פלוני נ' י.ר.מ שלמה ובניו בע"מ

לפני תביעת התובע, יליד 29/3/1993, לחייב את הנתבעת בגין נזק גוף שנגרם לו בעת אירוע התאונה ביום 27/1/14 כפי שיפורט להלן.

על פי עובדות כתב התביעה, הנתבעת, בשמה המסחרי "אולמי "נסיה", העסיקה את התובע כמלצר ביום התאונה, ובמהלך שגרת עבודתו, בזמן שיצא התובע לעשן בחלק האחורי של האולם, שם מונחות שקיות ניילון גדולות מלאות בבקבוקי זכוכית ריקים- במערום אחת על השנייה, נפגע מזכוכית שבורה שהייתה בולטת מאחת השקיות וגרמה לחתכים בפניו של התובע.

התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר רגב דן, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית אשר קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה של 10% לפי סעיף 75 (2)(ב) בגין צלקות שקועות ומכוערות בפניו.

הנתבעת אימצה את חוות הדעת מטעם התובע ללא צורך בהגשת חוות דעת מטעמה.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד דותן אסור, מנהל האירוע ביום התאונה.

הצדדים חלוקים הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק ובהתאם הוגשו סיכומיהם.

שאלת האחריות

נסיבות האירוע

הנתבעת טוענת כי התובע מסר שלל גרסאות לקרות האירוע ועל כן מדובר בשינוי חזית ובעדות כבושה וכשלא ידע להשיב על השאלות השיב כי "אינו זוכר" בהינתן כי חלפו כשבע שנים מיום האירוע ועל כן לטעמה יש לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

בכתב התביעה נסיבות האירוע תוארו כך : "...במהלך שגרת עבודתו, שעה שהתובע יצא לעשן מן הדלת האחורית של האולם, שם הונחו שקיות מלאות בבקבוקי זכוכית ריקים אחת על השנייה, תוך כדי מעבר לידן, אחת מן הזכוכיות הייתה בולטת מן השקית וגרמה לחתכים בפניו של התובע".

בתצהיר עדותו הראשית, חזר התובע על התיאור בכתב התביעה.

בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא יצא לעשן בחצר אשר היה חשוך, נחתך בפניו והלך לדותן, לו הראה את הפגיעה בפניו שדיממו. בהמשך, תאר את שקיות הבקבוקים והעיד כי היו שקיות רבות "שקיות שעורמים אחת על השנייה בפלייה ולא על הרצפה. הם יושבים בתוך דולב אבטיחים. והיו עורמים אחד על השני, שקית מעל שקית. השקיות זרוקות על המיכל, זה מה שהיה. זה כמו ארגז גדול וזה מונח בפנים."(עמ' 11 ש' 1)

בהמשך הבהיר התובע כי השקיות נערמות לגובה של 1.80 מ' . וכשנשאל האם עמד או ישב, האם עישן או היה בדרכו לעשן השיב: "אני חוזר ואומר יצאתי מהדלת הצדדית של האולם, לכיוון המטבח, זה המעבר, בשלב הזה הדלקתי סיגריה, אם עמדתי או ישבתי אני לא זוכר, זה היה לפני 7 שנים. אני זוכר שהייתי שם, הייתי באזור הזה ועישנתי ונחתכתי בפנים כתוצאה מחושך, זה תוך כדי לחץ עבודה, לא ראיתי רק אחרי שנפצעתי הבחנתי שזה היה ממש קרוב לידי. לשאלת ביהמ"ש: אני מעשן ביד ימין. החזקתי סיגריה ותוך כדי הליכה הייתי באזור הזה, באתי לעבור ואחת השקיות שרטה לי את הפרצוף. אני זוכר שיצאתי לעשן" (עמ' 12 ש' 16) . ובהמשך העיד כי השקיות בולטות שמאלה וימינה וכשהוא רצה לעבור, הזיז את פניו ותוך כדי נחתך. "עמדתי בסמוך לשקיות. עמדתי לידם. המקום מאוד חשוך, הפרוז'קטור לא היה עובד, סיימתי לעשן, חזרתי לעבודה תוך כדי תנועה שבאתי לזוז תוך שהפניתי את ראשי וגופי ותוך כדי תנועה נפגעתי מהזכוכית שבלטה." (עמ' 14 ש' 1)

