ת"א 18700-01-13 א.א ארזים שיווק ובניית פרוייקטים בע"מ נ' יקוטי ואח'

בהמשך להוראות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים (כב' השופט חננאל שרעבי), בפסק הדין מיום 21.7.15, בתיק רע"א 31781-05-15, ולאחר שבחנתי טענות הצדדים בעל פה ובכתב, הגעתי למסקנה כי יש לדחות, בשלב זה, את בקשת הנתבעים לפנות למפקחת על בתים משותפים, על מנת לקבל חוות דעתה באשר להיתכנות רישום בית משותף.

ארחיב קמעה – הנתבעים סבורים כי פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף הוא הפירוק האופטימלי. לטענתם, בהתחשב בגודל החלקה (1,000 מ'), המגבלות התכנוניות, המבנים הנפרדים שקיימים על החלקה, זהות השותפים (יזם שיבנה וימכור אל מול שותף שזה ביתו) ו"משאלותיהם הבלתי חוזרות של השותפים" (סעיף 7.3 להסכם השיתוף), על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולפנות למפקחת על בתים משותפים, על מנת שתחווה דעתה האם ניתן לבצע פירוק שיתוף בדרך של רישום בית משותף, כהוראת סעיף 42(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). לטענת הנתבעים, שימוש בהוראות סעיף 59א' לחוק המקרקעין, על דרך של הפרדת אגפים, תוך הצמדת שטחי קרקע לכל מבנה, יהיה הפתרון המהיר, הזול והנכון לפירוק השיתוף.

הנתבעים מבקשים כי בית המשפט יגזור גזירה שווה מפסק דינה של כב' השופטת עידית וינברגר מבית משפט השלום בקריות בת"א 18700-01-13 יציב נ' מרום ואח' (6.9.15) (להלן: "פסק דין יציב"). בפסק דין יציב, נדונו, לטענת הנתבעים, סוגיות זהות לסוגיות נשוא ההליך הנוכחי ובית המשפט שם פנה למפקחת על רישום מקרקעין לקבלת חוות דעתה בשאלת היתכנות לרישום בית משותף ולאחר קבלת חוות דעתה החיובית, פסק בית משפט כי יש לפרק את השיתוף על דרך של רישום בית משותף באופן של הפרדה לאגפים. בפסק דין יציב קבע בית המשפט כי על אף היחסים העכורים בין השותפים, ניתן להורות על פירוק השיתוף על דרך של רישום בית משותף, ולטעמם של הנתבעים יש להורות כך גם בענייננו.

התובעת מתנגדת לכך. לטעמה, החלטת בית משפט זה באשר לפירוק השיתוף ואופן פירוק השיתוף – פירוק בעין, הפכה לחלוטה. ראה קביעתו החד משמעית של בית המשפט המחוזי:-

"20. אני מסכים עם השופטת קמא, כי בהתאם לסעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, מגבלת הזכות לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין לתקופה העולה על שלוש שנים, כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט, שיכול בכל אופן להורות על פירוק השיתוף, ככל שהדבר נראה לו צודק בנסיבות העניין.

לכן בעצם ההחלטה על פירוק השיתוף במקרקעין, ובדרך של פירוק בעין, לא מצאתי טעות המצריכה התערבותה של ערכאת הערעור."

לטענת התובעת, הנתבעים מבקשים כעת לחזור לנקודת המוצא, שנבחנה ונדחתה. כל שהורה בית המשפט המחוזי הוא כי בית המשפט יכריע בטענת הנתבעים כי יש מקום להחיל גם את החלק המילולי של הסכם השיתוף ולא רק את החלק הפיזי. הא ותו לא.

התובעת טוענת כי בפסק דין יציב אין כדי ללמד דבר על ענייננו. בפסק דין יציב נקבע כי חלוקה בעין אינה אפשרית שם, בעוד שבענייננו הורה בית משפט זה על חלוקה בעין. בית המשפט המחוזי אישר את אופן החלוקה - חלוקה בעין, כפי שגם מורה סעיף 39(א) לחוק המקרקעין. התובעת מבקשת להסתמך על פסק דין ת"א 25880/87 חיה וקדיש שרמייסטר נ' רחל ויעקב איסרליס (28.4.92), שם נקבע כי משרישום בית משותף יסלים את הסכסוך בין השותפים, אין להורות על פירוק השיתוף על ידי רישום בית משותף, אשר יסב לתובעת נזק ממוני העולה על מלוא ערך חלקה במקרקעין.

בתשובה לטענת הסמכות, מפנים הנתבעים לסעיף 23 בפסק הדין המחוזי:

"23. הכרעת השופטת קמא מתבקשת בשאלות אלה הנובעות מהחלק המלולי שבהסכם השיתוף, שכן הכרעה בהן עשויה להשפיע על הקביעה בדבר דרך הפירוק, ואולי אף הייתה יכולה להוביל למסקנה כי פירוק בעין על דרך של רישום בית משותף, היא הדרך הנכונה לפירוק השיתוף במקרה דנן, כטענת המבקשים (שכן אז לא רק החלק הפיזי של הסכם השיתוף, תשריט החלוקה, היה מיושם אלא גם החלק המלולי שלו, באופן שלכאורה היה מביא לקיום משאלות השותפים בהסכם השיתוף)".

וכן לסעיף 26ג לפסק הדין המחוזי: