תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתלמיד עקב נפילתו בבית ספר, בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
רקע כללי
התובע יליד ********, נפגע לטענתו בתאונה שאירעה ביום 1997, כאשר היה תלמיד כתה ו' בבית ספר "הבילויים" ברמת גן.
הנתבעת 1- משרד החינוך, העסיקה את צוות המורים בבית הספר. נתבעת 2 - העירייה, הינה הבעלים והמחזיקה של מבנה בית הספר וחצריו, ואחראית לתחזוקתו.
הנתבעות כופרות בנסיבות האירוע והאחריות, וחולקות על שיעור הנזק.
נסיבות האירוע
התובע תיאר את נסיבות התאונה בתצהירו כדלקמן:
"2.אני נפגעתי בתאונה ביום 5.10.97 כשהייתי תלמיד כיתה ו' בבית ספר יסודי "הבילויים", שברחוב אהרונסון שרה 32 ברמת גן (להלן: "בית הספר"). בית הספר שייך לעירית רמת גן, צוות המורים וההנהלה היו עובדי משרד החינוך.
למיטב זכרוני באותה תקופה היו לבית הספר שני שערים. שער הכניסה הראשי היה מרחוב אהרונסון וכן היה שער אחורי מרחוב הבילויים. השער האחורי הוביל לחצר בית הספר דרך סמטה צרה וארוכה בין שני מבנים.
מכיוון שבדרך כלל השער האחורי היה סגור תלמידי בית הספר (כולל אני) היו נוהגים לטפס על השער האחורי כדי לצאת או להיכנס לתחומי בית הספר מרחוב הבילויים. היה ידוע שתלמידי ביה"ס היו חומקים מתחומי ביה"ס, ובשלב מסוים (אחרי שעזבתי את ביה"ס) הוסיפו הגבהה של סורגים על השער האחורי כדי למנוע את יציאת התלמידים או כניסתם לתחומי ביה"ס.
גובהו של השער האחורי היה פחות מ- 2 מטרים, וניתן היה לטפס עליו בקלות. בשער ובגדר הסמוכה לו היו שלבים אופקיים המאפשרים מדרך וטיפוס.
בתאריך 5.10.97 בבוקר, בשעת ההפסקה, יצאתי יחד עם קבוצת תלמידים מתחומי בית הספר לקיוסק שהיה ברחוב הבילויים. יצאנו מחצר ביה"ס דרך הסמטה וטיפסנו על השער האחורי זה אחר זה. לא היה מורה תורן ליד השער או בסמוך לסמטה ואף אחד מצוות המורים לא הבחין בנו. בדרך כלל המורה התורן היה עומד בקצה השני של חצר בית הספר והוא לא היה יכול לראות מה מתרחש בסמטה ובסמוך לשער האחורי.
בדרך חזרה לביה"ס, טיפסתי על השער האחורי, הרגל נתפסה לי בסורגים ונפלתי ארצה. אני זוכר שהנעל נשארה תלויה על השער.
למען הגילוי הנאות אני מבקש לציין כי כילדים חששנו מאוד מהשלכות יציאתנו מתחומי בית הספר בהפסקה ללא רשות. פחדנו לספר את האמת וחששנו שנענש על כך. לכן, סיפרנו שנפגעתי תוך כדי משחק תופסת כשנתקלתי במכסה ביוב שהיה בסמטה. כך סיפרתי להורי, כך סיפרתי למורה לספורט שלקח אותי מהסמטה לחדר האחיות וגם כשפינו אותי לטיפול רפואי."
במהלך חקירתו הנגדית חזר התובע על תיאור האירוע ועמד על גרסתו שנמסרה בתצהירו (ראו: עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 5 – 8 וש' 21 – 23); התובע גם פירט את הנסיבות שבהן נמסרה הגרסה הראשונית הבדויה (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 23 – 24 וש' 31 – 32). עדותו של התובע בעניין זה עשתה עלי רושם אמין ומהימן.
התובע הביא שני עדים מטעמו שהיו חבריו ללימודים בעת האירוע: גב' מ' ב' ומר ר' ח'. בתצהירה מסרה גב' ב' גרסה זהה לגרסתו של התובע. במהלך חקירתה על תצהירה היא לא זכרה פרטים רבים בקשר לאירוע; עם זאת, היא הדגישה כי היא זוכרת כי התובע נפל מעל השער משום שזה היה אירוע משמעותי וטראומטי מבחינתה (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 4 וכן ש' 12 – 13; עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 9 – 13).
