אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 28486-07-13 א"פ נ' מעיין ואח'

ת"א 28486-07-13 א"פ נ' מעיין ואח'

תאריך פרסום : 29/05/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
28486-07-13
08/05/2016
בפני השופטת:
איילת הוך-טל

- נגד -
התובע:
א"פ
נתבעים (שולחי הודעה לצד ג'):
1. מורן מעיין
2. יונתן הללי
3. ארי גלהר
4. בית דפוס מעריב בע"מ ח.פ. 510132434
5. צד ג' :מדינת ישראל (כמחזיקת מרכז רפואי רמב"ם חיפה)

פסק דין
 

 

לפניי תביעה כספית על סך 400,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק לשון הרע) וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות).

 

רקע ותמצית טענות הצדדים

  1. התובע יליד שנת 1954 ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היה חולה במחלת הסרטן וקיבל טיפולים בבית החולים רמב"ם בחיפה (להלן – בית החולים).

     

  2. ביום 27.12.12 התפרסמו כתבות בנושא תחלואת הסרטן והטיפולים שמקבלים החולים בעיתון מעריב ובאתר האינטרנט של מעריב (NRG). הכתבה לוותה בתמונת ענק של המחלקה האונקולוגית לטיפול יום בבית החולים ובה צולמו מטופלים שונים, לרבות התובע, אשר צולם כשלראשו כובע מצחייה והוא נשען על ידו כך שפניו מוסתרים חלקית (להלן – התמונה שסומנה מוצג ת/3 ונספח ג' לתצהיר התובע).

     

  3. התובע טוען כי התנגד לצילומו במחלקה בה טופל, כי הביע התנגדותו בפני הצלם וכאשר התפרסמה התמונה, חרף התנגדותו, הסב לו הדבר נזק וכלימה שכן עובר לפרסום הקפיד לשמור על סודיות ביחס למחלתו ורק המעגל המשפחתי הקרוב והמצומצם ידע אודותיה. הפרסום הוביל לחשיפת דבר מחלתו ברבים וגרם לו צער והשפלה.

     

  4. הנתבע מס' 1 הינו מי שצילם את התמונה העומדת בבסיס התביעה (להלן – הצלם). הנתבע מס' 2 הינו מי שכתב את הכתבות העומדות בבסיס התביעה (להלן – הכתב). הנתבע מס' 3 השתתף בכתיבת או בעריכת הכתבה אשר פורסמה באתר האינטרנט (להלן – הכתב הנוסף). הנתבעת מס' 4 הינה החברה אשר הפעילה את בית הדפוס של העיתון לפני שפורקה (נספח א לסיכומי הנתבעים).

     

  5. הנתבעים סבורים כי פרסום התמונה אינו מהווה משום הפרה של דיני הגנת הפרטיות ואף אין בה משום הוצאת לשון הרע. לדידם, התובע הביע הסכמה להצטלם, התביעה דנן הינה פרי יוזמה של בנו וממילא לא נגרם כל נזק המצדיק פיצוי כלשהו. יתרה מכך, הנתבעים סבורים כי אף אילו נקבע כי מתקיימות העוולות שביסוד התביעה, אזי חלות ההגנות הנקובות בדין ואף מטעם זה יש לדחות את התביעה. לחילופין, הנתבעים סבורים כי ככל שייקבע כי יש לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, אזי בית החולים הוא שאישר את הגעתם ואת עריכת הכתבה במתקניו ולכן על בית החולים לשאת בתשלום הפיצוי, ככל שייפסק.

     

  6. בית החולים מדגיש כי דין ההודעה כנגד צד ג' להידחות באשר חומר הראיות מקעקע את התשתית העובדתית המונחת ביסודה. בית החולים מודה כי נתן אישור לכניסת הצלם והכתב למתחם המחלקה לצורך הכנת הכתבה, אלא שמדגיש כי הובהרה לנתבעים 1-2 חובתם לשמור על פרטיות המטופלים במקום וכי חל איסור לצלם או לראיין מטופל שלא הביע הסכמה מפורשת לכך. מקום שחובה זו הופרה, הרי האחריות לכך רובצת לפתחם של הנתבעים בלבד.

     

    מסכת הראיות

  7. מטעם התובע נשמעו עדויות התובע, רעייתו (להלן – י. ), הגב' נעמי גבאי-קוטרוביץ' (להלן – נעמי) , אחות ראשית במחלקה האונקולוגית בבית החולים וכן הגב' סוזאנה פורטיק (להלן – סוזאנה), עמיתה לעבודה של י.

     

  8. מטעם הנתבעים נשמעו עדויות הצלם והכתב.

     

  9. מטעם צד ג' נשמעו עדויות של מר דוד רטנר (להלן – דוד) דובר בית החולים, של הגב' אלה מולר (להלן – אלה) מנהלת סיעוד בחטיבה המטואונקולוגית ושל נעמי.

     

    דיון והכרעה

  10. בפתח הדברים יש לציין כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

     

  11. התובע טוען כי הפרסומים האמורים מהווים עוולות על פי חוק לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות וכן עוולה חוקתית על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

    התובע הוכיח כי על אף שהיה חולה שנים לא מעטות, הקפיד על שמירת פרטיותו בעניין זה ולא חשף את דבר מחלתו אלא לבני משפחה במעגל קרבה ראשונה (בנים, אחים והורים – ראו דבריו בעמ' 11 ש' 9-13 ). עדות התובע בהקשר זה נתמכת בעדות רעייתו וכן בעדותה של גב' פורטיק אשר העידה כי נחשפה לראשונה לדבר המחלה כתוצאה מפרסום התמונה.

    התובע הוכיח כי פרסום תמונתו במסגרת הכתבה שפורסמה הן בעיתונות המודפסת והן באתר האינטרנט NRG הביאה לחשיפת דבר מחלתו, לרבות למכרים אשר לא ידעו על המחלה קודם לכן.

