ת"א 21808-03-12 גדעון יקותיאל נ' מועצה אזורית גוש עציון ואח'

 התובע הוא תושב היישוב תקוע מאז ראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. באותן שנים החל התובע לגדל גידולים חקלאיים, בעיקר כרמים, במקרקעין המצויים בתחומי הישוב, באזור אשר באותה עת היה בשולי היישוב ולא שימש למגורים. המועצה האזורית גוש עציון, שבתחומה מצוי היישוב תקוע, ביקשה במהלך שנת 2000 לסלול כביש, בהתאם לתכנית מאושרת לסלילתו. מאחר שתוואי הכביש עבר סמוך לחלקה שהתובע עיבד כמתואר והוא נדרש לפנות חלק ממנה, הושג עמו הסדר שכלל פיצוי מסוים (נמוך יחסית) עבור השקעותיו באותו חלק בחלקה שעיבד. כן הוסכם עם התובע, כי קודם לסלילת המשכו של הכביש, שהתוואי שלו גובל בחלק אחר של החלקה שהתובע עיבד באותה עת, ינוהל עמו משא ומתן לעניין פיצוי עבור פגיעה בהשקעותיו, וזאת לאחר שתיבחן שיעורן בהתאם למתווה שהוסכם.  במהלך שנת 2011 אושרה השלמת הכביש והמועצה האזורית נערכה לסלילתו. בהיעדר הסכמות בין התובע לבין המועצה האזורית, עתר התובע ביום 13.3.2012 לקבלת צו מניעה זמני שימנע כניסה אל החלקה של הנתבעים ובהם החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, בעלת ההרשאה במקרקעין, המועצה האזורית גוש עציון והיישוב תקוע. כן הגיש את התובענה הנדונה, שבמסגרתה עתר לסעד של צו מניעה קבוע, שימנע מהנתבעים, או מי מטעמם, להיכנס אל החלקה שהתובע עיבד, או שימנע עבודות בחלקה. משמעות הדברים היא אפוא, כי התובע עתר לצו שיאסור את סלילת הכביש חלקו של הכביש בחלק שתוכנן לעבור בגבולות החלקה. צו זמני אמנם ניתן, כפי שעוד יפורט להלן, אך לימים בהסכמת הצדדים בוטל הסעד הזמני. במסגרת התובענה הנדונה הוגשו נגד התובע תביעות שכנגד, ובהן תביעה לפינויו ולסילוק ידו מהמקרקעין האמורים, בעוד הטענה העיקרית היא, כי לתובע אין כל זכויות בהם וכי זה שנים רבות שאף אינו מעבד אותם ואינו מגדל בהם גידולים כלשהם. כן הוגשה נגדו תביעה כספית שבמסגרתה נתבע להשיב סכומי הלוואות שעל-פי הנטען, ניתנו לתובע לשם עיבוד החלקה וגידול הגידולים החקלאיים בה. בהתאם להסדר דיוני שעליו הוסכם, שתוכנו יפורט בהמשך הדברים, הוגדרו השאלות הטעונות הכרעה, שהעיקריות שבהן עוסקות במעמדו של התובע במקרקעין ובשאלה אם הוא זכאי לצו המניעה שעתר לקבלו ומנגד, שאלת זכותם של הנתבעים לעתור לפינוי התובע מהחלקה שעיבד בעבר. על-פי המוסכם במסגרת ההסדר הדיוני, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב על סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, אלו שצורפו אל כתבי הטענות ואלו שהוגשו במועד מאוחר יותר ובין השאר, אף לאחר ההסכמה על ההסדר הדיוני וזאת מבלי שהוגשו תצהירים או נשמעו עדויות. א.עיקרי הרקע העובדתי ועיקרי ההליכים  עיקרי הרקע העובדתי 2.בהתאם להסכם הרשאה ("הסכם משבצת"), אשר נחתם ביום 23.2.1981 בין הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון (להלן – הממונה על הרכוש הנטוש) לבין ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות (הנתבעת מס' 7. להלן – החטיבה להתיישבות או ההסתדרות הציונית), ניתנו להסתדרות הציונית החזקה במקרקעין, בשטח של 1,067 דונם באזור שבו הוקם לימים היישוב תקוע ("המשבצת") (להלן – המקרקעין). חזקה זו ניתנה להסתדרות הציונית כאמור בהסכם זה, "בתור בר רשות", למשך ארבעים ותשע שנה, וזאת לשם הקמת היישוב ופיתוחו (להלן – הסכם ההרשאה. נספח א' של כתב ההגנה מטעם החטיבה להתיישבות). חלקת המקרקעין נושא התובענה הנדונה מצויה בתחומי היישוב תקוע (תקוע כפר שיתופי בע"מ הוא הנתבע 4, אשר יכונה להלן – היישוב תקוע או היישוב), אשר מצוי כאמור, בתחומי המועצה האזורית גוש עציון (הנתבעת 1. להלן – המועצה האזורית). 3.התובע, כיום עורך-דין במקצועו, גר ביישוב תקוע מאז שנת 1982 (כך על-פי טענתו). ככל שאר מתיישבי היישוב תקוע, גם התובע ואשתו, אסתר יקותיאל, חתמו על חוזה התיישבות עם החטיבה להתיישבות, שעל-פיו בנו את ביתם במגרש 113 המצוי בתחומי היישוב (להלן – חוזה ההתיישבות. נספח ב' של כתב ההגנה מטעם החטיבה להתיישבות). בשנת 1984 לערך, הסכימה החטיבה להתיישבות כי היישוב תקוע יאשר לתובע לעבד שטחים חקלאיים בתחום היישוב (בתחום ההרשאה על-פי הסכם ההרשאה), באזור שבו טרם נבנו מבנים למגורים (שטח זה יכונה להלן – החלקה). לשם כך, אף העניקה החטיבה להתיישבות לתובע מענקים והלוואות שאותן נדרש להחזיר בתום התקופה שנקבעה לכך, אשר נועדו לסייע לו בהכשרת החלקה לחקלאות ובגידול יבולים שונים בחלקה. על-פי טענת החטיבה להתיישבות, ההסכמה הזו שניתנה לתובע לעיבוד שטחים חקלאיים, נעשתה כפי שהיה נהוג באותה עת גם ביישובים אחרים שנבנו במקרקעין המצויים בהרשאתה מכוח הסכמי הרשאה שנחתמו עמה. על-פי הנטען, הסכמות מעין אלו ניתנו ללא הסכמים בכתב וללא התחייבות כתובה, אלא ממניעים התיישבותיים וכדי לנצל את המקרקעין עד אשר ייבנו עליהם בתי קבע. כדי לאפשר את עיבוד השטחים החקלאיים כאמור, החטיבה להתיישבות אף העניקה מענקים והלוואות למגדלים, שנועדו לאפשר את פיתוח המקרקעין, את עיבודם ואת גידול היבולים בהם.  4.בשנת 1999 אישרה וועדת התכנון והבנייה של המועצה האזורית את תכניות 412/4/1 ו-412/4/2 לסלילת כביש מס' 15 (להלן – הכביש), באישורה של החטיבה להתיישבות (היתר הבנייה ומפה של תוואי הכביש – נספחים א' ו-ב' של כתב ההגנה מטעם המועצה האזורית). על-פי תכניות אלו, תוואי הכביש עובר סמוך לחלקה שעיבד התובע. למרות זאת, אין מחלוקת כי התובע לא הגיש כל התנגדות לתכניות זו בטרם אושרו. סמוך לתחילת עבודות סלילת חלקו של הכביש העובר סמוך לצדה המזרחי של החלקה, התנגד התובע לעבודות סלילת הכביש. בשל התנגדותו, נערכה ביום 30.8.2000 פגישה ביישוב תקוע שבה נכחו התובע ובאת-כוחו דאז, עו"ד פליאה אלבק ז"ל, סגן ראש המועצה האזורית דאז, מר יאיר וולף ובא-כוחה של המועצה האזורית באותה עת, עו"ד דוד רותם ז"ל. בפגישה זו הושגה הסכמה, אשר תועדה במכתבו של עו"ד רותם ז"ל מיום 19.9.2000 (נספח ב1 של כתב התביעה, אשר יכונה להלן – הסיכום משנת 2000. יוער, כי מכתבה של עו"ד אלבק ז"ל מיום 17.9.2000 (שם, נספח ב2) אינו רלוונטי, מאחר שכלל הערות לטיוטה שנערכה ביום 13.9.2000 ומעיון במכתב מיום 19.9.2000 עולה, כי נכללו בו התיקונים על-פי אותן הערות). עיקרי הסיכום משנת 2000 היו כי לתובע ישולם סכום של 18,262 ₪ בצירוף מע"מ "כפיצוי מלא וסופי של השקעותיו בשטח המיועד לכביש בקטע המזרחי" (סעיף ב1). עוד הוסכם, כי מאחר שהכביש מתוכנן לחצות את החלקה, בטרם יחלו העבודות תתקין המועצה על חשבונה גדרות בצד המזרחי של החלקה הגדולה ובצד המערבי של החלקה הקטנה, כך שלאחר התקנתן, תהיינה החלקות מגודרות מכל עבריהן. כן יותקנו מתחת לכביש מעבר לצינור מים וצינור מים, כדי לאפשר חיבור מים בין החלקות (שם, סעיפים ב2 ו-ב3). באשר לכביש המתוכנן להיבנות לאורך החלק הצפוני של החלקה הוסכם, כי "יתנהל מו"מ נוסף על הפיצוי המגיע למר יקותיאל [התובע] על כל אורך הכביש כפול ב-19 מטרים רוחב. דהיינו הרוחב הדרוש לכביש עצמו וכן הרוחב הדרוש לגדר חדשה ולעשיית דרך היקפית חדשה בתוך הכרם מבפנים לגדר החדשה שתוקם. הגדר החדשה והדרך יוקמו על חשבון המועצה ובאחריותה. לצורך המו"מ על הפיצוי המגיע עבור הכביש שבצפון החלקה, תפנה המועצה למומחה, מר סומפולינסקי, כדי שיעריך את שווי ההשקעות בכרם בן 15 שנה". עוד נקבע, כי לא ייעשו עבודות בחלק הגובל בחלקה הצפוני של החלקה קודם שתושג הסכמה כאמור (שם, סעיף ג). עוד ראוי להזכיר את אחד המסמכים שצורף אל כתב התביעה ועליו ביקש התובע לבסס מקצת מטענותיו. מסמך זה הוא מכתב של מנהל חבל ירושלים בחטיבה להתיישבות, מר עפר לאופמן, מיום 3.2.1998, אשר הופנה אל מזכירות היישוב תקוע, שבו הודיע על "העקרונות המנחים" בעניין "פינוי כרמים לצורך בניה" (נספח ה' של כתב התביעה. להלן – מכתב לאופמן). עקרונות אלו היו שככלל, אם מתיישב הקים כרם בקרקע שבעבר לא נועדה למגורים והדבר היה בידיעת היישוב ובידיעת המיישבת (החטיבה להתיישבות), הוא לא יפונה מהקרקע "אלא בהסכמה ומתוך הבנה. כך גם האחריות לפינוי היא על היזם". עם זאת נראה, כי לא הייתה מחלוקת על כך שמכתב זה לא נכתב בעניינו של התובע. 5.ביום 9.1.2011 אישרה החטיבה להתיישבות את בניית קטע הכביש העובר בחלקה הצפוני של החלקה בהתאם לתכניות. ביום 23.2.2012, לקראת התחלת עבודות סלילת הכביש, שלח מהנדס המועצה האזורית מכתב אל התובע, שבו הודיע לו על הכוונה להתחיל בעבודות, וכן על כך שעליו לפנות את רכושו וכל ציוד המצוי בתחום שבו יבוצעו העבודות (נספח ו' של כתב התביעה). עוד נאמר לתובע במכתב זה, כי לשם סימון האזור שעליו לפנות, יפנה אליו מפקח ממשרד שומרון שירותי הנדסה בע"מ (הנתבעת 8. להלן – שומרון הנדסה). בהתאם לכך נערכה ביום 29.2.2012 פגישה בנוכחות התובע, הקבלן שלום רובבשי ואלכס כצמן משומרון הנדסה (סיכום הפגישה – שם, נספח ז'). ביום 6.3.2012 שלח התובע מכתב אזהרה אל מר כצמן משומרון הנדסה, שבו הזהיר מפני ניסיון להיכנס אל החלקה ולבצע בה עבודות כלשהן (המכתב – שם, נספח ח'. יוער כי המכתב נושא תאריך 6.2.2015, אך מאחר שהמכתב מתייחס אל סיכום הפגישה מיום 29.2.2012 ומאחר שנראה שהתקבל במשרדו של התובע ביום 5.3.2012, נראה כי כאמור, נפלה טעות בתאריך). ביום 13.3.2012 עתר התובע, כאמור לעיל, בבקשה לצו זמני שימנע את עבודות סלילת הכביש. כן הגיש תביעה שבמסגרתה עתר לסעד של צו מניעה קבוע, אשר בעיקרו, זהה לסעד הזמני. עיקרי ההליכים 6.