כמו כן, מסרה גב' ב' כי היא זוכרת שהתלמידים חששו שיגלו שהם ניסו לברוח (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 32; עמ' 7, ש' 24 – 26). גב' ב' אף מסרה בעדותה כי הטיפוס מעל השער האחורי נעשה מספר פעמים (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 29 – 31).
העד ח' מסר בתצהירו גרסה זהה לגרסתו של התובע. במהלך חקירתו הנגדית הוא חזר על תיאור האירוע מספר פעמים (ראו: עמ' 29 לפרוטוקול הדיון); הוא הסביר את הנסיבות שבהן נמסרה הגרסה הבדויה – משום שהתלמידים חששו שיענישו אותם משום שברחו מבית הספר (ראו: עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 8 – 10; עמ' 31, ש' 9 – 16); גם ח' מסר בעדותו כי התלמידים נהגו לברוח מבית הספר דרך השער האחורי (ראו: עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 13 – 19).
חיזוק נוסף לגרסתו של התובע ניתן למצוא גם בהודעה שמסר העד מר ח' לחוקר מטעם הנתבעות, מיום 12/1/2012 (נ/3). בתחילת הודעתו מסר ח' באופן ספונטאני את הגרסה האמיתית של התובע, שלפיה התובע נפגע כתוצאה מנפילה מהשער האחורי; ח' אף מסר לחוקר כי תלמידים רבים נהגו במהלך שעות הלימודים לטפס על השער ולחמוק אל הרחוב כדי לקנות מזון במכולת הסמוכה, או סתם בשביל הריגוש.
מר ח' שלל את הגרסה הבדויה שהוצגה לו על ידי החוקר והדגיש כי הוא היה סמוך לאירוע שבו התובע נפל מעל השער; רק לאחר שהחוקר הציג בפני ח' מסמך שנרשם בכתב ידו בעת האירוע, שכולל את הגרסה הבדויה, התעוררו אצל ח' ספקות לגבי נסיבות האירוע, אך בסוף חקירתו הוא חזר והדגיש שזכור לו שת' פ' נפל מהשער וצנח בנפילה על ראשו.
במהלך חקירתו בבית המשפט הסביר ח' את נסיבות חקירתו על ידי החוקר (ראו: עמ' 32 לפרוטוקול ועמ' 38, ש' 30 – 32).
עוד חיזוק לגרסתו של התובע ניתן למצוא בחוות הדעת הרפואיות של המומחה מטעמו, דר' רובינסון, ושל המומחה מטעם בית המשפט, דר' אמל חורי, אשר שניהם ציינו כי השבר שנגרם לתובע בצוואר ירך ימין מתאים למנגנון המתואר על ידי התובע של הנפילה מגובה.
חיזוק נוסף לגרסתו של התובע ניתן למצוא בעובדה שהוריו נטשו את הליך התביעה שפתחו על פי הגרסה הראשונה הבדויה, לאחר שהבינו שמדובר בגרסה שקרית (ראו: סעיף 8 לתצהירו של התובע, וכן עדותו בבית המשפט, עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 6 – 8 ועמ' 17, ש' 22 – 24).
הנתבעות הביאו מטעמן עד אחד, מר יוסי חביב, אשר שימש כמורה לחינוך גופני בבית הספר בעת האירוע. בתצהירו מסר מר חביב כי הוא ניגש למקום האירוע וטיפל בתובע; הוא גם ציין כי התובע סיפר לו את הגרסה הבדויה בעת האירוע, וכי האירוע קרה בזמן השיעור ולא במהלך הפסקה. כן נמסר על ידי מר חביב כי מבנה בית הספר שייך לעיריית רמת גן, וכי לפני כל תחילת שנת לימודים היתה העירייה שולחת ממונה בטיחות מטעמה על מנת לבדוק את תקינות בית הספר ומתקניו, ורק לאחר מכן היה ניתן אישור לפתיחת שנת הלימודים על ידי משרד החינוך.
במהלך חקירתו הנגדית מסר מר חביב כי, האירוע קרה בשעה 10:15, בתחילת השיעור השלישי שלאחר ההפסקה (ראו: עמ' 47, ש' 19 – 21). כן נמסר ע"י מר חביב במהלך עדותו כי העירייה עושה סקר בטיחות ונותנת אישור בטיחות לצורך מתן רישיון על ידי משרד החינוך (ראו: עמ' 47 לפרוטוקול, ש' 8 – 11). מר חביב אף מסר בעדותו כי הסמטה המוליכה אל השער האחורי נחסמה ואינה מהווה כיום חלק מחצר בית הספר (ראו: עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 10 – 12).
לנוכח כל האמור, סבורני כי התובע הוכיח מעבר למאזן ההסתברות, את גרסתו שלפיה הוא נפל בעת שטיפס על השער האחורי של בית הספר.
