תביעה כספית על סך של 250,861 ₪ שהגישה תובעת, חברה העוסקת בייבוא ושיווק עצים, כנגד הנתבעת 1 (להלן: "החברה") , שהנה חברה בפירוק וכנגד בעלי המניות בה ומנהליה – נתבעים 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעים"). היש לחייב את הנתבעים בחוב החברה, זו השאלה שבמרכז פסק הדין.
1. טענות התובעת
לטענת התובעת היא סיפקה סחורה (עצים) לחברה בשנת 2008 בסכום כולל של 276,861 ₪ וקיבלה תמורתה המחאות על סך של 175,752 ₪. רק שתי המחאות על סך 13,000 ₪ כל אחת נפרעו; יתר ההמחאות סורבו.
באשר לגובה החוב- טוענת התובעת כי מעולם לא הוכחש ולפיכך יש לחייב החברה והנתבעים במלואו.
הנתבעים ידעו, בעת הזמנת הסחורה, כי החברה נמצאת בקשיים כלכליים ולא יהיה ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה ולפרוע את חובה. הנתבעים הבטיחו באופן אישי לפרוע את החוב, מנהל התובעת האמין להבטחותיהם ובשל כך הוגשה התביעה רק בינואר 2011.
בתביעתה עתרה התובעת להטיל על הנתבעים אחריות אישית לחובות החברה וזאת מכוח עילת התרמית, עילה נזיקית, עילה חוזית וחוסר תום לב בניהול משא ומתן בביצוע העסקה ועשיית עושר ולא במשפט. לחילופין, עתרה לחיובם באופן אישי בשל הרמת מסך- בטענה זו התמקדה התובעת בסיכומיה.
לטענתה, כבר בחודש יוני 2008, בעת רכישת הסחורה הראשונה ידעו הנתבעים כי החברה לא תוכל לשלם את תמורת הסחורה; על אף זאת, המשיכו הנתבעים להזמין סחורה בסכומים גבוהים גם בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2008. לטענתה הוכח כי במועד רכישת הסחורה, הייתה כבר החברה בקריסה כלכלית ולשם התחמקות מחובות החברה, הקימו הנתבעים חברה שניה היא, חברת משטחי פקיעין בע"מ (להלן: "חברת משטחי פקיעין").
לתימוכין לטענה זו מפנה התובעת לעדות הנתבע 2, אשר אישר כי את חברת משטחי פקיעין הקימו הנתבעים לאחר קריסת החברה (החל מש' 32 לעמ' 17 וכן עמ' 18 לפרוטוקול) וכן כי נתבע 2 אף אישר, כי חברת משטחי פקיעין הוקמה לצורך כיסוי חובות של החברה (ש' 29 ואילך עמ' 17 לפרוטוקול). לטענתה, ארבעת ההמחאות שמסרה חברת פקיעין בע"מ על סך 2,500 ₪ כל אחת, נמסרו על חשבון חוב החברה ולא לצורך עסקה נפרדת של חברת משטחי פקיעין, כטענת הנתבעים. מסקנה זו מתיישבת עם מאזן החברה לשנת 2006, ממנו עולה כי לחברה היה ציוד, מכונות וכלי רכב בשווי של 1,826,203 ₪ ובניכוי פחת- 1,040,734 ₪. במהלך שלוש שנים הצליחו הנתבעים להעלים ציוד זה שעלותו יקרה ביותר. לנתבע 3 לא היה כל הסבר להיעלמות הציוד וברי כי החברה השנייה, משטחי פקיעין בע"מ, לא הייתה יכולה להפעיל נגרייה ללא ציוד. מכאן המסקנה היחידה היא שציוד החברה הועבר לחברה החדשה- חברת משטחי פקיעין.
עוד עולה ממאזני החברה כי המלאי הועבר אף הוא לחברת משטחי פקיעין, אחרת לא ניתן להסביר כיצד סחורה בשווי כולל של 6,485,483 ₪, אשר אמורה לשאת רווח של מאות אחוזים, נמכרה ברווח מזערי/אפסי של 7,086,150 ₪ בלבד.
ממסמכי הבנק של החברה עולה, כי החברה חרגה תקופה ממושכת ממסגרות האשראי שאושרו לה ע"י הבנקים – 260,000 ₪ בבנק מרכנתיל (מ/2) ו- 350,000 ₪ בבנק הפועלים (מ/3 ו- מ/4), שם חרגה החברה באופן קבוע מהמסגרת במאות אלפי שקלים. לטענת התובעת, היה על הנתבעים, כמנהלי החברה, לידע את הספקים באשר לקשיי החברה ולעובדה כי היא נמצאת בהפסדים כבדים. נתבע 3 לא מסר כל הסבר להפסד של 6,209,635 ₪ וכן לא מסר הסבר מדוע לא יידע את הספקים אודות הפסד זה.
התובעת טוענת, כי הנתבעים הקימו שתי חברות על מנת להתחמק מתשלום החובות- חברת משטחי פקיעין, שקרסה, וחברה שלישית, היא מרכז הדלתות והגבס נ.ח. בע"מ (להלן: "מרכז הדלתות"); מרכז הדלתות פועלת באותו מקום ומנוהלת כביכול ע"י בנו של הנתבע 3, שהנו בן 22 ומעולם לא היה לו ניסיון קודם בתחום העץ/נגריה. לטענתה, מעדויות הנתבעים עולה כי הם עבדו גם בחברה זו והטענה כי מדובר בעסק שלהם, לא נסתרה.
לצורך הוכחת טענותיה, הגישה התובעת תצהיר מר שפיצר דוד, מנהלה וכן דו"ח חוקר של מר קובי ונטורה. כן מסתמכת התובעת על דוחות רואה החשבון (צורפו לתצהיר הנתבעים וסומנו במספרים 4-40) ותדפיסי הבנק, אשר הוגשו לתיק ביהמ"ש וסומנו מ/2-מ/4.
התובעת מפנה בסיכומיה לפסה"ד המנחה לשיטתה בנושא של הרמת מסך והוא ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05) ופסיקה נוספת וטוענת, כי תקופה ממושכת החברה הייתה במצב של מימון דק, הנתבעים לא גילו לספקים אודות מצבה הכספי הקשה של החברה , לא נותנים כל הסבר באשר להעלמות ציוד ומלאי, כאשר מנגד, מוקמת חברת משטחי פקיעין, מיד לאחר קריסת החברה, דבר המסביר היעלמות זו. גם חברה זו קורסת והנתבעים עוברים לחברה שלישית – כל אלה ביחד מעמידים את בעלי המניות במצב של אחריות אישית כלפי הנושים.