את התביעה ואת הבקשה לסעד הזמני הגיש התובע נגד המועצה האזורית, ראש המועצה ומהנדס המועצה (הנתבעים 1, 2 ו-3), נגד היישוב תקוע וכן נגד יו"ר ועד היישוב ומזכ"ל היישוב (הנתבעים 4, 5 ו-6), נגד החטיבה להתיישבות (הנתבעת 7) ונגד שומרון הנדסה (הנתבעת 8). התובע עתר כאמור, לקבלת צו מניעה קבוע אשר יימנע מהנתבעים או ממי מטעמם להיכנס אל החלקה או לבצע בה עבודות ללא הסכמתו. על-פי טענת התובע, הוא מחזיק בחלקה באישור היישוב ובאישור החטיבה להתיישבות מאז שנת 1984 והוא נטע בה גידולים שונים ובעיקר גפנים. לשם הכשרת החלקה לחקלאות, השקיע מכספו וממרצו, אך זה מספר שנים, מאז תוכננה סלילת הכביש, הוא סובל התנכלויות והצקות מצד גורמים ביישוב ובחטיבה להתיישבות, אשר נועדו, לטענתו, להביא לנישולו מזכויותיו בחלקה, אשר לטענתו, הוא מחזיק בה כדין. עוד טען, כי בשנת 2000 הפקיעה המועצה האזורית חלק מהחלקה לשם סלילת הכביש וכי בעקבות כך נערך הסיכום משנת 2000. על-פי סיכום זה, כך לטענת התובע, הוא קיבל פיצוי עבור פינוי חלק מהחלקה לטובת סלילת הכביש ובהתאם למתווה שנקבע בו, הוא זכאי לפיצוי נוסף במקרה שתידרש הפקעה נוספת של חלק מהחלקה לצורך סלילת הכביש.  את טענת התובע בדבר "הפקעה" של חלק מהחלקה, ביקש לבסס על מכתב של ראש המועצה האזורית מיום 23.7.2000 אל גורם בחטיבה להתיישבות, שבו נאמר כי חלק מהקרקע הדרושה לסלילת הכביש בהתאם לתכניות שאושרו, תפוסה בידי התובע, אשר על-פי הערכת שמאי "מעובד ... כשנה" (נספח א' של כתב התביעה). לפיכך נדרשה החטיבה להתיישבות להודיע לתובע כי עליו "לפנות לפחות את אותו חלק מהקרקע הדרוש לעבודות הסלילה ולאפשר את ביצוע סלילת הכביש ללא עיכוב ותקלה". נעיר, כי באותו מכתב נעשה אמנם שימוש בפועל "הפקעה". התובע טען, כי המועצה האזורית הפרה את הסיכום משנת 2000 וכי פניותיו בעניין נענו בגסות או שכלל לא נענו. עוד טען, כי תוואי הכביש הורחב מעבר לשטח שלטענתו, הופקע, ובניגוד למוסכם, החלקה אף לא גודרה. לטענתו, כתוצאה מהתנהלות זו נגרמו לו נזקים כבדים ובסופו של דבר, הכביש כלל לא נסלל. עוד טען, כי בפגישה הנזכרת מיום 29.2.2012, הוא התבקש לפנות את החלקה וזאת, לטענתו, בניגוד לסיכום משנת 2000 ולאמור במכתבו של מר עפר לאופמן משנת 1998, שעל-פיו, פינוי חקלאי ממקרקעין שעיבד, יהיה בהסכמתו. מכאן טענת התובע, כי המועצה האזורית הפרה את התחייבויותיה כלפיו, לא ניהלה עמו משא ומתן ואף לא המציאה מסמכים לאישור פעולותיה ובהם מפות, תשריטים וכדומה. לטענת התובע, הנתבעים פועלים "במאפיינים של פורעי חוק כוחניים" והוא חש מאוים בשל הכוונה לפגוע בזכויותיו הקנייניות. 7.עוד באותו יום (13.3.2015) נתן בית המשפט (כבוד השופטת יעל ייטב), צו ארעי במעמד צד אחד, כפי שהתבקש, אשר הותנה במתן התחייבות עצמית של התובע ובהפקדת ערובה להבטחת נזקי הנתבעים, בסך של 5,000 ₪. ביום 15.3.2015 התקיים דיון במעמד הצדדים, אשר בסופו הורשו הצדדים להשלים הגשת מסמכים. כן נקבע, כי מאחר שהעבודות המתוכננות לסלילת הכביש הן על-פי היתר בניה שניתן כדין, יעמוד סכום הערובה שעל התובע להפקיד על סך של 25,000 ₪.  חלק מהצדדים הגישו מסמכים כפי שנקבע (בתאריכים 20.3.2015 ו-21.3.2015). התובע הגיש מסמכים נוספים, אשר כללו מפות של החלקה, מכתבים של התובע בקשר לפגיעה נטענת בגדר וכן אישורים שקיבל במהלך השנים לגבי נטיעות וגידולים שונים בחלקה. המועצה האזורית הגישה את התכניות בצירוף תשריט בעניין הכביש וכן תצלומי אוויר שמהם ניתן ללמוד כי בשנת 1999 עוד היה כרם בחלק מהחלקה ואילו בשנת 2005 החלקה כבר הייתה נטושה ללא גידולים חקלאיים. החטיבה להתיישבות הגישה את פירוט פרטי ההלוואות שלטענתה, ניתנו לתובע שלפיו יתרת חובו במועד עריכתו (18.3.2012), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, עמד על-פי הנטען, על סך של 1,024,608 ₪. בהחלטה מיום 21.3.2012 נקבע, כי צו המניעה שניתן כאמור, יעמוד בעינו עד מתן פסק הדין. 8.כתב ההגנה מטעם המועצה האזורית, שהוגש גם מטעם ראש המועצה, מהנדס המועצה ושומרון הנדסה (הנתבעים 3-1 ו-8. ארבעה נתבעים אלו יכונו להלן – המועצה האזורית) הוגש ביום 15.5.2015. באותו יום, הגישה המועצה האזורית גם תביעה שכנגד, שבה עתרה לפינוי התובע מהשטחים המיועדים לסלילת הכביש.  היישוב תקוע הגיש ביום 15.5.2012 את כתב ההגנה מטעמו ומטעם יו"ר ועד האגודה השיתופית תקוע ומטעם מזכיר האגודה (הנתבעים 5-4. שלושה נתבעים אלו יכונו להלן – היישוב תקוע או היישוב).  ביום 16.5.2012 הגישה החטיבה להתיישבות (הנתבעת 7) את כתב ההגנה מטעמה וכן הגישה נגד התובע תביעה שכנגד, אשר תוקנה מאוחר יותר, באישור בית המשפט (החלטה מיום 12.7.2012). התביעה שכנגד המתוקנת הוגשה ביום 19.7.2012 ובמסגרתה נתבע סעד של פינוי התובע מהחלקה כולה וכן נתבע ממנו סך של 739,564 ₪, אשר על-פי הנטען, מהווה את חובותיו של התובע לחטיבה להתיישבות בשל הלוואות שניתנו לו להשקעה בחלקה ושאותן לא החזיר. את כתב ההגנה לתביעה שכנגד שהגישה המועצה האזורית הגיש התובע ביום 11.7.2012 וכתב ההגנה לתביעה שכנגד שהגישה החטיבה להתיישבות, הגיש התובע ביום 24.10.2012.  9.קדם משפט ראשון התקיים ביום 30.9.2013 ובדיון זה הגיעו הצדדים להסכמות שפורטו בהחלטת בית המשפט (כבוד השופטת (בדימוס) מלכה אביב), כלהלן: בשלב ראשון, כדי לאפשר את סלילת הכביש, התובע יפנה שטח באורך של 350 מטר וברוחב 15 מטר. מתוך רצועה זו, רצועה ברוחב של 4 מטר תפונה רק לצורך עבודות סלילת הכביש ותוחזר אל התובע בסיום העבודות. אם ישנה גדר בקטע זה, היא תשוקם בתום העבודות. לשם מדידת שטחים אלו ימונה מודד מטעם בית המשפט ונקבע כי בשכרו יישאו הצדדים בחלקים שווים, למעט יו"ר המועצה, בעלי התפקיד ביישוב תקוע והחטיבה להתיישבות. עוד נקבע, כי הצו הזמני יבוטל וכי מתוך הסכום שהפקיד התובע יוחזר לו סך של 5,000 ₪. בעניין התביעה הכספית שהגישה החטיבה להתיישבות הוסכם, כי התובע ונציגי החטיבה להתיישבות ייפגשו לשם בדיקת התיעוד הרלוונטי לנטען בתביעה זו. כן הוסכם, שהתובע יהיה זכאי להקלות הנהוגות גם ביחס למתיישבים אחרים. אם תישאר מחלוקת בעניין החוב המיוחס לתובע, כי אז יכריע בה בית המשפט. בעניין חלק זה של הסכמת הצדדים נקדים ונעיר, כי הצדדים לא הודיעו דבר, כך שלא ברור אם נערכה פגישה בהתאם למוסכם או מה היו תוצאותיה. עוד הוסכם בדיון האמור, כי ימונה שמאי חקלאי מטעם בית המשפט אשר, בשכרו יישאו התובע, היישוב תקוע והחטיבה להתיישבות. השמאי יידרש לחוות את דעתו בשאלות אלו: הימצאותם של גידולים בחלקה; אם ישנם גידולם, אזי ייבחנו סוגם וגילם; אם אין גידולים, יבחן אם היו וככל שניתן להעריך, יקבע את גילם וכמה זמן לא טופלו; קביעות אלו יעשו תוך הבחנה בין רצועת החלקה המפונה לבין שאר החלקה וכן תוך הבחנה בין סוגי הגידולים, ככל שישנם; לגבי כל גידול יעריך השמאי אלו השקעות היו ואם הוחזרו. בכל מקרה, ממצאי קביעות המומחה לא יפגעו בטענות הצדדים. בהתאם להחלטות מאותו יום (30.9.2013), מונו המודד והשמאי. המודד נבחר בהסכמת הצדדים, אך בעקבות בקשה נוספת שבה ביקשו את החלפתו, ניתנה ביום 20.5.2014 החלטה שלפיה בהסכמת הצדדים הוחלף המודד שמונה במודד מר סרגי טלפה (להלן – המודד). כן מונה השמאי החקלאי, מר מיקי אדלשטיין (להלן – השמאי). בדיעבד התברר כי ההחלטות על מינוי השמאי לא נשלחו אליו, כך שבפועל, ההחלטה על מינויו בהסכמת הצדדים, ניתנה רק ביום 22.5.2014. ביום 29.1.2014 נשלחה אל הצדדים הודעת מזכירות בית המשפט שעל-פיה יוחלף המותב שלפניו נשמעת התובענה הנדונה. ביום 20.5.2014 הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי.  10.חוות-דעת המודד, סרגיי טלפה, התקבלה ביום 14.9.2014. כאמור בה, ביום 21.8.2014 ביצע המודד סימון בשטח בהתאם להחלטה מיום 30.9.2013 (על-פי נתוני הסימון שהתקבלו ממשרד מהנדסי הכבישים שגיא טל). המומחה המליץ על הקמת גדר, כדי לשמור על הסימונים.  11.חוות-דעת שמאי המקרקעין, מר מיקי אדלשטיין, התקבלה ביום 6.10.2014. על-פי חוות-דעתו, שטח החלקה, המצויה מדרום ליישוב תקוע, כ-54 דונם, המחולק לשני חלקים, צפוני ששטחו כ-15 דונם ודרומי ששטחו כ-39 דונם. בחלקה יש כרם זיתים בשטח של כשישה דונם שניטע לפני כשמונה-עשרה שנה, מטע רימונים בשטח של כשלושה דונם, שניטע לפני כעשרים ושמונה שנה. בחלק הצפוני יש שטח של כעשרה דונם, שעל-פי טענת התובע, היה בו כרם של ענבים ליצור יין שניטע לפני כתשע-עשרה שנה ונעקר ללא הסכמתו. לגביו ציין השמאי, כי ישנה מערכת של הדליה ישנה עם כרם ישן ויבש. בכל שאר החלקה, בשטח של כשלושים וחמישה דונם, אין כל גידול חקלאי. השמאי הוסיף, כי בשל מצב החלקה היום, לא ניתן להעריך אלו גידולים היו בה בעבר, מתי היו אותם גידולים או מה משך הזמן שבו החלקה אינה פעילה עוד. השמאי ציין, כי על-פי דברי התובע, בכל שטחי החלקה נעקרו הגידולים בשל חוסר כדאיות כלכלית, אי התאמת האזור לגידולים, נזקי טבע, חבלות, שרפות וכדומה. עוד ציין השמאי, כי אינו יכול להשיב לשאלה אלו השקעות הושקעו בגידולים ואם ההשקעות הוחזרו, מאחר שכאמור, התובע טען שהגידולים נעקרו. עם זאת, השמאי ציין את התקופות הדרושות להחזר ההשקעות בגידולים שהיו בחלקה. כאמור בחוות-דעתו, תקופת החזר ההשקעה במטע רימונים היא חמש שנים ולכן ההשקעה במטע זה כבר הוחזרה; תקופת החזר ההשקעה בכרם זיתים היא שלושים ותשע שנים. מאחר שהכרם ניטע כשמונה-עשרה שנה קודם לכן, נותרו עוד עשרים ואחת שנה להחזר ההשקעה, שהיא בסך של 3,920 ₪ בלבד. באשר לכרם גפנים, תקופת החזר ההשקעה היא כשש שנים, ומאחר שהכרם ניטע למעלה משש שנים קודם לכן, ההשקעה כבר הוחזרה. ביום 3.11.2014 שלח התובע שאלות הבהרה אל השמאי, שעליהן השיב השמאי ביום 18.11.2014. עיון בשאלות ובתשובות מעלה, כי לא היה בהן כדי לשנות ממסקנות השמאי. ההסדר הדיוני 12.