פלונית נ' אטנטי אלקטרוניק מוניטורינג בע"מ ואח'

הצד השלישי:    שמעון איתן ניהול וביצוע עבודות גמר בבנייה 
                        ע"י ב"כ עו"ד ד. גרסטנפלד ועו"ד ג. עטר (משרד נשיץ ברנדס)

פסק דין

רקע

1. התובעת, ילידת 28.7.1963, הועסקה בתפקיד של מהנדסת תוכנה אצל אטנטי אלקטרוניק מוניטורינג בע"מ, חברה לייצור אזיקים אלקטרוניים לאסירים היוצאים מהכלא (להלן – "הנתבעת").

    

2. ביום 26.12.18 בשעות אחה"צ נחבלה התובעת עת צעדה אל תוך דלת זכוכית במקום עבודתה אצל הנתבעת. כתוצאה מכך נשבר אפּהּ (להלן – "התאונה").

    

3. תביעה זו עניינה פיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שלטענתה נגרמו לה כתוצאה מהתאונה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות ובשאלת הנזק גם יחד, ולשאלות אלו אדרש בפסק דין זה להלן.

    

   עיקר טענות הצדדים

    

   טענות התובעת

    

4. לטענת התובעת, היא החלה עבודתה אצל הנתבעת ביום 9.12.18, במשרדים המצויים בקומה הראשונה בבניין משרדיה של הנתבעת, ומבלי שנערך לה סיור במשרדי הבניין. ביום התאונה נדרשה לראשונה להגיע לקומה השנייה לצורך שיחת עבודה, והיא נתקלה בדלת השקופה שבכניסה למשרד. דלת המשרד בקומה השנייה הייתה שונה מדלתות הקומה הראשונה, לא הייתה עליה מדבקת אזהרה, התובעת לא הבחינה בה ונתקלה בה. יממה לאחר התאונה הוצבה על ידי מי מטעם הנתבעת מדבקת אזהרה על הדלת.

    

5. לטענתה, הדלת ממוקמת מול חלון שתריסיו פתוחים, התובעת הגיעה ממסדרון חשוך לכיוון המשרד המואר, ובהיעדר כל סימון על הדלת - לא הייתה לה אפשרות להבחין בה. היא הלכה במהירות רגילה, בריכוז וללא שימוש במכשיר נייד, ואין להטיל עליה כל אשם תורם.

    

6. לטענת התובעת, הנתבעת היא שאחראית לתקינותו של מקום העבודה ולתחזוקתו והמקום נמצא בחזקתה ובשליטתה הבלעדית. בהקשרנו התקיימו לטענתה התנאים להיפוך נטל הראיה לפי ס' 41 לפקודת הנזיקין, ולחלופין הנתבעת היא האחראית הבלעדית לתאונה והיא התרשלה בכך שלא דאגה לתקינותה של הדלת ולתחזוקתה; לא דאגה להציב על הדלת מדבקת אזהרה על מנת להזהיר את העוברים דרכה; והתעלמה מהדלת נטולת המדבקה על אף שידעה כי מדובר במפגע מסוכן.

    

7. התובעת הוסיפה וטענה כי אין זה מקרה ראשון מסוגו של היתקלות עובדים בדלת, ולמרות זאת הנתבעת לא פעלה לתיקון המחדל.

    

8. התובעת טענה בכתב התביעה, בתחשיב הנזק ובסיכומים מטעמה, כי התאונה גרמה לפגיעה בתפקודה, בקריירה וביכולת ההשתכרות שלה, בפרט בשים לב לעיסוקה בתחום הנדסת התוכנה המתאפיין בגיל פרישה גבוה מזה המנוי בחוק. בהתאם, על הנתבעת לפצותה בגין נזקים אלו.

    

   טענות הנתבעת

    

9. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת. לטענתה, התובעת לא הוכיחה קיומו של "מפגע" כלשהו, בדלת מושא התביעה הותקנה ידית בצבע כהה שניתן היה להבחין בה בנקל ולהיווכח כי הדלת הייתה סגורה; כל הדלתות בהן עברה התובעת במהלך עבודתה ועד מועד האירוע הן מאותו סוג והיו מוכרות לתובעת וככל שהתאונה אירעה היה זה בשל אשמה התורם והמלא של התובעת.

    

10. בכתב ההגנה הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת שבה לעבודתה תוך 48 שעות; לא פנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן – "המל"ל") למיצוי זכויותיה באופן שמקנה לנתבעת זכות לניכוי רעיוני; ומכל מקום התובעת שבה לעבוד באותם תנאים ולא נגרע מאום משכרה עד היום וזה אף הושבח כך שלא נגרם לה כל נזק כתוצאה מהתאונה.

     

11. עדו טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי אין מקום להחיל בענייננו את כללי היפוך נטל הראיה שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין והנטל רובץ כולו על שכמה של התובעת.

     

12. הנתבעת גם הכחישה את הנזקים להם טענה התובעת, את גובהם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה מושא התביעה.

     

13. הנתבעת שלחה הודעה לצד שלישי כלפי מר שמעון איתן – ניהול וביצוע עבודות גמר בבנייה (להלן –"הצד השלישי") ובמסגרתה טענה כי ככל שתתקבל איזו מטענות התובעת – הנתבעת זכאית לשיפוי מהצד השלישי בגין כל סכום בו תחויב הואיל והצד השלישי הוא שהתקין בחודש 10/18 את הדלת מושא התביעה.

     

14. לטענת הנתבעת, היה על הצד השלישי לפעול בהתאם לתקן המחייב הנחת מדבקות על דלת זכוכית, והוא האחראי לאירוע התאונה מאחר שלא דאג להניח אמצעים המונעים היתקלות בדלת; לא התריע בפני שולחת ההודעה על הצורך בסימון מדבקות על דלת זכוכית; לא יידע אותה אודות התקן המחייב מדבקות כאמור ולא פעל כפי שמתקין סביר ומקצועי היה פועל בנסיבות.

     

15. שולחת ההודעה טענה גם להיפוך נטל הראיה לפי ס' 41 לפקודת הנזיקין בעניין זה, ככל שבית המשפט יחליט להפעיל סעיף זה ביחס לשולחת ההודעה.

     

    טענות הצד השלישי

     

16. בכתב ההגנה מטעמו הכחיש הצד השלישי את טענות התובעת ואת טענות שולחת ההודעה וטען כי לא הייתה לו כל שליטה על התרחשות התאונה ככל שאירעה, וכי האחריות לה מוטלת על התובעת לבדה או על אחרים.

     

17. הצד השלישי הוסיף וטען, כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 100% או בשיעור מכריע בשל התנהלותה הרשלנית שהובילה לקרות התאונה.

     

18. הצד השלישי גם הכחיש את התנאים להיפוך נטל הראיה בנסיבות, הכחיש את הנזק ואת הקשר הסיבתי העובדתי או המשפטי בין המעשים או המחדלים המיוחסים לו לבין נזקי התובעת, וטען כי מאחר שמדובר בתאונת עבודה, נזקי התובעת נבלעים בתגמולי המל"ל והוא לא חייב בפיצוי כלשהו של התובעת או בשיפוי שולחת ההודעה, ובכל מקרה יעתור לניכוי או ניכוי רעיוני של כל סכום או פיצוי שהתובעת קיבלה או תקבל מהמל"ל בגין התאונה.

     

    דיון והכרעה

     

19. השאלה הטעונה הכרעה היא האם עלה בידי התובעת להוכיח את אחריותה של הנתבעת לתאונה; ככל שכן - האם עלה בידי הנתבעת להוכיח אחריותו של הצד השלישי לנזקי התובעת וכדי איזה שיעור; ובכל מקרה האם עלה בידי התובעת להוכיח את נזקיה הקשורים לתאונה ולכמתם.

     

20. אבחן שאלות אלו כסדרן.

    סוגיית האחריות

     

    המסגרת המשפטית לדיון

     

21. התביעה דנן נשענת בעיקרה על עוולת הרשלנות שבסעיף 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). בהתאם, על מנת לעמוד בנטל השכנוע בתביעת רשלנות על התובעת להוכיח כי הנתבעת חבה כלפיה חובת זהירות, כי חובת הזהירות האמורה הופרה, וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לה.

     

22. אני סבורה כי בנסיבות שהוכחו בפניי עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת התרשלה כלפיה באופן התקנת הדלת בה נחבלה ובתחזוקתה, וכי התרשלות זו הסבה לתובעת נזקי גוף, ואנמק.

     

    אופן התרחשות התאונה והסיבה להתרחשותה

     

23. בתצהירה ציינה התובעת כי ביום 26.12.18 בשעות אחה"צ, כשבועיים לערך לאחר שהחלה עבודתה אצל הנתבעת, נחבלה במקום העבודה כשנכנסה בתוך דלת זכוכית שקופה עליה לא הוצב שום סימון לאזהרה ושברה את אפּהּ (ס' 2 לתצהירה).

     

24. אמנם, לאופן התרחשות התאונה לא היו עדים במועד התרחשותה, וכלל העדים שהובאו מטעם התובעת הגיעו למקום התאונה בסמוך לאחר מכן. למרות זאת, אני מוצאת לנכון לקבל את גרסת התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה לפי הוראות ס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 וזאת בהתחשב במהימנות עדותה של התובעת לעניין זה, כמו גם בתמיכה ובחיזוק החיצוניים ששאבה גרסתה מעדויותיהם של שאר העדים.

     

25. כך למשל, עדותו של מר יהודה הרמן מטעם התובעת, מתיישבת עם אירוע חבלתי פתאומי שעורר מהומה במשרד, באופן שתומך בגרסת התובעת. בתצהירו ציין כי במועד האירוע עבד בקומה השנייה, ובלשונו: "לפתע שמעתי קול של מהומה מכיוון דלת הכניסה ומהר ניגשתי לדלת הכניסה על מנת לבדוק מה אירע. הבחנתי בתובעת שעמדה שם וסבלה מכאבים חזקים באפה ומדימום שירד מאפה כתוצאה מחבלה שקיבלה מדלת הזכוכית השקופה במשרד..." (ס' 4-3 לתצהירו, ההדגשות שלי – מר"א). בעדותו לפניי מסר מר הרמן דברים דומים (עמ' 97 שורות 35-34; עמ' 98 שורות 2-1 לפרוטוקול).

     

26. גם עדותו של מר ברק יעקב מטעם התובעת, שעבד אף הוא בקומה השנייה אצל הנתבעת, מחזקת את טענת התובעת בכל הנוגע לאירוע חבלתי פתאומי. מר יעקב טען בתצהירו כי לפתע הוא ועוד קולגות שמעו רעש גדול מאוד שבקע מכיוון דלת הכניסה, מיד רץ לבדוק מה קרה והבחין בתובעת שעמדה פצועה עם דימום מסיבי וחזק מהאף (ס' 4-3 לתצהירו). בעדותו לפניי מסר מר יעקב דברים דומים (עמ' 104 שורות 19 לפרוטוקול).

     

27. אשר על כן, אני קובעת כי עלה בידי התובעת להוכיח אירוע תאונה חבלתי, וכי ביום 26.12.18, ואני מקבלת את גרסתה לפיה עת צעדה במסדרון הקומה השנייה במשרדי הנתבעת נתקלה בדלת הזכוכית השקופה של הכניסה למשרד, ונחבלה באפּהּ.

     

28. אעיר כבר עתה כי לטעמי לא התקיימו בענייננו הכללים להיפוך נטל הראיה הקבועים בס' 41 לפקודת הנזיקין. על פי סעיף זה: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

     

29. ס' 41 לפקודת הנזיקין קובע שלושה תנאים מצטברים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו": האחד - כי לתובעת לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת; והשלישי – כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה. רק אם יוכח על-ידי התובעת כי מתקיימים כל שלושת התנאים במצטבר, יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת, כי אין לייחס את קרות הנזק לרשלנות מצדה (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001), תא"מ 43114-07-13כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (02.03.2015); וכיו"ב).

     

30. בענייננו, הגם שהדלת בה נתקלה התובעת הייתה בשליטה המוחלטת של הנתבעת והתקיים התנאי השני לתחולת כלל הדבר מדבר בעדו, לא התקיימו התנאים האחרים לתחולת כלל זה: אין עסקינן בנסיבות של עמימות ראייתית שכן אופן התרחשות התאונה ברור, וגם לא ניתן לקבוע באופן נחרץ שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה. לכן, נטל השכנוע להוכחת התרשלותה של הנתבעת, הנזק והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק מוטל מראשית ההליך ועד סיומו על התובעת.

     

    האם הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת והאם חובה זו הופרה בענייננו? 

     

31. בחינת קיומה של חובת זהירות נסמכת על מבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים: ההיבט העקרוני שמתייחס לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית, וההיבט הפרטני, שמתייחס לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ולנסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ר' ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 ((1982), להלן – "עניין ועקנין").

     

32. קיומה של חובת זהירות מושגית נבחן על פי מבחן הצפיות כאשר המבחן הינו, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי מקום בו ניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות משפטית, אשר שוללים חובה זו.

     

33. במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית, עליו לאזן בין האינטרסים השונים, ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מחד גיסא והצורך להגן על הרכוש והגוף מאידך גיסא. כמו כן ראוי אף להתחשב בסוג הנזק, בדרכי התרחשותו, ובהשפעת ההכרעה על דרכי ההתנהגות האנושית בעתיד. יתרה מכך, יש לשקול את המעמסה הכספית, שתוטל על סוג מזיקים מסוים או על ניזוקים מסוימים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות.

     

34. דומני כי אין ולא יכול להיות כל ספק בכך שהנתבעת, כמעסיקה המחזיקה משרדים במספר קומות בבניין משרדים, חבה חובת זהירות מושגית כלפי העובדים שלה (אך לא רק – גם כלפי המבקרים במשרדיה), ועליה לדאוג ולוודא שמתקני המשרדים יהיו בטיחותיים ויאפשרו סביבת עבודה ושהייה נטולת מפגעים וסיכונים מיותרים לעובדים (וכאמור – גם למבקרים).

     

35. דברים אלו נכונים בכלל, אך גם באופן קונקרטי בכל הנוגע לדלתות ולמחיצות זכוכית המותקנות במשרדים (השוו בהקשר זה למשל לת"א 11083-12-09 פלוני נ' עמל 1 - בית הספר המקיף העירוני (13.04.2015); לת"א 20452-03-15 פלוני נ' תל אביב 17 בע"מ (08.05.2020); ת"א 23214/05 גורן נ' ר.לוי את לוי בע"מ (12.08.2008); וכיו"ב).

     

36. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית המבחן הוא, כאמור, מבחן הצפיות של אדם סביר. היינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

     

37. הלכה ידועה היא כי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים. ואולם, לא בגין כל סיכון תוטל חובת זהירות קונקרטית. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה עניין ועקנין לעיל).

     

38. בענייננו טענה הנתבעת בסיכומיה כי התובעת לא הפנתה למקור חוקי המחייב התקנת מדבקות על דלתות זכוכית. לטענתה, עת הייתה מותקנת על הדלת עצמה ידית בולטת ורחבה בצבע כסף, עת היה מותקן קודן על הקיר בסמיכות לדלת ומקום שדובר במסדרון מואר – לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית שכן הנתבעת לא יכולה הייתה לצפות את האירוע ואת התעלמותה של התובעת מכל הסימנים המעידים על קיומה של דלת.

     

39. התובעת מצידה ציינה בסיכומי התשובה כי אין הכרח להפנות לתקן כדי לקבוע שמחזיקה במקרקעין הפרה חובת זהירות כלפי מוזמן ומכל מקום הפנתה לתקנה 8.06 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל – 1970 (להלן – "תקנות התכנון והבניה") המחייבת סימון סימני אזהרה בדלתות מחיצות וקירות שקופים בחלקי בניין המשמשים את הציבור.

     

40. אני סבורה כי בנסיבות דנן חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית לסמן את דלת הזכוכית בסימון כלשהו נוסף על ידית הדלת ועל הקודן המצוי על הקיר שמימין לה. מבלי להידרש לשאלה האם תקנה 8.06 לתקנות התכנון והבניה חלה על דלת הזכוכית מושא ענייננו, דומני כי ההיגיון הבריא והשכל הישר מחייבים סימון של דלת זכוכית המצויה במקום בו עוברים אנשים.

     

41. דברים אלו נכונים באופן כללי, אך נכונים ביתר שאת בנסיבות המקרה דנן, משהוכח לטעמי כי מיקומה של דלת הזכוכית מצוי בגומחה פחות מוארת היוצאת ממסדרון מואר ומצויה מול חלון משרדים המקרין אור אל עבר הדלת. דברים אלו נכונים בפרט מקום שהוכח כי הדלת הספציפית שונה וייחודית משאר דלתות משרדי הנתבעת, ומשהדלת הספציפית כבר ידועה מהעבר כ"דלת מועדת" ואנמק.

