אישית כלפיה והעברת מלוא האחריות על הרכבים המושכרים כלפי אלבר אל כתפיו, הינה בגדר שינוי חד צדדי של תנאי ההסכם, שתייקום ביקשה לכפות על פז. כאמור, אני דוחה את הטענה כי פז הסכים לשינוי זה וחזר בו.