ביום 11.12.2014 התקיים קדם משפט לפניי, שבו התברר כי הכביש טרם נסלל ובהסכמת הצדדים נקבע, כי בהתאם להסכמה שאושרה בהחלטה עוד בדיון מיום 30.9.2013, הצדדים רשאים להתחיל בעבודות הסלילה לאלתר.  בדיון זה הוסכם על הסדר דיוני, שעיקריו הם שנקבעו מועדים אשר עד אליהם יהיה כל אחד מהצדדים רשאי להגיש ראיות ומסמכים רלוונטיים נוספים, אם ימצא לנכון לעשות כן.  לאחר השלמת הראיות כאמור, יסכמו הצדדים את טענותיהם בכתב, על-פי הסדר שנקבע ובמועדים שנקבעו וזאת על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. כן הוסכם, כי פסק הדין יינתן בהתאם לטענות הצדדים ועל סמך המסמכים שהוגשו ויוגשו, מבלי שיהיה צורך בשמיעת ראיות. כי השאלות אשר בעניינן הוסכם כי הצדדים יסכמו את טענותיהם הן אלו: שאלת זכאות התובע לפיצוי בשל הפינוי מהחלקה הדרוש לסלילת הכביש ובשאלת סכום הפיצוי, למקרה שיקבע שהתובע אמנם זכאי לפיצוי; שאלת זכאות התובע לצו מניעה שימנע את פינויו והשאלה אם ישנה עילה לפינוי התובע; בכל הקשור בתביעה הכספית נקבע, כי הצדדים יסכמו את טענותיהם רק בעניין טענות הסף שטען התובע. אם טענות הסף תתקבלנה, כי אז התביעה תידחה. אם טענות הסף תדחנה, כי אז נושא התביעה הכספית יופרד מהדיון ותינתן החלטה בעניין המשך ההליכים תוך התייחסות לשאלת זהות הצדדים הנכונים, אופן הגשת הראיות והמשך ההליכים. כן הוסכם, כי הצדדים יהיו רשאים להביע את עמדתם באשר לאפשרות של מינוי מומחה (רואה חשבון) מטעם בית המשפט. בהתאם להסדר הדיוני, הגיש התובע ביום 17.1.2015 מסמכים נוספים מטעמו, שכללו מכתבים שכבר צורפו אל כתב התביעה, מסמכים ומכתבים מהשנים 1996-1994 ממשרד החקלאות וגורמים שונים בעניין גידולים שככל הנראה, גודלו בחלקה; סיכום פגישה מיום 9.3.2000. סיכומי טענות הצדדים הוגשו כאמור, בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 1.4.2015, מטעם המועצה האזורית והחטיבה להתיישבות הוגש ביום 10.5.2015, ומטעם היישוב תקוע הוגש ביום 11.5.2015. תשובת התובע הוגשה ביום 21.5.2015. ב.עיקרי טענות הצדדים  עיקרי טענות התובע 13.זכאות התובע לפיצוי בשל הפינוי הדרוש לסלילת הכביש ושאלת סכום הפיצוי – התובע טען כי זכאותו לפיצוי הוכרה בסיכום משנת 2000 וכי העקרונות לפינוי חקלאי נקבעו במכתבו של מר לאופמן מהחטיבה להתיישבות, שלפיהן פינוי שטח המוחזק בידי חקלאי יהיה באחריות היזם וייעשה מתוך הסכמה. לפיכך טען, כי על המועצה האזורית, שהיא בבחינת היזם הסולל את הכביש, לפצות אותו על פינויו מרצועה בחלקה, שאורכה 350 מטר ורוחבה 11 מטר ובסך הכול 3,850 מ"ר. בעניין סכום הפיצוי טען התובע, כי בסיכום משנת 2000 נקבע שהפיצוי יחושב לפי רוחב כביש, גדר ודרך פנימית חדשה ברוחב כולל של 19 מטר וכי הפיצוי יהיה בהתאם לערכו של כרם בן חמש-עשרה שנה, לפי קביעת השמאי שעל זהותו הוסכם (מר סמפולינסקי). התובע טען, כי המועצה האזורית התנערה מסיכום זה והפרה אותו, בין השאר, בכך שלאחר סלילת קטע הכביש הראשון סמוך לשנת 2000, לא בנתה גדר סביב החלקה. הפרה זו, לטענת התובע, גרמה לו נזקים ומנעה את המשך עיבוד החלקה. עוד טען, כי בשל התנערות המועצה מהסיכום משנת 2000, יש לקבוע את הפיצוי לפי שווי של קרקע המיועדת לבנייה. לטענת התובע – אשר לא צירף כל ראיה לכך – חלקת קרקע לבניה בשטח של כ-500 מ"ר ביישוב תקוע, נמכרת לתושבים במחיר של 500,000 ₪, כך ששווי של כל דונם הוא 1,000,000 ₪, בניכוי עלויות הפיתוח, בשיעור של כ-30%. לפיכך לטענת התובע, סכום הפיצוי שהוא זכאי לו הוא 2,695,000 ₪ (הסכום המתקבל מהכפלת 1,000,000 ₪ ב-3.850 דונם ובניכוי 30%). עוד טען התובע, כי בהתאם לסיכום משנת 2000, על המועצה להכשיר דרך פנימית בחלקה, במקום זו שתיהרס בעת סלילת הכביש. 14.שאלת הפינוי משאר החלקה ושאלת זכאות התובע לצו מניעה קבוע – התובע טען כי הוא מחזיק בחלקה למעלה משלושים שנה שבמהלכן השקיע את מיטב כספו, משאביו וכוחותיו. לטענתו, הכשיר את החלקה לעיבוד חקלאי ועיבד אותה תוך סיכונים. לטענתו, החטיבה להתיישבות, המועצה האזורית והנהלת היישוב תקוע, הם שעודדו אותו לעבד את החלקה ולהחזיק בה, כדי שגורמים עוינים לא ישתלטו עליה. החטיבה להתיישבות מעולם לא חתמה עם התובע על חוזה חכירה ואף לא התנתה את החזקתו בחלקה בתנאים. לטענתו, חלק מהחלקה אף אינו שייך לחטיבה להתיישבות, לאיש אין טענה לגביה וכי הוא תפס בה חזקה באמצעות עיבוד חקלאי. המפה שצירפה החטיבה להתיישבות אינה ברורה ואינה מדויקת ולכן אין לומר שהוכחה זכותה במקרקעין שמהם נדרש פינויו. לפיכך טען התובע, כי מאחר שהוא מחזיק בשטחים שאינם מוסדרים למעלה משלושים שנה, בהיעדר התנגדות מצד גורם כלשהו, הרי שקמה לו זכות לרישום בעלותו במרשם המקרקעין, בעת שהדבר יתאפשר. התובע טען, כי הוא זכאי להכרה בזכותו בתור בעל המקרקעין מכוח חזקה נוגדת ומכוח התיישנות התביעה שהוגשה נגדו. לטענתו, תקופת ההתיישנות במקרקעין שאינם מוסדרים בטרם נחקק חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), הייתה חמש-עשרה שנה ולטענתו, בהתאם לסעיף 162 בחוק המקרקעין, שעניינו שמירת דינים, חקיקת חוק המקרקעין אינה משנה מתקופה זו. מאחר שתביעת הפינוי הוגשה בחודש יולי 2012, כעשרים ושבע שנה לאחר שתפס חזקה במקרקעין, הרי שהתביעה התיישנה. עוד טען התובע, כי אם החטיבה להתיישבות מבקשת לפנות אותו מהחלקה, כי אז עליה לפעול בהתאם למדיניותה, על-פי מכתבו של מר לאופמן ועליה לנהל עמו משא ומתן. מכל מקום, אילו הייתה לחטיבה להתיישבות עילת פינוי אמתית נגדו, לא הייתה היא נזקקת לטענות מופרכות בדבר אי תשלום חובותיו. כן טען, כי מאז הגיע ליישוב בשנת 1982 הוא פעל ופועל לטובת היישוב, נענה לכל פניה בקשר לפיתוחו ואף פעל בגופו, הגם שהדבר הסב לו נזק. הוא אינו מתנגד לבניה המתוכננת אך אינו מסכים שהדבר ייעשה תוך נישולו מעמל חייו. 15.שאלת הפיצוי, אם תביעת הפינוי תתקבל – אם תתקבל תביעת הפינוי, כי אז לטענת התובע יש לחשב את הפיצוי שהוא זכאי לו לפי שווי קרקע לבניה בניכוי דמי פיתוח, כפי שחושב לעיל, כך שהשווי הוא בערך 700,000 ₪ לכל דונם. לחלופין, אם חישוב זה לא יתקבל, כי אז לטענת התובע, יש לפסוק פיצוי אשר ישקף את השקעותיו הרבות במקרקעין, שחלקן לטענתו, נוצר בשל הנחיות שגויות של אנשי המקצוע מטעם החטיבה להתיישבות. לטענתו, אף יש לשקול את העובדה שלטענתו, במשך שנים שימר את הקרקע תוך סיכון חייו, הגם שהכנסותיו לא כיסו את השקעותיו הרבות. בכל מקרה טען, שגם בדרך חישוב זו אין להתעלם משווי הקרקע לבניה. כן טען, כי התביעה הכספית של החטיבה להתיישבות בעניין החזרי ההלוואות משקפת רק באופן חלקי את הוצאותיו לשם עיבוד החלקה ואת השקעותיו. לטענתו, אין מקום לכך שמצד אחד הוא נדרש להחזיר את כספי ההלוואות ומנגד, נתבע פינויו מהחלקה. לסיכום עניין זה טען התובע, כי יש להעמיד את סכום הפיצוי המגיע לו על סך של כ-10,000,000 ₪. 16.התביעה הכספית של החטיבה להתיישבות – על-פי ההסדר הדיוני היה על הצדדים להידרש רק אל טענות הסף שנטענו במסגרת התביעה הכספית. התובע התייחס אל התביעה בכללותה והכחיש את החוב המיוחס לו, אך לנוכח ההסדר הדיוני אין מקום להידרש אל טענות התובע בעניין זה. בכל הקשור בטענת ההתיישנות, חזר התובע על טענותיו, ובין השאר טען, כי החטיבה להתיישבות צירפה רק הסכם הלוואה אחד, המתייחס אל הלוואה בסך של 4,000 ₪. על-פי הסכם זה, מועד הפירעון מתחיל בתום עשר שנים ממתן ההלוואה, בעוד ששיעור של 75% מסכום ההלוואה הופך להלוואה עומדת, ואת היתרה על המתיישב לפרוע בעשרים תשלומים שנתיים. מכאן שמועד החזרי ההלוואה התחיל בשנת 1993 ולפיכך ניתן היה לתבוע את התובע בקשר להלוואה משנת 1983 רק עד שבע שנים לאחר תחילת מועד הפירעון, קרי, עד שנת 2000. בדומה, מועד פירעון ההלוואה האחרונה, משנת 1990, היה בשנת 2000, כך שאת פירעונה ניתן היה לתבוע לכל המאוחר עד שנת 2007. מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2012, הרי שהתביעה המתייחסת אל כל ההלוואות, התיישנה זה מכבר.  עוד טען התובע, כי החטיבה להתיישבות לא שלחה אליו כל דרישת תשלום מאז שנת 2005 ומכאן לטענתו, שעד משלוח דרישת התשלום האחרונה, ביום 26.5.2005, הוא פרע את מלוא החוב. לעניין זה הוסיף, כי על-פי ההסכם, תשלום החזרי ההלוואות נעשה רק באמצעות דרישות תשלום שנשלחו באמצעות בנק עידוד. אם החטיבה להתיישבות לא גבתה סכום כלשהו, כי אז יכולה הייתה לתבוע זאת רק עד חלוף שבע שנים מהמועד האמור. אמנם התביעה הוגשה ביום 16.5.2012, מספר ימים קודם לחלוף שבע השנים, אך לטענת התובע, הדרישה האחרונה התייחסה לחודש אפריל 2005, כך שהתביעה התיישנה.  לחלופין טען התובע, כי חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה וכי החטיבה להתיישבות אף לא הסבירה מדוע במשך שנים ארוכות לא דרשה מהתובע תשלומים שלטענתה, הוא חייב לה. לטענתו, החטיבה להתיישבות אף לא התייחסה אל האישורים שהציג לה בדבר פירעון החובות. מכאן טען, כי השיהוי בהגשת התביעה מוכיח שהתובע כן שילם את מלוא חובו ולחלופין, כי החטיבה להתיישבות זנחה את החוב, ככל שהיה, באופן שגרם לתובע להניח כי פרע את מלוא החוב. לטענתו, אף שינה את מצבו לרעה בין השאר, בכך שלא שמר אישורי תשלום להוכחת העובדה שלטענתו, פרע את מלוא החוב. עיקרי טענות המועצה האזורית (הנתבעים 1, 2, 3 ו-8) 17.