     

42. התובעת ציינה בתצהירה כי עלתה במדרגות מהקומה הראשונה לשנייה, והגיעה למסדרון שדרכו מגיעים למשרד עם דלת כניסה שקופה מזכוכית. כאשר הגיעה למקום, התריסים בחלון המשרד היו פתוחים והיה מואר מאוד כך שלא הייתה לה אפשרות להבחין בדלת הזכוכית שלפניה. עוד ציינה כי לא הייתה על הדלת כל מדבקת סימון או מדבקת אזהרה ביום האירוע (ס' 9-2 לתצהירה). התובעת הסבירה ופירטה גרסה דומה גם בעדותה לפניי, ציינה כי התאונה התרחשה בשעות אחה"צ כאשר עוד היה אור (15:00, 16:00 אחה"צ – עמ' 50 שורות 33-30; עמ' 51 שורות 35-30; עמ' 52 שורות 24-1 לפרוטוקול) וכאשר הוצגה בפניה תמונת הדלת מושא התביעה ציינה כי הייתה מול החלון וכי בשום אופן לא הייתה אפשרות לדעת מה יש בצד הדלת "בגלל האור" (עמ' 13 שורות 11-5; עמ' 16 שורות 35-33; עמ' 16 שורה 1 לפרוטוקול).

     

43. התובעת הוסיפה והסבירה כי לא ראתה הדלת "בגלל שבמסדרון היה יחסית חושך מול חלון...מואר היה, בדיוק, מואר היה מול החלון, מואר היה הכניסה, זה היה מואר, ואני באתי מחושך, ואני באתי מצד של חושך, אני באתי דרך המסדרון, חצי, יצאתי ממסדרון ובאתי להיכנס לשם" (עמ' 17 שורות 24-18 לפרוטוקול).

     

44. הנתבעת אמנם הפנתה בסיכומיה לכך שעל הדלת הייתה מותקנת ידית בצבע אפור באורך 60 ס"מ בגובה 130 ס"מ מהרצפה ובמרחק של כ – 20 ס"מ משפת הזכוכית (ר' גם ס' 7-6 לתצהירו של מר שמעון איתן, הצד השלישי). עוד הפנתה הנתבעת לכך שגם היה מותקן מנגנון חשמלי על הקיר שמימין לדלת במרחק של כ – 1.5 ס"מ לפני הדלת – נתונים שלטענתה התובעת הסתירה.

     

45. הנתבעת גם הוסיפה כי טענת התובעת לכך שהמסדרון היה חשוך ומול הדלת בקע אור מהחלון, היא גרסה כבושה שלא נטענה מעולם בכתבי הטענות ומשקלה אפסי, מה גם שהגרסה עומדת בסתירה לגרסת העדה מטעם התובעת שהעידה כי המסדרון תמיד מואר, ומעבר לכך שמדובר בעדות יחידה של בעלת דין. הנתבעת אף הוסיפה כי התובעת הודתה מפורשות בעדותה שלא הסתכלה באותו רגע, וברי כי אדם סביר היה מבחין בדלת ונמנע מהיתקלות בה.

     

46. טענותיה אלו של הנתבעת לא נעלמו מעיניי, ואולם גם אם בהנחה שטענות אלו נכונות, עיון בתמונה שהציגה הנתבעת עצמה בסיכומיה תומך בטענת התובעת ומחזק את המסקנה שהאור החודר למשרד מהתריסים שמול הדלת – מקשה על הבחנה בדלת עצמה, וזאת למרות הימצאותם של ידית אחיזה מימין ושל קודן על הקיר שמימין.

     

47. כמו כן, ובניגוד לטענת הנתבעת, עדותה של התובעת לעניין הקושי להבחין בדלת בשל האור הנשקף מהחלון שמולה לא נסתרה בעדותה של גב' עדני מנהלת המשרד. על אף שגב' עדני ציינה כי בקומה השנייה המעלית נמצאת באמצע המסדרון וכי המסדרון תמיד מואר (עמ' 91 לפרוטוקול), היא תיארה כי על מנת להגיע למשרד הנתבעת בקומה השנייה יש לצאת מהמעלית, לפנות שמאלה למסדרון "ואז יש לך פניה ימינה, הדלת היא בפנים, היא בתוך מעין גומחה, גומחה." (עמ' 88 שורות 9-1 לפרוטוקול). כלומר, אין כל סתירה בין דבריה של גב' עדני כי המסדרון תמיד מואר לבין הטענה שקיימת פניה מהמסדרון לדלת המשרד שנמצאת במעין גומחה ולכך שהדלת נמצאת מול חלון (כפי שרואים בתמונות).

     

48. הוכח לפניי, אם כן, כי כאשר אור חיצוני חודר בעד החלון הנמצא מול הדלת מושא התביעה – קשה מאוד להבחין בה. נתון זה יכול וצריך היה לעמוד לנגד עיני הנתבעת ומנהליה, והיה עליהם לצפות שאנשים (עובדים או מבקרים סתם) המבקשים להגיע מהמסדרון למשרד שבקומה השנייה במהלך שעות היום – לא יבחינו בדלת הזכוכית למרות הידית שעליה ולמרות הקודן שעל הקיר מימין, אלא אם יהיה על גבי הדלת סימון בולט.

     

49. העד מר הרמן שעבד אצל הנתבעת במועד הרלוונטי, ציין בתצהירו כי גם בנו התנגש באותה דלת בדיוק כאשר במועד מסוים שהגיע עמו למשרד הוא יצא לשירותים ובדרך חזרה מהשירותים נתקל באותה דלת זכוכית וקיבל מכה באפו. מר הרמן אף הגדיל והוסיף בעדותו כי: "אנחנו עברנו לקומה הזאת, אם אני לא טועה באותה תקופה כאילו, בטח אצלכם זה מצוין בצורה יותר משמעותית אבל אני זוכר שהיה שם רמת ניקיון מאוד גבוהה כשהדלת הייתה מאוד שקופה, כל פעם שהילדים שלי באו לבקר אותי במשרד וזה קרה די הרבה פעמים אז חששתי להם כי הבן שלי נתקל בדלת הזאת." (ס' 11 לתצהירו של מר הרמן ועמ' 96 שורות 21-5; עמ' 98 שורות 14-10 לפרוטוקול, ההדגשות שלי, מר"א).

     

50. גם מר נחום שמילוביץ, מנהל צוות בנתבעת עצמה, הודה בהגינותו בעדותו כי הוא עצמו נפגע בעבר מהדלת בקומה השנייה בבניין של הנתבעת כשנה וחצי לפני האירוע מושא התביעה דנן (עמ' 116 שורות 20-1 לפרוטוקול). העד גם הודה בהגינותו כי הגם שאינו איש מקצוע יש להניח כי לו הייתה מוצבת במקום דלת אטומה אנשים לא היו נפגעים (עמ' 117 שורות 5-1 לפרוטוקול).

     

51. אם לא די באמור, דומני כי משהוכח לפניי שהנתבעת עצמה היא שפעלה להדבקת מדבקה על הדלת למחרת התאונה – היא עצמה הודתה באחריותה לתקינות הדלת ולמניעת פציעה נוספת בקרב עובדיה ומבקריה. בהקשר זה, טענתה של התובעת כי יממה לאחר התאונה כבר הוצבה שם מדבקת סימון מטעם הנתבעת (ס' 10 לתצהירה) – לא רק שלא נסתרה, אלא נתמכה בעדויותיהם של מר הרמן (ס' 9 לתצהירו); של מר ברק יעקב (עמ' 105 שורות 8-1 לפרוטוקול) ושל גב' עדני, שציינה כי כבר למחרת האירוע מישהו מטעם הנתבעת הדביק עליה מדבקה זמנית "רק כדי שיראו שיש שם דלת" (עמ' 92 שורות 21-16 לפרוטוקול).

     

52. אשר על כן – בענייננו הוכחה גם חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי עובדיה וכלפי הבאים בשעריה, לסמן את הדלת השקופה בקומה השנייה ולהזהיר מפני קיומה, פן ייפצעו העובדים או המבקרים.

     

53. בענייננו כאמור, התובעת ציינה שלא היה כל סימון על דלת המשרד השקופה במועד התאונה (ס' 8 לתצהירה). טענה זו מצאה תמיכה גם בעדויותיהם של מר הרמן, של מר יעקב ושל גב' עדני, שציינו כי ביום האירוע לא הייתה כל מדבקת סימון או אזהרה על הדלת ממנה נחבלה התובעת (ס' 9 לתצהירו של מר הרמן; ס' 8-7 לתצהירו של מר יעקב וס' 6-5 לתצהירה של גב' עדני).

     

54. משהוכח אם כן שהנתבעת לא סימנה את הדלת, ממילא הוכח כי הפרה בכך את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלה כלפי עובדיה והבאים בשעריה (ובהם התובעת) והתרשלה כלפיה באופן שהוביל לחבלתה של התובעת וגרם לה לנזקי גוף.

     

    האם הצד השלישי חב חובת זהירות כלפי התובעת או הנתבעת והאם זו הופרה בעניינו?

     

55. הנתבעת ציינה בסיכומיה כי הצד השלישי התקין את הדלת מושא התביעה כחודשיים עובר לתאונה, המתקין פועל בענף מזה 25 שנים, לא מסר למי מטעם הנתבעת דבר ביחס לחובה להתקין מדבקות על הדלת ואף לא ידע לומר אם קיימת חובת התקנת מדבקות. כאשר עומת עם ההנחה שיש חובה מסר כי אין זה עניינו.

     

56. לטענת הנתבעת, אחריותו המקצועית של המתקין, בהיותו הגורם בעל הידע הרב ביותר בתחום ההתקנות והדין החל בנושא – מחייבת אותו ליידע את הנתבעת המזמינה על חובה חוקית להתקין מדבקות ככל שקיימת. לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענת הצד השלישי כי הותיר את הדלת עם סימון זמני ויש בכך עדות יחידה על כל המשתמע מכך, וככל שתוטל עליה חבות – יש לקבל ההודעה לצד שלישי במלואה שכן הוכח כי המתקין סטה מסטנדרט ההתנהגות הסביר בו מחויב בעל המקצוע – אם במסירת מידע רלוונטי ואם בביצוע פעולה אקטיבית לסימון הדלת במדבקות קבועות.

     

57. הצד השלישי מצדו טען בסיכומיו, כי הוא לא התרשל בדבר ולא הפר חובה חקוקה כלשהי. הנתבעת ממילא לא ציינה באיזו חובה מדובר, וממילא לא הוכיחה הנתבעת כל טעם להעברת נטל הראיה מכתפיה. כל שהובהר מישיבת ההוכחות הוא כי הצד השלישי פעל כראוי ובהתאם למה שהתבקש ממנו: התקנת הדלת. הוא אף סימן כיאות את הדלת לפני מסירתה לנתבעת.

     

58. לטענת הצד השלישי, בניגוד לטענת הנתבעת הוא לא אמור היה ואף לא התבקש להדביק מדבקת אזהרה או לסמן הדלת, והוא אף לא צריך היה ליידע את הנתבעת על הצורך להניח מדבקה קבועה על הדלת. הצד השלישי סימן על הדלת X אזהרה בכחול לבן והנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור זאת, ואף לא הביאה למתן עדות את גב' סוזן פרץ – העדה הישירה להתקנת הדלת ביום בו בוצעה ההתקנה באופן שפועל לחובתה. מכל מקום מהתצהירים ומהעדויות עלה כי הנתבעת ידעה היטב שהיה זה תפקידה לסמן הדלת, ודה-פקטו גם עשתה כן לאחר האירוע.

     

59. הצד השלישי הוסיף בסיכומיו כי לפי עמדת הפסיקה, החובה לסמן דלת זכוכית מוטלת על מחזיק הדלת עצמה. לנתבעת נמסרה דלת זכוכית עליה סימן אזהרה בולט בדמות X כחול לבן והייתה זו אחריותה הבלעדית להשאיר סימון זה במקומו אם ביקשה להגן על עובדיה. שעה שהסירה אותו חייבת הייתה להמירו בסימון אזהרה חלופי. משך כחודשיים וחצי בין מועד התקנת הדלת למועד התאונה לא טרחה הנתבעת להתקין על הדלת מדבקות אזהרה קבועות ורק לאחר האירוע הדביקה מדבקה זמנית והזמינה מדבקה קבועה מבלי שהודיעה על כך דבר לצד השלישי, ללמדך שהיה ברור לנתבעת כי חובת סימון הדלת במדבקה הייתה עליה בלבד.

     

60. הצד השלישי הוסיף וציין כי לא ברור מהו מקור החובה לפיו על מתקין דלת זכוכית ליידע בדבר "חובה חוקית להתקין מדבקות ככל וישנה" – אין חובה כזו והנתבעת גם לא הצביעה עליה. הצד השלישי הבהיר כי הנוהג הוא שהמתקין יסמן דלת זכוכית בסימון זמני ולאחר מכן מזמין העבודה מדביק סימון אזהרה כרצונו והנתבעת לא הביאה כל ראיה כדי לסתור זאת, ומכל מקום הטענה כי היה זה תפקידו של הצד השלישי להזהיר באופן אחר היא טענה שבמומחיות שלא בוססה בחוות דעת מומחה.

     

61. אני סבורה כי בנסיבות, אמנם חלה על הצד השלישי חובת זהירות מושגית וקונקרטית (כלפי הנתבעת מזמינת העבודה, וכלפי התובעת כנמנית עם הבאים הפוטנציאליים בשעריה של הדלת שהותקנה) ובתוך כך מחובתו להתקין דלת זכוכית בצורה בטיחותית, ולסמן דלת זכוכית שקופה חדשה שהוא מתקין. ואולם, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שחובה זו הופרה בענייננו ואנמק.

     

62. על מנת להוכיח את עילת תביעתה כלפי הצד השלישי, נטל השכנוע מוטל על הנתבעת להוכיח חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה של חובה זו, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

     

63. בענייננו לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין בהודעה לצד שלישי, מאחר שאין עסקינן במקרה של עמימות ראייתית כלשהי – ברור כי התאונה התרחשה כתוצאה מהיתקלות התובעת בדלת שהותקנה על ידי הצד השלישי; השליטה האפקטיבית בדלת בזמן התאונה הייתה שליטה מוחלטת של הנתבעת ולא של הצד השלישי, שכן הדלת הותקנה ונמסרה לידיה כחודשיים קודם לכן; ולא ניתן לטעון וממילא גם לא הוכח כי במרבית המקרים בהם מתקיימת תאונה מעין זו היא נגרמת כתוצאה מרשלנות של מתקין הדלת.

     

64. נטל השכנוע בהודעה לצד שלישי מוטל אפוא מראשית ההליך ועד סופו על כתפי הנתבעת.

     

65. אין חולק על כך שהצד השלישי התקין את הדלת מושא התביעה בחודש 10/18 (ר' חשבונית מיום 21.10.18 שצורפה כמוצג מטעם הנתבעת ביום 5.9.22).

     

66. בענייננו אין באפשרותי לקבל את טענת הצד השלישי כי חובת זהירות מושגית וקונקרטית לסמן דלת זכוכית או לדאוג לבטיחותה חלה רק על המחזיק במקרקעין או על בעליהם. מן הפסיקה אליה הפנה הצד השלישי, אשר ייחסה חובות שכאלו למחזיק המקרקעין או לבעליהם ואשר מלמדת על כלל ה"הן" (למשל ת"א 4881/00 גרינברג נ' אמונה (30.10.2005); ע"א 15906-05-10 לוי נ' אלרון (09.08.2010)) לא ניתן ללמוד את כלל הלאו. במילים אחרות, אין בפסיקה האמורה כדי לשלול הטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית על מתקיני דלתות זכוכית חדשות לסמן סימון ראשוני של דלת זכוכית חדשה שהם מתקינים או לוודא שההתקנה אינה מסכנת באופן כלשהו אנשים הצפויים לבוא בשעריה של אותה דלת.

     

67. ואולם חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על מתקין הדלת בענייננו מתמצית לטעמי בסימון ראשוני וזמני של הזכוכית. היא אינה חולשת מעבר לכך על הצורך להתריע בפני מזמין הדלת על חובת סימונה הקבוע של הדלת. הצורך לסמן הדלת בסימון קבוע נגזר בראש ובראשונה מההיגיון הבריא ומהשכל הישר והוא מובן מאליו לאחר קבלת הדלת עם סימון זמני.

     

68. בענייננו לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהדלת לא סומנה על ידי הצד השלישי בסימון זמני מיד עם התקנתה ומסירתה לנתבעת, וממילא לא עלה בידיה להוכיח שהצד השלישי הפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו כלפיה בנסיבות. 

     

69. בתצהירו של הצד השלישי, מר שמעון איתן, ציין הלה כי במשך 10 השנים האחרונות ביצע עבודות עבור הנתבעת ומכוח ההיכרות בין הצדדים התבקש על ידי הנתבעת להחליף דלת זכוכית שנמסר לו כי נשברה. לטענתו הוא הזמין דלת זכוכית חדשה מחברת אחים סופר זגגות בע"מ וביום 10.10.18 התקין אותה, כאשר בסיום ההתקנה סימן את הזכוכית ב – X מנייר דבק בצבע לבן וכחול על גביה מצוין "האחים סופר". (ס' 5-3 לתצהירו). מר איתן אישר דברים אלו גם בעדותו (עמ' 139, עמ' 140 שורות 18-15 לפרוטוקול).

