ת"א 19711-02-15 טרביה נ' מועצה מקומית עוספיא ואח'

בפני טענות של מעשה בית דין והתיישנות שלטענת הנתבעות מצדיקות את סילוקה של התובענה על הסף.

א. העובדות:

בין הצדדים נחתם ביום 5.7.00 הסכם, על פיו הסכימו התובע ומשפחתו לאפשר לנתבעות להעביר דרך מקרקעין בבעלותם קו מים ראשי. בתמורה להסכמה האמורה, הוסכם באותו הסכם כי הנתבעות ישלמו לתובע ולמשפחתו סך של 100,000 ₪ וכן תקבל הנתבעת הקצאת מים של 2000 קוב לשנה בתעריף חקלאי. אין חולק בין הצדדים כי קו המים אכן הועבר, סך ה- 100,000 ₪ אכן שולם, ועד חודש נובמבר 2006 גם חויב התובע בצריכת מים לפי תעריף חקלאי. החל מאותו מועד, סירבו הנתבעות לחייב את התובע על פי תעריף חקלאי, והחלו לחייבו על פי תעריף עירוני.

נוכח שינוי טעמן של הנתבעות, הגיש התובע תביעה לבית משפט זה בת.א. 1323/08 לסעד הצהרתי, על פיו ייקבע כי הינו זכאי לקבל מהנתבעות מכסת צריכה של מים עד ל-2000 קוב בשנה בתעריף של צריכה חקלאית בהתאם להסכם שנערך ביום 5.7.00. כמו כן ביקש התובע לחייב את הנתבעות להשיב לו את הסך של 8,200 ₪ בגין חיוב מים אשר גבו ממנו לטענתו הנתבעות בניגוד למוסכם, וכן פיצוי בגין הפרת ההסכם בין הצדדים וגרימת הוצאות בסך 10,000 ₪. אין חולק כי התובע לא הגיש בקשה לקבלת היתר פיצול סעדים, למקרה שתידחה תביעתו.

בית המשפט (כב' השופטת פנינה לוקיץ') בפסק דינו מיום 24.7.14, דחה את התביעה בקובעו כי ההסכם הינו בלתי חוקי, מאחר ונוגד את הדרך לכריתת הסכמים מעין אלה על פי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950, שכן אינו נושא את חתימת גזבר המועצה או מזכיר המועצה וגם לא את חתימת המועצה המקומית. בנסיבות אלה, ועל אף שבית המשפט קבע כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב (עמ' 8 שורות 25-30 לפסק הדין), לא מצא לנכון בית המשפט לאכוף את ההסכם נוכח האינטרס הציבורי הקבוע בסעיף 193 הנ"ל. בית המשפט לא הכריע בשאלה האם יש מקום ליתן השבה חלקית לתובע נוכח העדר האכיפה, אם משום שהתובע לא ביקש זאת, ואם משום שהתובע לא הביא בפני בית המשפט נתונים מספיקים המאפשרים קביעתו של סעד זה. עם זאת מציין בית המשפט בסיום פסק הדין את הדברים הבאים:

"השאלה, באם עומדת לתובע עילת תביעה נפרדת בגין סעד של השבה, תידון במידת הצורך, במסגרת בירור תביעה נוספת באם תוגש".

ב. טענות הצדדים:

הנתבעות טוענות כי יש לדחות על הסף את התובענה מחמת מעשה בית דין והתיישנות. באשר למעשה בית דין, טענתן הינה כי עסקינן בעילה זהה לזו שהוגשה בהליך הראשון, אך מתבקש סעד שונה, ומשלא התבקש פיצול סעדים כנדרש בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא ניתן לתבוע סעדים נוספים בגין אותה עילה. אשר לשאלת ההתיישנות, טוענות הנתבעות כי מועד עילתו של התובע נולד עוד בשנת 2006 עם ביטול ההסכם על ידי הנתבעות, ומשהוגשה התובענה רק בשנת 2015, התיישנה התובענה. הנתבעות טוענות, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע כי אין התיישנות בתקופת קיומו של הליך ראשון, אינו חל על ענייננו, שכן תנאי לתחולתו של הסעיף הינו שדחיית התובענה הראשונה לא יצרה מעשה בית דין, ואילו בענייננו נוצר מעשה בית דין.

התובע, לעומת זאת, טוען כי לא נוצר מעשה בית דין, שכן נוכח העובדה כי התובענה הראשונה היתה למתן פסק דין הצהרתי, כלל לא היה צורך על פי ההלכה הפסוקה בהיתר פיצול סעדים. לטענתו, כך המצב גם כאשר נדחתה התביעה לסעד ההצהרתי. עוד טוען התובע, שנוכח העובדה כי אין מעשה בית דין, אין גם התיישנות על פי סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

ג. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי אין מקום לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין והתיישנות. להלן נימוקי.