שאלת האחריות
אחריות העירייה – נתבעת 2
דומה כי אין חולק על חובת הזהירות החלה על העירייה. בעניין זה הפסיקה קובעת:
"על חובתה המושגית של העירייה אין חולק. העירייה היא המחזיק במקרקעין וככזו מוטלת עליה חובה כללית מכוח סמכותה על פי פקודת העיריות [נוסח חדש] (השוו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983)). לצד אחריותה הכללית של העירייה, מוטלת עליה חובה ספציפית כבעלים וכמחזיק של מוסד החינוך על פי הוראות פרק ב' לחוזר המנכ"ל הקובעות כלהלן:
1. אחריות הרשות המקומית (הבעלות)
[...]
ב) הרשות המקומית (הבעלות) אחראית לתקינות המבנים, המקלטים, המתקנים והחצרות הכלולים בשטח של מוסד החינוך ושל דרכי הגישה אליו.
ג) רשות החינוך (הבעלות) אחראית לתכנון בדק-בית, שיפוצים ותיקונים בטיחותיים במוסדות החינוך שבבעלותה, ועליה להבטיח את ביצועם בחופשת החגים ובפגרת הקיץ.
יתרה מזו. על הרשות המקומית חובה מיוחדת לערוך מדי שנה לקראת פתיחת שנת הלימודים בדיקה שגרתית של מצב המתקנים על ידי מומחה מטעם הרשות המקומית ומשנמצא קלקול "תדאג הבעלות (הרשות המקומית – י.ע.) לתיקון מיידי" (סעיף ב (8) לפרק י' של חוזר המנכ"ל). האחריות לאיתור המפגע ולתיקונו מוטל אפוא על הרשות המקומית" (ע"א 7008/09 גאבר נגד מוסבאח ואח' ( 7.9.2010)).
בענייננו, כאמור, המורה חביב מסר בעדותו כי העירייה היתה מבצעת סקר בטיחות בתחילת כל שנת לימודים, ומנפיקה אישור בטיחות למשרד החינוך לצורך מתן רישיון לבית הספר.
התובע הגיש חוות דעת של מהנדס מומחה בטיחות, דר' ביקליס. בחוות דעתו מציין דר' ביקליס כי על פי חוזר מנכ"ל משנת תשמ"א-1981, גובה השערים מעל פני הקרקע בבתי ספר יסודיים יהיה בין 2 מ' עד 2.2 מ'. כמו כן, נקבע כי השער ייבנה באופן שלא יהיה אפשר לטפס עליו או לזחול מתחתיו. ואולם, במקרה דנן, גובה השער במועד התאונה עמד על 175 ס"מ, פחות מהגובה שנקבע בחוזר המנכ"ל.
כמו כן, השער לא נבנה באופן שימנע טיפוס עליו; שכן, קיימים 5 אמצעי טיפוס על השער מגובה 15 ס"מ ועד לגובה 95 ס"מ, באמצעות השער והגדר הצמודה לו. לפיכך, ניתן לקבוע שהשער והאלמנטים האופקיים של הגדר הצמודה לו יוצרים סולם המאפשר לתלמידים לטפס מעל לשער.
המהנדס ביקליס מוסיף ומציין בחוות דעתו כי, בנסיבות אלה, מוטב היה שהשער יישאר פתוח, או שיוצב שומר לידו, אשר ימנע טיפוס של ילדים מעליו. לדבריו, היה מקום להחליף את השער הקיים בשער מתאים אשר מונע טיפוס עליו, למשל, שער המורכב מרשת צפופה או לוח פח מלא, ובכך היתה נמנעת התאונה.
מר ביקליס נחקר על חוות דעתו ע"י ב"כ הצדדים, והוא עמד במהלך חקירתו על תוכן חוות דעתו ואף נימק אותה כדבעי.
בנסיבות אלה, סבורני כי יש לקבוע שהעירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שלא דאגה שיוצב שער בטיחותי, בהתאם לחוזר מנכ"ל, אשר מונע טיפוס של ילדים עליו, או לחלופין על ידי חסימת הסמטה המובילה אל השער, כפי שנעשה בשלב מאוחר יותר.
אחריות משרד החינוך – נתבעת 2
התובע טוען כי יש להטיל על משרד החינוך הן אחריות ישירה, בתור מי שנושאת בחובת פיקוח על בתי הספר, והן אחריות שילוחית בגין חובת הזהירות המוטלת על צוות המורים וההנהלה של בית הספר.
לצורך בחינת אחריותו השילוחית של משרד החינוך, יש לברר את היקף חובת הזהירות החלה על צוות ההנהלה והמורים. אין חולק כי קיימת חובת זהירות כזו של צוות המורים וההנהלה כלפי התלמידים. על היקפה של חובת זהירות זו ניתן ללמוד מהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך אשר קובעות כי יש למנות מורים תורנים ולמקמם בשטח בית הספר, ולקבוע שטחי אחריות להסדרה ופיקוח על פעילות התלמידים בהפסקות, בכדי למנוע התנהגות מסוכנת מצד התלמידים, העלולה לגרום לתאונה.
כן נקבע בחוזר המנכ"ל כי על מנהל בית הספר חלו החובות הבאות:
"1. מנהל מוסד החינוך
א)אחראי לקיום סדרי הבטיחות והוראות הבטיחות במוסד ובפעילויותיו.
[...]
ו) המנהל ימנה מורה לתפקיד של "רכז הבטיחות". אם לא ניתן למנות מורה לתפקיד ייחודי זה, יטפל המנהל עצמו במכלול הנושאים המוטלים על "רכז הבטיחות". היקף תפקידו של "רכז הבטיחות" ייקבע בתיאום בין ההנהלה או המנהל לבין בעל התפקיד.
[...]
3. רכז הבטיחות בבית הספר
יהיה נציגו של מנהל המוסד בתחום הבטיחות, הן בקשרים עם גורמי חוץ (פיקוח, בעלות וכד') והן בחיי היום-יום – לפיקוח ולסיוע בהפעלת תכניות הלימודים לבטיחות ולפתרון בעיות בטיחותיות בתחום המוסד."
על פי חוזר המנכ"ל, רכז הבטיחות אמור לאתר את המוקדים האפשריים למפגעי בטיחות ולסיכונים בעת ההפסקה, ולדאוג להסרתם של מפגעים אלה, או למניעת האפשרות להיפגע מהם.
בענייננו, מחוות דעתו של מר ביקלס עולה כי השער האחורי לא עמד בתנאי הבטיחות הנדרשים; התובע והעדים מטעמו מסרו כי היתה קיימת תופעה שלפיה תלמידים נוהגים לצאת ולהיכנס לבית הספר דרך הסמטה והשער האחורי של בית הספר.
הנתבעות לא הביאו ראיות מטעמן אשר מצביעות על היקף הפיקוח שנעשה על ידי ההנהלה והמורים בחצר בית הספר, והאם היה בפיקוח זה כדי למנוע את התופעה האמורה.
בנסיבות אלה סבורני כי הנהלת בית הספר וצוות המורים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם לאתר את המפגע ולפקח על התנהגות התלמידים בחצר בית הספר, באופן שימנע כניסה ויציאה מבית הספר דרך הסמטה והשער המסוכנים. כאמור, המורים וצוות ההנהלה מועסקים על ידי משרד החינוך, ומשום כך, נושא האחרון באחריות שילוחית בגין התנהגותם הרשלנית.
אשר לאחריותו הישירה של משרד החינוך: גם כאן דומה כי אין חולק באשר לקיומה של חובת זהירות של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר. לעניין היקף חובת הזהירות המוטלת על משרד החינוך נקבע בפס"ד גאבר הנ"ל, פסקה 30 :
"סעיף 9 לחוק פיקוח על בתי ספר, שכותרתו "מבחנים למתן רשיון", קובע כדלקמן ..:
9. (א) לא יתן המנהל הכללי רשיון אלא אם הוא סבור כי תובטח רמה נאותה בהתאם לתקן ולנהוג בסוג בית הספר שהבקשה מתייחסת אליו בענינים המפורטים להלן:
תכנית הלימודים, מערכת השיעורים ומשך הלימודים;
הכשרתם וכשרם המקצועי של סגל עובדי החינוך;
מבני בית הספר והגישה אליהם, החצר, מספר הכיתות וחדרי הלימוד, הספח והשירות;
תנאי הבטיחות בבית הספר;
הריהוט והציוד של בית הספר;
הבסיס הכספי לקיום בית הספר.
במתן החלטתו בדבר הענינים המפורטים בסעיף קטן (א), יתחשב המנהל הכללי בסוג בית הספר ובגילם וצרכיהם של התלמידים – הכל בהתאם לכללים שהתקין שר החינוך והתרבות בהתייעצות עם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת."