     

70. לטענתו, נציגת הנתבעת ששהתה במקום למשך כל ההרכבה אישרה את סיום תפקידו והוא לא אמור היה ולא התבקש לסמן את הדלת מעבר לכך, כאשר להבנתו זה היה התפקיד של הנתבעת (ס' 5 לתצהירו). בעדותו גם אישר הצד השלישי כי עם מסירת הדלת אינו מוסר למזמין מידע שקשור להנחת מדבקות על דלתות שקופות (עמ' 140 שורות 25-19 לפרוטוקול), וכי יש נציגה מטעם הנתבעת שמקבלת ממנו את העבודה ודואגת לכל שאר הדברים (עמ' 140 שורות 31-26; עמ' 142 שורות 18-6 לפרוטוקול).

     

71. הצד השלישי הוסיף בתצהירו כי למיטב ידיעתו הנתבעת נהגה להדביק על הדלתות מדבקות שעליהן מוטבע לוגו החברה או סימון אזהרה אחר אשר לא הוזמנו ממנו, הם אינם ברשותו והוא לא נתבקש להדביק אותם (ס' 9 לתצהירו), ובעדותו טען כי אין קשר בין סימון הדלת לבין התקנתה, לא אותו גורם מבצע את שתי הפונקציות, והוא כלל לא ידע לציין האם קיים תקן המחייב הדבקת מדבקות על דלתות מסוג זה שכן אין זה מעניינו. מר איתן הבהיר כי הוא מבצע סימון זמני ולא קבוע, ו"כל חברה שמה מה שהיא רוצה, לוגו, לא יודע מה, אני עושה סימון זמני ובזה סיימתי את העבודה, אני מוסר את הדלת למזמין בזה אני סיימתי את העבודה" (עמ' 140 שורות 35-34; עמ' 141 שורות 17-1 לפרוטוקול, ההדגשות שלי – מר"א).

     

72. מר איתן התעקש בעדותו כי הוא אינו אמור לעדכן את המזמין על הצורך לסמן דלת זכוכית אלא רק אמור לסמן הדלת בסימון זמני ועד היום הוא מוסיף לפעול באותו אופן ו"ככה מקובל" (עמ' 141 שורות 31-18 לפרוטוקול).

     

73. הנטל להוכיח כי הדלת נמסרה לנתבעת נטולת כל סימון מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו. סימון הדלת על ידי הצד השלישי לא הוכחש וממילא גם לא נסתר על ידי הנתבעת. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לאופן מסירת הדלת לידיה בחודש 10/18, והיא אף לא טרחה לזמן למתן עדות את גב' סוזן פרץ שנכחה במועד התקנת הדלת וקיבלה את הדלת מאת הצד השלישי מיד בסיום התקנתה. משכך, יש להחיל עליה את הכלל לפיו אם נמנע בעל דין מהצגת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ר' למשלע"א 465/88הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)).

     

74. אם לא די באמור, נראה כי ניתן ללמוד מהתנהגותה של הנתבעת עצמה לאחר האירוע, כי גם בזמן אמת ולמעשה למשך כל התקופה עד שהחליטה להגיש הודעה לצד שלישי כנגד מתקין הדלת, היא לא ראתה את מתקין הדלת כמי שהפר כלפיה או בכלל, חובה כלשהי.

     

75. העדים מטעם התובעת אישרו כולם כי הנתבעת הייתה זו שסימנה את הדלת לאחר האירוע בסימון זמני ולאחר מכן הנתבעת היא זו שגם פעלה להדבקת מדבקה קבועה לסימון הדלת (ר' עדויותיהם של מר הרמן (ס' 9 לתצהירו); של מר ברק יעקב (עמ' 105 שורות 8-1 לפרוטוקול) ושל גב' עדני, שציינה כי כבר למחרת האירוע מישהו מטעם הנתבעת הדביק עליה מדבקה זמנית "רק כדי שיראו שיש שם דלת" (עמ' 92 שורות 21-16 לפרוטוקול)).

     

76. בנוסף, הצד השלישי מר שמעון טען, כי ממועד התקנת הדלת ועד למועד התאונה מושא התביעה לא פנו אליו מהנתבעת ולמיטב ידיעתו לאחר האירוע הדביקה הנתבעת פס זוהר על הדלת (ס' 10 לתצהירו).

     

77. די גם באמור כדי לחזק את המסקנה שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהצד השלישי מסר הדלת ללא סימון זמני, ובכל מקרה לא ראתה בצד השלישי, גם בזמן אמת, כמי שאחראי על סימון הדלת או על יידוע לגבי הצורך בסימונה.

     

78. סיכומם של דברים – הגם שחלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית על הצד השלישי כמתקין דלת זכוכית, כלפי מזמין הדלת ושאר הנכנסים בשעריה, למסור דלת תקינה ונטולת מפגעים בטיחותיים, אותה חובה כוללת התקנת דלת עם סימון זמני, אך לא כוללת מעבר לכך גם חובת יידוע כלשהי אודות הצורך לסמנה.

     

79. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהדלת נמסרה ללא סימון ולמעשה לא עמדה בנטל להוכיח שהצד השלישי הפר את חובת הזהירות והתרשל בנסיבות.

     

80. משכך – דין ההודעה לצד שלישי להידחות.

     

    האם יש מקום להטיל אשם תורם על התובעת?

     

81. כזכור, על פי גרסתה של התובעת – אותה קיבלתי במלואה, היא עלתה במדרגות מהקומה הראשונה לשנייה, הגיעה ישירות למסדרון שדרכו מגיעים למשרד עם דלת כניסה שקופה מזכוכית וכאשר הגיעה לקומה, התריסים בחלון המשרד היו פתוחים והיה מואר מאוד כך שלא הייתה לה אפשרות להבחין בדלת הזכוכית שלפניה. הוכח לפניי, כי כאשר אור חיצוני חודר בעד החלון הנמצא מול הדלת מושא התביעה – קשה מאוד להבחין בה.

     

82. זאת ועוד; התובעת טענה כי החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 9.12.18 בקומה הראשונה בבניין, וביום התאונה נדרשה לראשונה להגיע לקומה השנייה בבניין המשרדים של הנתבעת – היא הקומה בה אירעה התאונה (ס' 5-3 לתצהירה; ר' עמ' 9 שורות 35; עמ' 10 שורות 17-1 לפרוטוקול).

     

83. גרסתה של התובעת לכך שלא ביקרה קודם לכן בקומה השנייה מצאה לטעמי חיזוק בעדותה של גב' עדני שאמנם טענה כי יש לערוך לעובדים חדשים סיור היכרות בבניין, אך הודתה כי "אני לא חושבת שזה משהו שזה באמת קרה", וציינה כי היא לא לוקחת כל עובד חדש לסיור היכרות בבניין כולו (עמ' 87 שורות 26-11 לפרוטוקול).

     

84. בנוסף, גרסתה של התובעת כי הדלת בקומה הראשונה שם עבדה עד למועד התאונה הייתה דלת לבנה רגילה ולא דלת שקופה דוגמת זו שבקומה השנייה (ר' עמ' 11 שורות 26-24 לפרוטוקול) – מצאה חיזוק ותמיכה גם בעדויותיהם של אחרים. כך למשל, מר הרמן ציין בעדותו כי בשונה מהדלת האטומה בקומה הראשונה, דלת הקומה השנייה הייתה גם שקופה וגם נמצאה במעבר (עמ' 100 שורות 15-1 לפרוטוקול; ר' גם עדותו של מר שמילוביץ מטעם הנתבעת, עמ' 117 שורות 9-6 לפרוטוקול).

     

85. גם גב' עדני ציינה בחקירתה הנגדית כי אין צורך במדבקות בדלתות אחרות במשרדי הנתבעת "כי בשאר הקומות כל הקומה בזמנו הייתה של אטנטי...קומה ראשונה היתה שלהם, 5 שלהם, 6 שלהם, 7 שלהם, אז כשאת יוצאת מהמעלית את כבר בקומה, אין דלת...קומה שניה פשוט היה חדר" (עמ' 92 שורות 34-25; עמ' 93 שורות 4-1 לפרוטוקול).

     

86. גרסתה זו של התובעת לא נסתרה, ואני מאמצת אותה וקובעת כממצא עובדתי שהתובעת, שהחלה לעבוד אצל הנתבעת קצת למעלה משבועיים עובר לתאונה, הגיע ביום התאונה בפעם הראשונה למשרדי הנתבעת שבקומה השנייה, ובקומה השנייה הייתה דלת שקופה השונה מהדלתות האטומות שבשאר קומות משרדי הנתבעת בבניין.

     

87. הנתבעת הפנתה בסיכומיה למצבה הרפואי הקודם של התובעת לפיו התובעת סבלה בעבר מסחרחורות, כאבי ראש, טנטון, ירידה בריכוז, הפרעות ראיה וחרדות. לטענתה, התובעת אישרה בעדותה כי נטלה תרופות למניעת סחרחורות בשנת 2016 וקיבלה תרופות לירידה בריכוז ואף סבלה מטנטון במהלך שנת 2016 ואף אישרה כי סבלה מנדודי שינה ועייפות.

     

88. משכך - טענה הנתבעת - התובעת נתקלה בדלת אך ורק בשל חוסר תשומת ליבה ועל רקע תחלואה קודמת, וגם אם היה על הדלת סימון כלשהו לא היה בכך כדי למנוע את האירוע ומכאן שאין קשר סיבתי בין אי קיומה של מדבקה על הדלת לבין הגורמים בגינם נתקלה התובעת בדלת.

     

89. התובעת ציינה בתצהירה כי לא התעסקה עם מכשיר הנייד שלה ולא הייתה נתונה להסחת דעת מסוג אחר (ס' 7 לתצהירה), בעדותה לפניי התעקשה כי הייתה מרוכזת במועד התאונה (עמ' 17 שורות 35-30; עמ' 52 שורות 35-25; עמ' 53 שורות 18-1 לפרוטוקול); והתעקשה כי לא סבלה באותו מועד מסחרחורות, בחילה, כאבי אוזניים, התקפי חרדה או הפרעות ראיה מיוחדות (עמ' 18 שורות 20-1 לפרוטוקול).

     

90. התובעת מצדה הבהירה בסיכומיה כי תסמיני העבר מהם סבלה לא היו רלוונטיים למועד התאונה.

91. התובעת ציינה כי במועד התאונה מצבה הבריאותי היה תקין מאוד למרות אירועים תאונתיים קודמים שעברה בשנת 2005 ו - 2006 (עמ' 18 שורות 35-28; עמ' 19 שורות 9-1; עמ' 21 שורות 10-7 לפרוטוקול), ואף הוסיפה כי גם הפגימות מהן סבלה כתוצאה מהתאונה בשנת 2014 חלפו לה (עמ' 21 שורות 35-19; עמ' 24-22; עמ' 28 שורות 11-9; עמ' 30-29 לפרוטוקול). דברים אלו נתמכו גם בעדותו של בן זוגה (עמ' 112-107 לפרוטוקול).

     

92. ניסיונותיו של ב"כ הנתבעת לגרום לתובעת להודות במיחושים או בתחלואים קודמים כלשהם שבעטיים לא הבחינה בידית הדלת או בקודן שמימין לא צלחו במישור העובדתי, וככל שעסקינן בטענות הנוגעות למסמכים הרפואיים, לטיב התרופות שנטלה בעברה ולקשר בין הסימפטומים בהם נועדו התרופות לטפל לבין התאונה – מדובר בטענות שבמומחיות, אשר לא ניתן להוכיחן בהיעדרה של חוות דעת רפואית, ואלו ממילא לא הוכחו.

     

93. בנסיבות שכן הוכחו בפניי – הגעתה לראשונה של התובעת לקומה השנייה בבניין משרדי הנתבעת, הימצאותה של דלת שקופה השונה משאר הדלתות אליהן הורגלה התובעת עד לאותו מועד, ואור שבקע מהחלון שמול הדלת באופן שהקשה להבחין בה – הם שהובילו להתרחשות התאונה.

     

94. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שדעתה של התובעת הייתה מוסחת או שהתעסקה במכשיר הנייד שלה או שסבלה מתחלואים שונים שגרמו לה להיתקל בדלת, ולכן אינני סבורה כי יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו בכל הנוגע להתרחשות התאונה (השוו למשל לת"א 23817-03-10 שפירא נ' שיווק אס.גי.אי (02.05.2013).

     

95. בעניין זה גם מקובלת עליי טענת התובעת (וטענת הצד השלישי) בסיכומים, לפיה מקום שמדובר במקום עבודה ובחובותיו של מעסיק להעמיד מקום עבודה בטוח לטובת עובדיו – יש להקפיד עם המעסיק ביתר שאת, גם בכל הנוגע לבחינת קיומו של אשם תורם מצד התובעת ולקביעת שיעורו (השוו למשל לע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225((1993).

     

    סוגיית הנזק

     

    טיב הפגיעה והנכות הרפואית

     

96. בכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת כי ביום התאונה פונתה מיידית בליווי עובד ממקום העבודה לקבלת טיפול רפואי במרפאת "טרם" בבני ברק, שם אובחנו חבלות, נפיחות ושבר באפּהּ.

     

97. בעקבות כאבי הראש העזים והסחרחורות שספגה בתאונה, נבדקה למחרת על ידי נוירולוג והומלץ לה על טיפול סימפטומטי בכאבים ועל בדיקת רופא אא"ג. מאז, ולאחר שבוצעה לה רדוקציה של שבר באף, ועקב הימשכות הפגיעות באפה, ביקרה אצל רופאי אא"ג ונוירולוגיה מספר פעמים (ר' ס' 23-14 לתצהירה וכן סיכומי ביקור מיום 27.12.18; 31.12.18; 7.1.19; 11.1.19; 13.1.19 – נספחים ב'-ו' לתע"ר התובעת).

     

98. לטענתה, המשיכה לסבול מאז התאונה מהפרעות וקשיי נשימה דרך האף, מנחירות ומעייפות יומיומית מוגברת, וביום 12.1.20 גם עברה בדיקת שינה ביתית במכון לרפואת שינה. הבדיקה הדגימה הפסקות נשימה חסימתיות בשינה בדרגה קלה מאוד. בסיכום הבדיקה צוין כי "בדרגת חומרה זו לא נדרש טיפול, אולם הפחתה במשקל עשויה להביא לשיפור במצב. שאלון ESS המצורף לבדיקה מעיד על ישנוניות יומית משמעותית אשר אינה מוסברת מממצאי בדיקה זו. לכן להשלמת בירור מומלץ להפנותה לבדיקת שינה מלאה במכון. במקביל, מומלץ על השלמת בירור לעייפות שניונית במסגרת רופא מטפל." (נספח ז' לתע"ר התביעה).

     

99. התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת מומחה אא"ג, פרופ' יוסף אלידן.

     

100. פרופ' אלידן ציין בחוות דעתו כי בצילום שבוצע לתובעת לאחר התאונה אובחן שבר אף, מספר ימים לאחר מכן בוצעה החזרת שבר האף בהרדמה מקומית. בבדיקתו מצא פרופ' אלידן אי סדירות וגיבנת על גב האף, כמו גם סטייה של מחיצת האף מקו האמצע. הוא ציין כי בדיקת רינומנומטריה מיום 12.1.20 הראתה עדות לחסימה מבנית דו צדדית בדרגה בינונית, ובדיקת שינה ביתית שבוצעה ביום 12.1.20 הראתה עדות לדום נשימה בשינה בדרגה קלה, ונחירות ב – 46% מזמן השינה.

      

101. פרופ' אלידן ציין כי כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת שבר של עצמות האף. הגם שעברה קודם לכן מספר תאונות – מעולם לא נחבלה באף ולא שברה את אפה ומהתבוננות בתיקיה הרפואית נראה שאף פעם לא התלוננה על קשיים בנשימה או על בעיה בצורת האף. בחודש 12/18 בוצעה החזרת שבר בהרדמה מקומית על ידי רופא אא"ג אך נותר לתובעת עיוות של האף וסטייה של המחיצה הגורמים לבעיית נשימה דרך 2 הנחיריים, כפי שמודגם אובייקטיבית בבדיקת הרינומנומטריה.

      

102. פרופ' אלידן קבע את נכותה הרפואית בשיעור 15% לפי סעיף 72(1) א-ב (מותאם) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – "תקנות המל"ל"), בגין שינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעה בדרגה בינונית בנשימה (סעיף הליקוי עודכן בהמשך לסעיף 69(1)א-ב מותאם לשינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעה בדרגה בינונית בנשימה, כפי שעולה מפנייתה של התובעת לוועדה הרפואית של המל"ל (עמ' 104-103 לנספחי תשובת התובעת מיום 21.9.22).

      

103. המומחה קבע כי נכות זו אמנם ניתנת לתיקון על ידי ניתוח משולב אסתטי-פונקציונלי כפי שהוסבר לתובעת. מדובר בניתוח שכיח אך כרוך בסיכון לסיבוכים כגון דימום, זיהום נקב במחיצת האף ותוצאות קוסמטיות ותפקודיות לא טובות ובגלל סיכונים אלו יש לתובעת חשש סביר והיא החליטה שלא לעבור הניתוח למרות סיבלה.

      

104. הנתבעת מצידה הגישה חוות דעת נגדית בתחום האא"ג, שנערכה בידי ד"ר גדעון רדושקביץ, אשר קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהתאונה.

