ת"א 18065-12-15 סופר שוק אבי יפו בע"מ ואח' נ' י.ס.ד. סרור בע"מ ואח'

לפני בקשת הנתבעים להורות לתובעים להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיהם בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") ועל פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

הרקע העובדתי של התובענה וטענות הצדדים מובאים במסגרת החלטתי מיום 31.12.15 בבקשת התובעים למתן צו מניעה זמני ואין צורך לחזור באופן מפורט על הדברים. בתמצית ייאמר, שברקע התובענה הלוואות ניכיון שיקים שנטלה התובעת 1 (להלן: "התובעת"), אשר התובע 2 (להלן: "התובע") הוא מנהלה וערב אישית לחלק מחובותיה, מהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") במשך מספר שנים. ההלוואות אמורות היו להיות מוחזרות באמצעות שיקים מעותדים, אותם מסרה התובעת לנתבעת, חלקם ערוכים על ידה וחלקם על ידי אחרים, כנגד קבלת תשלומי ההלוואה במזומן או בהעברה בנקאית. בתקופה שבין יולי ואוקטובר 2015 משכה התובעת מהנתבעת הלוואות בסכום כולל של 7.5 מליון ₪. בנובמבר 2015, עת ביקשה הנתבעת לפרוע שיקים שנמסרו לידה על ידי התובעת, חוללו השיקים באי פירעון. השיקים הוגשו ללשכת ההוצאה לפועל. עורכי השיקים הגישו התנגדויות וההליך הועבר לדיון בבית משפט השלום. בהמשך, פעלה הנתבעת לפרוע שיקים נוספים שנמסרו לה על ידי התובעת ואף אלו חוללו באי פירעון.

הסעד המבוקש במסגרת התובענה הוא להצהיר כי התובעים פטורים מלפרוע חובם לנתבעים ולקבוע כי הנתבעים אינם זכאים לנקוט הליך לגביית החוב באמצעות השיקים שנמסרו להם על ידי התובעים לצורך כך. עוד מתבקש ליתן צו עשה להורות לנתבעים להשיב לתובעים את כל ההמחאות וכרטיסי האשראי שנמסרו להם על ידי התובעים. במסגרת התובענה והבקשה לסעד זמני נטען כי הפקדת השיקים תביא לחיסול עסקי התובעים ולפגיעה בעובדי התובעת וספקיה. התובעים טוענים כי אינם חבים דבר לנתבעת כיון שהריבית שנגבתה ונגבית על ידי הנתבעת בגין ההלוואות שהעניקה לתובעת אינה עומדת במגבלות הקבועות בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות"). עוד נטען על ידי התובעים כי הנתבעים פועלים במרמה, כפייה ועושק כלפיהם בכל הנוגע לגביית הריבית, לקבלת השיקים ובכל הנוגע להסכם למכירת נכסים לתובעים בשנת 2010. נטען כי חלק מהשיקים זויפו על ידי שינוי מועד פירעונם וכי הנתבעים הנפיקו לתובעים חשבוניות מס לגבי רכישת פירות וירקות בעוד שמדובר בתשלומי ריבית.

הבקשה לסעד זמני נדחתה לאחר דיון במעמד הצדדים וחקירת המצהיר מטעם הנתבעים. בהחלטה נאמר כי קבלת הבקשה תמנע מהנתבעת לפעול בהתאם לזכויות הנתונות לה כאוחז שטר על פי דיני השטרות. לנתבעת הזכות לפעול למימוש השטרות שחוללו בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") ואילו לתובעים הזכות להגיש התנגדות למימוש השטרות. אין לעקוף את המתווה הקבוע בדין לעניין טענות כנגד בצוע שטר. נקבע כי התובעים לא הצליחו להראות קיומה של זכות לכאורה, עילת תביעה של ממש, המתבססת על ראיות מהימנות לכאורה וכי לא עלה בידיהם להוכיח כי סיכוייהם לזכות בתביעה טובים. נקבע כי דומה שלתובעים אין טענות של ממש כנגד חובם וכי מדובר בטענות כלליות אשר לא גובו בראיות. התביעה והבקשה, כך נראה, באו לעולם כדי שבית המשפט יסייע לתובעים לא לפרוע חובות בהם הם חייבים, תוך עקיפת הדינים הרגילים החלים על מקרים מסוג זה. לא קיימת לתובעים טענה רצינית לעניין מעמד הנתבעת כאוחז כשורה או ניסיון לסתור את החזקות העומדות לצד הנתבעת על פי דיני השטרות. באשר לטענות החוזיות, הרי שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לא חל על התובעת בהיותה תאגיד. מדובר בעסקאות של הלוואות שנערכו לאורך שנים בין התובעת והנתבעת, שני תאגידים, כאשר התובעת היא גוף המנהל מרכולים במחזורים גדולים. אין מדובר בנסיבות בהן נראה שבית המשפט יקבע כי מדובר בכפיה ועושק.