    יש לציין כי היקף החשיפה שהוכח הינו מצומצם שכן לעניין זה הובאה לעדות רק עמיתה של רעייתו בעבודה, הגב' פורטיק, אשר העידה כי הבחינה בתמונתו של התובע בכתבה וכפועל יוצא מכך למדה לראשונה על דבר מחלתו (תצהירה סומן ת/4 וראו עדותה בעמ' 13-14 לפרוטוקול).

    התובע אמנם טען כי בעקבות הפרסום נודע גם לשכנים דבר מחלתו אולם הדברים לא נתמכו בראיות כלשהן. אמנם, יש להניח כי פרסום תמונה בעיתון בתפוצה ארצית מוביל לחשיפה משמעותית, אולם היקף החשיפה שהוכחה בנסיבות מקרה זה הינו מצומצם, באופן יחסי.

     

  12. על הזכות לפרטיות קיימת התייחסות ענפה ורבה בפסיקה.

    בע"א 8954/11 פלוני נגד פלונית (פורסם ביום 22.5.14) נדונה מהות הזכות לפרטיות והיקפה ונקבע כי "...הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית. סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה כך:

    "(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

    (ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

    (ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו".

    מעמדה של הזכות לפרטיות בא לידי ביטוי גם בפסיקת בית המשפט העליון כ "אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו" (ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.6.1999) (להלן: עניין גלעם); להרחבה ראו בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, פ"ד נח(4) 842 (2004)).

    בכל הנוגע להיקפה של הזכות נקבע בסעיף 72 לפסק הדין כי:

    "...עמימותה של הזכות לפרטיות היא מן המפורסמות (ראו למשל: ראם שגב "פרטיות משמעותה וחשיבותה" פרטיות בעידן של שינוי 25, 26 (תהילה שוורץ אלטשולר עורכת, 2012) והאסמכתאות שם) .... עמימות זו, אשר לדעת חלק מהמלומדים נובעת מאופייה החברתי של הזכות ומהקשרה הטכנולוגי, מקשה על תחימת גבולותיה המדויקים של הפרטיות (ראו למשל: מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" משפט וממשל יא 9, 19-13 (2008) (להלן: שליטה והסכמה)). "הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת, שאת גבולותיה לא קל לקבוע" (ראו בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1) 529, 539 (2003)).... 

    במסגרת ערעור זה, אנו פטורים מלהכריע בנוגע לתחימת גבולותיה המדויקים של הזכות לפרטיות. עניין לנו – בספר הנדון – בליבת הזכות לפרטיות. "לגבי מצבים של 'פרטיות קלסית' נראה שיש הסכמה רחבה. למשל, אנו מסכימים כי ראוי להגן על מעשיו של אדם הנמצא בביתו, על תוכנן של שיחות טלפון או של מעטפות חתומות, ועל סוגי מידע מסוימים, כגון מצבנו הרפואי, חיי המין שלנו... כאשר גורם זר מתערב ללא רשותנו בכל אלה, אנו מרגישים שפרטיותנו נפגעה" (ראו 'שליטה והסכמה' לעיל, בעמוד 13).

     

  13. נקבע לא אחת בפסיקת בתי המשפט כי מידע רפואי הינו היבט בסיסי ומרכזי בזכות האדם לפרטיות (ראו ע"א 438/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (פורסם במאגרים, 06.02.2014) בס' ה', רע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם במאגרים, 23.04.2013) בס' 10 ורע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין (13.10.2009) בס' ה' לפסק דינו של כב' הש' רובינשטיין). מגמה זו באה לידי ביטוי ברור במסגרת סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות שם נקבע באופן מפורש כי פרסום של מידע בדבר מצבו הרפואי של אדם הינה פגיעה בפרטיותו ולכן מהווה עוולה נזיקית בהתאם לסעיף 4 לאותו חוק. בנסיבות אלו, אין מקום להידרש לדיון בטענות בדבר קיומן של עוולות נוספות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות כמפורט בטיעוני הצדדים.

     

  14. למעלה מן הדרוש, ניתן לקבוע כי בענייננו מתקיימות עילות נוספות לביסוס הפגיעה בפרטיות התובע לפי סעיף 2(3) , (6) ו- (10) לחוק הגנת הפרטיות. אמנם, התמונה צולמה במחלקה האונקולוגית בבית החולים. לכאורה, מדובר במקום ציבורי, אולם הטיפולים גדוש והומה תמיד וקהל המטופלים בו הוא רב (לפי האחות נעמי מדובר על 60-70 מטופלים באולם אחד בכל רגע נתון. 80% מהם ישובים על כורסאות – ראו בעמ' 15 ש' 30 ועמ' 16 ש' 26). במחלקה זו אין פיקוח על קהל הבאים בשעריה (ראו דברי האחות נעמי בעמ' 16 ש' 17). אין חולק כי התובע בחר לשבת בכניסה למחלקה, מקום בו חולפים על פניו כל היוצאים ובאים בשערי המחלקה (ראו דברי התובע בעמ' 13 ש' 1-2).

     

    עם זאת, אין ספק כי בהיבט האישי של המטופל, חרף האופי הדינמי של המחלקה, קיימת ציפייה לגיטימית לאינטימיות בעת קבלת הטיפול ובוודאי במובן זה שמידת החשיפה מוגבלת לקהל המטופלים הנוספים ולצוות המטפל. העובדה שמדובר במחלקה בבית חולים ציבורי אינה גורעת מציפייה זו.

    לעניין זה כבר הוכר בית חולים כ 'רשות יחיד' במובן החוק ונקבע בפסיקה כי – " 'רשות היחיד' איננה נתחמת שרירותית אלא על פי צפייתו של הפרט לפרטיותו בה: הדיבור 'ברשות היחיד' אינו מצביע על 'יחידה קניינית'. הוא מצביע על 'יחידה אוטונומית'. הוא לא נקבע לפי דיני הנכסים. הוא נקבע לפי הזכות לפרטיות...סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן, הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין (כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון..." (ראו בג"ץ 6650/04 פלונית נגד בית הדין נתניה (פורסם במאגרים, 14.5.06)).