      

105. ד"ר רדושקביץ קבע בחוות דעתו כי מבדיקתו נמושה בליטה קטנה ובקושי נראית בגב האף משמאל. סטיית מחיצת האף, קלה, שמאלה. מעברי האף טובים דו-צדדית ומבחן קוטל חיובי משמאל ושלילי מימין. בדיקת הרינמנומטריה מצביעה על הפרעה בזרימת האוויר בדרגת חומרה בינונית באופן שמעניק 0% נכות לפי סעיף 69(2) א' לתקנות המל"ל.

      

106. אשר לפגיעה האסתטית ציין ד"ר רדושקביץ, כי בבדיקתה פירמידת האף נמצאה מרכזית וסימטרית, נמושה בליטה קלה ובקושי נראית בגב האף. מדובר בפגימה קלה מאוד ובקושי מורגשת באופן שמעניק, אף הוא, 0% נכות לפי ס' 69(2) א' לתקנות המל"ל.

      

107. לטענתו, בדיקת השינה הדגימה נחירות בלבד והפרעה זו איננה מקנה נכות, כך שלא נותרה לתובעת כל נכות בקשר עם התאונה מושא התביעה.

      

108. ביום 29.12.20 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים להעמיד את שיעור נכותה הרפואית של התובעת על 7.5% ללא כל קשר לשאלת החבות או הנכות התפקודית והתייתר הצורך במינויו של מומחה מטעם בית המשפט. על פי ההחלטה מאותו יום - הסכמת הצדדים מחייבת לצרכי פשרה ופסק דין כאחד.

      

109. אשר על כן ובהתאם להסכמת הצדדים – שיעור נכותה הרפואית של התובעת עומד על 7.5%.

      

     הפגיעה התפקודית

      

110. בכתב התביעה ובסיכומיה טענה התובעת כי היא סובלת מקושי בנשימה דרך האף, במיוחד בצד שמאל; מכאבי ראש אליהם מיתוספים גם כאבי אף בגלל מזג האוויר; מעייפות מוגברת ונטייה לישנוניות במהלך היום, בין היתר בשל בעיות השינה הנובעות מהפגיעה באפּהּ בתאונה.

      

111. לטענתה, מקצועהּ כמהנדסת תוכנה הוא מקצוע תובעני הדורש יכולת ריכוז וזיכרון ברמה גבוהה, פיתוח שיטות ומוצרי תוכנה, מטלות ומשימות מורכבות תחת תנאי לחץ, והפרעות הנשימה והשינה כמו גם העייפות המוגברת ממנה היא סובלת משפיעים על יכולת תפקודה וגם מגבילים אותה בפעילות פיזית, בעבודה הקשורה לקריאת מסמכים זיהוי ותיקון באגים, בהבנת משימות ומטלות בעבודתה, בריכוז במשימות ובמטלות מורכבות שדורשות ריכוז לאורך זמן, ובעבודה באזורים סגורים (היא נאלצת לפתוח את החלונות במקום עבודתה בשל הפרעות הנשימה מהן היא סובלת).

      

112. עוד ציינה התובעת כי בשל מגבלותיה היא נאלצת מראש להגביל עצמה ביציאה למקומות פתוחים ולא בחללים סגורים, כי שנתה אינה רעננה ומצטברת לה בשל כך עייפות בשעות היום כמו גם קשיי ריכוז. העייפות וקשיי הריכוז מוצאים ביטוים לטענתה בכך שהיא מבצעת משימות באיטיות רבה יותר בהשוואה לתקופה שלפני התאונה, ודרוש לה זמן רב יותר לקריאת מסמכים, להבנת משימות וקושי בריכוז (ס' 74-68 לתצהירה). דברים אלו נתמכים גם בתצהירו של בן זוגה, מר ולדימיר ארבטוב (ס' 12-8 לתצהירו).

      

113. לטענתה, מאז התאונה לא הספיקה לבצע משימותיה כמצופה ממנה ובשל היותה עובדת אחראית היא עבדה אפילו בימי שישי ושבת כדי לנסות ולהספיק המטלות. לטענתה, למרות ניסיונות הנתבעת להציגה כעובדת מוערכת שביצעה עבודתה היטב וכי התאונה לא השפיעה על תפקודה – הדבר התברר כלא נכון, והגם שלא פוטרה – תמיד ריחפה מעל ראשה עננת הפיטורין (ר' 76-75 לתצהירה).

      

114. התובעת הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי עובר לתאונה תמיד השתכרה מעל השכר הממוצע לעובד בעל השכלה וותק דומים או לכל הפחות כשכר השוק הספציפי. בעקבות העלייה בשכר בשוק ההייטק ובשל ניסיונה הרב ומקצועיותה היא עברה לעבוד בנתבעת בשכר של כ – 30,299 ₪ לחודש ושכר זה גילם עלייה של כ – 12% בשכרה ביחס למקום עבודתה הקודם והיה שווה לשכר המקובל בשוק ההייטק למהנדסת תוכנה עם נתונים דומים לשלה. מאז עבודתה אצל הנתבעת שכרה עלה רק פעם אחת בחודש 4/21 ואף זאת בשיעור נמוך במיוחד של – 3%, כאשר המומחה מטעמה הבהיר בחוות דעתו שבשוק ההייטק קיימת עליה יציבה בשכר מתכנתים והציג דוגמאות לעליות שכר שאף עולות על 10%.

      

115. התובעת הוסיפה כי לא רק ששכרה לא עלה כפי שהיה עולה אלמלא האירוע אלא שהיא גם נאלצה לרדת בשכרה וכעת מרוויחה שכר נמוך בכ – 40% בשל נזקיה הצמיתים. לטענתה בחרה להתפטר מעבודתה אצל הנתבעת בשל החשש שתפוטר ובשל האווירה וההבנה שלא תעמוד במשימות שהטילו עליה, ובחרה בעבודה שמתאימה למידותיה החדשות בעקבות האירוע.

      

116. עוד טענה התובעת, כי לא רק שהנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שלא היו אצלה העלאות שכר גורפות, אלא שסמנכ"לית משאבי אנוש אצל הנתבעת טענה כי הנתבעת משלמת כשכר השוק. משכך, ומשהוכיחה התובעת (גם באמצעות חוות דעת מטעמה) כי קיבלה שכר נמוך מהשכר המקובל בשוק, עולה תמונה ברורה ששכרה של התובעת נותר נמוך יותר משכר השוק.

      

117. התובעת חידדה והוסיפה, כי מקצועהּ כמהנדסת תוכנה דורש יכולות ריכוז וזיכרון ברמה גבוהה אשר פגיעה בהן מביאה לפגיעה קשה ביכולת לתפקד בעבודה. לטענתה, לפני התאונה תפקודה היה תקין לחלוטין ומאז התאונה ירד משמעותית, הן בעבודה והן בחייה האישיים והיא העריכה את נכותה התפקודית, כמו גם את הגריעה בכושר השתכרותה, בשיעור של 15%.

      

118. מנגד, הנתבעת טענה בתחשיב הנזק מטעמה ובסיכומיה, כי אין בנכות מושא הפגיעה, שעניינה צורת האף וזרימת אוויר משום נכות תפקודית, ולראיה – שכרה של התובעת לא נפגע אלא הושבח מאז התאונה.

      

119. לטענת הנתבעת, כתוצאה מהתאונה התובעת נעדרה מעבודתה יומיים, ולאחר חזרתה המשיכה לעבוד ללא כל היעדרות או שינוי תפקיד או ירידה בשכר משך 3 שנים תמימות, במהלכן שכרה אף עלה ב – 3% וזאת עד ליום 20.12.21 בו היא התפטרה מיוזמתה. עוד ציינה, כי מנהליה הצהירו והעידו כי לאירוע לא הייתה כל השפעה על היקף עבודתה, משימותיה ותפקודה. נציגת הנתבעת גם העידה – באופן שלא נסתר, כי מבחינתה, הנתבעת הייתה ממשיכה להעסיק את התובעת בטכנולוגיות שהתובעת טובה בהן.

      

120. הנתבעת הוסיפה, כי משך כל אותן 3 שנים התובעת לא הביעה כל טרוניה בפני מנהליה או מי מטעם הנתבעת בדבר אי נוחות או מוגבלות כלשהי כתוצאה מהתאונה, והתובעת אף לא ביקשה לשנות את מיקום הישיבה שלה המרוחק מהחלון כפי שהיה מצופה מאדם סביר הטוען כי סובל מקשיי נשימה כתוצאה מהתאונה מושא התביעה. לו היה ממש בטענותיה לפגיעה בתפקוד מצופה היה לראות לכל הפחות ראיות לכך שנוצרו בזמן אמת – וכאלו לא הוצגו.

      

121. התובעת השיבה בסיכומי התשובה כי ציינה בפני מנהלה הישיר את קשייה בעקבות התאונה והוא ידע עליהם, וטענה כי עננת הפיטורין תמיד ריחפה מעל ראשה.

      

122. זה המקום לפתוח סוגריים ולציין כי תוך ניהול ההליך, ובהמשך להמלצת בית המשפט, פנתה התובעת לוועדה הרפואית במל"ל לקביעת נכות רפואית ולקבלת מענק נכות. אמנם אין לחוות הדעת של המל"ל כל משמעות ראייתית בתיק זה, ואולם דומני כי עיון במסקנות הוועדה הרפואית שבדקה את התובעת יכול לשפוך אור נוסף על מידת ההשפעה התפקודית של התאונה על התובעת בפועל.

      

123. בפרק מסקנות הוועדה הרפואית (מיום 5.9.22), שנסמכה בין היתר על בדיקתה של התובעת מאותו יום נרשם, כי "מדובר בשבר אפי עם שחזור השבר כעת ציר האף די ישר עם בלט גרמי בגשר. סטייה קלה של המחיצה ללא הבדל במעבר אוויר בבדיקה עם מראה בוועדה, אך בבדיקת רינומנומטריה בסיכום מציינת הרופאה ד"ר עצמוני ללא ממצאים משמעותיים המסבירים את תלונותיה, אך מכיוון שקיים גודש אפי ותלונות על נחירות קלות עם הפסקות של עד 5 לשעה הוחלט על מתן של נכות בשיעור 10% מותאם." הנכות נקבעה לתובעת לפי סעיף 69(1)(ב) לתקנות המל"ל – "שינויים בצורת האף החיצוני – בצורה ניכרת עם הפרעות בנשימה או חסר של חלק מהאף: נחיריים לא גלויים 10%", ובנוסף החליטה הוועדה כי אין להגדיל את אחוזי הנכות על פי תקנה 15 (ר' עמ' 95 לנספחי תשובת התובעת מיום 21.9.22).

      

124. כידוע, הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, והיא באה להצביע על מידת ההגבלה, בדרך כלל, שמביאה עמה הנכות הרפואית (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995), להלן – "עניין גירוגיסיאן").

      

125. בעניין גירוגיסיאן (פס' 7 לפסק הדין) נקבע, כי לנתון של הנכות הרפואית יש, בדרך-כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של הנפגע. באותם מקרים שעתידו המקצועי של הנפגע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי-המשפט לפסוק במקרים שבהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו. במקרים אלה קובע בית-המשפט את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה והוא נזקק לחזקה שכושר זה נפגע כשיעור אחוזי הנכות הרפואית.

      

126. בענייננו, מהתצהירים שהוגשו על ידי עדי הנתבעת ומהחומר שהוצג לפניי לא שוכנעתי שיש מקום לייחס לתובעת נכות תפקודית בשיעור גבוה מהנכות הרפואית ואנמק.

      

127. זולת טענותיה של התובעת עצמה (ושל בן זוגה, שלא יכול היה להעיד על המיחושים והתלונות הסובייקטיביות של התובעת מידיעה אישית) – לא מצאתי כל עיגון או תמיכה חיצוניים לטענתה של התובעת כי פגימותיה מהתאונה השפיעו לרעה על יכולתה לתפקד בעבודתה.

      

128. ראשית, בעניין זה חשוב להדגיש כי לא זו בלבד שהיוזמה לפיטוריה של התובעת לא באה מצד הנתבעת או מי מטעמה, אלא שנציגי הנתבעת אף היו מרוצים מכישוריה המקצועיים של התובעת והעידו כי לא הייתה כל מניעה לכך שהתובעת תוסיף לעבוד אצל הנתבעת.

      

129. בתוך כך, מתצהירו של מר נחום שמילוביץ אשר היה מנהלה הישיר של התובעת מהמועד בו החלה לעבוד אצל הנתבעת ועד שעברה לצוות אחר עלה, כי לאירוע התאונה לא הייתה כל השפעה על היקף עבודתה של התובעת, על משימותיה, על תפקודה או על פעילותה של התובעת, וכי התובעת המשיכה לעבוד אצל הנתבעת משך 3 שנים לאחר האירוע (ס' 5-4 לתצהירו).

      

130. מר שמילוביץ ציין כי גם אם הייתה לו ביקורת על התנהלותה האישית של התובעת, מהיכרותו העמוקה עמה התרשם שהיא מהנדסת תוכנה מוכשרת ומקצועית בעבודתה, (ס' 7-6 לתצהירו). עוד הפנה מר שמילוביץ לתכתובת פנימית מיום 17.11.2019, ממנה עלה כי חרף הקשיים ביחסים הבינאישיים בינו לבין התובעת או בין התובעת לבין עובדים אחרים אצל הנתבעת– הוא לא היה מעוניין בהפסקת עבודתה אצל הנתבעת, ובכל מקרה לא היה לכך קשר לתאונה מושא תביעה זו (ס' 12-9 לתצהירו).

      

131. ואמנם, עיון בתכתובת המייל הפנימית שצירף מר שמילוביץ לתצהירו (מיום 17.11.2019) עלה, כי עיקר הקושי שלו אל מול התובעת נעוץ באופן התנהלותה הבינאישית ובגישתה המקצועית לביצוע משימות המוטלות עליה או בתחושות הסובייקטיביות של התובעת כי עמדתה המקצועית אינה מוערכת דיה (ר' נספח לתצהירו של מר שמילוביץ).

      

132. במסגרת תכתובת המייל האמורה פירט מר שמילוביץ את יתרונותיה של התובעת אל מול חסרונותיה. יכולותיה המקצועיות של התובעת וגישתה לעבודה נמנו עם היתרונות. בין החסרונות נמנו בעיקר גורמים הקשורים להתנהלות הבינאישית של התובעת עם קולגות לעבודה או דרכי התנהלות בטיפול במשימות המוטלות עליה שבסופו של דבר הובילו את מר שמילוביץ להמליץ להעבירה לצוות אחר.

      

133. גם ראשת הצוות של התובעת החל מהרבעון הראשון בשנת 2021 ועד לפרישתה מרצון של התובעת, גב' סיגל קרב, מסרה התרשמות דומה. גב' קרב ציינה כי התובעת ביצעה משימות שונות בהתאם להתקדמות שלה; היה לה פוטנציאל שיפור גבוה; במסגרת שיחות שבועיות שוחחו השתיים על דרכים לשיפור הביצועים כחלק מתפקידה הניהולי של גב' קרב; וגב' קרב אף נוכחה שביצועיה של התובעת היו טובים מאוד (ס' 11-5 לתצהירה של גב' קרב).

      

134. גב' קרב הוסיפה כי התובעת ציינה בפניה לא אחת שהייתה מעוניינת לקבל משימות בטכנולוגיות חדשות יותר ולא לעסוק בהכרח בטכנולוגיות המוכרות לה, אך לנוכח צרכי הנתבעת לא ניתן היה לספק מידית את רצונותיה של התובעת בהקשר זה. גב' קרב הצטערה על עזיבתה של התובעת (ס' 15-12 לתצהירה של גב' קרב), חזרה על כך גם בעדותה, והבהירה כי בקונסטלציה המקצועית של הנתבעת לא ניתן היה ליתן מענה לכלל העדפותיה המקצועיות של התובעת (עמ' 127 שורות 13-1 לפרוטוקול).

      

135. שנית, מהעדויות שנשמעו לפניי ומחומר הראיות שהוצג שוכנעתי כי התובעת מעולם לא העלתה בפני מנהליה כל טרוניה או תלונה על קושי תפקודי הקשור בתאונה.

      

136. בתוך כך למשל, מתצהירה של גב' קרב עלה, כי התובעת מעולם לא ציינה בפניה את דבר התאונה וגב' קרב כלל לא ראתה שהייתה לתאונה השפעה על תפקודה של התובעת תחתיה (ס' 4 לתצהירה של גב' קרב).

      

137. גם התובעת עצמה הודתה בחקירתה הנגדית, כי מעולם לא התלוננה לממונים עליה באופן ישיר על הקושי לתפקד בעקבות התאונה הגם שציינה כי פנתה לממונים בבקשה לשנות צורת עבודה או בטענות לקושי בעמידה בלוחות זמנים (עמ' 34-33 לפרוטוקול).

      

138. לא מצאתי בפי התובעת תשובה מניחת דעת להתנהלותה זו.