שאלת זכאות התובע לפיצוי בשל סלילת הכביש – בשנת 2000 ביקשה המועצה האזורית לסלול את הכביש, אשר בהתאם לתכניות המאושרות, שהתובע לא הגיש כל התנגדות להן, תוואי הכביש עבר בחלקה שעיבד התובע. הסיכום משנת 2000 היה כאמור, שישולם לתובע פיצוי נמוך, שניתן לפנים משורת הדין, כדי שלא לעכב את סלילת הכביש. מעמדו של התובע בחלקה הוא של בר רשות, וכי רשות זו ניתנה לו ללא כל תמורה ולכן על-פי הדין, ניתן לפנותו בכל עת. לעניין זה הדגישה המועצה, כי רשות חינם במקרקעי הציבור, אף אינה יכולה להיות בלתי הדירה. כן טענה, כי פיצוי משולם לבר רשות בעת פינויו מהמקרקעין רק עבור השבחת הקרקע ועבור השקעותיו בה. לעניין פינוי החלקה לצורך סלילת חלק הכביש שמצפון לחלקה, הנדון עתה, הוסכם בסיכום משנת 2000 כי יתנהל משא ומתן נוסף לגבי אורך הכביש ברוחב של 19 מטר וכי שמאי יעריך את שווי ההשקעות של כרם בן חמש-עשרה שנה ולא עבור כרם חדש. זאת לטענת המועצה, בתנאי שבמקום קיים כרם ובתנאי שישנן השקעות בגידולו, אך בשום מקום לא נקבע כי בכל מקרה יהיה התובע זכאי לפיצוי על השקעותיו. כיום, אין כרם ואין השקעות והתובע אף אינו עוסק עוד בגידולים חקלאיים, אלא בעריכת דין. את הגידולים בחלקה הוא זנח למעלה מעשר שנים קודם להגשת התביעה ובמשך תקופה זו החלקה עומדת שוממה ונטושה. לפיכך, בהיעדר כרם ובהיעדר השקעות בכרם, אין התובע זכאי לפיצוי, שכן מעולם לא הוסכם שהתובע יהיה זכאי לפיצוי בכל מקרה, אלא כי הפיצוי ישולם לו לפנים משורת הדין, על השקעותיו. לעניין היעדרם של גידולים כיום הפנתה המועצה בין השאר, אל אלו: התמונות ותצלומי האוויר שהגישה שמהם עולה כי במקום שבו היה כרם בשנת 1999, אך לא היה דבר בשנת 2005; חוות-דעת השמאי; העובדה שמשלח ידו של התובע כיום הוא עריכת דין; פרוטוקול הביקור בחלקה מיום 29.2.2012, שבו נאמר, כי "גדעון [התובע] אינו דורש להעביר את העצים מכיוון שאינו מטפל בהם"; חרף הזדמנויות שניתנו לתובע להגיש ראיות ולהציג מסמכים שיתמכו בטענותיו, הוא לא הגיש אף לא ראייה אחת לכך שהחלקה מעובדת או שהושקעו בה השקעות המצדיקות פיצוי; התובע לא פירט את סכומי השקעותיו, ככל שהיו, אלא ציין באופן סתמי, כי השקיע בחלקה.  עוד טענה המועצה, כי אין כל בסיס לטענת התובע, כי לא יכול היה לעבד את החלקה בשל היעדרן של גדרות סביבה וכי זו הסיבה להפסקת עבודתו כחקלאי ולהסבת מקצועו לעריכת דין. מכל מקום, התובע היה מחויב להקטין את נזקיו ולשמור על כרמו, אך לא עשה כן מכיוון שלא רצה להמשיך לעסוק בכך.  על-פי חוות-דעת השמאי, שמונה בהסכמת הצדדים, לא ניתן לומר כי ישנן השקעות כלשהן בחלקה שבה מתוכננת סלילת הכביש. המועצה טענה, כי לנוכח מסקנות השמאי, שמהן עולה כי בפועל אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו גם על-פי הסיכום משנת 2000, שינה התובע את חזית טענותיו באופן פסול, וטען בשונה מטענותיו בכתבי הטענות מטעמו, כי יש לחשב את הפיצוי לפי שווי קרקע לבניה. לטענת המועצה, יש לדחות טענות אלו של התובע, לא רק בשל שינוי החזית הפסול, אלא גם מהטעם שכלל לא הוכחו. התובע לא הוכיח שהקרקע מיועדת לבניה, לא הוכיח את שוויה של קרקע לבניה ואף לא את שיעור דמי הפיתוח. טענות אלו אף אינן מתיישבות עם הסיכום משנת 2000, שעליו מבקש התובע להסתמך. בעניין מכתבו של מר לאופמן טענה המועצה, כי הוא מתייחס למדיניות שהייתה רלוונטית בעבר ואינה רלוונטית עוד; המכתב עסק במדיניות ביחס לשטחים מעובדים ולא ביחס לשטחים נטושים כמו במקרה הנדון; הצדדים הסכימו על הסדר אחר בהתאם לסיכום משנת 2000; המועצה אינה בגדר "יזם בניה", שאליו מתייחס המכתב; תוכנו של המכתב לא היה ידוע למועצה בטרם נערך הסיכום משנת 2000; לא ברור ואף לא הוכח כי המכתב התייחס אל החלקה הנדונה. 18.שאלת סכום הפיצוי בשל סלילת הכביש – המועצה טוענת כאמור, כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו. אולם אפילו הייתה הצדקה לפיצוי מסוים, הרי שלנוכח קביעות השמאי, כי כל ההשקעות הכספיות שהתובע השקיע הוחזרו זה מכבר, ממילא שאין עוד הצדקה לפיצוי התובע בסכום כלשהו בשל סלילת הכביש. אף מחוות-דעת השמאי עלה, שהחלקה מוזנחת ולא מעובדת וכי למעלה מעשור התובע לא עיבד את החלקות ולא גידל בהן דבר. התובע אף לא ביקש לחקור את השמאי על חוות-דעתו או להגיש חוות דעה נגדית מטעמו, חרף הודעתו כי בכוונתו לעשות כן. בכל מקרה, יש לדחות את טענות התובע כי יש לחשב את הפיצוי לפי שווי קרקע לבניה. 19.טענות נוספות שטענה המועצה – אין כל יריבות בין התובע לבין ראש המועצה, מהנדס המועצה ושומרון הנדסה. לא נטענה כל טענה נגד נתבעים אלו ולכן בכל מקרה, יש לדחות את התביעה נגדם; בשל חלוף למעלה משבע שנים מאז עריכת הסיכום משנת 2000, הרי שהתביעה התיישנה; המועצה מעולם לא הוציאה צו הפקעה ואף אינה מוסמכת להוציא צו הפקעה בשטחי יהודה ושומרון; בניגוד לטענת התובע, המועצה האזורית מעולם לא עודדה אותו להשקיע בחלקה ולפתח אותה וכי התובע אף לא תמך טענה זו בראיה כלשהי; המועצה מעולם לא התחייבה לסלול עבור התובע דרך פנימית כלשהי והתובע אף לא עתר לסעד מעין זה. עיקרי טענות היישוב תקוע (הנתבעים 4, 5 ו-6) 20.פינוי התובע מן המקרקעין – בהתאם להחלטה מיום 30.9.2013, התובע הסכים לפינויו מן השטח הדרוש לסלילת הכביש, בכפוף לפיצוי, אך לא הסכים להתפנות משאר חלקי החלקה. בעניין זה טען היישוב, כי מאחר שהתובע הוא לכל היותר בר רשות בחלקה, מכוח השימוש שהשתמש בה בהסכמת בעלי הזכויות בה, הרי שעליו לפנות את כל החלקה מיד עם קבלת דרישת הפינוי מצד מי שהרשה לו להשתמש במקרקעין. לעניין זה נפסק, כי גם הגשת תביעה לסילוק יד מהווה הודעה על ביטול הרישיון.  21.שאלת זכות לתובע לפיצוי – טענת התובע בדבר זכאותו לפיצוי נסמכת על הסיכום משנת 2000. לטענת היישוב, התובע מבקש להסתמך על סיכום זה, מהטעם שעל-פי הדין כלל אינו זכאי לפיצוי, שכן אין עוד כרם בחלקה שעליה עתיד הכביש להיסלל, ולכן ממילא שהתובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו. אולם לטענת היישוב, אין בסיכום משנת 2000 כדי לזכות את התובע בפיצוי, מאחר שעל-פי סיכום זה, בהיעדר גידולים בחלקה, אינו זכאי עוד לפיצוי. בסיכום זה נאמר במפורש כי הפיצוי שישולם לתובע הוא "על השקעותיו בשטח" המיועד לכביש, כך שבהיעדר השקעות אין מקום לפיצוי. מטעם זה מונה השמאי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לא ניתן לאבחן בחלקה השקעות כלשהן וכי אם היה כרם, הרי שאינו קיים עוד. כך גם קבע, כי אפילו היו השקעות לשם הקמת כרם, הרי שהתובע החזיר לעצמו את ההשקעות כעבור כשש עד תשע שנים. עוד טען היישוב, כי מאחר שאין עוד כרם, אף אין צורך לפנות לרואה חשבון, כפי שנקבע בסיכום משנת 2000, כדי שיעריך את שווי ההשקעות בכרם בן חמש-עשרה שנה. לפיכך טען היישוב, כי בשל השינוי המהותי שחל בחלקה, הסיכום האמור, שנערך לפני למעלה מעשר שנים, אינו רלוונטי עוד.  היישוב טען עוד, כי גם מכתבו של מר לאופמן אינו רלוונטי, מאחר שהוא מתייחס למצב של פינוי שטחים חקלאיים פעילים ולא למצב של שטחים שננטשו ואין בהם כל עיבוד חקלאי. כך גם ברור כי אינו מתייחס למצב שבו ישולם פיצוי עבור השקעות שהושקעו כשלושים שנה קודם לכן. בעניין טענות התובע, אשר לטענת היישוב, מאשים את "כל העולם" בהיעדרם של גידולים בקרקע, טען היישוב, כי טענות התובע לא הוכחו ובכל מקרה, היה על התובע להקטין את נזקיו ולא להניח לכרם לנבול רק בשל פגיעה נטענת כלשהי בגדר, שאף לא הוכחה. בנוסף לכך, אפילו היה ממש בטענות התובע, יכול היה לעתור לסעד מבית המשפט, כפי שעשה עתה. מכאן טען היישוב, כי התובע הפסיק את עבודתו החקלאית מהטעם שלפני כחמש-עשרה שנה שינה את תחום עיסוקו, נטש את החלקה והפסיק לעבד אותה. היישוב ביקש לדחות את הפיצוי המופרך שהתובע עתר לו, בסכום העולה על 2,500,000 ₪ המבוסס על שווי של קרקע לבניה, על-פי טענת התובע. היישוב טען כי מדובר בסכום מופרך, שכן אף החטיבה להתיישבות, בעלת הזכויות במקרקעין, משווקת את הקרקעות למתיישבים חינם אין כסף. 22.צו המניעה הקבוע – היישוב טען כי התובע, שעיבד בעבר את החלקה, נטש אותה לפני כחמש-עשר שנה וכלל לא הוכיח את השקעותיו בה, אשר בכל מקרה, היו מכספי החטיבה להתיישבות. מכל מקום, התובע ידע שהסכמת הנתבעים לשימוש של התובע בחלקה הייתה על בסיס ההבנה שיוכל לעשות כן רק עד שיהיה צורך בשטחים אלו לטובת היישוב תקוע. כיום, לאחר כשלושים שנה שנה, משהתרחב היישוב, כך שהחלקה אינה מצויה עוד בשוליו, על התובע להתפנות ממנה ללא התנגדות. התנגדותו של התובע לפינוי, תוך הצבת תנאים, מהווה לטענת היישוב, הפרה בוטה של ההסכמה שמכוחה הורשה להשתמש בחלקה.  באשר לטענת התובע כי, החטיבה להתיישבות לכאורה, לא הגישה מפות מדויקות, טען היישוב כי אין מקום לטענה זו. שכן, אין חולק שהגורם הממלכתי היחיד המופקד על ניהול מקרקעי תקוע הוא החטיבה להתיישבות ואף אין חולק על כך שלתובע אין כל זכות קניינית במקרקעין. התובע אף אינו יכול לטעון כי הישוב, המועצה והחטיבה להתיישבות הרשו לו להיכנס אל החלקה ומנגד כי לחטיבה להתיישבות אין בה זכויות. עוד טען הישוב, כי אין בסיס לטענות התובע כי רכש זכויות מכוח חזקה נוגדת, מאחר שהתובע עצמו טוען כי לכל היותר היה בר רשות במקרקעין. כן ביקש הישוב לדחות את טענת התובע, כי לא נוהל עמו משא ומתן הוגן באשר לתנאיי פינויו מהחלקה. במשך שנים נוהל עמו משא ומתן, תוך הדגשה שמדובר במחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין בלי להכיר בזכות כלשהי של התובע בחלקה, אך לטענת היישוב, "תאוותו של התובע לא ידעה מעולם שובעה והוא הערים במשא ומתן קשיים שלא ניתן היה להשלים איתם ציבורית". התובע לא הסכים לפיצוי צנוע בעד השקעותיו, ככל שהיו, ראה עצמו כבעל זכות קניינית והכשיל כל ניסיון למחווה של רצון טוב. 23.