ת"א 24765-02-13 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' גרינטק מדיה שיווק (2003) בע"מ

תביעה שטרית, הנסבה על שיקים שמשכה התובעת לפקודת אחר והוסבו לתובע.

רקע ועיקרי טענות הצדדים

1.הנתבעת משכה 16 שיקים לפקודת ספייס פתרונות מחשוב בע"מ (להלן: ספייס), שמועדי הפרעון של רובם בין מאי 2012 לספטמבר 2012, ושיק נוסף – לדצמבר 2012. סכום כל אחד מהם נע בין כ-9,000 ₪ ועד לכ-25,000 ₪, וסכומם הכולל הוא 233,349 ₪ (קרן). סחרות השיק לא הוגבלה. הנתבעת אינה מציינת מתי משכה את השיקים.

2.מתוך השיקים, הומחו חמישה לחברה אחרת, הקשורה כפי הנראה בספייס, והיא מחשבים פלוס פתרונות מחשוב בע"מ (להלן: מחשבים פלוס). הן ספייס הן מחשבים פלוס ניהלו חשבון אצל התובע. כל 16 השיקים הופקדו בבנק כשיקים דחויים לביטחון, וזאת בחודשים נובמבר 2011 – אפריל 2012, כך מן האמור בתצהיר מטעם הבנק (סעיף 8 לתצהיר, נספחים 5א-ז). ברם כל השיקים בוטלו בידי הנתבעת, לטענתה, במאי 2012, ערב מועד פרעונו של השיק הראשון (יום 10.5.12), ובהתאם חוללו. הבנק הגיש אפוא את השיקים לביצוע. ספייס ומחשבים פלוס, כמעט למותר לציין, אין בנמצא עוד.

3.הנתבעת הגישה התנגדות, וניתנה לה הרשות להתגונן בהסכמה. הצדדים הגישו תצהיריהם, שנעמוד על עיקריהם. לשיטת הנתבעת, שנתמכה בתצהירו של מנהלה מר אבי גרינברג, היו לה קשרי מסחר ענפים ותקינים בינה לבין ספייס משך שנים, תוך שהן קונות סחורות זו מזו. כן התקשרו בהסכם לפיתוח מיזם מוזיקה, שהסכם לאקוני בעניינו הוצג. אחרונה, שכרה הנתבעת מספייס משנת 2008 חנות בשכירות משנה תמורת 17,000 ₪ בתוספת מע"מ לחודש, ואף בעניין זה הוצג הסכם לאקוני. לשיטת הנתבעת אמורה הייתה ספייס להעביר את התשלומים למשכיר הראשי. ברם הסחורה בקשר עם מיזם המוזיקה לא סופקה, כעולה ממכתב נטול תאריך שהציגה (נספח ד' לתצהיר מר גרינברג), ובחודש מאי 2012 ברח בעלי ספייס מישראל, שאז גילתה הנתבעת כי ספייס לא שילמה למשכיר, ובהתאם ביטלה את כל השיקים, ושילמה ישירות למשכיר סכום של 98,414 ₪ (המקבילים לשבעה מתוך 16 השיקים שמסרה לספייס), מכח פסק דין בתביעה שהגיש המשכיר. לגבי שיק נוסף נטען כי נפרע בשיק אחר, ולגבי יתרת השיקים נטען כי לא נתקבלה תמורה. הנתבעת טענה אפוא לכשלון תמורה. כן טענה להיעדר אחיזה כשורה של הבנק, כאשר זאת טענה גם נוכח פגם נטען בחתימות הסיחור, טענה שלא בוססה ונזנחה בסיכומים.

הבנק מצדו טען, בתצהירו של מר רונן נהור, מנהל המחלקה השקלית בסניף שבו נוהל חשבונן של ספייס ומחשבים פלוס, כי המדובר בהפקדה רגילה של שיקים מעותדים לביטחון. מועד הסיחור, במהלך שמונה החודשים שקדמו למועד פרעונו של השיק הראשון ולקריסת שתי החברות תוך ביטול השיקים. חשבונות ספייס ומחשבים פלוס היו ונותרו ביתרות חובה, נטען. כן הוסכם כי לבנק תהא זכות עכבון ושעבוד על השיקים, ושני נתונים אלה מובילים לשיטת הבנק להיותו אוחז כשורה. לבנק, נטען, לא היתה כל ידיעה על הפרה צפויה של ההתחייבויות העתידיות של ספייס.

4.משלא הגיעו הצדדים לעמק השווה, נחקרו המצהירים נגדית והצדדים סיכמו. טענות הנתבעת, בתמצית: כי עסקת היסוד קרסה, ולא נתקבלה תמורה כנגד השיקים. הבנק, נטען, קיבל את השיקים לידיו תוך שהוא יודע על מצבה הקשה של ספייס, וידע או שצריך היה לדעת על כשלון התמורה. כן נטען כי הבנק כלל לא העמיד לספייס אשראי כנגד השיקים. התובע מנגד גורס כי לא נמצא דבר הסותר את אחיזתו כשורה, וממילא לא הוכח כי עסקת היסוד נכשלה. ארחיב בדיון בטענות המחייבות הרחבה.

דיון

5.דין התביעה להתקבל. בתמצית: הנתבעת, בבירור, לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את הגנתה (והנטל עליה, כמובן, נוכח היות התביעה שטרית), וכל פועלה היה לדחיית הקץ. התובע אוחז כשורה (ראו פסקה 6 ואילך), ולחלופין "אוחז גויסקי" (ראו פסקה 11 ואילך), ומכאן שטענות באשר לעסקת היסוד אינן רלבנטיות. למען שלמות התמונה, אף שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד, הרי שככל שהיה נמצא כי הבנק אוחז רגיל, הייתה עומדת לו הזכות להחיב את הנתבעת ביחס לעיקר החוב (אך לא כולו), משלא הוכחה קריסתה של עסקת היסוד אלא באופן חלקי (ראו: פסקה 12 ואילך). אבאר את הדברים.