ת"א 19680-09-10 א' נ' גריב ואח'

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בשתי תאונות דרכים. בחבות בגין נזקי התאונה מיום 16.6.06 (שבעת התרחשותה היה התובע חייל בשירות חובה) נושאים הנתבעים 1-2. אחריה התלונן התובע על סחרחורות וכאבים בגב העליון בצוואר בכתף שמאל. בחבות בגין נזקי התאונה מיום 8.6.09 נושאת הנתבעת 3. בתאונה זו הוא נחבל בפלג גופו השמאלי ואחר-כך התלונן גם על כאבים בכתף ימין. הוא קיבל חופשת מחלה של 4 ימים. מאוחר יותר הופיעו אצל התובע פצעים, גרד ודימום ברגליו ואובחן כסובל ממחלת הפסוריאזיס. את מצבו הרפואי של התובע העריכו שני מומחים רפואיים: ד"ר מיכאל מילגרום קבע לתובע נכות אורתופדית בשיעור 5% בשל הגבלה בתנועות הצוואר. מזה ייחס 2% לתאונה הראשונה ו – 3% לתאונה השניה. פרופ' מיכאל דוד, מומחה בתחום רפואת העור והמין קבע שלתובע יש נכות בשיעור 10% בשל מחלת הפסוריאזיס, שאותה ייחס לתאונה השניה. הצדדים חלוקים במסקנות שהם מסיקים מחוות-דעתו ומעדותו של פרופ' דוד. התובע סבור שיש לייחס לתאונה השניה את כל 10% הנכות שקבע לו המומחה בשל פסוריאזיס. הנתבעת 3 סבורה שמעדות המומחה עולה שלכל היותר יש לייחס לתאונה מחצית מנכות זו. להלן יוסברו המחלוקת – והמסקנה – בקיצור.

2. פרופ' דוד היה ער לכך שהתובע סבל מבעיות עור שונות במרוצת השנים, בטרם אובחן כסובל מפסוריאזיס. הנתבעת 3 סבורה שיש לראות בחלק מבעיות אלה גילוי (מוקדם לתאונות) של הפסוריאזיס, שאובחנה באופן שגוי. פרופ' דוד שלל במפורש אפשרות זו. לדעתו מדובר בבעיות עור שונות מאוד במראה מנגעי פסוריאזיס והוא לא סבור שהרופאים (שאחד מהם מוכר לו אישית כבעל ניסיון רב) היו עשויים לטעות כך.

3. הדגש בחוות-דעתו של פרופ' דוד הושם על כך שנגעי הפסוריאזיס של התובע הופיעו על גבי ובקרבת צלקות שעל רגליו. התופעה שנגעי פסוריאזיס מופיעים לאחר זמן באזורים שבהם סבל העור מטראומות נקראת תופעת קבנר. פרופ' דוד סבר שהצלקות נגרמו בתאונה והוא ייחס לתאונה את הופעת המחלה אצל התובע. כשהועמד פרופ' דוד על כך שרק הצלקות ברגל אחת נגרמו בתאונה, הוא העריך שרק מחצית מהנכות ניתנת לייחוס לתאונה במנגנון זה (יובהר, שהמומחה נתן הערכה זו על דוכן העדים, ללא שהות לבחינה מעמיקה של ההבדלים בין הנגעים והצלקות בשתי הרגליים).

4. המילים "במנגנון זה" הודגשו, מכיוון שלצד הופעת נגעים על דרך תופעת קבנר, עשויה פסוריאזיס להופיע גם על רקע של דחק נפשי. כאן ערך המומחה אבחנה חשובה: פסוריאזיס עלולה להגרם הן בשל דחק כרוני, מתמשך - ענין של אורח חיים, או של גורמי דחק שפעולתם ממושכת - והן בשל אירוע דחק נקודתי. פרופ' דוד מנה סוגים שונים של אירועים הנחשבים כאירועי דחק נקודתיים ואחד מהם הוא תאונת דרכים. לדעתו, התאונה שבה היה התובע מעורב היא אירוע דחק אשר בעקבותיו בהחלט עשויה לפרוץ מחלת פסוריאזיס.