      

139. כאשר עומתה התובעת עם המייל שרשם הממונה עליה מיום 17.11.2019 שם פירט את תגובותיה העצבניות של התובעת, ייחסה זאת התובעת להשלכות חוסר השינה מהתאונה על אף שהדבר לא נאמר במייל עצמו, וכדבריה: "...בסדר, בגלל שהיה לו לא נעים להגיד, לא היה לו נוח להגיד שבגלל שאני לא ישנתי טוב, בגלל שיש לי נחירות יש לי בעיות, מה זה, יש לי כבוד עצמי, אני מתכנתת עם הרבה שנים, מה, להגיד שאני באתי שאני, שהיה נחירות בלילה, שבגלל שהיה קוצר נשימה בלילה, מה אני הייתי צריכה להגיד?" והוסיפה כי לא סיפרה זאת לנחום (עמ' 39 שורות 35-29 לפרוטוקול).

      

140. התובעת אמנם חידדה בעדותה את הרצון והשאיפה להספיק את כל המשימות שהוטלו עליה במועד וטענה כי הדבר היה קשה לה (עמ' 37 שורות 34-25; עמ' 39-38 לפרוטוקול) ואולם, לא שוכנעתי בקשר בין עניין זה לבין התאונה.

      

141. התובעת ציינה: " עוד פעם, עוד פעם, יש לי מספיק כבוד בעצמי של להגיד על כל הבעיות שלי למנהלת, אני עבדתי וניסיתי לעשות מקסימום לא אמרתי שאני לא יכולה בגלל הבעיות שלי, בגלל הבעיות שלי...אף פעם, אף פעם לא עשיתי סוד, שזה סוד שזה היה, שזה היה תאונה, שזה כולם יודעים, נחום יודע 100 אחוז, עם נחום אני דיברתי הרבה זמן. עם סיגל על תאונה אנחנו לא דיברנו." (עמ' 36 שורות 15-6 לפרוטוקול).

      

142. כאשר עומתה התובעת עם תצהירו של הממונה עליה אשר לא ציין ליקוי בתפקוד כתוצאה מהתאונה לא ציינה התובעת כי הוא משקר אלא פשוט לא ידעה להסביר את העניין (עמ' 36 לפרוטוקול),וכשעומתה עם עמדותיהם החיוביות של הממונים עליה ביחס לתפקודה השיבה התובעת כי ניסתה להספיק את כל המשימות אך לא הצליחה, ומששני הצדדים ניסו ולא הצליחו – החליטה להתפטר (עמ' 35 שורות 8-1 לפרוטוקול).

      

143. שלישית, לא מצאתי כל הסבר לכך שהתובעת לא ביקשה לשנות את תנאי הישיבה הפיזיים שלה ולעבור למקום ישיבה ליד החלון אם אמנם, כטענתה, היא סובלת מקשיי נשימה הפוגעים בתפקוד.

      

144. הנתבעת הציגה במהלך דיון ההוכחות תמונות של המשרד בו עבדה התובעת, כאשר מקום מושבה בתקופת עבודתה בצוות של גב' קרב היה המרוחק ביותר מן החלון (תמונות נ/1-נ/3; עמ' 46-44 לפרוטוקול). ככל שאכן חשה התובעת שאין לה די אוויר וכי עליה להימצא בקרבת החלון בעקבות פגיעתה בתאונה – מצופה היה ממנה לבקש לעבור למקום ישיבה קרוב לחלון - דבר שלא נעשה, ובאופן שמלמד לטעמי על האדרת ההשלכות התפקודיות של התאונה על התובעת.

      

145. הגם שלא נעלמה מעיניי טענת התובעת כי יש לייחס לה נכות תפקודית גבוהה משיעור הנכות הרפואית בנסיבות, אינני סבורה כי הנסיבות דנן מצדיקות זאת. בהקשר זה לא ניתן להקיש גזירה שווה מת"א 12202/04 אבני נ' AIG ביטוח זהב בע"מ (10.05.2007) אליו הפנתה התובעת, הואיל ושם דובר בשילוב של נכות אורתופדית ונכות נוירולוגית שיוחסה לה השפעה תפקודית משמעותית וגריעה מכושר ההשתכרות על עובדת בתחום ההייטק, בשונה מהפגיעה בענייננו.

      

146. דומני כי בנסיבותיה של התובעת נכון יהיה לייחס לה נכות תפקודית בשיעור זהה לשיעור הנכות הרפואית –קרי 7.5%, וכך אני קובעת (לעניין השוואת הנכות התפקודית לנכות הרפואית במקרים של פגיעות באף מן הסוג נשוא דיוננו השוו למשל ל ת"א 12561-10-10 ב. ר נ' מ"י (01.04.2016); ת"א 2992-10 יחדיו נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ הפול (11.07.2012)).

      

     ראשי הנזק

      

147. למען הנוחות אפרט להלן את עיקר הנתונים הדרושים לעניין:

     התובעת ילידת: 28.7.1963

     מועד התאונה: 26.12.2018

     גיל התובעת במועד התאונה: 55.5

     גיל התובעת כיום: 59.9

     שיעור נכות רפואית: 7.5%

     שיעור נכות תפקודית: 7.5%

      

     הפסדי השתכרות לעתיד

      

148. בשונה מהמקובל, בחרתי לפתוח את הדיון דווקא בבחינת הפסדי ההשתכרות לעתיד הואיל וחלק מההנחות שתפורטנה שם תשמשנה אותי לצורך הערכת הפסדי ההשתכרות של התובעת לעבר.

      

     בסיס השכר, גיל הפרישה ואומדן הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד

      

     בסיס השכר

      

149. התובעת טענה בתחשיב מטעמה ובתצהירה כי בשנת 1989 סיימה לימודים אקדמיים בחו"ל והיא בעלת תואר ראשון ב- Computer Systems ובעלת תואר שני מחו"ל בתחום הנדסת מערכות בקרה ממוחשבות וכי היא בעלת ותק של מעל 20 שנה במקצועה כמהנדסת תוכנה בפיתוח בסביבת C++/C, JAVA, Dot.Net (ס' 39-33; 50 ונספח י' לתצהירה). בתחשיב הנזק מטעמה ציינה כי ממאגרי מידע שפרסמו ממוצעי שכר בהם יכלה לעבוד לאור הכשרתה וניסיונה, השכר הממוצע לאדם בעל ותק וניסיון דומים לאלו של התובעת עומד על 34,500 ₪.

      

150. לטענת התובעת לפני התאונה שכרה היה במגמת עליה (בין שנת 2017 ל – 2018 עלה בשיעור 11%) אך מאז התאונה ובשל קשיי הנשימה, השינה והריכוז המובילים לעייפות מוגברת לאורך היום – נפגעו אפשרויות הקידום שלה ונגרעו יכולת השתכרותה וההתקדמות בשכרה (ס' 51-44 לתצהירה).

      

151. בתצהירה טענה כי השכר הממוצע למקצוע וותק כשלה יכול להגיע עד כ – 45,000 ₪ לחודש וביקשה להעמיד את בסיס שכרה לעתיד על 37,500 ₪ (ס' 59-52 לתצהירה).

      

152. לאחר הגשת תצהירי התובעת ובהמשך לקדם המשפט המסכם ביקשה התובעת להגיש חוות דעת מומחה לתמיכת טענותיה לעניין בסיס השכר שלאורו יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובעת ובקשתה נעתרה (ר' החלטה מיום 13.3.22).

      

153. התובעת גם הגישה ביום 19.5.22 הודעה משלימה, בה ציינה כי נאלצה לסיים עבודתה אצל הנתבעת והפסקת העבודה נכנסה לתוקף ביום 19.1.22, וכי החל מיום 1.2.22 החלה לעבוד בחברה אחרת באופן שהוביל לטענתה לירידה בשכרה משכר של 31,299 ₪ לשכר של 22,000 ₪ ברוטו (ר' המסמכים המשלימים שהגישה התובעת ביום 19.5.22).

      

154. המומחה מטעם התובעת, מר עומר רקובר, שהינו אקטואר בהכשרתו, ציין כי בשנת 2021 שכרה הממוצע של התובעת עמד על 31,299 ₪ (עמ' 5 ס' ג. לחוות דעתו), בחודש 4/21 העלתה הנתבעת את שכרה של התובעת בשיעור של כ – 3%, כאשר בפרק הזמן שבין תחילת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת בחודש 12/18 לבין העלאת השכר המדוברת, שיעור העלייה הממוצעת בשכר במקצועה הספציפי של התובעת כמהנדסת תוכנה בשוק עמד על כ – 12% (עמ' 6 לחוות דעתו). בהתאם, המומחה העמיד את בסיס השכר של התובעת על 36,000 ₪.

      

155. הנתבעת מצידה טענה כי העדה מטעמה הבהירה שלא כל עובד זוכה לקידום והדבר תלוי בצרכי החברה, והשכר ששולם לתובעת מהווה תחרות ביחס לשוק וביחס למה שמקובל אצל הנתבעת. משכך, ניסיונה של התובעת להוכיח בסיס שכר שונה מהשכר אצל הנתבעת – דינו להידחות.

      

156. אני סבורה כי בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השתכרותה של התובעת לעתיד צריך לעמוד על 32,793 ₪ ואנמק.

      

157. לצורך קביעת בסיס שכרה של התובעת נעזר מומחה התובעת באתרים פרטיים של חברות השמה מוכוונות אינטרסים כלכליים אשר לא ברור האופן בו הם שואבים את הנתונים עליהם הם נסמכים (ה"ש 8-5 לחוות דעתו; ר' עמ' 81-79 לפרוטוקול). מעבר לכך, גם בהתעלם מקשיי האמינות של הנתונים המוצגים באותם פרטיים, גם על פי הנתונים שכן הוצגו, קשה לקבוע את בסיס השכר לאדם בעל כישורים וותק דוגמת התובעת בשים לב לפערים המשמעותיים בין נקודות הקיצון באופן שמותיר טווח רחב של גמישות (בין 36,000 ₪ ל – 50,000 ₪).

      

158. יתרה מכך, מומחה התובעת לא התייחס באופן פרטני לנתבעת ולאופן שבו היא קובעת את שכר עובדיה. התייחסות לכך – שלא נסתרה – נמצאה בעדותה של גב' חפש כץ סמנכ"לית משאבי אנוש, אשר הסבירה בעדותה כי השכר שמשלמת הנתבעת לעובדיה: "... מקובל בשוק, שוק זה דבר גדול. יש סטארט- אפים בשוק, שוק הטכנולוגיה זה דבר גדול אני לא משלמת כמקובל בשוק, אני משלמת תחרותי בשוק בהתאם למה שמקובל בחברה שלי. זה התשובה, אתה יכול לנסות להוציא אותה אחרת, זאת התשובה." (עמ' 133 שורות 35-31 לפרוטוקול).

      

159. גב' חפש כץ אף הוסיפה והרחיבה כי קריטריון הוותק אינו רלוונטי לקביעת שכרו של עובד כי אם ניסיון בשפות תוכנה, ניסיון בסוג המערכות שפיתח, בגופים בהם עבד קודם וכיו"ב (עמ' 134 שורות 35-32 לפרוטוקול), וכי אצל הנתבעת: "שוב, יש אצלי כמה גופים וזה משתנה, זה לא לפי ותק, זה לא לפי הותק שנים שהיא עבדה זה לפי הערך שהיא מביאה אלי לארגון. יש לי מהנדסים שמקבלים 20 ויש לי מהנדסים שמקבלים 50, זה משתנה." (עמ' 135 שורות 3-1 לפרוטוקול).

      

160. עוד יש לזכור, כי בסופו של יום על בית המשפט לקבוע את הפסדי ההשתכרות של ניזוק ספציפי על רקע נסיבותיו ונתוניו הפרטניים, ובענייננו לא ניתן להתעלם מעברה התעסוקתי של התובעת.

      

161. מתלושי השכר שצירפה התובעת החל בחודש1/2017 עולה כי החליפה מספר מקומות עבודה: בשנת 2017 עבדה אצל חברת אריק כהן ספרים בין החודשים 1/17-9/17 בשכר ממוצע של 32,793 ₪ ברוטו; לאחר חודשיים בהם לא עבדה, בין החודש 12/17 ועד 11/18 עבדה בחברת מר מערכות אבטחה ותקשורת בשכר חודשי ממוצע של 25,815 ₪ - קרי ירידה של 22% בשכרה; ובין החודשים 12/18 ועד 1/22 עבדה אצל הנתבעת: בשנת 2019 שכרה הממוצע עמד על 30,926 ₪ לפי תלושי השכר לחודשי דצמבר שכר שנתי מצטבר; בשנת 2020 שכרה הממוצע היה דומה ועמד על 30,634 ₪ (לפי תלושי השכר לחודשי דצמבר שכר שנתי מצטבר); ובשנת 2021 עמד שכרה הממוצע על 31,601 ₪ (לפי תלוש 12/21 סכומים מצטברים). בחודש 1/22 (חודש העבודה האחרון אצל הנתבעת) השתכרה 31,538 ₪, והחל מחודש 2/22 החלה לעבוד בחברת אנריקס אי. איי. בע"מ ולהשתכר שכר ממוצע של 22,208 ₪ (על פי תלושי 2/22-4/22 בלבד, כפי שצורפו על ידי התובעת).

      

162. כלומר, בין שנת 2017 לשנת 2018 ירד שכרה של התובעת בכ – 22%; בין שנת 2018 לשנת 2019 עלה שכרה בשיעור קרוב ל – 20%; ובשנת 2021 עלה שכרה בשיעור של 3%.

      

163. בשנת 2022, ולאחר שהתפטרה מעבודתה אצל הנתבעת ביוזמתה, ירד שכרה במקום העבודה החדש משמעותית (בשיעור של כ – 30%).

      

164. נראה אם כן, כי כבר לפני התאונה וללא קשר אליה, ניתן היה להבחין בתנודתיות בבסיס השכר של התובעת, לרבות ירידה משמעותית בשכרה כתוצאה ממעבר בין מקומות עבודה.

      

165. לצד זאת, בשניים מתוך מקומות העבודה בהם עבדה עובר לתאונה, שכרה של התובעת חצה את תקרת 30,000 ₪ ברוטו, ובשנת 2017 היה שכרה הגבוה ביותר ועמד על 32,793 ₪ ברוטו. שכר זה אינו מנותק מנתוניה האישיים של התובעת וודאי יכול ללמד על פוטנציאל השתכרותה, והוא גם יכול להתכתב עם חוות דעתו של המומחה, גם אם נמוך ממסקנותיו. 

      

166. המומחה מטעם התובעת לא עצר בקביעת בסיס השכר של התובעת אלא הוסיף כי לאור העובדה שעליית השכר הנומינלית בשנת 2021 במקצועה של התובעת עמד על שיעור ריאלי של כ – 6% ולאור מידע ממאגר נוסף המציג שיעור גידול בשכר של כ – 10% לשנת 2021 – יש להניח, בהנחה שמרנית לטענתו, כי שכרה הריאלי של התובעת ימשיך לעלות בשיעור קבוע של כ – 6% לשנה עד הגיעה לגיל 70 (עמ' 7 לחוות דעתו).

      

167. גם לעניין זה אינני מוצאת לנכון לקבל את עמדת המומחה כלשונה.

      

168. ראשית, בכל הנוגע לגידול בשיעור השכר הממוצע בשוק לעוסקים בתחום דומה לזה של התובעת המומחה נשען על אתרים פרטיים שמידת האובייקטיביות או השיקוף שיש בהם מוטלת בספק (ה"ש 4 לחוות דעתו ור' עמ' 74-70 לפרוטוקול). הנתונים עליהם נסמך המומחה לא נשאבו ממקורות אובייקטיביים ובני סמכא דוגמת הלמ"ס, וגם אם מי מהאתרים הפרטיים אליהם הפנה המומחה נסמך בין היתר על נתוני הלמ"ס שלא נבדקו באופן אישי על ידי המומחה – לא די בכך לטעמי כדי לשוות להם מהימנות או דיוק מספקים (ר' עמ' 74 שורות 12-1 לפרוטוקול).

      

169. שנית, המומחה לא בחן את נתוניה הספציפיים של הנתבעת או של שאר החברות בהן הועסקה התובעת, ולמצער מעדותה של סמנ"כלית משאבי אנוש אצל הנתבעת נראה כי השיקולים בקבלת ההחלטות הנוגעות להעלאת שכר מהנדסי תוכנה דוגמת התובעת הם מגוונים, ונובעים במידה רבה ממדיניות פנימית של החברה.

      

170. גב' חפש כץ גם הסבירה את השיקולים בהחלטות הנתבעת האם להעלות שכר לעובדים אם לאו וציינה כי: "כן יש תהליך של העלאת שכר בחברה, כל שנה, לפי מה שמחליטה החברה, באופן בלעדי, זה לא חברה אמריקאית גדולה שבה יש תהליכים שמוכתבים מקופורייט, זאת חברה עצמאית שמנהלת את התהליכים שלה ואת התקציב אנחנו מחלקים לפי מה שאנחנו מחליטים. בשנים האלה בגלל סיטואציית החברה, אפשר להיכנס אליה, הוחלט שנותנים העלאות שכר ל, בגלל שהיו העלאות שכר מאוד גדולות והשוק השתולל לאנשים שהשכר שלהם היה באופן משמעותי פחות מהשוק, ממתחרים שלנו בשוק, מאנשים שבאופן משמעותי תרמו לחברה או התקדמו בתוך החברה, זו הייתה החלטת החברה ולשם הלך כסף העלאות השכר." (עמ' 136 שורות 18-10 לפרוטוקול).