העד מטעם הנתבעת, דותן עסור, מנהל האירועים במועד האירוע, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי בהתאם לשיטת העבודה, במהלך אירוע מפנים את בקבוקי השתייה לשקיות אשר נקשרות ומרוכזות בחצר האחורית, כשהן מוערמות ומוצמדות לפינה, וכל מי שעובר יכול לראותן בקלות והן אינן מפריעות למעבר. כן הצהיר כי השקיות נערמות למערום של 2-3 שקיות ולא לגובה רב ועל כן לא ברור כיצד נחתך התובע. העד אישר בתצהירו, כי העובדים עוברים לחצר האחורית וביחס לתובע הצהיר כי בשלב מסוים נכנס התובע ואמר שנחתך והיה לו חתך קטן, עליו שם פלסטר והמשיך בעבודתו.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי מנהל התפעול בזמן האירוע היה מר רגב רצון שהיה אחראי על המנקים שהיו מכניסים את הבקבוקים לשקיות וגם הוא, בהינתן כי ביצע מספר תפקידים בחברה, יכול להעיד לעניין כמות הבקבוקים והשקיות.

העד אישר בחקירתו כי יש כ-22 שקיות במשמרת ולכל היותר יהיה מערום של 3 שקיות על הרצפה, כפי שצולם בתמונה הראשונה בתצהיר עדותו. בהמשך עומת העד עם תשובות לשאלון, שאלה 18 ונשאל :"מקריא מסעיף 18, הם מועברים לעגלות מברזל ומשם מועברים למחזורית ומאוחסנים שם. מקודם אמרת שכל הבקבוקים מונחים על הרצפה ואנו מבינים מהתצהיר בזמן אמת שהם מובלים למחזורית. לא בכדי שאלתי אם יש מחזורית והשבת שלא. אני שוב שואל וזו הזדמנות אתה רוצה לתקן. ת. בשנת 2014 לא היתה מחזורית ובשנת 2019 יש מחזורית שממוקמת על הקיר" . (עמ' 22-23). משמע דבריו אמורים לגבי תקופה מאוחרת למועד התאונה.

סבורני כי לאור העדויות שנשמעו בפני בית המשפט ניתן לקבוע במידת וודאות הנדרשת בהליך אזרחי כי אכן התובע נפגע בפניו, עת נחתך בפניו מבקבוק, שהיה בשקית שנערמה בחצר האחורי של אולם האירועים בו עבד.

בהתאם לעדויות הצדדים, הרי שאין חולק כי התובע דיווח על החתך בפניו במהלך עבודתו אצל הנתבעת, מיד עם קרות הארוע, כפי שעולה מסעיף 11 לתצהיר העד מטעם הנתבעת וכפי שעולה מסיכום פנייה ל"טרם" מיום 29/1/14 בשעה 00:16 שם צוין "בזמן שהיה בעבודה נחתך מזכוכית בפנים".

חיזוק נוסף לגרסתו של התובע מצאתי בתצהיר תשובות לשאלון, עליו השיב העד בהגינות מטעם הנתבעת בסעיף 15 "העובד פנה לדותן עם שריטה על פניו ולגרסתו היה מדובר בנזק שנגרם על ידי שבר של בקבוק".

התובע הותיר עלי בעדותו רושם אמין וגרסתו מתיישבת עם העובדה כי בזמן האירוע לא היתה במקום "מחזורית" , אלא השקיות הונחו במערום זו על גבי זו והוא אכן דיווח על האירוע בזמן אמת, אשר על כן מצאתי לקבל את גרסתו לאירוע ולקבוע כי הוא נחתך בפניו משבר של זכוכית בקבוק שהונחה בשקית בחצר האחורית של אולם האירועים.

אחריות נזיקית

אין מחלוקת ביחס לחובת הזהירות המושגית אותה חב מעביד כלפי עובדו על פי דין. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף [פורסם בנבו] (2011)).

החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345).

