ת"א 2484-0031 יולי 2014

בפתח פסק הדין, מבקש אני לציין בצער כי במהלך ניהולו של תיק זה הלך לעולמו עו"ד יצחק ננר, מוותיקי ובכירי לשכת עורכי הדין בישראל, שייצג אף הוא את התובעת, ולהביע תנחומיי למשפחתו. יהי זכרו ברוך.

מהות התביעה

1. פסק דין זה עניינו בתביעתה של התובעת (חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ) לפצותה בסכום של 41,815,010 ₪ (נכון ליום 28.05.96), בעקבות שינוי ייעוד של מקרקעין שהופקעו ממנה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הסכום האמור, כך נטען בכתב התביעה, הינו שוויין של זכויות המגורים והמסחר שהוקצו למינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל) עבור מקרקעין אלה, בניכוי הפיצויים שקיבלה התובעת בגין הפקעתם.

    

   רקע ותמצית ההליכים עד כה

2. בהחלטתי מיום 30.11.08 (להלן – ההחלטה הראשונה או ההחלטה) קבעתי כי הנתבעים (המינהל ושר האוצר; להלן גם - המדינה) התעשרו שלא כדין. זאת בקבלם, במסגרת תכנית 2005/6ב (להלן – תכנית האיחוד והחלוקה או התכנית), נכון למועד אישורה (28.05.96), זכויות למגורים ולמסחר בגין המקרקעין שהופקעו מהתובעת (בשנים 1959-1960) ונותרו בעיקרם בייעוד ציבורי (להלן – המקרקעין המופקעים). עוד קבעתי כי הנתבעים אינם זכאים לפטור מהשבה. את טענת הנתבעים, לפיה ההשבה איננה צודקת לנוכח הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התשס"ו-2006 – במסגרתה הוצע לקבוע הוראת מעבר של התיישנות מהותית של תביעה להשבת קרקע, אשר ממועד מתן ההודעה על ההפקעתה חלפו לפחות 25 שנים – דחיתי באותו שלב של הדיון (בהתאם להחלטה דיונית קודמת, לפיה שאלת התחולה הרטרואקטיבית לא תוכרע בשלב הראשון של הדיון). הוספתי והערתי באותה החלטה (בפסקה 29) כי הטרידה אותי השאלה מיהו הזכאי להשבה – התובעת או יתר המשתתפים בתכנית. לפיכך, הוספתי וקבעתי שם כי הצדדים יידרשו גם לשאלת מיהותו של הזכאי להשבה (ככל ששאלת הרטרואקטיביות תוכרע לטובת התובעת).

    

3. על ההחלטה הראשונה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור (רע"א 798/09). בית המשפט העליון (כב' הנשיאה ד ביניש, כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור וכב' השופטת ע' ארבל) החליט, ביום 12.09.11, כי נוכח השינוי שחל בינתיים במצב המשפטי עם חקיקת סעיף 27 לחוק לתיקון לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן – סעיף 27 או התיקון), אין טעם בבירור הבקשה. לאור זאת, הוחזר התיק לבית משפט זה לשם דיון בשאלת קיומה של עילת תביעה לתובעת, נוכח הוראת המעבר שבסעיף 27 והפרשנות שניתנה לה בפסיקת בית המשפט העליון. נקבע כי טענות הצדדים (לרבות בשאלת חוקתיות הוראת המעבר הקבועה בסעיף 27) שמורות להם.

    

4. בעקבות החלטה זו, איפשרתי לצדדים להגיש לי טיעון משלים בכתב בשאלת קיומה של עילת התביעה לתובעת, נוכח הוראת המעבר שבסעיף 27, כמצוות בית המשפט העליון. בהחלטתי מיום 25.06.12 (להלן – ההחלטה השנייה), אימצתי את עמדת התובעת לפיה העילה של עשיית עושר בגין קבלת אחוזי בניה שלא כדין על בסיס מקרקעין מופקעים, שייעודם ציבורי, היא עילה עצמאית ונפרדת מעילת ההפקעה עצמה. משכך, ומשקבעתי בהחלטה הראשונה כי הנתבעים התעשרו שלא כדין, הגעתי לכלל מסקנה כי הוראת המעבר שבסעיף 27 בתיקון, הקובעת התיישנות מהותית של תביעה להשבת קרקע שהופקעה, אינה חלה על המקרה דנן (כך שאין בה כדי למנוע את המשך בירור תביעתה של התובעת).

    

5. אף על ההחלטה השנייה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור, אך גם זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט נ' סולברג), משלא נמצא טעם המצדיק חריגה מהכלל לפיו השגות על החלטות ביניים ישמעו בעת הערעור על פסק הדין. השופט סולברג הזכיר בהחלטתו כי השאלה בדבר זהות הזכאים להשבה – התובעת או יתר המשתתפים בתכנית – טרם הוכרעה על ידי, ולכן אין הצדקה לכך שערכאת הערעור תעסוק כבר עתה בסוגיה שאפשר ותתייתר (רע"א 6723/12 מינהל מקרקעי ישראל נ' חברת הכשרת הישוב (13.11.12)).