5. הנתבעת 3 טענה שמדובר ב"הרחבת חזית", שכביכול התובע לא טען לדחק נפשי בעקבות התאונה השניה. עוד היא טענה שהמומחה כלל לא ביסס את חוות-דעתו על ענין הדחק הנפשי – וההתבססות על הנמקה זו היא עיונית לגמרי שכן דחק נפשי אצל התובע לא נטען ולא הוכח. בין השאר נטען שעל התובע היה לבקש מינוי פסיכיאטר להוכחת טענה מעין זו – ועל כך השיב התובע שכלל לא טען לנכות נפשית. דומה שמקבץ טענות זה מבוסס על ערבוב מוחלט בין שני סוגי הדחק שהזכיר המומחה: התובע לא טען והמומחה גם לא ייחס לו דחק כרוני מתמשך אחרי התאונה. ממילא אין טעם לחפש סממנים חיצוניים של דחק כזה בהתנהגותו (כגון פניה לטיפול נפשי). פרופ' דוד הבהיר היטב שעצם תאונת הדרכים נחשבת כאירוע דחק. את הדחק שגורם אירוע כזה אין צורך להוכיח בעדות של התובע (היש טעם שיאמר: "נבהלתי נורא"?) או בחוות-דעת פסיכיאטרית. הטענה שהמומחה לא ביסס את מסקנתו בחוות-הדעת על מנגנון הדחק הנפשי נכונה, אך לא רלבנטית. המומחה הסביר שמתחילה הסביר את הקשר הסיבתי בין התאונה והופעת הפסוריאזיס במנגנון תופעת קבלר. משהועמד על כך שהצלקות באחת הרגליים לא נגרמו בתאונה, הוסיף והסביר שקיים מנגנון נוסף לאותה תוצאה (יוער, שהמומחה שלל בחוות-דעתו במפורש את האפשרות שדחק נפשי עקב התאונה הראשונה גרם לפסוריאזיס, אך לא עסק כלל בקשר הסיבתי שבין הדחק הנפשי שגרמה התאונה השניה להופעת המחלה). אין להלין על התובע, על שהמומחה בעת חקירה נגדית, הוסיף לחוות-דעתו הנמקה חדשה, שאינה נוחה לנתבעת 3.

6. מסקנתו של פרופ' דוד היתה, שמנגנון דחק ספציפי, אירוע בודד של תאונת הדרכים השניה, הוא שגרם להופעת הפסוריאזיס אצל התובע. כאן התעוררה מחלוקת נוספת. פרופ' דוד הסביר שניתן לייחס את הופעת נגעי הפסוריאזיס לאירוע דחק ספציפי אם בין האירועים פער זמן של 6 חודשים או פחות. והנה, ב"כ הנתבעת 3 תמה, כיצד מייחס המומחה את המחלה שאובחנה בפברואר 2010 (על סמך נגעים שכנטען ע"י התובע הופיעו סמוך לכך) – לאירוע שקרה ב8.6.2009 – כ-8 חודשים קודם? פרופ' דוד עמד על דעתו. הוא הסביר שמדובר באומדנים לא מדוייקים ("לא מתמטיקה" בלשונו) ושהוא מאמין שיש סבירות של יותר מ -50% (עמ' 24) שהדחק הנפשי שגרמה התאונה השניה גרם לפסוריאזיס אצל התובע. מדובר במומחה שכישוריו וניסיונו הרב אינם בספק. עדותו ניתנה בנפש חפצה ובמובהק תוך המנעות מ"התחפרות" בחווה"ד. את הערכתו אני מקבל.

7. לסיכום: נכויות התובע נקבעות עפ"י חוות-הדעת כדלקמן: 5% נכות אורתופדית – מהם 2% בשל התאונה הראשונה ו– 3% בשל התאונה השניה. 10% בשל הפסוריאזיס – עקב התאונה השניה.

הנזק

8. התובע טוען שבעקבות התאונות הוא סובל מבעיות רבות – כאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב, כאבים ברגל שמאל, כאבים והגבלה בתנועות הכתפיים ובעיקר פצעים כואבים מגרדים ומדממים בשתי רגליו. הוא מתקשה לשבת או לעמוד לאורך זמן, מתקשה בהליכה ממושכת, הכאבים תוקפים אותו גם בעת שכיבה או התכופפות והוא סובל מקושי בהרמת משאות. נגעי הפסוריאזיס גורמים לו להתבייש במראה גופו, הוא נמנע מחשיפת רגליו ובעיקר הוא סובל מגירוד מטריד, אשר הטיפול בו יקר ומשבש שגרת חיים. הנתבעים ממעיטים במשמעות תלונות אלה. את משמעותן התפקודית של הנכויות ניתן להעריך על בסיס חוות-הדעת ועדותו של פרופ' דוד. הנכות האורתופדית קלה למדי. פרופ' דוד הבהיר של – 10% הנכות שנקבעו בשל הפסוריאזיס אין השפעה ממשית על כושר העבודה של התובע. עם זאת, סיפק המומחה מידע רב המסייע להעריך את העלויות הנובעות מהנכות. שהטיפול בסימפטומים שמהם סובל התובע יכול להעשות תוך שימוש במשחות וקרמים, שתועלתם אינה אחידה ולאורך זמן סביר שלא יהיה בהם די והתובע יזקק לטיפול פוטו-תרפי – או , במקומו, שהות של שבועיים רצופים בים המלח תוך חשיפת הגוף לקרני השמש. פרופ' דוד הסביר שבטיפול הפוטו-תרפי סיכונים (כהגדלת סיכון סרטן העור והאצת הזדקנות העור). התובע טען שניסה טיפולי פוטו-תרפיה ונרתע מהמשכם ומעדיף את הטיפול שחשיפה לשמש בים המלח.