      

171. הנתבעת אמנם לא הציגה אסמכתאות לתמיכה בעניין זה, ואולם טענה זו נשמעת הגיונית וסבירה לגופה, וברי כי לא ניתן לסמוך א-פריורית, ובכל מקרה, על העלאת שכר עקבית ורצופה בתחום ההייטק – בין אם במעבר בין חברות ובין אם בחברה נתונה. כשם שהנתבעת לא העלתה את שכרה של התובעת בשנות עבודתה הראשונות, בהחלט לא מן הנמנע שגם חברות אחרות לא תעשינה זאת מדי שנה, אם בכלל.

      

172. ושלישית, המומחה הניח כנקודת מוצא כי אפשרויות הקידום של התובעת נפגעו בגלל התאונה והנכות שנגרמה לה במסגרתה (ר' למשל ס' ז.2. לחוות דעתו) וגם הניח כי שכרה של התובעת במקום העבודה החדש אליו עברה לאחר הפסקת עבודתה אצל הנתבעת ירד משמעותית בשל הירידה בכושר השתכרותה עקב התאונה (עמ' 6 לחוות דעתו). הנחות אלו אינן מקובלות עליי כנקודת מוצא, בפרט משהוכח כי בעברה התעסוקתי ידעה התובעת ירידות שכר דרמטיות גם לפני התאונה וללא קשר אליה.

      

173. בהתאם, התחשיב שערך מומחה התובעת לעניין הפסד ההשתכרות לעתיד של התובעת הנשען על בסיס השכר שקבע המומחה, על ההפרש בין שכרה הקודם של התובעת לבין שכרה החדש על יסוד הנחה של גידול ריאלי בשיעור 6% עד גיל הפרישה – איננו יכול לעמוד לטעמי.

      

174. כפי שפורט לעיל בהרחבה, מחומר הראיות שהוגש עלה כי ההיסטוריה התעסוקתית של התובעת כללה החלפת מקומות עבודה, כאשר גם בעבר היו תקופות בהן עזבה מקום עבודה אחד לטובת מקום עבודה אחר בו השכר היה נמוך יותר. הגם שהתובעת הסבירה זאת בכך שמקום העבודה הקודם נסגר (עמ' 45-44 לפרוטוקול), דומני כי לא ניתן שלא ללמוד מההיסטוריה התעסוקתית של התובעת כי עליית שכרה של מהנדסת תוכנה דוגמת התובעת איננה דבר מובן מאליו וודאי שאיננה דבר מובטח, לא בכלל – ולא בנסיבותיה הפרטניות של התובעת.

      

175. לצד זאת, בשים לב לכך שהתובעת בכל זאת בעלת הכשרה, ותק וניסיון לא מבוטלים; בשים לב לכך שכבר בשנת 2017 שכרה היה גבוה מזה שהשתכרה אצל הנתבעת; בהתחשב בכך ששכרה אצל הנתבעת עלה במהלך עבודתה שם ב – 3%, בשים לב לכך שמעבר בין חברות שונות – כפי שהוכח מנתוני התובעת עצמה – יכול להוביל גם לתנודות שכר בשיעור של עשרות אחוזים; בהינתן עמדתו של המומחה שהפנה למאגרי מידע המצביעים על שיעורי עליית שכר גבוהים יותר ואשר לא ניתן להתעלם מהם, גם אם הם פרטיים ומוטים על פניהם; ובהינתן ההנחה ההגיונית והסבירה שהשכר עשוי לעלות גם כנגזרת של העלייה במדד וללא קשר למדיניות זו או אחרת של מעסיקה ספציפית, אני מוצאת לנכון להניח כהנחת מוצא, כי בסיס השכר של התובעת יעלה מדי שנה ועד גיל פרישתה, בשיעור של 3%.

      

     גיל הפרישה

      

176. התובעת טענה בתצהירה ובסיכומיה, כי בשים לב לעיסוקה במקצוע חופשי ולעלייה בתוחלת החיים, הייתה צפויה לעבוד עד הגיעה לגיל 75 וזאת גם בשים לב לנסיבותיה הספציפיות, שעלתה לארץ בגיל 35 ללא עורף פיננסי מבית (ס' 64-60 לתצהירה). בסיכומיה הפנתה גם לחוות דעת המומחה מטעמה שתמך במסקנה זו, ולעדותם של עדי הנתבעת עצמה.

      

177. הנתבעת טענה מנגד כי גם לשיטת המומחה רקובר נדיר למצוא עובדים בתחום מעל גיל 70 באופן שמקשה על קבלת עמדתו לגיל פרישה של 75, והפסיקה אליה הפנה המומחה התייחסה לעצמאי בשונה מנתוני התובעת שהיא שכירה. רקובר גם לא הציג דוגמאות קונקרטיות לאנשים מעל גיל 70 שהועסקו אצל הנתבעת או בחברות אחרות בעיסוק דומה לזה של התובעת.

      

178. מומחה התובעת ציין בחוות דעתו כי נסיבותיה של התובעת מתאימות למגמה לפיה שוק ההייטק משנה את העדפתו מצעירים המחליפים מקומות עבודה לעתים קרובות לעובדים בעלי וותק וניסיון השומרים נאמנות למקום העבודה ולא נדרשים להכשרות יקרות על חשבון הארגון כל אימת שמתחלף עובד. לטענתו, לאור עיסוקה של התובעת והיקף החיסכון הפנסיוני היחסית מצומצם שלה עקב התחלת הצבירה בגיל מאוחר, ניתן לקבוע כי כדי לשמור על רמת החיים בפרישה התובעת צפויה לעבוד עד גיל 75 ולהמשיך להפקיד כעצמאית מגיל 67 עד גיל 75 לתכנית קופת גמל להשקעה כקצבה או במסלול פרטי את אותו חלק שהיה מחויב בחוק להפקיד כשכירה עד גיל 67 (עמ' 5-4 לחוות דעתו).

      

179. ואולם, לא שוכנעתי כי בהקשר של קביעת גיל הפרישה יש למומחה רקובר מומחיות ייחודית או יתרון על פני בית המשפט.

      

180. המומחה הסתמך בעניין זה על אתר ynet או על פרסומים של מרכז טאוב, כמו גם על פסיקת בתי המשפט על אף שהודה כי הוא עצמו אינו משפטן (ר' עמ' 67-60 לפרוטוקול).

      

181. בנוסף, המומחה עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי המאמרים עליהם הסתמך לא מדברים על שיעורים ספציפיים של עובדים בתחום ההייטק מעל גיל 61 כי אם על מגמה בלבד; ואף הודה כי גם במאמר מ ynet עליו נסמך צוין ש"נדיר למצוא עובדים ועובדות בהייטק מעל גיל 70". מחקירתו הנגדית של המומחה גם עלה כי המחקר של מרכז טאוב אליו הפנה נועד לחקור סוגיה מעט שונה ונסמך על מקורות מידע שהמומחה לא בדק בעצמו. בכל אלו יש כמובן כדי לגרוע מהמשקל שניתן לייחס לקביעותיו ולמסקנותיו (עמ' 77-75 לפרוטוקול).

      

182. אכן לפי הפסיקה, ניסיון החיים מלמד שמרבית העובדים שואפים למצוא לעצמם עבודה לפרנסתם גם לאחר הגיעם לגיל פרישה, בפרט בהתחשב בכך שמקצועות רבים בימינו אינם דורשים מאמץ אשר אדם בגיל פרישה אינו יכול לעמוד בו, ובכלל זה מקצועות שהעיסוק בהם שם יותר דגש על ידע, מומחיות וניסיון, ופחות על הכושר הפיזי. במצב דברים זה גורם הגיל משחק תפקיד קטן יותר וגם לעובדים שהגיעו לגיל פרישה יימצא בנקל מקום עבודה התואם את כישוריהם (ר' ע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511 (2001)).

      

183. לצד זאת, אין דינו של עובד בתחום מסוים כדינו של עובד בתחום אחר, ואין דינו של עצמאי כדינו של שכיר. הגם שאני נכונה לקבל ברמה הרעיונית את ההנחה כי עובדי הייטק עשויים להיות בעלי כישורים, ניסיון וותק ייחודיים המאפשרים למעסיקים לבכר העסקתם על פני עובדים צעירים ופחות מנוסים, עדיין אין מדובר בחזקה או אף בהנחה רווחת, ויש להוכיחה בנסיבותיו של כל מקרה, ברמת הסתברות ראויה.

      

184. כאשר נשאל מומחה התובעת האם הוא מכיר הרבה עצמאים שעבדו 30 שנה כשכירים ובגיל 67 פתחו תיק כעצמאים ועבדו עד גיל 75 יכול היה המומחה להצביע על דוגמה קונקרטית אחת בלבד (עמ' 65 שורות 24-1 לפרוטוקול), והוא גם הודה בהגינותו כי לא בדק אצל הנתבעת האם יש לה מדיניות מסוימת של העסקת עובדים בגילאים מבוגרים יותר (עמ' 82 שורות 35-25; עמ' 83 שורות 4-1 לפרוטוקול). 

      

185. מנגד, למצער בכל הנוגע למדיניות ההעסקה של הנתבעת התברר לפניי כי הנתבעת מעסיקה עובדים מעל גיל 60 וכי העובד המבוגר ביותר בחברה הוא בגיל 68 (ר' עמ' 127 שורות 22-17; עמ' 138 שורה 14 לפרוטוקול).

      

186. על פי הפסיקה, העמדת גיל הפרישה על 75 שנים חורגת אף מהנהוג והמקובל בקרב עצמאים (ר' למשל ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (03.04.2012)) והדברים הם מכוח קל וחומר ביחס לשכירים.

      

187. בשים לב למאפייני שוק ההייטק, הכוללים חשדנות, חילופי כוח אדם והעדפת צעירים על פני ותיקים מחד, אך גם בהתחשב ביתרונות לניסיון ובאפשרויות תעסוקה מגוונות כעצמאים לאחר הפסקת עבודה כשכירים, ובשים לב לנתוניה של התובעת אשר כל דרכה התעסוקתית עד כה הייתה כשכירה מצד אחד, אך בשים לב לתמריץ שלה להוסיף ולעבוד לאחר גיל הפרישה הפורמלי לצורך הגדלת החיסכון הפנסיוני משהחלה לחסוך בגיל מאוחר יחסית מאידך, ובהתחשב בכך שקיימות דוגמאות לשכירים מעל לגיל פרישה, לרבות שכיר בן 68 המועסק כיום אצל הנתבעת, אני מוצאת לנכון לקבוע את גיל הפרישה של התובעת לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות לעתיד כגיל 68 (השוו ל ת"א (מחוזי ת"א) 18736-01-17 י. צ נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (נבו 03.05.2022)).

      

     אומדן הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד

      

188. התובעת ציינה בכתב התביעה ובתצהירה כי התאונה קטעה את יכולת ההתקדמות שלה ושכרה לא עלה מאז שנת 2019 ועד למועד הגשת תחשיב הנזק, וזאת על אף שלקורונה לא הייתה כל השפעה על אי העלייה בשכרה היות שמקום עבודתה נחשב כמקום עבודה חיוני והיא ועובדי החברה המשיכו לעבוד כרגיל ללא שינוי או השפעה על שכרם (ס' 42 ונספח י"ד לתצהירה). לטענת התובעת כחודש בלבד לאחר הגשת תחשיב הנזק מטעמה, בחודש 4/21 החליטה הנתבעת להעלות את שכרה ב – 3% בלבד כאשר העלייה המקובלת בשכר במקצועה כמהנדסת תוכנה ותיקה היא בשיעור שנתי של 10% (ס' 43 לתצהירה).

      

189. בסיכומיה הוסיפה וטענה התובעת, כי הנתבעת בחרה שלא להציג תלושי שכר של מהנדסי תוכנה בעלי נתונים דומים לאלו של התובעת על מנת להוכיח שלא היו עליות שכר גורפות בנתבעת וההימנעות מהבאת ראיות אלו פועלת לרעתה.

      

190. אשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות טענה התובעת בסיכומיה, כי מאחר שבשל פגיעותיה ירד בפועל שכרה משכר של 31,299 ₪ לשכר של 22,000 ₪ - הדבר מעיד באופן ברור על הקשר בין התאונה לירידה בשכרה שכן זה השכר הנמוך ביותר שקיבלה זה עשור לפחות, ואפילו במקרים בהם לא נפגע בפועל שכרו של נפגע – בתי המשפט פוסקים פיצוי לפי תחשיב אקטוארי משמעותי. 

      

191. בעוד שבתחשיב הנזק מטעמה העמידה הפיצוי לעתיד לפי בסיס שכר האמור עד גיל 75 ולפי 15% נכות תפקודית על סך של 640,770 ₪, ובתוספת הפסדי זכויות פנסיוניות בשיעור 12.5% ובסך של 80,096 ₪ נוספים, בתצהירה הועמד הסכום על 689,543 ₪ בתוספת הפסד זכויות סוציאליות לעתיד על סך של 86,193 ₪ נוספים (ס' 85-84 לתצהירה), ובסיכומיה ביקשה התובעת להסתמך על החישוב שביצע המומחה והעמידה את הפסדי שכרה לעתיד על סך של 1,367,568 ₪ בתוספת הפסדי הפרשות פנסיה ותנאים סוציאליים בסך 858,960 ₪.

      

192. הנתבעת מצדה טענה בתחשיב הנזק, כי מאז התאונה שכרה של התובעת לא רק שלא נפגע אלא הושבח, ולפיכך אין לערוך חישוב אקטוארי כי אם חישוב גלובלי, כך שהפיצוי לתובעת בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד יעמוד על 50,000 ₪ כולל הפסדי פנסיה.

      

193. בסיכומיה התייחסה הנתבעת לחוות דעת המומחה הכלכלי מטעם התובעת וציינה כי היא נשענת על מסד רעוע ומשקלה צריך להיות אפסי, שכן המומחה אינו מוסמך להניח הנחות רפואיות אודות הקשר בין התאונה לקטיעת יכולות הקידום של התובעת; המומחה הודה שסמך את חוות דעתו על נתונים מאתרים פרטיים ואי הבאת אסמכתאות אובייקטיביות כגון הלמ"ס – מעמידות את חוות הדעת בספק רב בכל הנוגע לנתונים המובאים בה.

      

194. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי בהיעדר נכות תפקודית, נוכח הראיות ותשובות מנהלי התובעת שלימדו על רמת תפקודיות גבוהה משך כל שנות העסקתה של התובעת – אין מקום לפצות התובעת ברכיב זה. לתובעת אין אלא להלין על עצמה שבחרה להתפטר ולעבוד במקום אחר שמשלם שכר נמוך יותר עבור אותו היקף עבודה כפי שעבדה אצל הנתבעת ומכל מקום אין זיקה בין שכרה הנמוך יותר במקום העבודה החדש לבין התאונה.

      

195. בסיכומי התשובה מטעמה ציינה התובעת כי המומחה מטעמה הבהיר שמאגרי המידע עליהם נסמך כללו בין היתר את נתוני הלמ"ס, ומכל מקום הנתבעת לא הציגה חוות דעת נגדית של מומחה מטעמה, ואף לא הציגה תלושי שכר של מהנדסי תוכנה בעלי נתונים דומים לאלו של התובע כדי לבסס טענתה לכך שלא היו עליות שכר, באופן שפועל לרעת הנתבעת.

      

196. בעדותו לפניי הודה מומחה התובעת, כי הוא נטול הסמכה רפואית (עמ' 67 שורות 25-11 לפרוטוקול), וכאשר עומת עם תצהיריהם של הממונים על התובעת שהיו מרוצים מכישוריה ולא רצו לפטרה השיב כי נסמך בעיקר על דברי התובעת ועל כך ש"עובד טוב שמרוצים ממנו מעלים לו כמו השוק, כי אחרת העובדים האלה הולכים למקום אחר, אז לתת 3% ולהשאיר אותה, זה לא נראה לי." (עמ'70-67 לפרוטוקול).

      

197. בנוסף, מומחה התובעת לא יכול היה להכחיש כי השכר ההתחלתי של התובעת אצל הנתבעת הוא דומה לשכר בשוק (עמ' 70 שורות 34-32 לפרוטוקול)

      

198. אני סבורה כי חלק ניכר מההנחות עליהן ביסס מומחה התובעת את חוות דעתו לעניין הפסדי ההשתכרות של התובעת לעתיד לא הוכחו. לא שוכנעתי כי התאונה היא שגרמה לתובעת לעזוב את מקום עבודתה ולהתחיל עבודה במקום המשלם שכר נמוך משמעותית או כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין התאונה לבין החלטת הנתבעת להעלות את שכרה של התובעת ב- 3% בלבד במהלך תקופת עבודתה שם. ממילא גם התחשיב שערך מומחה התובעת לעניין הפסד ההשתכרות לעתיד של התובעת הנשען על בסיס השכר שקבע המומחה, על ההפרש בין שכרה הקודם של התובעת אל שכרה החדש על יסוד הנחה של גידול ריאלי בשיעור 6% בשכרה עד גיל 70 – איננו יכול לעמוד.

