זו תביעה כספית, שהוגשה במקור ע"ס 117,000 ₪, ובגין פיצוי נדרש עבור הפסדים שנגרמו לתובע לטענתו.
לטענת התובע פתח את ההליך המקורי בבימ"ש לתביעות קטנות, והמותב בתיק הפנה אותו לבימ"ש השלום.
לטענתו חברה קבלנית בשם "ארמונות חן קבלנות 2000" (להלן: "החברה") התקשרה בעסקת קומבינציה עם התובע ועם רוכשי זכויות נוספים, מהגב' חוה מיניסטר, בעלת המקרקעין, בקרית אונו, להקמת בניין דירות מגורים על אותם מקרקעין. במסגרת העסקה, התובע עתיד היה לקבל זכויות בעלות בשתי דירות. לטענתו, הבנק ממן את העסקה, בכפוף לשעבוד המקרקעין עד לגמר בניית הדירות ומסירתן לבעלי הקרקע. לטענתו, החברה הציעה לבעלי הקרקע לקחת הלוואה מהבנק, ושהכסף יימסר לה לתשלום מיסים שיחולו על המקרקעין, בתנאי שההלוואה תהיה בערבות הקבלן, וכי תנאי ההלוואה הם לא של משכנתא רגילה אלא תנאים מיוחדים, ללא עמלות, ללא דמי גביה וטיפול, ללא ערבים או שיעבוד אישי מטעם התובע. לטענתו לא היה יחס של לווה מלווה, מאחר שהחברה היא זו שקבעה את תנאי ההלוואה ולא התובע, וכן קבעה את תאריך פירעון ההלוואה שיהיה בתשלום אחד ליום 30.6.12.
נטען כי הובטח לו שיקבל את הדירות לקראת סוף שנת 2011, כך שיהיה לו מספיק זמן למכור את אחת הדירות ולהחזיר את ההלוואה, כאמור בתשלום אחד. נטען כי מאחר והחברה אחרה במסירת הדירות, איחור של מעל שנה, ועת הגיע זמן פרעון ההלוואה, ביקשה החברה הארכה עד ליום 30.4.13. ובהסכם נוסף מיום 1.7.12, ומשכך חויב לשלם סך של 3,357 ₪ כדמי הארכת הלוואה, כשכל ניסיונותיו והפצרותיו שאין לחייב אותו בסכום זה עלו בתוהו.
עוד טוען כי בעסקת הקומבינציה הקרקע נשארה רשומה על שם הגב' מיניסטר, וביום 17.2.13 אפשר הבנק לבעלי הקרקע לרשום את הבעלות על שמם, לכל מי שפרע את חובו לבנק.
ביום 26.2.13 נחתם הסכם בין התובע לה"ה בורקוביץ, למכירת אחת הדירות, כאשר היה קיים תנאי שישלמו מקדמה גדולה ע"מ לפרוע את החוב לבנק, וכך היה, אולם הבנק לא מסר את שטרי פדיון המשכנתא אלא רק ב 29.7.13 (במקום 20.3.13), והקרקע נרשמה ע"ש התובע רק באוקטובר 2013 במקום בסוף יוני 2013, כפי שהתחייב בהסכם עם ה"ה בורקוביץ. לטענתו בשל האיחור במסירת שטרי המשכנתא נגרם לו נזק והיה עליו לשלם לה"ה בורקוביץ סך של 4,000 ₪ לחודש ובמשך 3 חודשים בגין שכירות (סה"כ 12,000 ₪), וזאת כי ה"ה בורקוביץ התנו את מתן המקדמה הגדולה בתנאי של העברת הזכויות בטאבו. עוד טוען כי מכתבי ההחרגה שהבנק נתן, לא הספיקו כדי להעביר את הבעלות לתובע, משכך התובע טוען כי ספג הפסדים כתוצאה מרשלנות הבנק.
לטענת הבנק, במסגרת עסקת הקומבינציה פנתה החברה לבנק בבקשה לקבל אשראי והסכמת הבנק הותנתה בשעבוד המקרקעין בכללותם, לרבות שיעבוד חלקם של בעלי הזכויות במקרקעין, לרבות התובע.
ביום 10.1.09 נטל התובע הלוואה בחשבונו וחתימתו, והתחייב לפרוע אותה עד ליום 30.6.12, ולצורך הבטחת השבתה שיעבד את זכויותיו במקרקעין לטובת הבנק. נטען כי התובע לא עמד בתנאי ההלוואה ולא פרע אותה במועד שנקבע , לבקשת התובע, ועל אף שהבנק לא היה מחויב לעשות כן, קיבל ארכה לתקופה נוספת, ובגין כך חויב בעמלת דמי טיפול בסך 3,357 ₪.
נטען כי ביום 13.3.13 פרע התובע את ההלוואה וביום 20.3.13, התקבל בבנק אישור על מסירת החזקה בדירות לתובע , ומכתבי ההחרגה הוצאו עוד ביום 17.4.13.
לטענת הנתבע, טענות התובע כלפיו אינן במקומן, ונוכח מבנה העסקה, וזהות הלווה ואי מעורבות הבנק בהסכם המכר. לא הוצגה מעולם כל ראיה להתחייבות הבנק כלפי העו"ד המלווה את העסקה, בענין שטרי הפדיון, אין לבנק כל סיבה שלא למסור את שטרי פדיון המשכנתא שיצר התובע לטובתו, אילו הייתה מתקבלת בבנק דרישה לכך, ולאחר שהחוב לבנק נפרע, ככל שכוונת התובע היא לשטר פדיון בגין המשכנתא הרובצת על המקרקעין בכללותם לטובת הבנק , והרי שהבנק לא היה נותן מלכתחילה הסכמה שכזו, טרם שייפרע מלוא האשראי שהעמיד לחברה, ואשר אותו מבטיחה המשכנתא על המקרקעין. הבנק אינו עוסק ברישומי זכויות בלשכת רישום המקרקעין, ומי שאמור היה לעשות כן היא החברה או עו"ד מטעמה, ולא הבנק. הבנק יצא ידי חובתו עת הוציא לתובע מכתבי החרגה בגין הדירות שרכש. נטען כי לא התקבלה בבנק כל דרישה למסור לתובע שטר פדיון משכנתא שרבצה לטובת הבנק על זכויות התובע בדירות, לא הוצגה כל ראיה או התכתבות בעניין. נטען כי התחייבויות התובע לה"ה בורקוביץ אינן מעניינו של הבנק.
ביחס לעמלת חידוש האשראי, נטען כי התובע אישר בחתימתו על מסמכי ההלוואה החדשה כי יישא בעמלה.
דיון והכרעה
בהחלטה מיום 29.3.15, אושרה הסכמת הצדדים ולפיה יינתן פס"ד לפי החומר הקיים בתיק, וכאשר נקבעו גבולות תקרה ורצפה, ובכפוף לסיכומים קצרים שהוגשו.
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים, אני מחליט לדחות את התביעה ואלו נימוקי:
