1. התובעת, כבת 59 הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית לטענתה, במהלך טיפול בחדר מיון במרכז הרפואי העמק. התובעת התלוננה על סחרחורות ונימול. בדיקתה הנוירולוגית היתה תקינה למעט נימול ביד שמאל, ושוחררה לאחר מספר שעות. מאוחר יותר בלילה חזרה לחדר מיון, הפעם עם תלונות שונות ואושפזה. בבדיקות מאוחרות יותר נמצא דמם פריאטלי מימין עם בצקת שאובחן כנראה כאירוע וסקולרי עם חסימה ורידית. התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2014. בתמיכה לתביעה הגישה התובעת חוות דעת אחת של נוירוכירורגית של ד"ר ליאנה בני עדני אשר קבעה לה שיעורי נכות.
2. הנתבעים הגישו שתי חוות דעת: האחת בתחום הנוירולוגיה, תחילה של פרופ' אלדד מלמד ז"ל, כשמאוחר יותר, לאחר פטירתו הוחלפה בחוות דעתה של פרופ' בלה גרוס. והשנייה, ביום 20.09.2015 של ד"ר ריאד מג'אדלה בתחום הרפואה הדחופה.
3. או אז בקשה התובעת להגיש חוות דעת רפואית מטעמו בנושא הרפואה הדחופה כשהנתבעים התנגדו לכך. ביום 21.6.16 הגישה התובעת בקשה לבית המשפט למינוי מומחה בתחום הרפואה הדחופה מטעם בית המשפט לפי תקנות 127 ו-130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . בבקשתה ציינה כי פנתה ל-5 רופאים מומחים בתחום זה, אך נתקלה בדלתיים סגורות. ניתנה הזדמנות לתובעת לצרף תצהיר התומך בטענתה. התצהיר שצורף ציין באופן כללי כי לאחר מינוי פרופ' רכס (מומחה נוירולוג מטעם בית המשפט) ניסתה התובעת לאתר רופא שיתן חוות דעת בתחום הרפואה הדחופה אך לא מצאה מי שיסכים. לא פורטו שמות או נושאי תפקידים אליהם פנו. וזה נוסח הסעיף הרלוונטי בתצהיר –
4. המשיבים התנגדו לבקשה מהטעמים הבאים: התצהיר שצורף באיחור לבקשה אינו מפרט את הטעמים המיוחדים למתן פטור מהגשת חוות דעת רפואית כנדרש בתקנות. התצהיר גם אינו מגובה באסמכתאות לנאמר בו. הבקשה הוגשה בשלב מאוחר, כאשר היה על התובעת להגיש את חוות הדעת יחד עם תביעתה, ולכל המאוחר כאשר נוכחה לדעת שהוגשה חוות דעת מומחה בתחום הרפואה הדחופה על ידי הנתבעים. עוד נטען כי אין לקבל את הבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט תחת הגשת חוות דעת מטעמה, בבחינת "קיצור דרך".
5. דיון והכרעה
5.1 אני חוזרת על המסגרת הנורמטיבית, כפי שהובאה בהחלטתי מיום 12.9.16, גם שם בקשה התובעת מינוי מטעם בית המשפט ללא חוות דעת מטעמה, ושם בתחום הפסיכיאטרי. בקשתה שם נדחתה.
5.2 הגשת כתב תביעה בגדרה טוען תובע ענין שברפואה, צריכה להסתמך על חוות דעת רפואית המצורפת לכתב התביעה. ראו רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ. שמחה משטה (3.2.13) , פסקה 7 –
"כאשר מדובר בתביעה שבגדרה טוען התובע בעניין שברפואה, עליו לצרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית להוכחת אותו עניין. חוות הדעת נחשבת כחלק מכתב הטענות, וטענה שלא כלולה בה לא תוכל להטען ואין התובע רשאי להביא לגביה ראיות, גם לא באמצעות הפניית שאלות למומחים במהלך חקירתם בבית המשפט "...
5.3 התובע לא צרף חוות דעת בתחום הרפואה הדחופה לתביעתו, על אף שטענותיו מתמקדות באופן התנהלות הצוות הרפואי בחדר המיון. הנתבעים מצאו לנכון להגיש חוות דעת כזו מטעמם.
5.4 תקנה 127 נותנת לבית המשפט שיקול דעת, לפטור את בעל הדין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו:
"רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו."