      

199. יש לזכור כי התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה אצל הנתבעת, ואף את זאת עשתה באמצעות מכתב התפטרות לקוני שאינו נוקב בסיבה להתפטרות, לא כל שכן אינו מקשר את ההתפטרות לתאונה או לנזקיה הנטענים (ר' הודעת ההתפטרות, נספח לתצהירה של גב' חפש כץ מטעם הנתבעת).

      

200. כאשר נשאלה התובעת לסיבת התפטרותה ציינה כי הדבר נבע מהאווירה הלא נעימה במקום העבודה, ובשל תחושתה הסובייקטיבית של התובעת עצמה כי " אני לא מספקת סחורה טובה ויש לי מספיק, מספיק לכבוד שזה די.....וגם היה לי קושי, מאוד קשה לי לטפל במשימות והיה באמת מאוד מאוד לקושי, לטפל הזמן היה, זה קושי...לא היה לי נעים במצב כל זה." (עמ' 47 שורות 32-14 לפרוטוקול, ההדגשות שלי – מר"א).

      

201. מהתצהירים שהוגשו על ידי עדי הנתבעת ומהחומר שהוצג לפניי עולה כי לא זו בלבד שהיוזמה לפיטוריה של התובעת לא באה מצד הנתבעת או מי מטעמה, אלא שנציגי הנתבעת אף היו מרוצים מכישוריה המקצועיים של התובעת.

      

202. מתצהירו של מר נחום שמילוביץ אשר היה מנהלה הישיר של התובעת ממועד שהחלה לעבוד אצל הנתבעת ועד שעברה לצוות אחר עולה, כי לאירוע התאונה לא הייתה כל השפעה על היקף עבודתה, משימותיה, תפקודה או פעילותה של התובעת, והתובעת המשיכה לעבוד אצל הנתבעת משך 3 שנים לאחר האירוע (ס' 5-4 לתצהירו).

      

203. מר שמילוביץ ציין כי מהיכרותו העמוקה את התובעת התרשם כי היא מהנדסת תוכנה מוכשרת ומקצועית בעבודתה, גם אם הייתה לו ביקורת על התנהלותה האישית (ס' 7-6 לתצהירו). עוד הפנה מר שמילוביץ לתכתובת פנימית מיום 17.11.2019 ממנה עלה כי חרף הקשיים ביחסים הבינאישיים בינו לבין התובעת או בין התובעת לבין עובדים אחרים אצל הנתבעת– הוא לא היה מעוניין בהפסקת עבודתה אצל הנתבעת, ובכל מקרה לא היה לכך קשר לתאונה מושא תביעה זו (ס' 12-9 לתצהירו; ר' גם עדותו בעמ' 121-120 לפרוטוקול).

      

204. מר שמילוביץ גם לא זכר שהתובעת התלוננה בפניו אי פעם במהלך עבודתה על קושי לנשום או על קושי בריכוז או קושי פיזי אחר כלשהו בעקבות התאונה (עמ' 120 שורות 22-1 לפרוטוקול).

      

205. זאת ועוד; גם מתצהירה של גב' סיגל קרב, שהייתה ראש הצוות של התובעת מהרבעון הראשון בשנת 2021 ועד לפרישתה מרצון של התובעת, עלה כי התובעת מעולם לא ציינה בפניה את דבר התאונה וגב' קרב כלל לא ראתה שהייתה לתאונה השפעה על תפקודה של התובעת תחתיה (ס' 4 לתצהירה של גב' קרב). עוד ציינה גב' קרב כי ביצועיה המקצועיים של התובעת היו סה"כ טובים (ס' 11-5 לתצהירה של גב' קרב). בעדותה הבהירה גב' קרב, כי אמנם היו לתובעת משימות שארכו לה זמן רב יותר בטכנולוגיות שהיא פחות מתמצאת בהן אך היא לא אפיינה את התובעת כמי שלא עמדה בלוחות הזמנים לביצוע משימות באופן קבוע (עמ' 122 שורות 34-22; עמ' 123 שורה 1 לפרוטוקול)

      

206. גב' קרב העידה כי לא אחת ביקשה ממנה התובעת לקבל משימות בטכנולוגיות חדשות יותר ולא לעסוק בהכרח בטכנולוגיות המוכרות לה, אך לנוכח צרכי הנתבעת התובעת - כמו כולם - עסקה בפתרון באגים, ולא ניתן היה לספק מידית את רצונותיה של התובעת בהקשר זה. גב' קרב הצטערה על עזיבתה של התובעת וציינה כי מבחינת הנתבעת התובעת יכלה להוסיף ולעבוד אצלה בטכנולוגיות שהיא הייתה טובה בהן (ס' 15-12 לתצהירה של גב' קרב; עמ' 127 שורות 7-1 לפרוטוקול).

      

207. גם גב' קרב, בדומה למר שמילוביץ, ציינה כי התובעת לא התלוננה בפניה על קשיי נשימה, על חוסר ריכוז, על קושי בשינה או קושי פיזי אחר כלשהו הקשור בתאונה, ואף לא ביקשה לעבור מקום בחדר בו ישבה במקום הכי מרוחק מהחלון (נ/1-נ3/, עמ' 126 לפרוטוקול).

      

208. אם לא די באמור; גם מתצהירה של גב' חן חפש כץ סמנכ"לית משאבי אנוש אצל הנתבעת עלה כי אין כל קשר בין התאונה לבין שאלת קידומה של התובעת או שכרה; כי ללא קשר לתאונה לא היו העלאות שכר גורפות אצל הנתבעת אלא רק במקרים בודדים בהם השכר היה נמוך ביחס לשוק; כי אין אצל הנתבעת תהליכי שכר שנקבעים מראש שכן שכר העובדים ממילא גבוה באופן ניכר מהממוצע במשק ומייצג את תרומתם לחברה בהתאם לתפקיד ולניסיון (ס' 4-3 לתצהירה).

      

209. בעדותה הבהירה גב' חפש כץ כי לא כל עובד מקודם בחברה והקידום תלוי בצרכי החברה (עמ' 129 שורות 35-24; עמ' 130 שורות 2-1 לפרוטוקול), וגם היא העידה כי התובעת לא התלוננה בפני מחלקת משאבי אנוש על קשיים פיזיים כלשהם כתוצאה מהתאונה אלא רק על תסכול שלא קשור לשום דבר בריאותי (עמ' 137 שורות 27-14 לפרוטוקול).

      

210. כפי שפורט לעיל, גב' חפש כץ ציינה את השיקולים בקביעת השכר ובהעלאת השכר לעובדים אצל הנתבעת, והגם שלא הציגה אסמכתאות לעניין, דבריה נשמעו סבירים ומהימנים לגופם.

      

211. עוד אוסיף בעניין זה, כי טענת התובעת שהקורונה לא השפיעה על תנאי השכר של עובדי הנתבעת – לא יכולה להסתמך על אישור נספח י"ד לכתב התביעה. אישור זה לא נועד אלא לאשר לתובעת להתנייד בתקופת הסגרים של הקורונה לצרכי הגעה לעבודתה. אין בכך דבר או חצי דבר ממנו ניתן ללמוד על תנאי השכר אצל הנתבעת בתקופת הקורונה.

      

212. במאמר מוסגר אעיר כי לא נעלמה מעיניי הפסיקה אליה הפנתה התובעת בהקשר זה, אשר קבעה לניזוקים מהנדסי תוכנה שיעורים גבוהים של גריעה מכושר ההשתכרות. ואולם אין בפסיקה האמורה כדי להשליך על ענייננו שכן למשל בת"א 34047-07-20 אלמוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (23.10.2022) דובר בתובע שסבל מפגיעה אורתופדית משמעותית בכתף, היה עצמאי ובית המשפט הניח כי גילו יחד עם הפגיעה המשמעותית עלולים להסב לו פגיעה משמעותית בכושר ההשתכרות. גם ת"א 66241-09-14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (17.09.2018) עסק בתובע הנדסאי תכנה שהיה צעיר מאוד במועד התאונה ונכותו הייתה אורתופדית.

      

213. את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות יש להתאים לכל ניזוק על פי מידותיו ונסיבותיו האישיות.

      

214. בענייננו, הגם שלא ניתן להתעלם מכך שלתובעת בכל זאת נקבעה נכות רפואית בתחום האא"ג בשיעור של 7.5% בשל הפרעות בנשימה; בהינתן ההנחה שהפרעות בנשימה במהלך שינה בלילה עשויות להשפיע באופן כלשהו על יכולות הריכוז של התובעת; אך גם בשים לב לכך שמדובר בנכות בשיעור נמוך יחסית ובשים לב לכך שהתובעת חזרה לעבודתה יומיים לאחר התאונה, המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה משך כשלוש שנים מאז; מעולם לא התלוננה על קושי הקשור בתאונה בפני הממונים עליה והתפטרה מיוזמתה; בשים לב למאפייני תחום ההייטק; התחלופה הגבוהה במקומות עבודה והיעדר הקשר בין התפטרותה היזומה של התובעת מעבודתה אצל הנתבעת לבין הירידה בשכרה במקום העבודה החדש; אני מוצאת לנכון לקבוע את הפסדי השתכרותה של התובעת לעתיד באופן גלובלי בלבד, המגלם כ – 50% מחישוב אקטוארי מלא על פי נכותה התפקודית ועל יסוד בסיס שכר של 32,793 ₪ ברוטו והנחה של עליית שכר בשיעור 3% שנתי עד גיל 68.

      

215. הפסדי שכר לעתיד ממועד כתיבת פסק הדין ועד הגיעה של התובעת לגיל 68, לפי בסיס שכר של 32,793 ₪, על בסיס הנחה של עליית שכר שנתית בשיעור 3%, ולפי נכות תפקודית בשיעור 7.5% עומדים על 239,659 ₪. בתוספת הפסדי הפרשות פנסיה ותנאים סוציאליים בשיעור 12.5% עומד הסכום על 269,616 ₪. בהתאם – אני סבורה כי נכון יהיה לפצות את התובעת פיצוי גלובלי בסך 135,000 ₪ בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד.

      

     הפסדי שכר לעבר

      

216. בתחשיב הנזק טענה התובעת כי החלה עבודתה אצל הנתבעת בחודש 12/18, שכרה לפני התאונה היה במגמת עליה, ובמקצועה כמהנדסת תוכנה ותיקה מקובלת עלית שכר הגיונית ושמרנית בשיעור 10% ולכן הפסד השכר לעבר עומד על 10% מהשכר החודשי הממוצע ברוטו שהרוויחה בשנים 2019-2010 שהינו 30,680 ₪, ובסה"כ 52,156 ₪ ובתוספת 6,519 ₪ המגלמים את הפסד הזכויות הסוציאליות בשיעור 12.5%.

      

217. בתצהירה, ועל בסיס ההנחה של עליה שנתית בשיעור 10% בשכר, חישבה את הפסדי השכר שלה לעבר על בסיס הפסד של 10% מהשכר ברוטו לשנת 2019, 20% מהשכר ברוטו לשנת 2020 ו – 27% ברוטו מהשכר לשנת 2021 עד 9/21 ובסה"כ 187,767 ₪ בתוספת הפסד זכויות סוציאליות בסך 23,471 ₪ (ס' 82 לתצהירה).

      

218. בסיכומיה, ולאחר שגם הוגשה חוות דעת מומחה מטעמה שהעריך את עליית שכרה של התובעת ללא התאונה בשיעור של 6% לשנה, ובהתאם לחוות דעת המומחה, ביקשה להעמיד את הפסדי שכרה לעבר על סך של 34,691 ₪ בתוספת הפסדי הפרשות פנסיה ותנאים סוציאליים בסך 30,908 ₪.

      

219. הנתבעת טענה מנגד כי אין ראיה לגריעה ולו של שקל אחד משכרה של התובעת כתוצאה מהתאונה מושא התביעה ולכן אינה זכאית לפיצוי על הפסדי שכר בעבר.

      

220. התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי מאז שעבדה אצל הנתבעת לא הייתה כל ירידה בשכרה (עמ' 40 שורות 8-3 לפרוטוקול).

      

221. אמנם, במהלך עבודתה אצל הנתבעת גם לא עלה שכרה זולת פעם אחת בשיעור של 3%. ואולם, למרות חוות דעתו של המומחה האקטואר מטעם התובעת לפיה בתחום עיסוקה של התובעת מקובלת עליית שכר שנתית בשיעור של 6%, ועל אף שהמומחה חישב את הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד על בסיס ההנחה האמורה, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח שהתאונה הובילה לגריעה כלשהי בתנאי השתכרותה אצל הנתבעת עצמה בעבר.

      

222. כפי שפורט לעיל בהרחבה, עדי הנתבעת ובפרט הממונים מקצועית על התובעת, פירטו את כישוריה ואת איכויותיה המקצועיות והצרו על החלטתה להתפטר.

      

223. גב' חן חפש כץ, סמנכ"לית משאבי אנוש אצל הנתבעת הסבירה בעדותה כיצד נקבעים תנאי השכר של עובדי הנתבעת וציינה כי השכר שמשלמת הנתבעת לעובדיה: "... מקובל בשוק, שוק זה דבר גדול. יש סטארט- אפים בשוק, שוק הטכנולוגיה זה דבר גדול אני לא משלמת כמקובל בשוק, אני משלמת תחרותי בשוק בהתאם למה שמקובל בחברה שלי. זה התשובה, אתה יכול לנסות להוציא אותה אחרת, זאת התשובה." (עמ' 133 שורות 35-31 לפרוטוקול).

      

224. לגבי החלטות הנתבעת האם להעלות שכר לעובדים אם לאו ציינה גב' חפש כץ כי: "כן יש תהליך של העלאת שכר בחברה, כל שנה, לפי מה שמחליטה החברה, באופן בלעדי, זה לא חברה אמריקאית גדולה שבה יש תהליכים שמוכתבים מקופורייט, זאת חברה עצמאית שמנהלת את התהליכים שלה ואת התקציב אנחנו מחלקים לפי מה שאנחנו מחליטים. בשנים האלה בגלל סיטואציית החברה, אפשר להיכנס אליה, הוחלט שנותנים העלאות שכר ל, בגלל שהיו העלאות שכר מאוד גדולות והשוק השתולל לאנשים שהשכר שלהם היה באופן משמעותי פחות מהשוק, ממתחרים שלנו בשוק, מאנשים שבאופן משמעותי תרמו לחברה או התקדמו בתוך החברה, זו הייתה החלטת החברה ולשם הלך כסף העלאות השכר." (עמ' 136 שורות 18-10 לפרוטוקול).

      

225. אמנם הנתבעת לא הציגה אסמכתאות לתמיכה בטענותיה, ואולם הטענות נשמעות סבירות והגיוניות לגופן, ומכל מקום לא ברור אילו אסמכתאות מצופה היה ממנה להציג, ולא נראה סביר לדרוש ממנה להציג את כלל התשלומים ששילמה לכלל עובדי החברה במהלך שנות עבודתה של התובעת אצלה.

      

226. כפי שפורט לעיל בהרחבה, מתלושי השכר שצירפה התובעת למוצגיה נראה כי בין שנת 2017 לשנת 2018 ירד שכרה של התובעת בכ – 22%; בין שנת 2018 לשנת 2019 עלה שכרה בשיעור קרוב ל – 20%; ובשנת 2021 עלה שכרה, במהלך עבודתה אצל הנתבעת, בשיעור של 3%.

      

227. אשר על כן, אינני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת הפסדי שכר לעבר למשך התקופה בה עבדה אצל הנתבעת.

      

228. בשנת 2022, ולאחר שהתפטרה מעבודתה אצל הנתבעת ביוזמתה, ירד שכרה במקום העבודה החדש משמעותית (בשיעור של כ – 30%).

      

229. לכאורה, החל מחודש 2/22 נגרע שכרה של התובעת. לא ברור האם נכון למועד כתיבת פק דין זה התובעת מוסיפה לעבוד באותו מקום עבודה ועל פי אותם תנאי שכר. מכל מקום, ותחת ההנחה שכן, ובכל הנוגע לתקופה שמחודש 2/22 ועד למועד כתיבת פסק הדין 4/23, תקופה בת 15 חודשים, דומני כי הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות של התובעת צריך להיגזר אף הוא מהנחות המוצא אשר שימשו אותי לצורך הערכת הפסדי ההשתכרות של התובעת לעתיד, אם כי הפעם בסיס השכר ייקבע לפי בסיס השכר האחרון של התובעת בתקופת עבודתה אצל הנתבעת – קרי 31,601 ₪.

      

230. על פי הגיון זה, הפיצוי המגיע לתובעת בגין תקופה זו עומד על 15 (חודשים)*31,601 ₪ (ממוצע השכר האחרון אצל הנתבעת) * 7.5% (נכות תפקודית) * 50% אקטוארי = 17,776 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בשיעור 12.5%, כך שהפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה יעמוד על 20,000 ₪ (בעיגול).

      

     הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות כלליות

      

231. התובעת לא ביקשה פיצוי בגין עזרת צ"ג.

      

232. בתחשיב הנזק, בתצהירה ובסיכומיה טענה התובעת כי כתוצאה מפגיעתה בתאונה נאלצה להוציא הוצאות נסיעה לצורך הגעה לטיפולים ובדיקות כמו גם הוצאות רפואיות וביקשה פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך 5,000 ₪ לעבר ובסך 15,000 ₪ לעתיד לפי תוחלת חיים עד גיל 85.4 (ר' ס' 88-87 לתצהירה).

      

233. עוד ביקשה התובעת פיצוי בגין שכר המומחה מטעמה בסך 11,500 ₪ (ס' 89 ונספח י"ח לתצהירה) ובסיכומיה גם הוסיפה את הדרישה לתשלום שכרו של המומחה הכלכלי מטעמה בסך 10,413 ₪ בגין עלות חוות דעתו והופעתו בבית המשפט (אסמכתה לתשלום שכרו לא צורפה).

      

234. הנתבעת מצידה טענה בתחשיב הנזק מטעמה כי הואיל ועסקינן בתאונת עבודה התובעת זכאית לשיפוי מלא בגין הוצאותיה ולצרכי התחשיב הוצע פיצוי של 2,000 ₪.

      

235. בסיכומיה טענה כי בהיעדר ראיות לביסוס טענות התובע בגין ראש נזק זה – אין מקום לפסוק לה כל פיצוי.

      

236. בעדותה הודתה התובעת כי היום אינה נוטלת תרופות זולת אקמול או אופטלגין נגד כאבי ראש שלטענתה: "זה עולה, באמת כמה גרושים" (עמ' 56 שורות 20-14 לפרוטוקול).

      

237. בנוסף, מעדותה של התובעת עלה כי הרופאים אצלם היא מטופלת נמצאים במרחק נסיעה קצר ממקום מגוריה ובן זוגה מסיע אותה במידת הצורך (עמ' 57-56 לפרוטוקול).

      

238. בשים לב להיקף פניותיה של התובעת לבדיקות ולרופאים בתקופה שלאחר התאונה, בשים לב לגילה הנוכחי (59.9 שנים) ולשנים שעוד צפויות לה עד מיצוי תוחלת החיים (ומי ייתן ותאריך ימים עד מאה כעשרים) והצפי כי תזדקק לבדיקות רפואיות או לייעוץ רפואי מעת לעת, כמו גם למשככי כאבים, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד גם יחד בסך 7,500 ₪. בנוסף לכך יש לפצותה בגין עלות חוות דעת המומחה הרפואי מטעמה בסך 11,500 ₪ (לגביה צורפה אסמכתה). אין מקום להוסיף לכך את עלות חוות דעת האקטואר מטעמה הן משום שלא צורפה אסמכתה לתשלום, והן משום שמרבית קביעותיו של המומחה הנ"ל נדחו.

      

     נזק לא ממוני

      

239. בתחשיב הנזק מטעמה, בתצהירה (ס' 86 לתצהיר) כמו גם בסיכומיה, טענה התובעת כי לנוכח הפגימות והקשיים שהסבה לה פגיעתה בתאונה, ולנוכח העיוות האסתטי שנגרם לה ופוגע בדימויה העצמי, הצורך לעבוד בסופי שבוע בשל נכותה, וכיו"ב פגיעות – נגרם לה נזק לא ממוני. טענות אלו נתמכו גם בתצהירו של בן-זוגה (ס' 22-17 לתצהירו). התובעת העמידה את נזקי הכאב והסבל שלה על סך של 75,000 ₪.

      

240. בתחשיב הנזק מטעמה ובסיכומיה העמידה הנתבעת את הפיצוי לתובעת בגין ראש נזק זה על 10,000 ₪, לאור הנכות המזערית וחזרתה של התובעת לעבודה יומיים לאחר התרחשות התאונה.

      

241. בנסיבות שפורטו, בשים לב לפגיעתה של התובעת בתאונה ולכך שאפּהּ נשבר ומצבו לא הוחזר לחלוטין לקדמותו, בשים לב לנכות שנותרה לה ולהפרעות הנשימה מהן היא סובלת – גם אם בדרגה קלה, בהתחשב בקשיי הנשימה בלילה ולנחירות ולפגיעה שהדבר מסב לאיכות החיים ולדימוי העצמי והאישי – אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת בגין הנזק הלא ממוני פיצוי בסך 40,000 ₪.

      

     ניכויים

      

242. זה המקום לציין כי התובעת לא פנתה לקביעת אחוזי נכות וקבלת תגמולי נכות מהמל"ל קודם להגשת התביעה, על אף שמדובר בתאונת עבודה.

      

243. בתחשיב הנזק טענה הנתבעת (וגם הצד השלישי) כי מאחר שהתובעת לא פנתה למיצוי זכויותיה במל"ל, וככל שייפסק לה פיצוי כלשהו – יש לבצע ניכוי רעיוני.

      

244. במסגרת הצעת הפשרה שניתנה בתיק, בית המשפט הבהיר מפורשות כי יש להפחית מסכום הפיצוי ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל שעל הנתבעת הנטל להוכיח את גובהם (החלטה מיום 29.5.21).

      

245. בשים לב למחלוקת בין הצדדים בנוגע למשמעותו של הניכוי הרעיוני בנסיבותיו של התיק, משלא התקבלה הצעת הפשרה של בית המשפט בעניין זה, לאחר שהתקיים קדם משפט מסכם (דיון מיום 30.1.22), וכפי הנראה בהמשך להמלצת בית המשפט באותו דיון, החליטה בסופו של יום התובעת – גם אם באיחור - לפנות למל"ל לצורך מיצוי זכויותיה.

      

246. התובעת לא עדכנה את בית המשפט בעניין זה אלא רק בפתח ישיבת ההוכחות. בהתאם, ולבקשת הנתבעת, לאחר ישיבת ההוכחות הגישה התובעת לתיק את העתק תביעתה למל"ל על נספחיה ואת דו"ח הוועדה הרפואית. מהמסמכים שהגישה התובעת (תשובת התובעת מיום 21.9.22) עולה כי הגישה תביעה למל"ל לגמלת נכות מעבודה ביום 7.8.22.

      

247. ועדה רפואית מסכמת שבדקה את התובעת ביום 5.9.22 קבעה לתובעת 10% נכות רפואית צמיתה מיום 27.12.18 ואילך (עמ' 92 למסמכים שצורפו לתשובת התובעת מיום 21.9.22), ובהתאם שולמה לתובעת גמלת נכות מעבודה על סך 26,897 ₪ בתשלום חד פעמי (עמ' 106 לנספחי תשובת התובעת מיום 21.9.22).

      

248. בעקבות זאת, לבקשת הנתבעת הותר לה להגיש חוות דעת אקטוארית לשווי מענק ריאלי בגין 10% נכות במל"ל, בשים לב לטענתה כי התובעת השתהתה משך 42 חודשים בהגשת תביעתה למל"ל באופן שהוביל לכך שקיבלה מענק מופחת (ר' החלטה מיום 3.10.22).

      

249. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית רעיונית מטעמה (האקטואר מר אייל בוכבינדר) לשווי מענק נכות ריאלי בגין 10% נכות במל"ל בעניינה של התובעת (חוות דעת מיום 21.9.22 שהוגשה לתיק ביום 3.10.22).

      

250. על פי חוות הדעת, חישוב רעיוני של שערוך מענק ח"פ שהייתה התובעת עשויה לקבל לו הייתה פונה במועד וללא שיהוי למיצוי זכויותיה באגף נפגעי עבודה במל"ל מוביל לכך שהמענק שהיה משולם לה היה עומד על סך של 94,930 ₪. האקטואר הסביר כי על פי חוקי הביטוח הלאומי, במידה שהתביעה מוגשת לאחר 12 חודשים יש הפחתה של חודש על כל איחור והתובעת בענייננו קיבלה בפועל מענק בגובה 13 גמלאות במקום מענק בגובה 43 גמלאות. עוד הבהיר האקטואר ברחל בתך הקטנה, כי הסכום ששולם לתובעת על פי אישור המל"ל מיום 8.9.22 בגובה 26,897 ₪ הינו מענק מופחת בגלל השיהוי בהגשת התביעה.

      

251. התובעת ויתרה על הזכות שניתנה לה לחקור את האקטואר על חוות דעתו (החלטתי מיום 3.10.22 ומיום 30.10.22), וטענה בסיכומיה כי הסכום היחיד שיש לנכות מהפיצוי שייקבע לתובעת הוא כגובה גמלת הנכות מעבודה ששולמה בפועל לתובעת בסך 26,897 ₪.

      

252. לטענתה, היא אחרה לכל היותר ב – 11 חודשים בהגשת תביעתה למל"ל, שכן כבר ביום 23.11.20 כב' הרשמת הציעה להסכים על מיצוע שיעור הנכות הרפואית והצדדים הסכימו על כך. לטענת התובעת, בעקבות ההסכמה הדיונית האמורה היא בחרה שלא לפנות למל"ל כיוון שנכות מוסכמת בשיעור 7.5% אינה מזכה במענק חד פעמי או בקצבה חודשית מהמל"ל ואף בית המשפט בהצעת הפשרה סבר שאין לבצע בתיק זה ניכוי רעיוני בפועל בעקבות הנכות המוסכמת בין הצדדים. רק בעקבות המלצת בית המשפט בדיון מיום 30.1.22 פנתה התובעת למל"ל ונקבעה לה נכות בשיעור 10%.

      

253. לטענתה, ביצוע ניכוי בעבור חודשים שהתובעת לא קיבלה עבורם מענק בפועל יוביל לפיצוי חסר של התובעת שפעלה בהתאם להסכמת הצדדים ולהצעות בית המשפט ויעלה כדי ענישת התובעת. 

      

254. הנתבעת מצידה טענה כי אין כל נפקות להסדר הדיוני בדבר הנכות הרפואית בכל הנוגע לחובת התובעת לפעול למיצוי זכויותיה. העובדה שפנתה למל"ל מהווה חיזוק לכך שידעה כי טענתה חלשה.

      

255. עוד טענה הנתבעת, כי אין נפקא מינה אם הגמלה שולמה לתובעת בפועל אם לאו לצורך הניכוי, ולכן ככל שהנתבעת חבה פיצוי כלשהו לתובעת – הרי שהוא נבלע בתגמולי המל"ל.

      

256. הצד השלישי הוסיף מצדו והפנה בסיכומיו לחובת הקטנת הנזק המוטלת על ניזוק באמצעות מיצוי זכויותיו במל"ל; לחובתו של הניזוק לפעול בסבירות ובתום לב; ולכך שהעיקר אינו מצוי דווקא באקט הפיסי של הגשת התביעה למל"ל כי אם בעצם קיומה של זכאות לקבל את הגמלה.

      

257. לטענת הצד השלישי, התובעת פעלה בענייננו בדיוק בסוג חוסר תום הלב עליו דובר בפסיקה ולמרות ידיעתה הברורה, לכל הפחות מאז הגשת כתב ההגנה על ידי הנתבעת, כי עליה לפנות למל"ל ולמצות זכויותיה – החליטה שלא לעשות כן עד לאחרונה. התמהמהותה של התובעת הובילה לכך שבסופו של דבר התגמולים ששולמו לה נמוכים מאלו שהיו משולמים לה אלמלא השיהוי. אין לזקוף לחובת הצד השלישי את התנהלותה נטולת תום הלב של התובעת, ולשיטתו יש לבצע ניכוי מלא של תגמולי המל"ל שהיו משולמים לתובעת לו פעלה בזמן לפי חוות דעת האקטואר מטעם הנתבעת.

      

258. לאחר ששקלתי את טענותיה של כלל הצדדים אני סבורה כי בנסיבות יש לבצע ניכוי רעיוני מלא של כלל תגמולי המל"ל שהיו משולמים לתובעת לו הייתה פונה בזמן למיצוי זכויותיה במל"ל ואנמק.

      

259. הלכה היא, כי על הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המל"ל ולפעול באמצעים סבירים על-מנת לקבל את הגמלאות המגיעות לו. בהתאמה, המעביד-המזיק זכאי שאותן גמלאות תנוכינה מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות ס' 82 לפקודת הנזיקין. במקרה שהנפגע אינו פונה בתביעה לקבלת גמלאות למל"ל למרות סיכוייו לקבלן, בית המשפט יקבע את שיעור הגמלאות שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמל"ל ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע (ר' למשל ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142 (1990); ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2) 497 (1974)); ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' בשאראת (01.02.2016)).

      

260. בבחינת חובתו של הנפגע לפנות למימוש זכויותיו – בית המשפט יבחן האם פעל הנפגע בסבירות ובתום-לב. כשפעל כך, ותביעתו מהמל"ל נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המל"ל כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה (ר' למשל ע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (06.09.2006)).

      

261. המבחן בעניין ניכוי (ולו רעיוני) של תגמולי המל"ל צריך אפוא להיות מבחן של סבירות ותום לב (השוו למשל לת"א 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.06.2017)).

      

262. בענייננו, על פי חוות דעת האקטואר מטעם הנתבעת (מיום 21.9.22), התובעת פנתה באיחור של כ – 30 חודשים בהגשת תביעתה למל"ל. התובעת בחרה שלא לחקור את המומחה על חוות דעתו וטענתו זו לא נסתרה.

      

263. לא ברור מדוע לא פנתה התובעת למל"ל מיד בסמוך לאחר פגיעתה או לכל המאוחר עם שכירת שירותי ייעוץ משפטי. החובה לפנות למל"ל ולהקטין את נזקיה כלפי הנתבעת נטענה כבר בכתב ההגנה של הנתבעת (ס' 2י. לכתב ההגנה שהוגש ביום 6.10.20); והחובה למיצוי הליכים במל"ל הוצגה מפורשות לתובעת על ידי בית המשפט בהצעת הפשרה שניתנה ביום 29.5.21.

      

264. גם אם הוסכם בין הצדדים – במסגרת ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו תוך ניהולו של הליך זה, כי שיעור הנכות הרפואית של התובעת יעמוד על 7.5%, גם אם שיעור נכות שכזה אינו מזכה בתגמולי מל"ל, ועל אף שבשלב כלשהו של ניהול ההליך ולצרכי פשרה הציע בית המשפט שלא לנכות בפועל שום ניכוי מהסכום שהוצע - עדיין אין הדבר משנה את הכלל המשפטי המחייב כל נפגעת בתאונת עבודה, ובכלל זה התובעת, למצות זכויותיה בתום לב ובסבירות מול המל"ל.

      

265. למרות האמור, משיקולים השמורים עמה, בחרה התובעת ביודעין ותוך נטילת סיכון מחושב, שלא לפנות למל"ל.

      

266. גם בדיון קדם המשפט מיום 30.1.22, ובאופן שאינו ברור ואינו מובן, הצהירה ב"כ התובעת בלהט כי אין בכוונת התובעת לפנות למל"ל (עמ' 2 לפרוטוקול). רק לאחר שבית המשפט הציע בחום לתובעת לשוב ולשקול הדברים, התרצתה בסופו של דבר התובעת ופנתה למל"ל עובר לישיבת ההוכחות.

      

267. את כל התהליך האמור יכולה וצריכה הייתה התובעת לבצע הרבה קודם לכן. הימנעותה מעשות כן עומדת בסתירה לחובתה להקטין את הנזק. אין זה ראוי ואין זה צודק, כעניין של מדיניות משפטית, לאפשר לעובדים הנפגעים בתאונות עבודה לבחור האם ומתי לפנות למיצוי זכויותיהם במל"ל, ובכך להגדיל את הפיצוי הנזיקי שמעסיקיהם ייאלצו לשלם להם בגין חבות בתאונות עבודה, למרות דמי הביטוח הלאומי שהם משלמים למל"ל מדי חודש על מנת לבטח עצמם מפני אותו סיכון ממש.

      

268. אשר על כן, אני סבורה כי בענייננו יש מקום לנכות את מלוא תגמולי המל"ל שיכולים היו להיות משולמים לתובעת לו פנתה למיצוים במועד, בסך – 94,930 ₪.

      

     סיכום ביניים

      

269. נזקיה של התובעת הם כדלקמן:

     הפסדי השתכרות לעבר: 20,000 ₪

     הפסדי השתכרות לעתיד: 135,000 ₪

     הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד): 7,500 ₪

     נזק לא ממוני: 40,000 ₪

     הוצאות בגין חוות דעת מומחה רפואי: 11,500 ₪

     סה"כ: 214,000 ₪.

      

270. מהסכום האמור יש לנכות את תגמולי המל"ל (חלקם ניכוי רעיוני) בסך 94,930 ₪.

      

     סיכום

      

271. מכל הטעמים שפורטו לעיל בהרחבה - דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל ודין ההודעה לצד שלישי להידחות.

      

272. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 119,070 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 28,000 ₪ ובתוספת אגרת משפט.

      

273. ההודעה לצד השלישי נדחית אף היא. הנתבעת, שולחת ההודעה, תישא בהוצאות הצד השלישי בסך 28,000 ₪.

      

274. הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

      

275. מאחר שמדובר בתביעת נזקי גוף, פסק הדין ניתן לפרסום ובלבד שלא יפורסם שמה של התובעת.

      

276. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי-כוח הצדדים ותסגור את התיק.

      

      

      

      

      

     ניתן היום, ח' אייר תשפ"ג, 29 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.