ת"א 28653-04-12 קליבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

1.התובע יליד 1964 הגיש תביעתו זו לפצותו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 בגין נזק גוף שנגרם לו לטענתו בתאונת דרכים מיום 5.1.11, בעת שבתו סגרה את דלת המכונית על אצבעות כף ידו השמאלית. הנתבעת חולקת על חבותה לפצות את התובע על נזקיו כאשר לטענתה התובע לא עמד בנטל להוכיח כי אכן נפגע כתוצאה מסגירת דלת מכונית דווקא.

2.כמו כן הצדדים חלוקים באשר לשיעור הפיצויים בגין השבר של גליל מרוחק באצבע 2, מעיכה של הציפורן וחתך בקצה האצבע שנגרמו לתובע בתאונה. לבדיקת התובע מונה ד"ר אהוד שרצר מומחה בתחום האורתופדיה אשר קבע כי לא קיימת שום מגבלה תפקודית של תנועה, אך קיים כאב בלחץ חזק על קצה אצבע 2 בשל נוירומה של עצב דיגיטלי. בהתאמה לקשיון לא נח נקבעה נכותו על-ידי המומחה בשיעור 10%, תוך שצוין כי אם התובע יעבור ניתוח לטיפול בנוירומה יתכן כי נכותו תגיע לקצה. המומחה אף נחקר על חוות דעתו.

3.סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע קודם כל לשאלת עצם קרות תאונת הדרכים הנטענת, ובכך אדון כעת.

הגם שבכתב התביעה לא פורטו נסיבות התאונה מעבר לסגירת דלת המכונית על-ידי בת התובע על כף ידו השמאלית (סעיף 4 לכתב התביעה), מתצהירו וכן מעדותו של התובע עלו נסיבות התאונה כדלקמן: התובע ישב במושב הנהג והמתין לבתו שהייתה אמורה להעביר לו תיק. היה זה יום גשום וקר וחלונות הרכב היו מכוסים אדים מאחר שחימום הרכב פעל. הבת הניחה את התיק במושב האחורי השמאלי. בזמן זה התובע הושיט את ידו השמאלית אחורה כדי לחפש את ברזל חגורת הבטיחות שהיה בין הדלת הקדמית לדלת האחורית. התובע הסביר כי רכבו ישן ועל כן החגורה אינה מתוחה אלא נשארת רפויה ונופלת לאחור. בעודו מחפש מאחור את ברזל החגורה, והיות שבגלל הגשם הבת לא ראתה דרך החלון את ידו, טרקה הבת את דלת הרכב על ידו השמאלית ואצבעו נמעכה (ראו: סעיפים 4-2 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 21 - עמ' 16 ש' 12; עמ' 20 ש' 30-27).

לאחר עיון בראיות שהוגשו לפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי אף שהמומחה לא שלל את האפשרות שפציעת התובע אירעה באופן לו טען (עמ' 1 ש' 23-22; עמ' 2 ש' 6-1; אך ראו: עמ' 3 ש' 22-18), נותרו סימני שאלה משמעותיים בקשר לגרסת התובע באשר לנסיבות התאונה. משכך מסקנתי היא שהתובע לא עמד בנטל להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי כי אכן נפגע מטריקת דלת מכוניתו על כף ידו. אבהיר הטעמים למסקנה זו.

4.במהלך שמיעת הראיות התגלה לראשונה קיומו של גיליון שחרור ממיון, נוסף לזה אשר צורף לכתב התביעה, אשר בו נכתב בסיבת הפניה "לדבריו נחבל מדלת באצבע" (נ/1). דלת סתם, ולא כפי הכתוב בגיליון השחרור ממיון שצורף לכתב התביעה "לדבריו נחבל מדלת של רכב שלו באצבע" (נ/2; ההדגשות שלי - מ.ש.). כעולה מן הרישום בתחתית שני גיליונות השחרור, נ/1 הוא גרסה 1 של גיליון השחרור שהודפס ביום הביקור עצמו במיון, קרי ביום 5.1.11; ואילו נ/2 הוא גרסה 2 של גיליון השחרור שהודפס ביום 10.1.11.

התובע נדרש להסביר את אי גילוי גיליון השחרור המקורי בחקירתו, והוא העיד, לראשונה, כי מדובר בטעות של הרופא בבית החולים, שתוקנה על ידי הרופא עצמו שהכיר בטעותו לאחר שהתובע פנה אליו מספר ימים לאחר מכן משגילה את הטעות (התובע טען שאינו קורא כל-כך טוב עברית. עמ' 17 לפרוטוקול ש' 31-12; עמ' 18 ש' 31-25; עמ' 20 ש' 11-10). אמנם לכתב התביעה צורף מזכר של הרופא מיום 10.1.11 המאשר כי התובע היה במיון ביום 5.1.11 ונשברה לו האצבע מסגירת הדלת של מכוניתו על האצבע. אולם לבד מכך שמזכר זה לא הוגש כראיה באמצעות הרופא שערך אותו כך שהרופא לא הסביר את נסיבות עריכתו וכן את טעמי תיקון גיליון השחרור ממיון, אין במזכר עצמו כל אמירה המאשרת כי הרופא נטל על עצמו טעות ברישום ועל כן תוקן. כפי שציין אף המומחה "הדף המודפס הוא לא הכל, וכשאדם נכנס לחדר מיון קודם כל עושה האחות הערכת מצב ורושמת, אפשר לבקש את הדף הזה ולראות מה היא רשמה" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 17-16); אלא שגם זאת לא הציג התובע כדי לאשש את טענתו לטעות ברישום. דומה כי אין חולק על חשיבות הדברים שמסר התובע בחדר המיון מיד לאחר האירוע (וראו גם עדות המומחה בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 22-21).

5.קושי נוסף עולה ממסמך נוסף שהתגלה אף הוא לראשונה במהלך שמיעת ההוכחות והוא תצהיר עליו חתם התובע בפני עו"ד עלא עזאייזה ביום 6.1.11 "בתמיכה לבקשתי לקבלת אישור משטרה בנוגע עם התאונה שארעה לי ביום 5/1/11 בשעה 21:00 לערך ברח' סלאח א-דין ואשר עפ"י ייעוץ משפטי שקיבלתי הנה תאונת דרכים" (נ/3).

תמיהה ראשונה עולה מפנייתו של התובע לעורך דין כבר למחרת היום בו נפצע כאשר הגיע למיון רק בשעה 22:04 ביום 5.1.11. התובע לא זכר כי פנה לעורך דין כבר למחרת התאונה, אך העיד כי ידע על זכאותו לפיצוי בגין תאונת דרכים עוד קודם לפנייתו לעורך-דין (עמ' 18 ש' 19-4).