ד"ג נ' נמל אשדוד בע"מ ואח'

התובע, יליד 1985, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת עבודה, ביום 17.3.2014, כנגד מעבידתו, הנתבעת 1 והמבטחת שלה בחבות מעבידים, הנתבעת 2.

אף שהדיון היה קבוע לישיבת קדם משפט, ביקשו הצדדים במשותף לקבל את הצעת הפשרה בכתב, תחת קיומו של דיון.

ביום 30.12.15 הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמה דיונית להגשת תחשיבי נזק על יסוד נכות רפואית בשיעור של 11.65%.

ממסמכי המוסד לביטוח לאומי עולה, מדובר בנכות בשיעור של 7% בגין קשיון נוח של אצבע שניה ביד ימין, ונכות בשיעור של 5% בגין הצלקת.

עיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת ובתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, והבאתי בחשבון, בין מכלול השיקולים, גם את השיקולים הבאים: באשר לחבות – התובע טען כי הנזק נגרם כתוצאה מזכוכית סדוקה ולא מחוסמת, ולכן חלה אחריות על הנתבעת 1, מעבידתו, שלא ספקה לו תנאי עבודה בטוחים ; הנתבעת טענה כי מדובר בתאונה עצמית, בהתנהגות של התובע שיש בה חוסר זהירות משווע, כאשר פגע בידו בשמשה ביודעו כי היא סדוקה ; באשר לנזק - מדובר בנכות בשיעור של 11.65%, אם כי 5% מהנכות הם בגין צלקת, שבד"כ איננה בעלת השלכה תיפקודית ; התובע טען כי נעדר מהעבודה לשלושה חודשים. כאשר שב לעבודה, הוגבל מעבודה במאמץ לתקופה ממושכת, ובעקבות מצבו הועבר למחלקה לציוד מכני, כאשר שכרו ירד משמעותית ; הנתבעת טענה, כי עיון בתלושי השכר מלמד כי שכרו לאחר התאונה עלה והשביח (ר' למשל תלושי מאי 14, יוני 14, אוג' 14, יולי 15, דצמ' 15), כך שמדובר בנכות ללא כל השלכה תיפקודית.

באשר לחבות, למרות שהפסיקה נוטה להמעיט בהטלת אשם תורם, הרי שבנסיבות התאונה ולצרכי פשרה, נראה לי כי יש מקום לנכות כ 20% בגין סיכון שבהעדר חבות או אשם תורם.

באשר לנזק, לנוכח מכלול השיקולים, הצעת בית המשפט היא כדלקמן:

• בגין נזק שאיננו נזק ממון – 50,000 ₪.