גובה הפיצוי – התובע החזיק בחלקה כל עוד לא הייתה דרושה לבניה, ומעת שהיא דרושה לבניה, פוקעת זכותו להחזיק בה. התובע אף לא הוכיח את השקעותיו ואילו על-פי חוות-דעת השמאי, השקעותיו כבר הוחזרו. חלק הארי של ההשקעות היה באמצעות הסיוע שקיבל התובע מהחטיבה להתיישבות, כך שלטענת היישוב, אף אין כל מקום או בסיס לתביעתו, שמשמעותה שאותו "כיס" שסייע לתובע ישפה את התובע על ההשקעות שאותו "כיס" מימן. 24.מחיקת הנתבעים 6-5 – לטענת היישוב, אין כל יריבות אישית בין התובע לבין יו"ר ועד היישוב והמזכיר, שאף אינם מכהנים כיום בתפקידים אלו ולכן יש למחוק את התביעה נגדם. 25.התנהלות התובע – היישוב טען, כי בעוד שהתובע מבקש להציג את עצמו כחקלאי מחלוצי ההתיישבות, שהקריב את הונו ואת אונו לצורך פיתוח הישוב תקוע ושמירת קרקעותיו, הרי שלא כך הם הדברים. בהתנהלותו גרם התובע לכך שעשרות משפחות הגרות בתקוע ב' נסעו במשך למעלה מארבע שנים בכביש עוקף, שאינו תקני ואינו בטיחותי. כל המאמצים שנעשו לפינוי התובע מהחלקה בדרכי שלום נתקלו בסירוב מוחלט, בעוד התובע החזיק במשפחות כ"בנות ערובה" כדי להפעיל לחץ על הגורמים הרלוונטיים, שישלמו לו את הפיצוי המופרז שהוא דורש. התובע אף מחזיק בשטחי החלקה שלא כדין ובכך מונע את ניצולה לבנייה לזוגות צעירים רבים הממתינים לפתרונות דיור. לפיכך טען הישוב, כי על בית המשפט לשקול זאת בעת פסיקת ההוצאות. הישוב הוסיף וטען כי תקוע אינו ישוב חקלאי וכי קרקעותיו נועדו להתיישבות קהילתית. התובע השתמש בקרקעות שהיו בעבר בשולי הישוב, אך בשנים האחרונות היישוב התרחב ולכן ההסכמה שמכוחה הורשה התובע להשתמש בחלקה באופן זמני, פקעה. לפיכך אינו זכאי לפיצוי כלשהו.  עיקרי טענות החטיבה להתיישבות (הנתבעת 7) 26. סילוק יד ופינוי – החטיבה טענה כי אין מחלוקת על כך שהחלקה הנדונה מצויה בתחום המקרקעין שניתנו לחזקתה מכוח הסכם ההרשאה למשך ארבעים ותשע שנה. בהיותה בעלת הזכויות להשתמש בקרקע, חתמה החטיבה להתיישבות אל התכניות לסלילת הכביש, שהתוואי המתוכנן שלו עובר סמוך לחלקה, ונועד להוביל את שכונת המגורים המתוכננת. בשנות השמונים של המאה הקודמת, אמנם הסכימה החטיבה להתיישבות שתקוע תאשר לתובע לעבד שטחים חקלאיים ולגדל גידולים בחלקה שבתחום המקרקעין שבתחומי הרשאתה, בטרם נבנו בה בתים למגורים. התובע קיבל את החלקה כאמור, מבלי שנדרש לשלם עבורה תמורה כלשהי ומבלי שנחתם עמו הסכם כלשהו. לשם כך, החטיבה להתיישבות אף סייעה לתובע בהלוואות. עם זאת, היה ברור לכולם, לרבות התובע, כי בעת שהמקרקעין שבהם החלקה יידרשו לפיתוח היישוב תקוע, התובע יפנה את החלקה, גם אם עיבד אותה במשך למעלה מעשרים שנה. התובע אמנם עיבד את החלקה וכל הרווחים שנוצרו מכך, ככל שהיו, נותרו בידיו. החטיבה להתיישבות לא דרשה חלק מהכנסותיו של התובע מהגידולים והתובע אף לא העביר מתוכם סכום כלשהו לחטיבה להתיישבות. בשלב מסוים, חדל התובע לעבד את החלקה ובפועל, נטש אותה. כך שדי בכך כדי להצדיק שהתובע יסלק את ידיו מהחלקה ללא כל פיצוי על השקעותיו, שלא מן הנמנע שהיה משולם לו, אילו היו בחלקה גידולים כלשהם. לעניין זה הפנתה החטיבה להתיישבות אל מסקנות השמאי, אשר קבע בחוות-דעתו, שכל השקעותיו של התובע בגידולים הוחזרו זה מכבר, למעט יתרה בסך של 3,920 ₪ בלבד מתוך ההשקעה בגידולי הזיתים, שטרם הוחזרה.  27.סלילת הכביש – החטיבה להתיישבות הטעימה, כי מטרתה העיקרית, כפי שעוגנה גם בהחלטות ממשלה, היא יישוב הארץ. לפיכך, ניתנת עדיפות לסלילת כביש גישה לשכונת מגורים חדשה על-פני השקעה בגידולים חקלאיים. כך במיוחד באשר ליישוב תקוע, שהוא ישוב קהילתי ולא ישוב חקלאי ולכן תכלית הקצאת הקרקעות היא לבנייה ולא לחקלאות. מכל מקום, זכותה של החטיבה להתיישבות במקרקעין בוודאי עדיפה על היעדר הזכויות הקנייניות שיש לתובע בחלקה, שאינן מעוגנות בהסכם, שהן זמניות והדירות. התובע נוהג בחוסר תום לב בכך שהכשיל כל ניסיון מצד תקוע להגיע עמו לפינוי בהסכמה ובסירובו להתפנות ממקרקע שקיבל באופן זמני, מבלי לשלם דמי חכירה או כל תשלום אחר ונהנה לבדו מפירותיה. לתובע ניתנה רשות חינם הניתנת לביטול בכל עת, אפילו נהנה מרשות זו שנים רבות, כפי שנקבע בין השאר בע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (21.3.2007). 28.התביעה הכספית – החטיבה להתיישבות טענה, כי סייעה לתובע ונתנה לו הלוואות כספיות לאורך השנים, לצורך פיתוח החלקה וגידול היבולים. על התובע היה להחזיר את סכומי ההלוואות בהתאם לחוזה ההלוואה שעליו חתם ולאחר תום תקופת דחיית מועד פירעונן. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומד היום, לטענת החטיבה להתיישבות, על סך של כ-740,000 ₪ (דו"ח ריכוז הלוואות, דוגמאות להשקעות שניתנו לתובע והעתקי קבלות – נספחים ד1-ד5 של סיכומי החטיבה להתיישבות). לטענתה, ההלוואות ניתנו מכוח חוזה ההתיישבות, אשר הוראות סעיף 4 שבו קובעות את תנאי ההלוואה, את מועדי הפירעון ואת סכומי הפירעון. בהתאם לכך, יש להתחיל בהחזרי סכומי ההלוואה בתום עשר שנים מקבלתם. לכן טענה, כי את ההלוואות שהחל התובע לקבל משנת 1983, היה עליו להתחיל להחזיר החל משנת 1993, אך לטענת החטיבה להתיישבות, התובע מעולם לא החזיר את ההלוואות, למעט סכומים זעומים (כפי שטען בתשובתו לכתב התביעה מטעם החטיבה להתיישבות). באשר לטענת ההתיישנות שטען התובע, טענת החטיבה להתיישבות היא, שההסכם המתייחס להחזר ההלוואות נפרש לתקופה של שלושים שנה, ולכן החוב לא התיישן. לטענתה, מועד פירעון ההלוואה הראשונה שניתנה לתובע עוד בשנת 1983, היה בשנת 2013 (שכן יש למנות עשר שנים של דחיית התשלום ועוד עשרים שנות פריסת התשלומים על-פי ההסכם). לפיכך לטענתה, מאחר שההלוואה האחרונה ניתנה לתובע בשנת 1990, תקופת ההתיישנות לגביה תחל רק בשנת 2020. באשר לסכומים שלטענת התובע הוא שילם לבנק עידוד, טענה החטיבה להתיישבות כי סכומים אלו לא נתבעו במסגרת תביעתה הכספית שהגישה (התביעה שכנגד). 29.טענות החטיבה להתיישבות בעניין מכתבו של מר לאופמן – החטיבה להתיישבות טענה, כי מדובר במכתב שנכתב לפני למעלה משלוש-עשרה שנה, אשר ככל הנראה נכתב בעת שעדיין היו גידולים של התובע בחלקה. מכל מקום, בהיעדר גידולים בחלקה במהלך העשור האחרון, אין למכתב רלוונטיות ואין התובע יכול לתבוע פיצויים על סמך האמור בו. עיקרי טענות התובע בתשובתו לטענות הנתבעים 30. תשובת התובע לטענות הישוב תקוע – בסיכומי טענותיו לא חזר היישוב על טענתו בכתבי הטענות, כי התובע מעולם לא היה חקלאי, ואף תאר אותו כפולש, ולטענת התובע, הדבר מהווה שינוי חזית אסור; התובע אמנם לא חתם על הסכם בר רשות עם החטיבה להתיישבות, אך לטענתו, הדבר נבע מחוסר תום-לבה, כדי לטעון בעתיד שהוא חסר זכויות בחלקה; במסגרת הסיכום משנת 2000 התחייבה המועצה לבנות גדר, אך הפרה את התחייבותה ובשל כך התובע לא יכול היה להמשיך לגדל גידולים חקלאיים; התובע טען, כי אין זה נכון לומר שזכותו בחלקה היא מכוח שימוש, שכן לטענתו, הוא בעל זכויות קניינית והוא זכאי לרישומן במרשם המקרקעין. לעניין זה הפנה התובע אל החלטה 969 של מועצת מקרקעי ישראל בדבר החזרת שטחים שנמסרו לשימוש חקלאי (יוער, כי התובע לא מבהיר את הקשר בין החלטה זו לבין העניין הנדון); אף לא אחד מהנתבעים הוכיח כי הוא בעל המקרקעין ואף לא ניתן ללמוד זאת מהמפה שצירפה החטיבה להתיישבות; המקרקעין שבהם מצויה החלקה מיועדים לבניה ויזמים רבים מפיקים מהם רווחים נאים. לטענת התובע, אף ידוע לו כי מתוכנן שקרובת משפחה של הנתבע 5 תבנה בשטח מלונית, ללא מכרז או הליך מסודר. לכן אין סיבה שהמקרקעין יגיעו לידי אחרים ואילו הוא, ששמר עליהם יושלך מהם ללא פיצוי; לטענת התובע, על-פי פסק הדין בע"א 7139/99 אלוני נ' ארד פ"ד מח(4) 27 (2004) (להלן – עניין אלוני), רשות במקרקעין יכולה להיות בלתי הדירה, אם בר הרשות הסתמך עליה בתום לב. בעניין זה שב התובע והדגיש, כי הנתבעים הם שעודדו אותו לתפוס את החלקה ולעבד אותה; על הנתבעים היה להוכיח כי מלכתחילה החזקה ניתנה לתובע באופן זמני, עד אשר יידרשו הקרקעות לבניה; באשר למשא ומתן שנטען שנוהל עם התובע טען, כי היו שלושה ניסיונות, כולם ביוזמתו, אך בא-כוח הנתבעים הכשיל אותם (התובע הרחיב בעניין זה, בתיאור ההצעות שהוצעו, אך מאחר שאין מחלוקת על כך שאותם ניסיונות לא הבשילו לכדי הסכם, נראה שאין צורך להרחיב בכך). באשר לטענות כי התובע החזיר זה מכבר את השקעותיו, טען הוא, כי לנוכח טענות הנתבעים כי זה למעלה מעשור שהחלקה מוזנחת, ממילא שבמשך זמן זה לא נהנה מהחזר השקעותיו ומפירות עמלו. לטענתו וכאמור, הנתבעים הם שאחראים להזנחת החלקה בכך שלא גדרו אותה בהתאם לסיכום משנת 2000 ולכן אינם יכולים ליהנות מכך היום. הנתבעים אף מתעלמים מכך שעל-פי טענת התובע, הוא סבל בעבר מהתנכלויות מצד תושבי כפר ערבי סמוך שלטענתו, פגעו בגידולים. לטענתו, השקעתו נועדה רק לכיסוי הוצאותיו, שכן מדובר במפעל חייו. כן טען, כי יש לדחות את הטענה שאת רוב השקעותיו מימנה החטיבה להתיישבות, שכן הוא השקיע רבות מכספו ואילו כיום, החטיבה להתיישבות תובעת היום את החזר ההלוואות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בעניין טענת היעדר היריבות טען התובע, כי ניתן להטיל את האחריות על יו"ר ועד היישוב ומזכ"ל היישוב הנוכחיים. לעניין הטענה כי כיום נאלצים תושבי הישוב לנסוע בכביש לא תקין טען, כי הכביש נסלל לפני כעשרים שנה בתוך המטע שלו, הודות לתמיכתו בכך ואף זכה לתשבחות. לטענתו, אין לטעון כי הוא פוגע בתושבים בסירובו לסלילת הכביש החדש, שכן האחריות מוטלת על הישוב ועל המועצה, שלא גרמו לסלילת הכביש במשך שנים רבות ומכאן לטענתו, שאין כל דחיפות בסלילתו. עוד טען, כי אין מקום לטענה שתקוע הוא ישוב קהילתי, שכן בשנים הראשונות הוגדר היישוב כאגודה שיתופית-חקלאית ורק לפני מספר שנים שונתה הגדרתו. לכן לטענתו, אין בכך כדי לפגוע במה שנעשה קודם לכן. בעניין הטענה כי הרשות שניתנה לתובע בחלקה הייתה רשות זמנית טען, כי העובדה שהחטיבה להתיישבות הלוותה לו הלוואות ארוכות טווח, אשר לטענתה נפרסו על פני שלושים שנה, מעידה שדובר בחזקה ארוכת טווח. 31.