     

  15. כאן המקום לציין כי תביעה זו הוגשה בהתבסס על ההוראות המעניקות פיצויים ללא הוכחת נזק (ס' 7א לחוק לשון הרע וסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות). בשני המקרים מדובר בפיצוי המוגבל לסך של 50,000 ₪ או ל-100,000 ₪ במידה שהוכחה "כוונה לפגוע". כאן, התביעה הוגשה כנגד 4 נתבעים וסכום התביעה הועמד על סך של 400,000 ₪.

    אין חולק כי מדובר בשני פרסומים אשר התובע טוען כי ארבעת הנתבעים אחראים להם. עם זאת, עקרון יסוד של הפיצוי בדיני הנזיקין הוא כי הנפגע מעוולה יפוצה בגין נזקיו ולא יותר ולכן אין בסיס לסכום המבוקש ביסוד התביעה דנן (ראו סעיף 77 לפקודת הנזיקין). בהתאמה, אם קיימים מספר מעוולים, לא ניתן יהיה לתבוע מכולם אלא את סך הנזק שנגרם (ס' 83 לפקודת הנזיקין).

    קביעת הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות לא נועדה לסטות מעקרון זה. הוראות אלו באו מתוך הכרה שבעוולות כגון פרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות קשה מאוד להוכיח את הנזק (ראו דברי ההסבר לחקיקת סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות - ה"ח הממשלה תשס"ו מס' 230, 234 (21.12.05)). לכן, איפשר המחוקק במקרים פרטיים אלו חריגה מחובת הנפגע-התובע להוכיח נזקיו. הא ותו לא. אין בכך בכדי לחרוג מעקרון היסוד של דיני הנזיקין, קרי פיצוי אחד בגין כל מעשה עוולה, ללא קשר לכמות הוראות החוק שניתן לייחס למעשה העוולה וללא קשר למספר המעוולים החייבים בגינה.

    אשר על כן, ממילא יש מקום להגביל את היקף הפיצוי לסך של 200,000 ₪ לכל היותר על פי הדין.

     

  16. לאור הקביעה שפרסום התמונה בכתבות האמורות מהווה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות בהתאם לסעיף 2(11) וכן על יסוד הוראות נוספות שצוינו לעיל, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם מדובר בעוולה על פי חוק לשון הרע.

    למעלה מן הדרוש אבהיר כי לטעמי אין המקרה נכלל, בהיבט המהותי, בגדר פרסום לשון הרע. הגם שלא ניתן לשלול את טענת התובע כי חש מושפל לאחר שדבר מחלתו נחשף ברבים, קשה לומר כי חשיפת מחלתו מהווה משום השפלתו בעיני הבריות ואף לא ניתן להתייחס לכך כאל ביזוי דמותו.

    האינטרס המוגן בענייננו הינו זכותו של התובע לשמור את דבר מחלתו כעניין פרטי לו ולמשפחתו. משכך, אין לראות בפרסום תמונת התובע כפרסום לשון הרע. מקל וחומר שאין להתייחס לקיומה של עוולה חוקתית, מקום בו קיימת עוולה פרטיקולרית על פי חוק ספציפי הדן באינטרס המוגן.

     

  17. נוכח המסקנה כי פרסום תמונת התובע מהווה עוולה על פי חוק הגנת הפרטיות, יש לבחון קיומן של הגנות על פי חוק זה. ההגנות הרלבנטיות לענייננו מפורטות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות בסעיפים 2 (א), (ב), (ד), (ה) ו- 3.

     

  18. טרם הדיון בנושא ההגנות יש לקבוע כי התובע לא הביע הסכמה לצילום תמונתו ולא ניתן היה ללמוד על קיומה של הסכמה מכללא בנסיבות המקרה. הנתבעים מקדישים חלק ניכר מטיעוניהם לעובדה שהתובע הסכים לצילום ולא עשה דבר על מנת למנוע את הפרסום. התובע מתנגד לקו טיעון זה וטוען בתוקף כי התנגד לצילום ובוודאי לפרסום תמונתו.

  19. סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". הנתבעים אינם טוענים לקיומה של הסכמה מפורשת לצילום מצד התובע, אלא שלדידם ניתן לייחס לתובע הסכמה על בסיס שני אדנים – האחד, מכוח הסכמת בית החולים לעריכת הכתבה ועצם מתן האישור לצלם וכתב להיכנס בשערי המחלקה למטרה זו. השני, 'הסכמה שבשתיקה' נוכח העובדה שהתובע ואשתו לא התנגדו כלל לביצוע הצילום בזמן אמת.

     

  20. לעניין הסכמת בית החולים, טוענים הנתבעים כי "לנוכח ההיתר שניתן ע"י דובר בית החולים, אנו הנחנו, והיינו רשאים להניח, כי המטופלים, לרבות התובע, נתנו את הסכמתם לצילום..." (סעיף 14 ו-31 לתצהיר הצלם וסעיף 13 ו-31 לתצהיר הכתב). על טענה זו מבססים הנתבעים הן טענת הגנה והן הודעה לצד שלישי שהגישו כנגד המדינה, בכובעה כבעלת בית החולים.

     

  21. נוכח הראיות שהוצגו, יש לקבוע כי לא ניתן היתר מאת בית החולים לצלם את התובע בפרט או את המטופלים במחלקה ככלל וכי ההיתר שניתן מתייחס אך ורק לאפשרות הכתב והצלם להיכנס לתחומי המחלקה על מנת להכין את הכתבה, תוך הבהרה מפורשת כי צילום וראיון פרטני מול מטופלים יתבצע אך ורק לאחר שתתקבל הסכמה מפורשת מטעמם.

    לעניין זה אציין כי מהימנות עליי עדותם של מר רטנר והגב' נעמי מטעם בית החולים, הדברים מתיישבים גם עם עדותם של הכתב, הצלם, התובע ורעייתו.

     

  22. בראשית עדותו של הכתב נאמרו הדברים הבאים (ראו עמ' 20 לפרוט' בש' 29-15) -

    "ש. תאשר לי שאתה אומר זה אני לא אחראי למה שהצלם עשה?

    ת. אני יכול לאשר לך שהצלם צילם תמונות רק בהסכמה של כל המצולמים

    ש. אתה יכול להציג בפני מסמך שהתובע אישר לצלם לצלם?

