1.לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף.
2.המדובר בתביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת – אליה הופרשו כספי חסכונותיו הפנסיוניים. המשיב טען בכתב התביעה כי במהלך כל שנות עבודתו הפריש כספים לקרן הפנסיה המקיפה "מבטחים החדשה". לטענתו, בשנת 2007 התגלה אצלו גידול ממאיר במיתרי הקול והוא הוסר בניתוח, אך בשנת 2012 חלה התדרדרות נוספת במצבו הרפואי, אשר גרמה לפגיעה אף במצבו הנפשי, ולבסוף פוטר מעבודתו בחודש 12/2012. המשיב ציין כי בשנת 2013 הוכר ע"י המל"ל כנכה לצמיתות בשיעור 100%. המשיב פנה אל המבקשת על מנת לקבל קצבת פנסיית נכות, בהתאם לזכאותו על פי תקנון קרן הפנסיה, אולם לאחר שוועדה רפואית מטעם המבקשת בדקה את מסמכיו הרפואיים, הוחלט כי לא נותרה לו כל נכות וכי לא הייתה כל הצדקה רפואית לפיטוריו. בשלב זה הגיש המשיב את תביעתו, בגדרה עתר כי תשולם קצבה בגין נכותו בגין 10 חודשים שחלפו עד להגשת התביעה, וכן כי יוצהר כי הוא זכאי לקצבת נכות מלאה. לאחר הגשת התביעה, הגיעו הצדדים להסכם דיוני שקיבל תוקף של החלטה ביום 9.3.14 ולפיו יפנה המשיב לוועדה הרפואית העליונה שבבית לוינשטיין, על מנת שייבחן תיקו הרפואי מחדש. לאחר שנבדק, קבעה הוועדה העליונה ביום 7.4.14 את נכותו של המשיב בשיעור 100% מיום 31.12.12 ועד לסוף חודש 03/2016. לאחר קביעה זו הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה. המשיב טען בבקשה זו כי לאור ההתפתחויות יש להתיר לו את התיקון. במסגרת התיקון הוספו העובדות הרלוונטיות ותוקן סעיף הסעדים, כך שנותר על כנו הסעד ההצהרתי בלבד, ובו עותר המשיב כי יוצהר על זכאותו לקבלת קצבת נכות מלאה עקב אובדן מלא של כושר עבודה מיום 1.3.2013 ועד לגיל הפרישה- 67. בית המשפט נעתר לבקשה והתיר תיקון כתב התביעה בהחלטה מיום 23.6.14. בעקבות החלטה זו, הוגשה הבקשה שלפניי.
3.המבקשת עתרה לסילוק התביעה על הסף משני נימוקים. הראשון – היעדר סמכות עניינית, והאחר – היעדר עילה. המבקשת טוענת בבקשתה כי על פי סעיף 24(א)(3) לחוק בתי הדין לעבודה התשכ"ט-1969, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות שבין עמית בקופת גמל או מעבידו לבין קופת הגמל. המבקשת טענה כי הפסיקה פירשה את סמכות של בית הדין לעבודה כפרוסה על כל הסכסוכים בין קופת גמל לבין עמית או מעבידו שעניינם ביטחון סוציאלי, אף אם אינם נובעים מיחסי עבודה. המבקשת טענה כי הינה מנהלת קרן פנסיה, וכי זכויותיו של המשיב נובעות מתקנון קרן הפנסיה, ולכן הסכסוך מצוי בסמכותו של משנקבעה למשיב דרגת נכות, עליה אין הוא מערער, הרי שהתביעה נעדרת כל עילה. המבקש טוענת כי הוועדה העליונה קבעה כי בטרם תום התקופה תיערך למשיב בדיקה חוזרת לצורך בחינת נכותו, ועל כן אין כל בסיס לתביעה דנן, שכן אין כל היגיון לערער על החלטה שטרם באה לעולם בדבר המשך ההכרה בנכותו של המשיב. עוד טוענת המשיב כי המדובר בהחלטה רפואית באופייה, אשר עליה לא ניתן לערער בבית המשפט, אלא במקרים של פגיעה בכללי הצדק הטבעי.
4.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה נוגעת למקרים בהם מדובר בזכויות סוציאליות באופיין, ואילו כאשר מדובר בזכויות ביטוחיות-מסחריות, כבענייננו, הדומות בעיקרן לביטוח אבדן כושר עבודה – אשר אינן קשורות לתנאי עבודתו, אין לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית. באשר לעילת התביעה טוען המשיב כי קביעתה השרירותית של הוועדה באשר לתום התקופה בה תוכר נכותו הינה עילה להתערבות בית המשפט, כאשר לא ברור כיצד יש ביכולתו להאריך את תקופת ההכרה בנכותו. עוד לטענתו, אין תקנון הקרן יכול להגבילו מלהגיש תביעה לבית המשפט, בהיות תנאי זה – תנייה מקפחת בחוזה אחיד הפוגעת בזכות הגישה לערכאות. עוד בהקשר זה טוען המשיב כי במכתב שנשלח אליו ע"י המבקשת נכתב כי הינו זכאי לערער על החלטת הוועדה העליונה, וכי מירוץ ההתיישנות לא ייעצר אלא עם הגשת תביעה לבית המשפט, ומכאן מסיק המשיב כי גם אליבא דהמבקשת נתונה לו הזכות לתקוף את החלטת הוועדה העליונה בבית משפט דווקא.