תשובה לטענות המועצה האזורית – לטענת התובע, על-פי הפסיקה רשות חינם עשויה להיות בלתי הדירה; בסיכום משנת 2000 לא הותנה שישולם לתובע פיצוי רק אם בעת הפינוי יהיה כרם בחלקה; העובדה שהמועצה סללה את חלקו הראשון של הכביש בלי לגדר, אינה יכולה לזכות אותה בכך שהיום תוכל לפנות את התובע מבלי לשלם לו פיצוי. התובע טען כי לא עשה הסבה מקצועית, אלא בחר לרכוש השכלה משפטית במקביל לעיסוקו בחקלאות וכי אין בכך כדי ללמד על כך שזנח את עיסוקו בחקלאות. עם זאת, לאחר שהופרו הסכמים עם התובע ובכך הקשו עליו לעסוק בחקלאות, ירדה יכולתו להמשיך לעסוק בתחום זה; לטענתו, האמור בפרוטוקול הסיור מיום 29.2.2012 אינו נכון, ולכן צירף את הנתבעת 8 אל התביעה הניח בתום לב שהמועצה תעמוד בהתחייבותה ותפצה אותו בעת שיידרש הפינוי וזאת בהתאם לסיכום משנת 2000 ולכן לא שמר תיעוד על מלוא השקעותיו הרבות, אך לטענתו, די במסמכים שהציג. לעניין חוות-דעת השמאי טען, כי השמאי לא התייחס באופן מיוחד אל השטח המיועד לסלילת הכביש ואילו בתשובותיו לשאלות ההבהרה התחמק מהשאלות שהוצגו לו ולא יישב סתירות שנמצאו בחוות-דעתו. בכל מקרה, התובע אינו מסכים עם מסקנות המומחה, הגם שהסכים להסדר הדיוני שמכוחו הוגשה חוות-דעתו. בעניין סכום הפיצוי שלטענת התובע הוא זכאי לו טען, כי אם המועצה מבקשת להתנער מהסיכום משנת 2000, כי אז יש לפצות אותו כטענתו, בהתאם לשווי הקרקע לבניה. בעניין זה טען, כי הציג נתונים שהם על-פי מיטב ידיעתו וכי נתונים אלו אף מצויים בידיעת הנתבעים. מאחר שלא טרחו להציג כל ראיה בעניין, הדבר פועל לחובתם. עוד טען התובע, כי ראש המועצה, מהנדס המועצה ושומרון הנדסה הם נתבעים רלוונטיים, ולכן אין למחוק את התביעה נגדם; טענת ההתיישנות שטענה המועצה לא נטענה בהזדמנות הראשונה ולכן יש למחוק טענה זו. בנוסף לכך, הפרת המועצה את הסיכום עמה, בכך שנמנעה מהתקנת הגדרות היא הפרה מתמשכת, ולכן התביעה לא התיישנה. באשר להתחייבות לפצות את התובע, הרי שזו קמה עם פינויו מהחלקה, ולכן תביעתו לפיצוי לא התיישנה. 32.תשובה לטענות החטיבה להתיישבות – לטענת התובע, לא הוכח שהחלקה מצויה בתחום ההרשאה שקיבלה החטיבה להתיישבות. כתב ההתחייבות מיום 14.8.1990, שצורף לסיכומי החטיבה להתיישבות אינו רלוונטי מכיוון שנחתם שנים לאחר שהחל לעבד את המקרקעין ואף לא נחתם כדין. מכל מקום, הוא אף סותר את הטענה שהישוב תקוע אינו ישוב חקלאי. כן טען, כי לא חדל לעבד את הקרקע וכי לאחר שהנתבעים יעמדו בהתחייבויותיהם, ישוב לעיבוד המטעים. אשר לתביעה הכספית, התובע טען שהנתבעת חרגה מההסדר הדיוני שעל-פיו יכולה הייתה לטעון במסגרת סיכומיה רק בעניין טענת ההתיישנות.  ג.דיון והכרעה (1)השאלות הטעונות הכרעה 33.בהתאם להסדר הדיוני ולנוכח טענות הצדדים, תחילה יש להכריע במעמדו של התובע במקרקעין. לאחר מכן נידרש אל השאלה, אם יש מקום להורות על פינוי התובע מהחלקה, או למצער, מהשטח הדרוש לסלילת הכביש. לאחר מתן מענה לשאלות אלו, נידרש אל שאלת זכאותו של התובע לפיצוי בשל הפינוי. אם יקבע כי התובע זכאי לפיצוי, כי אז נידרש לשיעורו.  שאלה נוספת שנידרש אליה, עניינה טענות הסף שטען התובע כלפי התביעה הכספית של החטיבה להתיישבות ובהן, טענת ההתיישנות. אם ייקבע כי התביעה לא התיישנה, כי אז בהתאם להסדר הדיוני ייקבע אופן הדיון בעניין תביעה זו.  34.בטרם נפנה לדון בשאלות הטעונות הכרעה נבקש להזכיר כי בהתאם להסדר הדיוני הורשו הצדדים להשלים את הגשת הראיות מטעמם וכן הוסכם, כי יסכמו את טענותיהם על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, לרבות המסמכים והראיות שהוסכם כי יושלמו כאמור. להסכמת הצדדים לוותר על הליך של הגשת תצהירים וניהול הוכחות עשויה להיות השלכה בעניין העובדות שיעמדו בבסיס ההכרעה. אך יש לזכור, כי זה היה רצון הצדדים, שביקשו להביא לסיום מהיר ויעיל של התביעה, כי הצדדים כולם היו מיוצגים וכי ההשלכות היו ידועות להם היטב. בנסיבות אלו, אכן לא מן הנמנע כי ההכרעה תתייחס אף לקביעות עובדתיות על סמך המצוי בתיק בית המשפט וזאת מבלי שנשמעו עדים. למרות זאת, משזו הייתה הסכמת הצדדים כך יש לבחון את טענותיהם. אף יש לזכור כי לא יהיה זה מוצדק בשלב זה לאפשר חזרה של הצדדים מהסכמותיהם באופן שעשוי לאפשר למי מהם לשפר את עמדותיו ולטעון טענות חדשות, אשר לא נטעו קודם לכן. ראו בהקשר זה את דברי כבוד הנשיאה ד' ביניש בעניין ע"א 10467/08 חיג'אזי נ' עיאס (2010) (פסקה 13):  "עקב אופייה של השאלה המונחת לפנינו שקלנו אם אין זה ראוי להחזיר את התיק לשמיעה בפני בית המשפט קמא בכדי שתפרש בפניו תשתית עובדתית מלאה שתאפשר להכריע על סמך עובדות בשאלת תום ליבו של המערער בהימנעותו מרישום הערת אזהרה. ברם, בצדק טען בפנינו בא-כוח המערער כי משהוסכם על ידי הצדדים על הסדר דיוני לפיו לא תשמענה ראיות, נקודת המוצא העובדתית שהייתה מונחת בפני בית המשפט קמא, וממילא בפני בית משפט זה, הינה כי לא הוכח חוסר תום לב מצידו של המערער. בנסיבות אלה, החזרת התיק לשמיעת ראיות בפני בית המשפט קמא תעניק למעקל הזדמנות בלתי מוצדקת לשפר את עמדתו ולהציג בדיעבד טיעונים חדשים אשר לא בא זכרם בכתב הגנתו".  (2)מעמדו של התובע במקרקעין ושאלת פינויו מהמקרקעין מעמד התובע בחלקה  35.התובע טען כי הוא מחזיק בחלקה למעלה משלושים שנה וכי עיבד אותה בעידודם של החטיבה להתיישבות, המועצה האזורית והיישוב תקוע. לצד זה טען, כי החטיבה להתיישבות לא צירפה מפה ברורה הכוללת את החלקה ולכן לא הוכיחה את זכויותיה במקרקעין. כך גם טען התובע, כי מאחר שהוא מחזיק במקרקעין, שאינם מוסדרים, למעלה משלושים שנה, מבלי שהייתה התנגדות לכך מצד גרום כלשהו, הרי שהוא זכאי לכך שהמקרקעין יירשמו, בבוא העת, בבעלותו. לעניין זה טען, כי על-פי סעיף 162 בחוק המקרקעין, הדין החל לעניין התיישנות במקרקעין לא מוסדרים הוא זה שחל ערב כניסת חוק המקרקעין לתוקף וכי על-פי הוראת סעיף 5(2) בחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות במקרקעין שאינם מוסדרים, היא חמש-עשרה שנה. לפיכך לטענתו, בהיותו מחזיק במקרקעין מאז שנת 1984, הרי שתביעת הפינוי התיישנה בחלוף חמש-עשרה שנה ועל כן, הוא בעל זכויות הבעלות במקרקעין מכוח ההחזקה בהם. מנגד טוענים הנתבעים, כי התובע הורשה להשתמש בחלקה, המצויה בתחומי היישוב תקוע, לשם עיבוד חקלאי, ללא כל תמורה, וזאת עד אשר יהיה צורך בשטחי החלקה לשם פיתוח היישוב. לפיכך התובע הוא בר רשות במקרקעין ומאחר שזה מעמדו, הרי שבעל הזכויות במקרקעין רשאי להודיע לתובע בכל עת על הפסקת הרשות ולדרוש את פינויו. 36.חרף ניסיונות התובע לטעון לזכויות בחלקה ולהתיישנות תביעת הפינוי נגדו, גם התובע עצמו טען כי הורשה להשתמש בחלקה המצויה בשטחי הישוב ואף טען כי הנתבעים עודדו אותו לעשות כן. כך שגרסתו זו של התובע, שעליה חזר בכל כתבי טענותיו, זהה לטענת הנתבעים, כי מעמדו בחלקה הוא מעמד של בעל רשות חינם להחזיק במקרקעין.  גם אין לקבל את ניסיון התובע לכפור במפה המצורפת אל הסכם ההרשאה, הקובע כי החטיבה להתיישבות היא בעלת הרישיון להחזיק במקרקעין. מהמפה עולה, כי החלקה אמנם מצויה בתחומי ההרשאה שהוענקה לה מכוח הסכם ההרשאה שנחתם בינה לבין הממונה על הרכוש הנטוש. לא רק שניסיונות אלו של התובע לא נתמכו בדבר ועל אף הזדמנות שניתנה, לו לא סתר עובדה זו, אלא שהיות החלקה מצויה בתחומי ההרשאה של החטיבה להתיישבות עולה גם מהתכניות המאושרות לסלילת הכביש. 37.בנוסף לכך, אין לקבל את טענות התובע בדבר רכישת זכויות במקרקעין מכוח החזקה בהם תקופה ממושכת, מעבר לתקופת ההתיישנות או את טענתו בדבר התיישנות לכאורה, של התביעה לפינויו מהמקרקעין. התובע לא ביסס כראוי טענה זו ובלשון המעטה ניתן לומר, כי נטענה באופן לא מדויק. נבהיר אפוא, את הדברים (ולעניין זה ראו בהרחבה: ת"א (מחוזי ירושלים) 9884/07 רושרוש נ' דרוויש (27.1.2011), כבוד השופט א' אפעל-גבאי, פסקה 16). סעיף 162(א) בחוק המקרקעין קובע כי אין בהוראותיו כדי להביא לשינוי "בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים". דין זה כולל את הוראות סעיף 20 בחוק הקרקעות העותומני, שעל-פיו יש תקופת ההתיישנות היא ביחס למי שהחזיק במקרקעין ברציפות תקופה של עשר שנים. לעניין זה נקבע בסעיף 22 בחוק ההתיישנות כי במקום תקופת החזקה הקבועה בסעיף 20 בחוק הקרקעות העותמני, "תבוא ... תקופת חמש-עשרה שנה".  