    ת. לא. אני יכול להזמין את דובר בית החולים שהזמין אותנו לכתבה.

    ש.כשאתה אומר היתה הסכמה על סמך מה אתה אומר את זה?

    ת. על סמך הזמנה של בית החולים לבוא לצלם. אני רוצה להבהיר בעניין ההזמנה, אני 20 שנה מסקר בתי חולים פצועי צה"ל מעולם לא צילמנו מישהו שלא רצה להצטלם מעולם לא פרסמנו משהו בכתבה שמישהו ביקש שלא נפרסם, אנו רגישים בעניין הזה

    ש. מצד אחד אתה אומר שלא ליווית את הצלם ומצד שני אתה אומר שהיתה הסכמה, איך אתה יודע?

    ת. אני לא אמרתי היתה הסכמה. אני אומר שצלם מצלם רק במקום שמאשרים לו לצלם. במקרה הזה אני יודע שהוזמנו לראיין ולצלם. בית החולים הזמין אותנו לבית שלו זה לצורך העניין הבית שלו. הוא אמר בואו תעשו כתבה על המחלקה האונקולוגית ועל מצוקת החולים והוא הזמין אותי יחד עם צלם

    ש. אבל הוא לא אישר לך לצלם את החולים?

    ת. זה אתה אומר. לא רק שהוא אישר הוא אף דירבן אותי לצלם את החולים כדי שיראו את המצוקה ואת הצפיפות. אתה יודע כמה פעמים לא נתנו לי להכניס צלם לבתי חולים במסגרת כתבות שהכנתי, אלפי כתבות. והיתה לי ברירה לבחור אם אני עושה את הכתבה או לא ככה בלי צילומים."

     

    בהמשך, הכתב סתר גרסה זו (ראו בעמ' 22 לפרוט' בש' 26-10) ולמעשה הודה כי ידע שמחובתו לקבל הסכמה מפורשת של המטופל -

    "ש.לגבי הכתבה הספציפית הזאת, האם אתה סברת שכל המטופלים שישבו באולם כשהגעת נתנו את הסכמתם להיות מצולמים?

    ת. ניתנה הסכמה של בית החולים בעידוד בית החולים להיכנס למחלקה ולצלם וכמובן לפני צילום אם מישהו מסמן או אומר שלא רוצה להצטלם אז אנחנו לא מצלמים ואני לא מצלם מישהו ללא רשותו. אין כאן עניין של סברה. אני לא עובד לפי סברות אלא עובד לפי חוקים ואתיקה עיתונאית, אני לא ראיינתי את כל מי שנמצא שם, ראיינתי אולי 10-15. ברגע שאני מראיין ואני רואה שבן אדם ורבלי ויש לו סיפור חיים והמצוקה מעיקה עליו ולשם כך הוזמנתי אז אני שואל אותו אם הוא מוכן גם להצטלם ומזמין את הצלם. לגבי צילומי רקע אני לא אחראי שאגב נדרשנו לעשות כמה כאלה.

    ...

    ש. מתשובתך הבנתי שאתה לא חשבת שכל מי שנמצא באולם מסכים להצטלם ולהתראיין ולכן אתה פנית לקבל אישורים מאנשים ספיציפים ?

    ת. נכון מאד."

     

  23. אין מחלוקת כי הנתבעים קיבלו היתר לביצוע הכתבה ולשם כך קיבלו אישור לבקר במחלקה האונקולוגית בבית החולים. אישור זה ניתן לנתבעים על ידי דובר בית החולים, מר דוד רטנר, לאחר תיאום עם המחלקה. עם זאת, כפי שהאחות נעמי הסבירה בעדותה, אישור מעין זה הוא מטעם המחלקה ולא אישור מטעם החולים שניתן לצלמם או לחשוף פרטיהם בכתבה. ראו בעמ' 19 לפרוט' בש' 17-8:

    "ש. נכון שאתם במחלקה האונקולוגית נתתם אישור להכנת הכתבה ולצילומים?ת.האישור מגיע מהדובר של רמב"ם ופנו אלי קודם לכן. הדובר פנה אלי והצוות הגיע עם הדובר ועם המפקחת. נתנו אישור

    ש. מה אתם צריכים לאשר בדיוק?

    ת. אני אומרת שאני מסכימה בתנאי שלא מפרסמים שום דבר שיכול לפגוע בפרטיות המטופלים

    ש. אם ידעת באיזה שעה מגיעים וידעת מי המטופלים למה לא ביקשת אישורים מראש?

    ת. כי יש לי בכל רגע נתון 50-70 איש מפוזרים ואני לא יכולה לפנות לכל אחד. אם היו מגיעים ב- 10:00 אני לא יודעת בדיוק מי יושב בכל נקודת זמן, חלק מקדימים וחלק מאחרים וחלק עם הרופא ואין לי זמן לפנות לכל המטופלים כדי לבקש אישורים מראש. "

    לעניין זה ראו גם את ההסבר שמסר דוד בעמ' 36 לפרוט' בש' 14-4:

    "ש. לשאלת בית המשפט מה היתה הבעיה להגיד לקהל במחלקה דקה לפני שנכנסים פנימה עם הצלם והעיתונאי שעומד להתקיים במקום בקור של תקשורת ומטופל שלא מוכן להצטלם ולשתף פעולה צריך להודיע על כך ומטופל ששם לב שמצלמים או פונים אליו בנגוד לרצונות מתבקש לקרוא לצוות?

    ת. בלתי אפשרי טכנית עם סימן קריאה. אסביר, אולם עם 50 איש בגילאי 30 עד 100 דחוס מאד עם אנשים מכל הרקעים האתניים שיכולים להיות, עולים חדשים מברית המועצות, אתיופים הרבה מאד ערבים שמתחלפים כל הזמן, כל שעה וחצי שעתיים. זה אומר לקחת מערכת כריזה ולהגיד בכל השפות על כך או לחילופין לעבור אחד אחד ולהסביר בשפות לכל מטופל, סוג צילום הזה אתה מנחה את הצלם והכתב איך לפעול אתה לא מטיל את העומס על המטופל. אי אפשר לדמיין בן אדם שנמצא באמצע טיפול אונקולוגי שומע כזאת הודעה ומתמודד עם העומס שכרוך בקבלת החלטה באותו רגע זה לא סביר."

