ת"א 19814-08-15 זנזורי נ' עיריית אור יהודה

התובע הוא הבעלים של דיר כבשים המצוי בשטחה המוניציפלי של הנתבעת- עיריית אור יהודה. על פי האמור בכתב התביעה, בשנת 1995, במסגרת ניסיון לפיתוח שכונת המגורים בה מתגורר התובע, פנתה אליו הנתבעת והציעה לו כי בתמורה לפינוי הדיר, יקבל את מגרש 267ב' המצוי בסמוך לבית מגוריו בפטור ממכרז, תוך שהיא תישא בעלויות הנובעות מכך ותפטור אותו מתשלום היטלי הפיתוח. לאחר מו"מ, נחתם בין הצדדים הסכם, אשר אושר במועצת אור יהודה ביום 14.7.98 והתובע החל, לטענתו, לפעול לצמצום הדיר במטרה להביא בהמשך לפינויו המוחלט.

לטענת התובע, לא סיים את מלאכת הפינוי שכן ביקש לוודא עוד קודם לכן כי הנתבעת מתכוונת לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו. לגרסתו, רק בשנה שקדמה להגשת התביעה הבין כי הנתבעת אינה מתכוונת לעמוד בהתחייבותה, כאשר נמסר לו על ידי עובדיה ש "הדברים יתחילו לזוזו רק אם הוא יגיש תביעה" (סעיף 10 לכתב התביעה).

לפיכך, הוגשה התביעה לפיצוי בסכום של מיליון ₪ בגין הנזק שנגרם לכאורה לתובע כתוצאה מאי קיומו של ההסכם (פיצוי בגין עלויות שכירת דירות לילדיו וכן עגמת נפש) ולאכיפת ההסכם.

טענות הצדדים, בתמצית-

טענות המבקשת 

המבקשת עותרת לסילוק התביעה על הסף.

לטענתה, הגם שבכתב התביעה לא מצוין מתי נחתם ההסכם בינה ובין המשיב, הרי שלכל המאוחר נחתם לפני יום 14.7.1998, ממנו יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות. כתימוכין לכך, מציינת המבקשת כי במכתב ב"כ המשיב אל בא כוחה מיום 11.9.14 נכתב מפורשות כי "לפני למעלה מעשר שנים נחתם הסכם בין העירייה למרשיי..." ובכך יש משום הודאה כי ההסכם נחתם למעלה מעשור קודם לכן וכי התביעה התיישנה.

זאת ועוד, המבקשת טוענת כי דין התביעה להימחק אף בהעדר עילה. לשיטתה, ההסכם שנחתם בינה ובין המשיב איננו הסכם להעברת בעלות כי אם הסכם לביצוע התחייבות כספית- זאת הואיל והמבקשת לא התחייבה להעביר לידי המשיב מקרקעין, אשר ממילא לא היו בבעלותה, כי אם לשאת בעלויות הכספיות הנובעות מהעברת המקרקעין על ידי המנהל.

מכל מקום, לשיטתה, כלל ההסכם שני תנאים מתלים- חתימה על הסכם נוסף בין המשיב והמנהל ואישור שר הפנים להסכם נשוא התובענה- ומשאלה לא התקיימו, אין כתב התביעה מגלה עילה.

אשר לתוקף ההסכם, מטעימה המבקשת כי בהעדר חתימה עליו על ידי שני הגורמים המוסמכים והנדרשים- ראש העיר וגזברית העירייה- הרי שאין לו תוקף מחייב.

טענות המשיב

לעמדת המשיב אין בטענה כי ההסכם נחתם בשנת 1998 כדי להביא להתיישנות תביעתו.

לשיטתו, במהלך השנים בהן פעל להביא לביצוע ההסכם, נמסר לו על ידי גורמים מטעמה של המבקשת כי עניינו נמצא בטיפול, עד לשנת 2015 , עת הודע לו כי במידה והינו מבקש לקדם את ענייניו- עליו להגיש תביעה. לעמדתו, מהווה הדבר הטעיה ביודעין על ידי המבקשת, אשר על פי האמור בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, משעה את מרוץ ההתיישנות.

עוד טוען המשיב כי בענייננו חל סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין ולחלופין טוען כי בין הצדדים קיימים יחסי נאמנות אשר בעטיים מתחיל מרוץ ההתיישנות רק שעה שהנאמן מגלה דעתו כי בכוונתו "למעול" ביחסי הנאמנות.

כן, טוען המשיב כי עמדת עובדי המבקשת כל העת, כי הם פועלים להסדרת העניין , מהווה הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

אשר לטענת המבקשת כי התביעה אינה מגלה עילה, טוען המשיב כי למיטב ידיעתו אישר המינהל את ההסכם ומכל מקום השאלה בדבר עמדת המנהל מהווה טענה עובדתית הדרושה הוכחה ואשר יש לבררה. עוד טוען הוא בהקשר זה כי היה ובית המשפט יקבל את טענת המבקשת בדבר העדר עילה- יש לאפשר לו לתקן את כתב התביעה ולהתמקד בטענות הנוגעות למצגי השווא שהציגה ולרשלנותה.

אשר על כן, מבקש הוא לדחות את הבקשה.