פלוני נ' אלרואבי, סחר והשקעות בע"מ ואח'

1.התובע, תושב נפת בית לחם, הגיש תביעתו בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה מיום 26.1.14 עת נפלה פיסת בטון על צווארו וגבו (להלן: "התאונה") שעה שהועסק, לטענתו על ידי הנתבעת 1.

2.הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") מבקשת להורות על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). הנתבת, מכחישה כי העסיקה את התובע. לשיטתה חתימתה על טופס "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה" מזויפת. היא תושבת האזור, הנתבע תושב האזור, ורק ייצוגה המשפטי הוא בירושלים. הנתבעת עמדתה על כך שלתובע חסרון כיס, ולא יוכל לשאת בהוצאותיה בסיום ההליך אשר עתיד להסתיים לטובתה שעה שלא צרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית, לטענתה, "מחמת חסרון כיס".

3.לטענת התובע, לא מתקיימים בעניינו הקריטריונים המנחים להפעלת תקנה 519 לתקנות ואין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום להטיל ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לטענתו, מדובר בתאונת עבודה אשר בגינה נקבעו לו 10% בביטוח הלאומי. הנתבעת היא המעסיקה שלו ועליה לזאת בנזקים שאירעו לו. הפקת ערובה תחום את דרכו אל בית המשפט ותפגע בזכות הגישה שלו לערכאות.

4.תקנה 519 מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לאיזון הנדרש בגדרה:

"519.(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו באה לאזן בין שני אינטרסים חשובים: מחד גיסא ניצבת זכות הגישה לערכאות של התובע, זכות אשר זכתה למעמד חוקתי ראשון במעלה (ע"א 733/95 אורפל אלומיניו בע"נ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629), ומאידך גיסא, עומדת החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי יהא לנתבע ממי להיפרע את הוצאותיו, באם תידחה התביעה (רע"א 2141/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמן (פס"ד מיום 13.11.14) (. לא אך למתדיין ספציפי בתיק ספציפי אלא גם לצורך שמירה המשאבים השיפוטיים המצומצמים והיקרים, תוך שמירה על זכות הגישה לערכאות של כלל הציבור.

בעוד התקנה מותירה את שיקול הדעת של הרשם רחב, הרי שהפסיקה קבעה מספר אמות מידה. ראשית נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. עוד צוין, כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, 16.1.13). לפיכך, על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מהיות הצדדים, התנהלותם, תום ליבם וכן הלאה על זו הדרך.

5.התובע הינו תושב שטחים, ולעניין זה נקבע כי מקום מגוריו של תובע הינו אחד משני המקרים בהם מוטלת ערובה על תובע. זאת, שכן ככל שהנתבע יזכה בהוצאות, יתקשה לגבותם (זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 900, וכן ראה בר"ע (י – ם) 3279/98 טאהה אבו חלימה ונביל נסר נ' המאגר הישראלי תק – מח (54) 550, וכן ת.א. 1330/96 עיזבון אחלייל נ' מ"י, טרם פורסם). נכון להיום, לא קיימת תשתית מנגנונית המאפשרת גביית הוצאות או פסקי דין שנפסקו על ידי בתי משפט בישראל לזכות תושבי ישראל, ולמעשה, אין אפשרות לאכיפה ישירה של פסקי דין ישראליים באזור הרשות הפלסטינאית. לאור עובדה זו, ברי כי קיים קושי מהותי בגביית הוצאות מהתובע , אם יחוייב בהן (לעניין זה ראה המ' 22527/95 מ"י נ' שומאן, טרם פורסם), משכך נקבע כי יש לראות בתושב הרשות משום "תושב זר" ונראה כי חשש הנתבעת כי אם תזכה בהוצאות תתקשה לגבות את אשר מגיע לה, סביר.

6.כאמור לעיל, אין היותו של אדם תושב שטחים שיקול בלעדי, יחד עם את, עובדת היותו של תובע תושב האזור אין בה לבדה, כדי להוביל למסקנה כי יש לחייבו בהפקדת ערובה. מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים אותם בוחן בית המשפט. בנוסף, יבחן בית המשפט את סיכויי התביעה, ומצבו הכלכלי של התובע והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם(ראה לעניין זה בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח, מצוי במאגרים משפטיים,; 26.2.08.) זאת, על מנת לאזן בן זכותו החוקתית של התובע לנגישות לערכאות ולהליך הוגן, לבין הזכות הקניינית להחזר הוצאות.