     

  24. הנתבעים מתארים באופן דומה את המחלקה – "המחלקה הינה חדר ענק אחד, בשטח של מאות מ"ר , העמוס בעשרות חולים, המתחלפים כל העת במהלך היום (בסה"כ 'עוברים' במקום כ- 140 חולים ביום) ובני משפחותיהם, וכמובן שאנשי צוות לרוב [...] למעשה ניתן להגדיר את המקום כ 'תחנת רכבת'" (סעיף 5 לתצהירי הצלם והכתב).

     

  25. די בתיאור התנהלות שגרתית במחלקה, בין על ידי נציגי בית החולים ובין על ידי הנתבעים, כדי להצביע על כך שמדובר במחלקה המשרתת עשרות חולים בכל זמן נתון, המתחלפים באופן תדיר במהלך היום וברי כי אין כל ביסוס עובדתי או משפטי מושכל להנחה כי נגבתה הסכמה פרטנית מצדו של כל חולה. נהפוך הוא, מתיאור המחלקה על ידי כל הצדדים עולה כי כתב וצלם אמורים לדעת כי עליהם לקבל הסכמה מפורשת של מטופל על מנת לראיינו או לצלמו, קל וחומר כתב וצלם מנוסים דוגמת הנתבעים, וכי לא ניתן לבסס הסכמת מטופל על יסוד אישור הכניסה למחלקה מטעם בית החולים.

     

    הדברים מקבלים משנה תוקף במקום מעין זה, כאשר ברור כי צילום תמונות של מטופלים יחשוף את מצבם הרפואי, הנמצא בבסיס זכותם לפרטיות, ולכן יש להקפיד הקפדה יתרה לקבל הסכמה מפורשת ולא הסכמה המבוססת על הנחות, במיוחד לא על הנחות שאינן מתאימות לאופי המקום והתנהלותו.

     

  26. חיזוק מסוים לעניין ניתן למצוא בסעיף 6 לתצהירי הצלם והכתב, שם הם מזכירים חולה ספציפית אשר סירבה להצטלם ולא צולמה. כלומר, הצלם ידע כי יש אנשים שאינם מסכימים להצטלם, כך שגם אם החזיק בהנחה ראשונית לפיה ההיתר שקיבל להיכנס למחלקה משמעו הסכמת המטופלים להצטלם, הסירוב מצד המטופלת צריך היה לפגוע בהנחה זו ולהוות תמרור אזהרה המבהיר לצלם כי אין יסוד להנחה זו ולכל הפחות כי לא ניתן להסתפק בכך.

     

  27. זאת ועוד. כל הגורמים מטעם בית חולים הבהירו כי ציינו בפני הכתב והצלם את הצורך בקבלת הסכמת המטופלים להשתתפות בכתבה ולצילומם. עדויות אלה של עובדי בית החולים לא נסתרו ונמצאו אמינות ומהימנות בשים לב לכך שנמסרו על ידי עובדים נטולי עניין בתוצאות ההליך אשר כולם כאחד מסרו גרסה דומה בהקשר זה, המתיישבת במובנים מסוימים גם עם התיאור העובדתי שמסרו הכתב והצלם.

     

  28. לאור האמור ניתן כבר עתה לקבוע כי ההיתר שניתן מטעם בית החולים לעריכת הכתבה ולביקור הנתבעים 2-1 במחלקה אינו מהווה משום היתר לפרסום תמונתו של התובע. בנסיבות אלה, ניתן כבר עתה לדחות את ההודעה לצד ג'. צודק בית החולים בטיעוניו במסגרת הסיכומים לפיהם טענות הנתבעים בסיכומים מהוות הרחבת חזית אסורה שכן גדר המחלוקת שורטט בכתבי הטענות במסגרת ההודעה לצד ג' בצורה ברורה ומדוייקת הנוגעת לטענה כי ההיתר שנתן בית החולים לנתבעים כולל בחובו היתר לצילום המטופלים. משעה שטענה זו נדחתה, אין מקום לדון בטענות נוספות שהועלו בסיכומים ונוגעות לנושאים כגון חובת בית החולים עצמו לטפל בקבלת אישור מהמטופלים וליידעם על מטרת הביקור של הכתב והצלם במחלקה מבעוד מועד. טענות אלו אינן עומדות ביסוד ההודעה לצד ג' ואין לאפשר לנתבעים הרחבת חזית אסורה על יסודן.

     

  29. לעניין הטענה בדבר הסכמה בהתנהגות מצד התובע, אף דין טענה זו להידחות.

    הנתבעים טוענים כי התובע ורעייתו היה מודעים "לפמליה " שנכנסה למחלקה והורכבה מהכתב, הצלם, דוד ואלה. למרות זאת, התובע ורעייתו לא הביעו התנגדות כלשהי לביצוע הצילום (סעיף 6 לתצהיר הצלם וסעיף 9 לתצהיר הכתב וראו עדות הכתב בעמ' 23 לפרוט' בש' 11-8).

    מנגד, התובע ואשתו מודים כי היו מודעים לנוכחות הכתב והצלם במחלקה אולם לטענתם כל המחלקה הביעה התנגדות קולנית להצטלם שיצרה מהומה של ממש וכי הן התובע ורעייתו והן נעמי הביעו באופן מפורש סירוב לצילום התובע (סעיפים 14-11 לתצהיר התובע וסעיפים 9-7 לתצהיר י.).