בהתאם לפסיקה הנוהגת, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

הנתבעת כשלה בכך שלא דאגה לסביבת עבודה בטוחה, שכן אין חולק כי בקבוקי הזכוכית נאספו לתוך שקיות ניילון והונחו במערום בחצר האחורית של האולם ולא אוחסנו בתוך מכולה המיועדת לכך. העד מטעם הנתבעת אישר כי בשנת 2014 לא היתה "מחזורית" אלא רק בשנת 2019, משמע הצבת שקיות הבקבוקים ברחבת החצר, מבלי לתחום אותם, היוותה גורם סכנה לעובדים.

כן השיב העד בתצהיר תשובות לשאלון כי לא מועברות הדרכות יומיות לעובדים ולא ניתן לדעת ספציפית אם עובר לארוע הועברה הדרכה, מכאן יש לקבוע כי הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים, לא תידרכה את העובדים על הסכנה הנשקפת בנוכחות לידי שקיות ניילון בהם זרוקים בקבוקי זכוכית משומשים בכמות משמעותית אשר עלולים להיות שבורים , לא הציבה שלט ולא אחסנה את פסולת הבקבוקים באופן שימנע מהעובדים החולפים לידם להיפצע ועל כן מצאתי כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע.

אשם תורם – הנתבעת טוענת כי יש להטיל על התובע אשם תורם מכריע, בהינתן כי ידע שיש שקיות של בקבוקים במקום בו עמד ולמרות זאת עמד ועישן שם.

ככלל, לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה, נטיית הפסיקה הינה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירת אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. לעניין זה נפסק כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 232).

עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי: "ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק... מקום שנמצא כי שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר טבניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' יאסין ואח' (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (2011). בבסיס גישה זו עומדים פערי הכוחות בין הצדדים והתפיסה כי המעסיק הוא בעל האוטונומיה והאמצעים המתאימים למניעת סיכונים בעבודה לעובדיו בעוד שיכולתו של העובד לחרוג ממסגרת העבודה שהציב לו מעסיקו הינה מוגבלת. משכך, אמת המידה לבחינה החובה המוטלת על המעסיק כלפי עובדו, איננה זהה לזו המוטלת על העובד כלפי עצמו.

בנסיבות שלפניי, מצאתי כי המקרה אינו בא בגדר המקרים שיש לקבוע אשם תורם לתובע, זאת בהינתן כי מצאתי כי הנתבעת לא אסרה על העובדים להימצא במקום בו עמד התובע ועישן. באשר לקיומה של תאורה במקום, וכפי שעולה מעדותו של עד הנתבעת הרי שהתמונות שהוצגו בתצהירו אינן מתייחסות לשנת 2014, מועד האירוע ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות כי הפרוז'קטור היה גם במועד האירוע.

שאלת הנזק

כאב וסבל 

כפי שנפסק לא אחת, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה ובפסיקה לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין נזק לא ממוני. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (ת.א. (ת"א) 2725/99 ר. ב. נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ [פורסם בנבו] (5/4/06) והפסיקה הרבה המצוטטת שם).

התובע בעניינו, נפגע בגיל צעיר בפניו, פגיעה שתלווה אותו שנים רבות לעתיד. ברי כי בעקבות הארוע סבל מאי נוחות וכאבים וכך גם לאורך הטיפול הרפואי שקיבל.

אין מחלוקת בין הצדדים על קביעת מומחה התובע, ד"ר דן רגב, כי לתובע נגרמו כתוצאה מהתאונה צלקות ארוכות ושקועות , כפי שתיאר זאת המומחה בחוות דעתו , אשר קבע כי נותרה לתובע נכות של 10%. הנתבעת כאמור לא הגישה חוות דעת מטעמה ולא חלקה על חוות דעת המומחה . אין ספק כי הימצאותה של צלקות בולטות במקום בולט לעין, פניו של התובע, מהווה פגיעה של ממש אשר יש ליתן לה את המשקל הראוי, שכן התובע ייאלץ להתמודד כל ימי חייו.

בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את מצבו של התובע אני מעריך את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בשיעור של 45,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צורפו ראיות ו/או מסמכים להוכחת מלוא הפיצוי המגיע לו אין מקום לפסוק פיצוי בסכום הנטען בסיכומיו.

בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובע פנה לקבלת טיפול רפואי בסמוך לאירוע ולא נדרש לטיפולים נוספים.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפול להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע, על דרך של אומדנה פיצוי בסך 5,000 ₪, הכוללים גם את ההוצאות בגין חוות דעת המומחה.

הפסדי שכר לעבר – נכותו של התובע נקבעה בגין צלקת בלבד. התובע עבד כמלצר באולם אירועים והשתכר כ- 4,330 ₪ לחודש. התובע הצהיר בחקירתו כי עבד במספר מקומות עבודה, כנהג וכיום הוא עובד בחברה כנהג ומשתכר כ 12,500 ₪ ברוטו. התובע, אשר היה בן 21 במועד התאונה, לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר לאחר התאונה וכי נמנע ממנו לעבוד לאחר התאונה והעובדה כי החליף מספר עבודות אין בה כדי להצביע על הפסדי שכר, אלא עובדה המאפיינת את היותו צעיר, שטרם בחר את האופק התעסוקתי שלו. אשר על כן לא מצאתי לפסוק לתובע הפסדים בגין ראש נזק זה.

הפסדי שכר לעתיד – התובע עותר לפסוק לו פיצוי בהתאם ל- 10% נכות ולגילו, סך של 282,508 ₪. מנגד טוענת הנתבעת כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדים לעתיד, זאת בהתבסס על הפסיקה אשר לא מכירה בנכות פלסטית כנכות תפקודית ובהינתן כי התובע השתלב בשוק העבודה כנהג משאית ואין בנכותו האסתטית כדי להגביל אותו בעבודתו. כן טענה הנתבעת כי התובע אינו עובד עם קהל, אינו דוגמן או שחקן, כי אז יכול והצלקת תשמש כנכות תפקודית.

כאשר מדובר בצלקות, בדרך כלל קבעה הפסיקה כי אין מקום לקבוע כי הפגיעה התפקודית זהה לנכות הרפואית, שכן צלקות בעיקרן אינן פוגעות ביכולת ההשתכרות של הניזוק.

במקרה של צלקות לקטינה בפנים בסמוך לעיניים, מצא בית המשפט לפסוק פגיעה בשכר, אולם זאת כחריג. נקבע שם כי ככלל, נכות פלסטית המוענקת לנפגע בגין צלקות, איננה נחשבת לתפקודית, במיוחד כשאין מדובר בצלקות מכאיבות או מגרדות. בעניין זה נדרש בית המשפט לפרט ולנמק, מדוע למרות שמדובר בצלקות, צפוי כי תהיה לקטינה גריעה בשכר, שכן הצלקות בהן מדובר מצויות בפניה של התובעת (ת"א (מח' תל אביב) 1781/09 א.א. נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [פורסם בנבו] (12/01/2014) ; ר' גם: ע"א 1631/04 מדינת ישראל נ' חנאן חטיב, [פורסם בנבו] (24/03/2005)).

עסקינן בתובע שהיה בן 21 בזמן האירוע וכיום הוא בן 29 ועובד מזה מספר שנים כנהג משאית ונראה כי ביסס את עתידו המקצועי כנהג.

יחד עם זאת, בהתבסס על חוות הדעת וקביעת המומחה, לפיה הצלקות עלולות להתרחב ולהפוך לשקועות ובהינתן מיקומן של הצלקות, בפניו של התובע ולא במקום אחר בגוף, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי לעתיד בסך- 45,000 ₪.

עזרה לעבר ולעתיד – נוכח פציעתו של התובע, בפניו והעדר נכות המגבילה אותו בתפקודו ובהעדר כל אסמכתא על עזרה בתשלום לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, בשל אופי פגיעתו והעובדה כי לא הוכח הצורך בעזרה.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. כאב וסבל45,000 ₪

ב. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד5,000 ₪

ג. הפסדי שכר לעתיד45,000 ₪

____________________________________

סה"כ95,000 ₪

על כן תשלם הנתבעת לתובע סך - 95,000 ₪.

לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ וכן החזר יתרת הוצאות משפט, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד ההוצאה ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ' אייר תשפ"ב, 21 מאי 2022, בהעדר הצדדים.