5.המבקשת הגישה תשובה לתגובה בה חזרה על עמדתה ותמכה אותה בפסיקה.
דיון והכרעה
6.אדון תחילה בשאלת הסמכות העניינית.
ראשית אציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשת הינה קופת גמל – כהגדרתה בחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 – אליו מפנה סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה ועל כן, השאלה היא, האם לאור העבודה כי המבקשת היא קופת גמל, מקנה כל סכסך בינה לבין עמית לבית הדין לעבודה בהתאם להראות סעיף 24(א) (3) הקובע כי בית הדין לעבודה יהיה מוסמך לדון ב-
" תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי העניין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עבודה"
7.בפסק הדין המנחה: ע"ע (ארצי) 625/08 מירב תותי אשבל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 17.9.2009) הוזכרו שלושה מבחנים לקביעת גבול הסמכות שבין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי לעבודה; הראשון הוא מבחן האלמלא - האם אלמלא חברותו של אדם בקופת הגמל, לא היה נוצר מצב שעל-פיו נפגעת זכות שלו ועקב זאת קמה לו עילת תביעה; השני נוגע לעילת התביעה ומהות הסכסוך - האם עסקינן בתביעה לה זיקה למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי - שעל פי מהותה, לפחות מבחינה רעיונית, קשורה ליחסי עובד-ומעביד או שמא מהות עילת התביעה היא ביחסים שבין מבוטח למבטחת, על בסיס שהוא בעיקרו בסיס של קשר ביטוחי-מסחרי והשלישי נוגע לאופי ההסדר הביטוחי והזכות שנפגעה.
8.כעולה מן הבקשה ומן התגובה, עילת תביעתו של המשיב נסמכת על זכאותו לקבלת קצבת נכות על פי תקנון קרן הפנסיה אליה הופרשו כספיו של המבקש וכספי המעביד. המדובר אם כן במרכיב ה"ריסק" הביטוחי בקרן הפנסיה ולא במרכיב הבטחון הסוציאלי. השאלה הינה האם תביעה שעילתה מרכיב זה מהווה סכסוך סוציאלי במהותו או שמא – ביטוחי-מסחרי שניתן לרוכשו מחברת ביטוח רגילה ואין הוא שונה מסכסוך אשר מתגלע בין תובע לבין חברת ביטוח מכרה לו ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. לטעמי, נראה כי התביעה דנן אינה מצוייה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אף שמדובר בקרן פנסיה אליה הפרישו המעביד והעובד (הוא המשיב) כספים כחלק מיחסי העבודה ביניהם ובהתאם לחובתם על פי הדין, נראה כי מרכיב ה"ריסק" הינו מרכיב ביטוחי-מסחרי, אשר אינו נוגע למרכיב החיסכון, ואשר יחסי העבודה אינם חולשים עליו או אינם משפיעים עליו באופן מיוחד (ראו: ראו גם: רעא (חי') 30345-01-12 "מיטבית עתודות", חברה לניהול קרנות פנסיה בע"מ (כלל פנסיה וגמל בע"מ) נ' ארז חיים (09.05.2012); רעא (ת"א) 49740-07-13 הפניקס פנסיה וגמל בע"מ נ' אליעזר סלמי (1.9.2013); רעא (ת"א) 34014-12-11 כלל פנסיה וגמל בע"מ נ' סימה שמואל (4.2.2013)). בפרשת מיטבית עתודות נדרשה כב' השופטת וסרקרוג לסוגיה דומה והיא קבעה:
" מכאן, שבמקרה האחרון כאשר מדובר בפגיעה שבמהותה עילה במסגרת יחסי המבוטח והקופה בפן הביטוחי- המסחרי, אזי אין הדבר גורע מסמכותו של בית המשפט הרגיל, לדון באותה תביעה... עיקרון זה הותווה היטב בפסק דין אשבל, באופן שמחלוקת הנובעת באופן ישיר מנושא ביטוחי מובהק, שאין לו קשר מהותי ישיר ליחסי העבודה ולמשפט העבודה בביטחון הסוציאלי, אינה בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה"
9.על כן ראיתי לדחות טענת המבקשת לעניין הסמכות המקומית.