     

  30. לאור חומר הראיות אין מקום לתלות אמון רב בתיאור שניתן מטעם התובע לעניין המהומה שפרצה במקום. מדובר בתיאור מגמתי או לכל הפחות סובייקטיבי, אשר יכול ונעוץ בתפיסת המציאות של התובע ורעייתו את הסיטואציה. לטענות התובע ורעייתו בדבר המהומה שפרצה במקום אין כל תימוכין נוספים בחומר הראיות. עדותם של הנתבעים ונציגי בית החולים שוללת את הטענה בדבר היווצרותה של מהומה במקום, לרבות עדותה של נעמי שמסרה תצהיר מטעם התובע (ראו עדותה של נעמי בעמ' 18 לפרוט' בש' 20-5). ודוק, נעמי היתה הגורם היחיד מטעם בית החולים אשר נכח במחלקה לכל אורך הזמן בו שהו הנתבעים 1-2 במחלקה.

     

  31. באשר לזווית הצילום בה נתפס התובע בעדשת המצלמה, כאשר ראשו מורכן על ידו, התובע טוען בסעיף 13 לתצהירו כי שם את ידו על פניו כדי להסתירם. בתמונה עולה כי אמנם ידו של התובע מסתירה את פניו באופן חלקי, אולם ניתן לטעון כי מדובר בתנוחת ישיבתו של התובע כאשר היד תומכת בפניו השמוטות עליה ולאו דווקא בניסיון של התובע להסתיר את פניו מהצילום. לפיכך, לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה.

     

  32. על אף האמור לעיל, התובע הצליח להוכיח כי לא ניתנה מטעמו הסכמה לצילום ולא עלה בידי הנתבעים להפריך טענה זו. אין להסיק מהיעדר סירוב מפורש כי קיימת הסכמה ובוודאי שלא הסכמה מפורשת. נהפוך הוא. הצלם הודה כי צילם צילומים רחבים ("צילומי אווירה") של המחלקה מבלי לקבל הסכמה מפורשת של המטופלים וכי לא קיבל הסכמה מפורשת של התובע בשום שלב. ראו דבריו בעמ' 26 בש' 21-8 :

    "ש.מר הללי טען שראיין מספר אנשים לצורך הכתבה ושלעולם לא יראיין או יצלם מישהו שלא נתן את הסכמתו, האם היה תאום בינך לבין מר הללי בעניין הזה?

    ת. כשאנחנו עובדים בשתוף עם כתב יש שני סוגי צילום שאנחנו עושים. בעצם כאשר יוני מראיין מישהו אז אני מצלם אותו תמונה פרונטלית משעממת ובנוסף לזה צילומי אוירה של המקום. במיוחד בכתבה כזאת שבית החולים הזמין, ראיון בכתבה זה להראות תמונה עם עומס של אנשים שזו היתה המטרה צריך להמחיש עומס.

    ....

    ש. האם קיבלת אישור של התובע לצלם אותו?

    ת. לא. לא הרגשתי שאני צריך כי קיבלנו אישור לצלם במחלקה. "

     

  33. התמונה בה עסקינן הינה תמונה רחבה של המחלקה ולא תמונה אישית של התובע. התובע טען בתצהירו כי הצלם אמר מפורשות כי אינו מצלם את החולים, אלא את הים (סעיף 15 לתצהיר התובע). גם נעמי נתנה הסבר דומה (בעמ' 17 ש' 8-14):

    "הדלת שלי פתוחה אני רואה את כל החלל כל הזמן ואני רואה מה קורה. הצלם נעמד די קרוב לדלת שלי והוא עמד וכיוון את המצלמה לאזור הכורסאות. אז ניגשתי אליו שזה שני צעדים ואמרתי לו "אתה לא יכול לצלם דיברנו כבר" כשהם נכנסו אני והמפקחת דיברנו איתם קוראים לה אלה מולר, הם כבר נכנסו עם נציג בית החולים מר רטנר כבר הוסבר להם שאסור לצלם ושום פרט מזהה וצריך לשמור על פרטיות החולים וזה כלל מאד בסיסי במקום אצלנו, כשהוא נעמד ליד החדר שלי עם המצלמה אמרתי לו אתה לא יכול לצלם ואז הוא אמר לי אני לא מצלם רק מכוון..."

     

  34. עוד נטען מטעם התובע כי הצלם התחייב לכך שהפנים של מטופלים שיופיעו בתמונה יטושטשו (סעיף 15 לתצהיר התובע ועדותה של י.בעמ' 8 לפרוט' בש' 23-21). במצב דברים זה, על אף שברור כי התובע שם לב כי הצלם צילם תמונות של המחלקה, לרבות באזור בו ישב, יכול להיות שהתובע לא שם לב לכך שהוא צולם או שסבר כי גם אם פניו מופיעות בתמונה הן יטושטשו.

  35. לאור מכלול הנימוקים דלעיל, אין לקבל את טענת הנתבעים כי יש לראות בהיעדר התנגדות פעילה מצד התובע או אשתו כהסכמה ולו מכללא. עסקינן בפרסום מצב רפואי של התובע. מדובר בחשיפה של פרטים הנמצאים בליבת המושג "צנעת הפרט" אשר פורסמו באחד מן העיתונים המודפסים הנפוצים ביותר בארץ ובאתר אינטרנט חדשותי מוכר, ללא טשטוש פני התובע. אין פסול בעצם הצילום שכן אין מחלוקת כי הנתבעים קיבלו היתר להיכנס ולהכין את הכתבה, לרבות לצלם את המחלקה. עם זאת, הפסול הוא בפרסום הצילום כאשר ניתן לזהות בו פניהם של מטופלים כך שדבר מחלתם מקבל פרסום בתפוצה ארצית. לא שוכנעתי כי לא ניתן היה להשיג את מטרת הצילום והכתבה אילו היו מטושטשים פני המטופלים תוך פגיעה מידתית ומצומצמת יותר בפרטיותם.

     

  36. בנסיבות הללו, אין די בקיומה של "הנחה" בדבר הסכמה, אלא היה על הנתבעים או מי מטעמם לוודא כי קיימת הסכמה של כל מטופל המופיע בצילום כי פניו יופיעו בצמוד לכתבה. מאחר שלא נתקבלה הסכמת התובע כאמור, היה עליהם להימנע מלצלמו או לדאוג לטשטוש פניו בתמונה שפורסמה.

     

    נוכח הקביעה כי לא ניתנה הסכמת התובע לצילום ופרסום תמונתו, יש לבחון אם הנתבעים חוסים תחת ההגנות שבדין.