על-פי ההלכה שנפסקה לעניין זה, כדי לזכות בזכות הבעלות מכוח התיישנות, על הטוען לזכויות הבעלות לעמוד בשני תנאים מצטברים בעניין החזקה שלו במקרקעין. האחד, על החזקה במקרקעין במשך חמש-עשרה שנה לפחות להיות מכוח "חזקה נוגדת" והשני, כי "החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק" (ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624 (1986), כבוד השופטת ש' נתניהו, עמ' 634-633 (להלן – עניין להבי).  התנאי הראשון הדרוש להוכחת בעלות מכוח התיישנות, עניינו ב"חזקה נוגדת" שמשמעותה היא, חזקה במקרקעין שהיא "'עוינת", ואינה מכוח זכות הבעלות של היריב ובעיקר כי אינה מתוך הסכמתו, אף לא מכוח הסכמה שבשתיקה מצדו (ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד, פ"ד נג(5) 721, 728 (1999), כבוד השופט ת' אור; ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי (28.9.2007), כבוד השופט ס' ג'ובראן). אם החזקה במקרקעין הייתה מכוח הסכמה ואף מכוח הסכמה שבשתיקה, כי אז מדובר בהחזקה מכוח זכות הבעלים ועל כן, אינה חזקה נוגדת (ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פ"ד מז(2) 281, 285 (1993), כבוד השופט ת' אור). משמעותו של התנאי השני היא, שהטוען לבעלות החזיק במקרקעין כבעלים. הכוונה היא אפוא, כי היה בעלי המקרקעין, אך בשל חלוף תקופת ההתיישנות, אין דורשים ממנו עוד להוכיח את בעלותו בהם. "כפי שבואר בפסיקה, ההתיישנות על פי סעיף 20 מקורה בהנחה, כי הנתבע מחזיק מכוח טענת בעלות, אלא שלאחר עבור תקופת ההתיישנות אין דורשים ממנו עוד להוכיח את זכותו" (להבי, בעמ' 635; ראו גם: רע"א 9076/05 אלדוח נ' מינהל מקרקעי ישראל, מיום 2.5.2006, כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה 4(3)). בענייננו שני התנאים לא התקיימו. מאחר שאין חולק ואף התובע לא חלק על כך, שהחטיבה להתיישבות, שהיא בעלת ההרשאה במקרקעין, הרשתה לו להחזיק בחלקה ולעבד אותה ולטענתו, אף עודדה אותו לעשות כן, הרי שאין מדובר בחזקה נוגדת. כך שדי בכך כדי שטענות התובע באשר להיותו בעל המקרקעין מכוח חזקה ובעניין להתיישנות התביעה נגדו, תידחנה. לכך מצטרפת גם אי עמידת התובע בתנאי השני. התובע לא טען שהוא היה בעל המקרקעין, אלא טען כי משהחזיק בהם, רכש את זכות הבעלות.  38.מכל מקום, מאחר שכאמור, טענת התובע היא שהחזיק בחלקה לאחר שהורשה להחזיק בה, בעידודם של הנתבעים ומאחר שאף אין חולק כי התובע לא שילם דבר עבור השימוש בהם, הרי שבפועל טענתו היא, כפי שאף טענו הנתבעים, כי הוא בעל רישיון חינם להחזיק במקרקעין.  לפיכך, קודם שנפנה לדון בשאלות הטעונות הכרעה, נעמוד בקצרה על משמעות המעמד של בעל רשות חינם להחזיק במקרקעין, בהיבטים הרלוונטיים לענייננו. בר רשות במקרקעין 39.רשות במקרקעין, כשמה כן היא, רשות להשתמש במקרקעין שלא בתמורה. "ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון" (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 17; ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' חנוך חיטמן (9.1.2014), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה כב (להלן – עניין חיטמן)) באשר לאופן יצירת הרישיון לשימוש במקרקעין, ככלל, מעמד של בר רשות במקרקעין נרכש מעצם הרשות שמעניק בעל המקרקעין למחזיק בהם להשתמש במקרקעין שבבעלותו, אשר מותנית בהסכמתו לכך. עם זאת, הפסיקה הכירה במוסד הרישיון גם במקום שבו בעל הנכס הסכים לשימוש או לחזקה של אחר במקרקעין שבבעלותו במשתמע, מכוח "רשות מכללא". כך למשל, במקום שבו בפועל הייתה החזקה במקרקעין או שימוש בהם מצד הטוען לזכות של בר רשות במקרקעין (רע"א 2701/95 תחסין אלדין כנעאן נ' אלטיף גזאוי, פ"ד נג (3) 151 (1999), כבוד השופטת ד' ביניש, בפסקה 15; עניין חיטמן, פסקה כג).  40.אחד ממאפייניו החשובים של הרישיון הוא הדירותו. הדעה המקובלת מימים ימימה היא שהרישיון הוא הדיר וניתן לביטול בכל עת, וזאת בין אם ניתן מכוח הרשאה חוזית ובין אם ניתן במשתמע או בדרך אחרת. "ההלכה קובעת (ע"א 153/67 ["שלב" קואופרטיב להובלה בע"מ נ' נוה הררי מואב בע"מ, פ"ד כא(1) 617] בעמ' 621), 'שאין שעבוד בקרקע נוצר אלא על-ידי שימוש עתיק יומין או על-ידי רישום, וכל הסכמה אחרת לשימוש בקרקע אינה אלא רשיון שמותר לבטלו בכל עת'. כלל זה, כנאמר שם, חל גם על זכות מעבר מפורשת וגם לגבי זכות מעבר משתמעת" (ע"א 602/84 יוסף ריבוא נ' אברהם גל, פ"ד לט (3) 693 (1985) (להלן – עניין ריבוא) כבוד השופט א' חלימה, פסקה 7). אמנם יש בחלוף זמן רב מבלי שבעל המקרקעין עשה דבר בעניין תפיסת המקרקעין, כדי ללמד על רישיון מכללא שנתן לתופס המקרקעין להשתמש בהם, אולם רישיון זה ניתן כאמור, לביטול בכל עת. מקנה ההרשאה יכול אפוא, לבטל את הרישיון עם גילוי דעתו שאינו רוצה להמשיך להעניקו. כך גם עצם הגשת תביעה לסילוק יד מהווה הודעה על ביטול הרישיון (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977), כבוד השופט אשר, פסקה 5). הגם שאחד ממאפייניו הבולטים של הרישיון הוא הדירותו, כך שלבעל המקרקעין עומדת האפשרות לבטלו בכל עת (ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (2002), כבוד השופט י' אנגלרד, בפסקה 12; ויסמן, עמ' 484-483), יתכנו נסיבות שבהן בעל הרישיון יהיה זכאי לפיצוי בשל ביטולו. הזכות לקבלת פיצוי קיימת במיוחד אם בר הרשות השביח את הנכס בהסתמך על הרישיון (ראו למשל, עניין רשות הנמלים והרכבות, שם, לעומת עניין רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, פ"ד נז(3) 943 (2003), כבוד השופט י' טירקל, בפסקה 9, ששם נשללה הזכות לפיצוי בשל ביטול רישיון). כללי הביטול של רישיון במקרקעין הוכפפו לעקרונות של צדק מכוח דיני ההשתק שנקלטו במשפט הישראלי מדיני היושר האנגליים. בעניין זה נקבע, כי בית המשפט מוסמך לקבוע כי מעניק הרישיון אינו יכול לבטלו, אם המורשה הסתמך בתום-לב ובאופן סביר על ההרשאה שניתנה לו, ועקב כך שינה את מצבו לרעה. כך בין השאר, בדרך של השקעה בהשבחת המקרקעין מתוך ציפייה שההרשאה שניתנה לו במקרקעין תימשך כל עוד ירצה בכך (פסקה 8 בפסק דינה של כבוד השופטת ד' דורנר בעניין אלוני). בנסיבות אלו נקבע, כי משיקולי צדק יוכל בית המשפט למנוע את ביטול הרישיון או להתנותו בתנאים, לרבות חיוב בעל המקרקעין לפצות את בעל הרישיון (רע"א 2701/95 תחסין אלדין כנעאן נ' אלטיף גזאוי, פ"ד נג (3) 151 (1999), כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בפסקה 16 (להלן – עניין כנעאן); ע"א 496/82 יצחק רוזן נ' יגאל סלונים, פ"ד לט(2) 337 (1985), כבוד הנשיא שמגר, בפסקה 5, הגם שנקבע שם, כי לא מן הנמנע שביטול הרישיון לא בהכרח יגרור חיוב בתשלום פיצוי). במקרה שבו תימצא הצדקה לפיצוי בר הרשות הנדרש לפנות את המקרקעין, יהיה הפיצוי עבור השקעותיו של בר הרשות במקרקעין ועבור השבחתו אותם (עניין כנעאן, שם). פינוי התובע מהמקרקעין ושאלת זכאותו לצו מניעה קבוע 41.המועצה האזורית עתרה לפינוי התובע משטח החלקה הדרוש לסלילת הכביש ואילו החטיבה להתיישבות, שהיא בעלת זכויות ההרשאה במקרקעין, שאף הייתה מי שהעניקה לתובע את רשות השימוש במקרקעין, עתרה לסילוקו מכל החלקה. התובע לעומת זאת, עתר כאמור, לצו מניעה שיאסור על הנתבעים ועל מי מטעמם להיכנס אל החלקה ולפעול בה. מאחר שנמצא כאמור, כי התובע הוא בר רשות חינם בחלקה ומאחר שהחטיבה להתיישבות היא בעלת זכויות ההרשאה והיא כאמור, מי שנתנה לתובע את הרשות להשתמש בה, הרי שהיא אף זו שרשאית לבטל את הרשות. לפיכך, המסקנה היא כי בהיות התובע בר רשות בחלקה, הרי שניתן להפסיק רשות זו בכל עת וממילא להורות לתובע להתפנות מהחלקה כולה. משזו המסקנה, ממילא שאף אין התובע זכאי לצו המניעה שעתר לו. מסקנה זו, שלפיה על התובע להתפנות מכל שטח החלקה, מובילה אל שאלת זכאות התובע לפיצוי. אם נשיב על שאלה זו בחיוב, כי אז נידרש אל שאלת היקף הפיצוי. (3)זכאות התובע לפיצוי ושאלת היקף הפיצוי 42.תחילה ראוי להעיר, כי במסגרת התביעה העיקרית שהגיש התובע, הוא לא עתר לסעד של פיצוי במקרה שיפונה מן המקרקעין. את הטענה כי הוא זכאי לפיצוי במקרה שיפונה מהמקרקעין טען התובע במסגרת כתבי ההגנה שהגיש לתביעות שכנגד של החטיבה להתיישבות ושל המועצה האזורית, שכאמור, עתרו לסעד של פינוי וסילוק יד של התובע מן החלקה. אם ביקש התובע לזכות בסעד כספי של פיצוי, גם אם רק כסעד חלופי, כי אז היה עליו להגיש תביעה לפיצוי ולשלם אגרת משפט מתאימה. התובע לא עשה זאת ועל כן, כבר מטעם זה, אינו זכאי שייפסק לו פיצוי.  למרות האמור, נדון בשאלת זכאות התובע לפיצוי ובשאלת היקף הפיצוי, מהטעם שבמסגרת ההסדר הדיוני הוסכם כי שאלות אלו תידונה והצדדים אמנם נדרשו לכך בכתבי הטענות. רק אם ייקבע כי התובע אמנם זכאי לפיצוי, כי אז יהיה צורך לבחון את ההשלכה שיש לכך שלא שולמה אגרת משפט בעניין סעד זה.  43.טענות התובע כי הוא זכאי לפיצוי נסמכות על הסיכום משנת 2000, על מכתבו של מר לאופמן ועל טענתו, כי כאמור, החזיק במקרקעין במשך למעלה משלושים שנה. לעניין היקף הפיצוי טען, כי יש לקבוע זאת על-פי הסיכום משנת 2000 ולחלופין, על סמך שווי של קרקע לבניה. מנגד טענו הנתבעים, כי על-פי הסיכום משנת 2000 וכך גם על-פי ההלכה לעניין פיצוי בר רשות המפונה ממקרקעין שהורשה להחזיק בהם, התובע זכאי רק לפיצוי על השקעותיו. לטענתם, אין מחלוקת כי זה למעלה מעשור שהחלקה נטושה ושוממה וכי התובע אינו מעבד אותה עוד. בכל הקשור להשקעות התובע במקרקעין טענו, כי על-פי קביעת השמאי, התובע זכאי לכל היותר לפיצוי בסך של כ-4,000 ₪. כן טענו, כי אין כל בסיס לתביעת התובע לפיצוי המבוסס על שווי המקרקעין לבניה, מה גם שהתובע כלל לא הוכיח את סכום הפיצוי על בסיס זה.  44.