במסגרת הבקשה שלפני טוענים הנתבעים כי נוכח מצבה הכלכלי של התובעת וסיכויי התביעה הקלושים יש לחייב הן את התובעת והן את התובע בהפקדת ערובה להוצאותיהם. באשר לתובעת, היא עצמה ציינה בבקשתה לסעד זמני כי מצבה הכלכלי קשה. במהלך הדיון בבקשה ציינה התובעת כי היא קורסת. השיקים אותם ערכה חוללו, בין אם מחמת אכ"מ ובין אם מחמת נ.ה.ב. היא חדלה לשלם דמי שכירות בגין מבנה ברחוב ירושלים ביפו. היא לא שילמה ארנונה לעיריית בת ים במשך חודשים רבים. באשר לתובע, הוא ערב אישית לשטרות שנמסרו לנתבעת בסך העולה על 3 מליון ₪. הוא בעל התובעת ומן הסתם ערב לחשבונות הבנק שלה. במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני נאמר כי התובע אינו מושך משכורות מהתובעת אשר מהווה את מקור פרנסתו העיקרי. הנתבעים טוענים כי ברי שהתובעים, אשר נמנעים מתשלום חובותיהם לסובבים, ימנעו מתשלום הוצאות בהליך דנן. לא הוצגו כל בטוחות בדמות נכסים שיש לתובעים. עוד טוענים הנתבעים כי מעבר לסיכויי התביעה הקלושים, אופן ניהול התיק עד כה מעיד על כך שצפוי הליך מסורבל וממושך, כאשר אין מדובר כלל בסעד הצהרתי אלא בסעד כספי. משנפל הסעד הזמני, הרי שכל המשכו של ההליך בתביעה העיקרית מתרוקן מתוכן.

בכל הנוגע לתובעת, הרי שסעיף 353א לחוק החברות קובע הוראה מיוחדת בסוגיית הפקדת ערובה להוצאות על ידי חברה ובעניין זה הוא גובר על הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. מלשון הסעיף ומהפסיקה שפירשה אותו עולה כי נקודת המוצא בסעיף 353א לחוק החברות היא כי החיוב בהפקדת הערובה הוא הכלל, והפטור הינו החריג. חריג זה יחול מקום בו הראתה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, או שהוכיחה נסיבות אחרות המצדיקות את הפטור. בחינת בקשה לחיוב בערובה תתבצע בשלושה שלבים: ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה אם לאו ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה מוטל על כתפי החברה התובעת. במסגרת זו יש לבחון גם את סיכויי התביעה. שלישית, ככל שבית המשפט הגיע למסקנה כי יש הצדקה לחיוב בערובה, יש לקבוע את גובהה, תוך איזון כלל השיקולים. בכל שלושת השלבים ניצבות ברקע הזכויות החוקתיות הרלוונטיות ובהן זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע. ראה: רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, 11.2.09; רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, 23.5.11, רע"א 3943/14 טוגו – הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P , 21.7.14; רע"א 8604/14 אפקטיב ניהול תיקי השקעות בע"מ נ' סיגמא ניהול תיקים בע"מ, 29.12.14; רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות, 18.1.15; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 685 – 686 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).