     

  37. בפתח הדיון יובהר כי התנהלות הנתבעים, אשר בחרו להתקדם על יסוד 'הנחות' שאינן מושכלות ואינן מבוססות בדבר הסכמת מטופלים לצילומם ולפרסום תמונתם מצביעה על חוסר תום לב בהתנהלות באופן המשמיט את החזקה הקיימת לטובתם לפי סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות, בפרט כאשר הנתבעים עצמם העידו כי הינם מנוסים וותיקים בתחומם ומכירים היטב את אופן ההתנהלות ואת החובות להם הינם כפופים, בין על פי כללי האתיקה העיתונאית ובין על פי הדין.

     

  38. לאור מסקנה זו, לא ניתן לחסות תחת ההגנות המנויות בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, אשר תנאי מקדמי לתחולתן הינו עמידה בחובת תום הלב.

     

  39. למעלה מן הדרוש אבהיר כי לא ניתן להחיל בנסיבות המקרה את ההגנות המנויות בסעיפים 18(2)(א),(ב) לחוק שהרי חזקה על הנתבעים כי ידעו היטב על אפשרות הפגיעה בפרטיות ובזכויות החולים המטופלים בעת פרסום דבר מחלתם ברבים. הראיה כי דאגו וקיבלו היתר כניסה לבית החולים לצורך הכנת הכתבה. בנוסף, לא מצאתי כי חלה על הנתבעים כל חובה מקצועית לבצע את הפגיעה. באיזון הראוי בין חופש הביטוי, ובגדרו חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, גוברת זכות הפרט להצנעת פרטים אישיים דוגמת מצב רפואי רגיש. ניתן היה לקיים את חובתם המקצועית של הנתבעים אף אילו טושטשה זהותה מטופלים בתמונה שצולמה.

     

  40. לעניין ההגנות בסעיפים 18(2)(ד),(ה) בחוק - אין חולק כי מדובר ב 'תמונת אווירה' כהגדרתה על ידי הנתבעים בעגה המקצועית. אין גם ספק כי התובע צולם במסגרתה באקראי, כמטופל אחד מני רבים על מנת להמחיש את העומס במחלקה, המהווה גולת הכותרת של הכתבה. עם זאת, לא ניתנה תשומת הלב הראויה להיעדר קיומה של הסכמה מפורשת מאת המטופל לצילומו. בהקשר זה התוצאה הסופית ומטרת התמונה בהחלט יכולות היו להתקבל אף ללא פגיעה בזכות אלמנטרית של התובע לפרטיות אגב קבלת טיפול רפואי.

     

  41. באשר להגנה הנקובה בסעיף 18(3), אמנם כאן אין דרישה לתום לב אלא כי "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין" .

    אולם, השאלה שיש לבחון לצורך קיומה של הגנת סעיף זה אינה אם יש לציבור אינטרס במידע, אלא אם יש טעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי (ראו ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה פ"ד מח (3), 808). אין די איפא, בכך שהפגיעה נגעה לעניין ציבורי, אלא צריך להיות ברור שבפגיעה עצמה היה עניין ציבורי. לאמור, העובדה שנושא הפרסום בכללותו יש בו משום עניין ציבורי, לא תביא לחלותה של ההגנה. הטוען לקיומה יצטרך לשכנע שהעניין הציבורי חייב אותו לפגוע בפרטיותו של הזולת, וכי משקלה של התועלת שצמחה מהגשמת הזכות האחת, במקרה זה חופש הביטוי והעניין הציבורי, עולה על משקל הנזק שייגרם לזכות החוקתית האחרת , במקרה זה פרטיותו של התובע (ראו זאב סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט (1983) 175,193 וכן ע"א 8954/11 בעניין פלוני פסקה 119).

    כאמור, לטעמי לא היה כל צורך נקודתי בפגיעה בפרטיותו של התובע מקום בו ניתן היה להשיג את מטרת הצילום והכתבה באמצעים שפגיעתם בפרטיות מידתית ומצומצמת יותר. לכן, ראוי היה לטשטש פנים או לחלופין לקבל הסכמה מפורשת ומראש של המטופל המופיע בתמונה וזאת עובר לצילומה ולכל הפחות עובר לפרסומה. לכן, אף הגנה זו אינה עומדת לנתבעים בנסיבות המקרה.

     

     

     

    ייחוס האחריות לנתבעים השונים

  42. התמונה צולמה במהלך ביקורם של הנתבעים 2-1 במחלקה. הפרסום אשר פגע בפרטיותו של התובע הינו התמונה אשר צורפה לכתבה ולא הכתבה עצמה.

     

  43. לעניין צילום התמונה הוכח כי הכתב לא לקח חלק בצילום התמונה, לא הוכח כי היה ליד הצלם כאשר התמונה צולמה ולא הוכח כי לקח חלק בבחירת התמונה שפורסמה או כי יש לו חלק בקבלת ההחלטה אם לטשטש תמונה כלשהי (ראו עדותו בעמ' 20 לפרוט' בש' 8-5 וכן ראו עדות הצלם בעמ' 24 לפרוט' בש' 34-30).

    אשר על כן, מאחר שלכתב אין כל אחריות לצילום או לפרסום אשר פגע בפרטיות התובע, לא ניתן לחייבו בגין פרסום זה. אם זהו דין לגבי הכתב, מקל וחומר שלא ניתן לחייב את הכתב הנוסף, שכלל לא היה נוכח במחלקה ולא הוכח כי היתה לו שליטה כלשהי על התמונה שפורסמה.

     

  44. לאור העובדה שהוכח כי התמונה צולמה מבלי שהצלם קיבל את הסכמתו של התובע לכך, ברי כי יש לייחס לצלם אחריות וחבות לצילום שבוצע על ידו.

    נתתי דעתי לטענות הצלם לפיהן אף אם צילם את התובע בניגוד להסכמה, הרי כל תפקידו התמצה בצילום עצמו, בהיותו צלם עצמאי שהעביר את עשרות התמונות שצילם למערכת העיתון, שם נעשה תהליך הסינון והבחירה של התמונות לפרסום בכתבה (ראו עדותו בעמ' 25 ש' 17-9). אין בטענות אלו כדי להסיר אחריות מהצלם.