אף במחלוקת בעניין נושא הפיצוי הדין הוא עם הנתבעים. דומה כי אין מחלוקת שזה למעלה מעשור שהתובע אינו מעבד עוד את החלקה ואף אין מחלוקת על כך שזה כעשר שנים שהחלקה נטושה, מוזנחת ושוממה, וכי זה שנים רבות מאד שאינה מהווה מקור פרנסתו של התובע, אפילו כך היה בעבר הרחוק. גם אין מחלוקת על כך שזה שנים רבות שהתובע פנה לעסוק בעריכת-דין, ולעניין זה אין רלוונטיות לסיבה שהובילה לשינוי בעיסוקו העיקרי של התובע. במצב זה, אין אנו נדרשים לבחינת שיעור הפיצוי המגיע למי שנדרש לחדול מעיסוקו ולהפסיק את מקור פרנסתו בשל פינויו ממקרקעין שבהם החזיק במעמד של בר רשות. על-פי הפסיקה שעליה עמדנו, במצב שבו מופסק הרישיון של המחזיק במקרקעין והוא נדרש לפנות את המקרקעין, הוא עשוי לזכות בפיצוי על השקעותיו במקרקעין או על השבחתם. אמנם כאמור לעיל, לא בכל מקרה בר רשות המפונה ממקרקעין זכאי לפיצוי על השקעותיו, אך לצורך הדיון נניח שבנסיבות הנדונות התובע אמנם זכאי לפיצוי מעין זה.  בניגוד לפרשנות התובע את הסיכום משנת 2000, בסיכום זה נקבע במפורש כי הפיצוי שכבר קיבל בשנת 2000, עת נדרש לפנות חלק מן החלקה לצורך סלילת חלקו הראשון של הכביש שולם אך ורק עבור השקעותיו. כך גם נקבע בסיכום זה באשר לפיצוי העתידי שיקבל, עת יידרש לפנות חלק נוסף מהחלקה, כי יהיה זה רק על השקעותיו. כאמור בחלקו של הסיכום העוסק בפיצוי שהתובע קיבל בשנת 2000, סכום הפיצוי ששולם לתובע, בסך של 18,262 ₪, אשר כטענת הנתבעים נראה כי אמנם היה פיצוי סמלי ונמוך, שולם "על השקעותיו בשטח המיועד לכביש בקטע המזרחי" (שם, סעיף ב(1)). בדומה נקבע, כי בעת שיידרש התובע לפנות את חלק החלקה לצורך סלילת חלקו הצפוני של הכביש, ימונה רואה החשבון שעליו הוסכם, "כדי שיעריך את שווי ההשקעות בכרם בן 15 שנה" (שם, סעיף ג, פסקה שנייה). הסיבה שצוין כי ייבחן שוויו של כרם בן חמש-עשרה שנה הייתה, שזה היה בערך גילו של הכרם בשנת 2000, עת נערך הסיכום. מאז חלפו עוד כחמש-עשרה שנה, ואמנם נבחנו השקעותיו של התובע, אך בהסכמתו, הדבר נעשה באמצעות השמאי שבית המשפט מינה. על-פי חוות-דעת השמאי שעל עיקריה עמדנו, מלוא השקעותיו של התובע הוחזרו זה מכבר, לפני שנים רבות מאד, למעט סכום של כ-4,000 ₪ שעניינו ההשקעה בכרם הזיתים. כך שהתובע לכל היותר, זכאי לפיצוי בסכום זה. 45.למכתבו של מר לאופמן, אין כדי להועיל לתובע, שכן עולה ממנו כי הוא עוסק בכרם פעילה ולא בכרם שיבש זה מכבר.  לבסוף, לא ראינו להרחיב בעניין טענותיו של התובע כי יש לקבוע את הפיצוי על בסיס שוויה של קרקע לבניה. התובע לא הניח כל תשתית לביסוס טענה זו ואף לא תמך את טענותיו בראיות כלשהן, הגם שניתנה לו הזדמנות להשלים ראיות. אולם מעבר לכך וכאמור, אין כל רלוונטיות לשאלת ייעודה של החלקה. שכן בהיות התובע בר רשות במקרקעין, הוא זכאי לפיצוי רק על השקעותיו, בעוד שאין חולק כי אין בין השקעותיו לבין שוויה של קרקע לבניה דבר. 46.מכל האמור עולה אפוא, כי התובע זכאי לפיצוי שהוא לכל היותר בסך של 4,000 ₪. אולם מאחר שהתובע אף לא עתר לסעד זה ולא שילם כל אגרת משפט, ספק אם ניתן לפסוק לטובתו סכום זה. לכך נשוב ונידרש בהמשך הדברים. (4)התביעה הכספית שהגישה החטיבה להתיישבות – טענות הסף והמשך ההליכים 47.בעניין התביעה הכספית נקבע בהסדר הדיוני, כי סיכומי הצדדים יתייחסו רק אל טענות הסף שטען התובע שלפיהן, לטענתו, יש להורות על סילוק התביעה על הסף. אם טענות אלו תתקבלנה, כי אז התביעה תידחה, אך אם תידחנה, כי אז הוסכם כי נושא התביעה הכספית יופרד מהדיון ותינתן החלטה בעניין המשך ההליכים תוך התייחסות אל זהות הצדדים הנכונים, אופן הגשת הראיות והמשך ההליכים. כן הוסכם, כי הצדדים יהיו רשאים להביע את עמדתם בעניין האפשרות שבית המשפט ימנה מומחה (רואה חשבון) לבחינת טענות הצדדים. 48.תמצית טענת התביעה הכספית היא, כי בין שנת 1983 לשנת 1990 הלוותה החטיבה להתיישבות לתובע סכומים שונים כדי לסייע לו בהשקעותיו בעיבוד החלקה. על-פי הסכומים המפורטים בתביעה שכנגד שהגישה החטיבה להתיישבות (וכן בפסקה 34 בסיכום טענותיה), מדובר בסכומים שונים, בכל שנה המסתכמים לסך של כ-55,000 ₪, ובתוספת ריבית והצמדה נכון ליום הגשת התביעה המקורית, בטרם תוקנה (בחודש מאי 2012), מגיעים לסך של כ-740,000 ₪. החטיבה להתיישבות טענה, כי אמנם התובע פרע חלק מההלוואות, אך אלו שפרע לא נכללו בסכום הנתבע. עם זאת, לא צורף כל מסמך התומך בטענה כי הסכומים שהתובע פרע אינם נכללים בסכום הנתבע.  התובע טען, כי פרע את כל הסכומים שנדרש לפרוע לפני שנים רבות, כי את דרישת התשלום האחרונה קיבל בשנת 2005 וכי בשל חלוף השנים אף לא שמר את הקבלות המאשרות זאת. עוד טען, כי רובה ככולה של התביעה, התיישנה זה מכבר.  49.בעניין טענת ההתיישנות, נראה לכאורה, כי החטיבה להתיישבות צודקת בטענתה כי התביעה לא התיישנה. שכן על-פי הוראות חוזה ההתיישבות, שמכוחו ניתנו ההלוואות לתובע, תקופת ההלוואה הכוללת היא שלושים שנה (סעיף 4(ב)(3) בחוזה), וכי תקופה זו מחולקת לשתי תקופות (עשר השנים הראשונות ועשרים השנים שלאחר מכן). כך גם נקבעה זכותה של החטיבה להתיישבות להעמיד את מלוא החוב לפירעון מיידי במקרה של אי תשלום (סעיף 21), וכן נקבעו הוראות מפורטות לעניין תוספות של הפרשי הצמדה וריבית במקרה של איחור בפירעון התשלום (סעיף 4(ב)-(ה)). מכאן שלכאורה, לא חלה התיישנות ביחס לסכומי ההלוואה שניתנו, שכן שלושים שנה ביחס להלוואה המוקדמת ביותר, חולפות רק בשנת 2013, לאחר הגשת התביעה שכנגד שהגישה החטיבה להתיישבות. לפיכך נראה כי התביעה אמנם הוגשה בטרם התיישנה. עם זאת, מבדיקה מעמיקה של המסמכים שהגישה החטיבה להתיישבות, לא ניתן לדעת על יסוד מה טוענת החטיבה להתיישבות כי מצד אחד התובע החזיר חלק מההלוואות שניתנו לו ומנגד, דווקא הסכומים הנתבעים מתייחסים לסכומי הלוואות אשר על-פי טענתה, לכאורה, לא הוחזרו. לעניין זה נזכיר, כי לחטיבה להתיישבות היו די הזדמנויות להציג מסמכים שיתמכו בתביעתה. כך בעקבות ההסדר הדיוני הראשון שהיה עוד בדיון מיום 30.9.2013 (לפני כבוד השופטת מלכה אביב) וכך בעקבות ההסדר הדיוני שעל-פיו ניתן פסק-דין זה, שנקבע בו כי הצדדים ובהם החטיבה להתיישבות, רשאים להוסיף מסמכים וראיות לתמיכה בטענותיהם. למרות האמור, מאחר שעל-פי ההסדר הדיוני לא היה שלב מסודר של הגשת ראיות ומנגד, נקבע כי אם טענות הסף תדחנה, כי אז תופרד התביעה הכספית וייקבע כיצד יימשכו ההליכים בעניינה, נראה כי יהיה זה נכון למחוק את התביעה הכספית. במצב זה, ככל שהחטיבה להתיישבות תמצא כי ביכולתה לבסס את טענותיה בעניין תביעתה הכספית, כי אז, תוכל להגיש תביעה חדשה בכפוף לכך שתעשה כן תוך תשעים יום מיום המצאת פסק הדין. במקרה זה, לעניין טענת התיישנות, אם תעלה, ייחשב הדבר כאילו הוגשה התביעה ביום 19.7.2012, שזה המועד שבו הוגשה התביעה שכנגד המתוקנת. ד.סיכום ותוצאה 50.על יסוד כל האמור, תוצאת התביעה שהגיש התובע ותוצאות התביעות שכנגד שהוגשו נגדו, הן כלהלן. א.תביעת התובע לצו מניעה קבוע – נדחית. ב.התביעה שכנגד שהגישה החטיבה להתיישבות לפינוי התובע מהחלקה ולסילוק ידו ממנה – מתקבלת.  בהתאם לכך ניתן צו לסילוק ידו של התובע מהחלקה שהמורה לו לפנותה, ככל שטרם עשה כן, מכל אדם וחפץ. מאחר שממילא התובע אינו מעבד את החלקה ומאחר שבפועל, נטש אותה וכיום אין לו כל רכוש בה, הרי שאין צורך בקביעת פרק זמן כדי לאפשר לתובע להתארגן לקראת פינוי החלקה ולפיכך צו הפינוי ייכנס לתוקף לאלתר. התובע אמנם זכאי כאמור, לפיצוי בסך של 4,000 ₪, אך בשים לב לסכום הנמוך ולעובדה שלא הגיש תביעה כספית וממילא לא שילם אגרת משפט, נלקח בחשבון סכום נמוך זה בעת פסיקת ההוצאות (באופן המקזז סכום זה מסכום ההוצאות שהתובע יחויב בו). ג.התביעה שכנגד שהגישה המועצה האזורית לסילוק ידו של התובע מחלק החלקה המיועד לסלילת הכביש מתקבלת וממילא נבלעת בסעד שניתן במסגרת התביעה שכנגד שהגישה החטיבה להתיישבות. ד.התביעה הכספית שהגישה החטיבה להתיישבות נגד התובע, נמחקת.  עם זאת וכאמור, בהתאם להסדר הדיוני שקבע את סדרי שמיעתה של תביעה זו, נקבע כי החטיבה להתיישבות תוכל להגיש תביעה חדשה, בכפוף לכך שהתביעה תוגש תוך תשעים יום מיום המצאת פסק הדין. לעניין זה, ימי פגרת בתי המשפט באים במניין הימים. כמו כן וכאמור, לעניין טענת התיישנות, אם תעלה, ייחשב הדבר כאילו התביעה הוגשה ביום 19.7.2012, שזה המועד שבו הוגשה התביעה שכנגד המתוקנת. 51.בשל תוצאת התביעות כאמור, משנמצא כי תביעת התובע לא הייתה מבוססת על כל ראייה, עובדה או טענה של ממש ובשל העיקרון שלפיו בעל דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס, על התובע לשאת בהוצאות הנתבעים. עם זאת, נלקחה בחשבון הסכמת התובע להסדר הדיוני שהביא לייעול ההליכים באופן שללא ספק, חסך הוצאות רבות וזמן רב מהנתבעים. לפיכך, התובע יישא בשכר-טרחת הנתבעים ובהוצאות המשפט שהוציאו בסכומים כוללים כלהלן: סך של 10,000 ₪ שישולם לנתבעים 1, 2, 3 ו-8; סך של 10,000 ₪ שישולם לנתבעים 4, 5 ו-6 וסך של 10,000 ₪ שישולם לנתבעת 7 (סך הכול 30,000 ₪). ככל שנותר בקופת בית המשפט סכום כלשהו מתוך הסכום שהפקיד התובע (כתנאי למתן הסעד הזמני), כי אז יחולק סכום זה בין שלוש קבוצות הנתבעים כאמור, וישולם להן באמצעות באי-כוח הנתבעים. את היתרה ישלם התובע לנתבעים, באמצעות באי-כוחם, תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.  ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ה, 06 יולי 2015, בהיעדר הצדדים.