5.5 על מנת שבית משפט יפתור תובע מהגשת חוות דעת רפואית בתביעה לנזק כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת, דרושות נסיבות מיוחדות ומשכנעות במיוחד. ראשית, המתווה החוקי דורש צירוף חוות דעת, זאת בשונה מתביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 שם סמכות המינוי של מומחה רפואי ניתנת מלכתחילה לבית המשפט. שנית, אי צירוף חוות הדעת על ידי התובע והשלמתה ביוזמת בית המשפט יכולה להיראות כמתן סיוע לתובע מצד בית המשפט. וראו את האמור בע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל (08.05.2012):
"אי צירוף חוות דעת על-ידי התובע והשלמת החסר על-ידי בית המשפט עלולים להיראות כמתן סיוע לתובע מצד בית המשפט. יש לזכור כי הוראות אלו מהוות חריג לשיטה האדברסרית הנוהגת במשפטנו, לפיה על בעל דין להביא את ראיותיו לשם ביסוס תביעתו או הגנתו: "בשיטת משפטנו האדברסרית בה נושא כל אחד מבעלי הדין בנטל ההוכחה לצדקת טענותיו, חוות דעת של מומחה המוגשת מטעמו מהווה חלק מראיותיו של אותו הצד" (בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 2.10.2008), פסקה 4 לחוות דעתו של השופט י' אלון). זאת, מתוך תפישה כי "מתן ריבונות לצדדים בהבאת ראיות תורמת, ככלל, בדרך הטובה ביותר, לגילוי האמת" (ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.3.09), חוות דעתו של השופט (כתארו אז) א' ריבלין). בעניין הנ"ל אף עמד השופט א' ריבלין על הבעייתיות הנלווית בכל מקרה למינוי מומחה מטעם בית משפט, משום שמהלך זה עשוי " ... ליצור נטיה מוגזמת להסתמכות על אותו מומחה ולהביא את הצדדים ובית-המשפט לכלל התנערות ממקדמי הזהירות שיש לנקוט בהם כלפי כל עדות, ועדות המומחה בכלל זה". אם כך הדבר שעה ששני הצדדים מגישים חוות דעת מטעמם, ובית המשפט מוצא לנכון למנות מומחה נוסף מטעמו, קל וחומר שמדובר בחריג שבחריגים כשהתובע כלל אינו מציג חוות דעת של מומחה מטעמו. לפיכך, השימוש באפיק דיוני זה צריך להיות החריג, שייעשה בו שימוש רק כאשר קיימים טעמים מיוחדים ומספקים לסטייה מהכלל האדברסרי הנוהג". (ההדגשה איננה במקור).
5.6 יש לכן לבחון אם קיימות במקרה זה נסיבות משכנעות במיוחד המצדיקות מינוי מומחה בתחום הרפואה הדחופה על ידי בית המשפט, מבלי שהתובעת המציאה חוות דעת כזו מטעמה. שקילת הנסיבות אמורה להיעשות בכל מקרה לגופו. (ראו רשימה לא סגורה של שיקולים שהציב כב' השופט עמית בבר"ע (חי') 1775/07 ענבל נ' דאנס בר (6.7.2007)).
5.7 לא השתכנעתי בנסיבותיו של מקרה זה כי יש מקום למנות בשלב זה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הדחופה. לתובעת ניתנה הזדמנות מפורשת לתמוך את בקשתה בתצהיר, על מנת שתבהיר מדוע עד כה, כשנתיים מיום הגשת התביעה לא צירפה חוות דעת כזו. אלא שלבד מטענה כללית וסתמית, לא פרט התצהיר מאום. לא ניתן לדעת למי פנתה התובעת לצורך קבלת חוות דעת, מה מספר הרופאים אליהם פנתה , מתי פנתה, ומהי סיבת הסירוב, אם היה סירוב. בתגובה לתגובת הנתבעים ציין ב"כ התובעת ללא תצהיר תומך כי היתה פניה לד"ר קראווני עובד משרד הבריאות, ואכן אין להתפלא על כך שהוא מנוע מליתן חוות דעת בהתייחס להתנהלות רופאים בבית חולים ממשלתי. אך מעבר לשם אחד, לא צויין כל שם אחר, וגם זאת ללא תמיכת תצהיר.
טענה סתמית מסוג זה בתחום התביעות של רשלנות רפואית יכולה להטען בעקרון בכל תיק ותיק, ואין בה כדי לאיין את החובה המוסדרת בחוק להמציא חוות דעת מטעם התביעה. בין כותלי בית המשפט נשמעים תיקים רבים של רשלנות רפואית, ובכל התיקים מוגשות חוות דעת רופאים התומכים בטענות, בין אם נמצאו צודקות ובין אם לא, גם כשמדובר בהתנהלות של בית חולים ממשלתי.