    אף אם נקבל את טענת הצלם לפיה אינו אחראי על בחירת התמונה ופרסומה בכתבה, אזי הוכח כי הצלם לא טרח לקבל את הסכמת התובע לפרסום תמונתו והעביר אותה למערכת העיתון מבלי שציין את הדבר ומבלי שביקש לטשטש את פני המצולמים. בנסיבות אלו, יש להשית לפתחו אחריות לעובדה שהתמונה פורסמה כמות שהיא.

     

  45. בכל הנוגע לטענה בדבר אחריות מערכת העיתון בלבד לפרסום, אזי טענה זו אינה נתמכת בראיות כלשהן. הצלם אמנם העיד כי העביר עשרות תמונות למערכת (למפיקה) וכי היו אלה גורמים 'עלומים' מטעם ההוצאה לאור של העיתון אשר החליטו לפרסם את התמונה מבלי לבצע בירור כלשהו האם נגבו הסכמות של המצולמים לפרסום התמונה. הכוונה היא כמובן לעורכים ולמפיקים הקובעים את התוכן המפורסם בעיתון המודפס ובאתר האינטרנט, אלא שהכינוי "עלומים" נובע מכך שאף בעל תפקיד כזה לא הובא לצורך מתן עדות. הלכה היא שאי-הבאת עד יוצרת חזקה כי לו היה מובא אותו עד, עדותו היתה פוגעת באותו צד (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.7.08), בס' 27-26).

     

  46. לעניין אחריות הנתבעת מס' 4 (להלן – החברה), התובע טען בכתב התביעה כך – " נתבע מס' 4 (להלן: 'נתבע 4') הינו עיתון מעריב המתפרסם בכל רחבי מדינת ישראל...". הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את הזיהוי בין החברה לבין העיתון. משמה של החברה עולה כי היא מפעילת בית הדפוס בו הודפס עיתון מעריב. זוהי טענת הנתבעת, והתובע לא הראה כי החברה פועלת בכובע אחר במסגרת הפקת העיתון.

     

  47. אחריותו של מדפיס לעניין פגיעה בפרטיות מוסדרת בסעיף 31 לחוק הפרטיות:

    "31.פורסמה פגיעה בפרטיות בדפוס, למעט בעתון בעל תדירות הופעה של ארבעים ימים או פחות המוצא לאור על פי רשיון תקף, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל הפגיעה גם מחזיק בית הדפוס כמשמעותו בפקודת העתונות שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל פגיעה בפרטיות."

    סעיף זה מבוסס על הטלת האחריות על מדפיס בסעיף 12 חוק לשון הרע (ראו דברי הסבר להצעת חוק הפרטיות - ה"ח תש"ם מס' 1453 עמ' 206, 213). הוראות אלו פוטרות מאחריות מדפיס של עיתון היוצא באופן סדרתי בתדירות של 40 יום או פחות. הכוונה המפורשת לעניין זה היתה לפטור מאחריות מדפיסים של עיתונים סדרתיים. בהצעת חוק לשון הרע צוין בדברי ההסבר כי "בוטלה ההצעה להטיל על המדפיס של עתון יומי אחריות בשל לשון הרע שפורסם" (ה"ח תשכ"ג מס' 564 עמ' 286, 290). בהתחלה ניתן פטור מאחריות רק למדפיסי עיתונים יומיים אולם בחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז-1967, ס"ח תשכ"ה מס' 464 הורחב הפטור גם לגבי עיתונים בעלי תדירות פחותה (בהתאם להמלצה שניתנה ב א. ויתקון, דו"ח הועדה לבדיקת סעיפי חוק לשון הרע, 1965).

    אשר על כן, נראה כי לא ניתן לחייב את החברה בגין העוולה האמורה. מקל וחומר אין לחייבה מקום בו הוכח כי מדובר בחברה שפורקה.

     

  48. לעניין גובה הפיצוי, המגמה המנחה היא להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה ללא הפגיעה בפרטיותו. מדובר בשני פרסומים אשר כל אחד מהם יוצר עילה עצמאית.

    הקושי המובנה הקיים בהערכת אומדן לפיצוי הינו ברור. בנסיבות המקרה דנן, נתתי דעתי להיקף הפרסום, בשני מקורות תקשורת ארצית בתפוצה רחבה, לטיב החשיפה אשר הובילה להעברת מידע בדבר מצבו הבריאותי של התובע לצדדים שלישיים, לעובדה שמדובר בתובע אשר הוכיח כי הגן בקנאות על פרטיותו בהקשר של אי חשיפת דבר מחלתו. כמו כן נתתי דעתי להיקף החשיפה המצומצם שעלה בידי התובע להוכיח ולעובדה שעם קבלת פנייתו, כשלושה שבועות בלבד לאחר הפרסום (נספח ד לכתב התביעה), מיד דאגו הנתבעים להסרת הפרסום ואף הציעו לפרסם התנצלות אם כי זו לא בוצעה בשל העדר תגובה לכך מצד התובע. בנוסף, נתתי דעתי לעובדה שלא הוגשה תביעה נגד המוציא לאור וכי האחריות לביצוע הפרסום לא יכולה להיות מושתת, באופן בלעדי, לפתחו של הצלם.

     

     

    סוף דבר  

     

    1. הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 15,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.

     

    2. התביעה נגד נתבעים 2-4 נדחית ללא צו להוצאות משום העובדה שניתן ייצוג משפטי אחד לכולם ומפאת מצבו האישי של התובע.

     

    3. ההודעה לצד ג' נדחית. המודיעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד לצד ג' בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

     

    הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום. לאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

    נוכח טיבה של התביעה ומכיוון שלא מצאתי כי קיימת חשיבות לתיעוד פרטיו המזהים של התובע, אלא ההיפך מכך, אני מורה כי פרטיו האישיים של התובע (שם ומספר תעודת זהות) לא יפורסמו במסגרת פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, ל' ניסן תשע"ו, 08 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