הנה כי כן, על משרד החינוך מוטלת חובה על פי חוק להימנע ממתן רישיון לבית ספר כל עוד לא הובטחה רמת בטיחות נאותה בבית הספר, לרבות מבנה בית הספר, הציוד, הריהוט וחצר בית הספר. סעיף 10 לחוק פיקוח על בתי ספר אף מאפשר למנכ"ל משרד החינוך 'להתנות את מתן הרישיון בתנאים שיש לקיימם מראש, ורשאי הוא לקבוע ברישיון תנאים שיש לקיימם אחרי נתינת' ".
בענייננו, מחומר הראיות כפי שתואר לעיל, עולה כי סקר הבטיחות לגבי בית הספר נערך על ידי קצין הבטיחות של העירייה; משרד החינוך היה נסמך על אישור הבטיחות שהיה מונפק על ידי קצין הבטיחות של העירייה; בנסיבות אלה, סבורני כי משרד החינוך לא הפר את חובת הזהירות הישירה החלה עליו לקיום תנאי הפיקוח על בטיחות בית הספר, משום שהוא נסמך על אישור בטיחות של גורם מקצועי ומוסמך מטעם העירייה.
אשם תורם
על פי הפסיקה, על אדם מוטלת חובת זהירות כלפי עצמו, הגם שרמתה של זו פחותה מרמת חובתו כלפי הזולת; הפרתה של חובה זו גוררת הפחתת הפיצוי. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. השוו: ע"א 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72, 81; ת"א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005) והאסמכתאות המובאות שם.
לעניין האשם התורם של קטינים נקבע בפסיקה:
"הפסיקה הכירה בכך שקטין אינו מחזיק באותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם וניתן לצפות כי הוא עלול בדרך הדברים הרגילה להיפגע בידי גורם חיצוני ולהביא נזק על עצמו ועל זולתו במעשה ובמחדל (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 (1993)). יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ואין לפטור מראש קטין אך בשל היותו קטין מן החובה לשמור על בטחונו שלו" (פס"ד גאבר הנ"ל , סע' 3 לחוות דעתה של כב' השופטת חיות).
בענייננו, מחומר הראיות עולה כי התובע וחבריו ביצעו את המעשה מתוך מודעות והבנה מלאה לאיסור החל עליהם לעשות אותו; אין מדובר במעשה אימפולסיבי או תמים שנעשה בהתלהבות רגעית או בהיסח הדעת של ילד, אלא בהתנהגות מודעת ומתוכננת. לא רק זו, אלא שהתובע וחבריו אף ידעו להמציא, בתוך לחץ האירוע והטראומה שבה היו נתונים, סיפור כיסוי שקרי.
מאידך, סבורני כי רמת האשמה המוסרית המוטלת על הנתבעות בנסיבות המקרה נמצאת ברף נמוך, שכן, אין מדובר במפגע משמעותי או בולט, שניתן היה לעלות עליו בנקל, במיוחד נוכח התחכום שנתגלה בהתנהגות התובע וחבריו.
בנסיבות אלה, כאשר מציבים את אשמתן המוסרית של הנתבעות אל מול אשמתו המוסרית של התובע, סבורני כי סביר להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 25%.
אחריות במשותף וחלוקת האחריות
על פי הדין:
"צירוף כל ההוראות דלעיל (סעיפים 11, 77(א), 83(א), 84 לפקודת הנזיקין – ע.ע.) מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם" (ע"א 7008/09 גאבר נגד עבד אלקאדר (7.9.2010)).
יוצא, אפוא, כי הנתבעות חייבות כלפי התובע, יחד ולחוד, ונושאות כל אחת בנפרד במלוא נזקיו של התובע.
אשר לחלוקה הפנימית בין הנתבעות: זו נעשית בהתאם לסעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין:
"חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם.. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים .. או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית ... (פס"ד גאבר הנ"ל, פיסקה 40).
בנסיבות המקרה דנן, כפי שתוארו לעיל, סבורני כי סביר לחלק את האחריות בין הנתבעות בחלקים שווים, באופן שכל אחת תישא ב- 50% מהאחריות. כאמור, העירייה, בתור בעלים ומחזיקה במבנה בית הספר והאחראית על קיום סקר הבטיחות בבית הספר, לא דאגה שהשער האחורי יהיה תקני ובטיחותי, באופן שימנע טיפוס ילדים מעליו; ומשרד החינוך, בתור מעסיק המורים וצוות ההנהלה, שלא קיימו פיקוח סביר ומספק, באופן שיביא לגילוי תופעת הטיפוס מעל השער ומניעתה, הן על ידי התראה על המפגע הקיים, והן אם על ידי נקיטה בפיקוח מתאים על התנהגות התלמידים, שימנע מימוש הסכנה הטמונה בטיפוס על השער.
שיעור הפיצויים
הנכות הרפואית
עקב התאונה סבל התובע משבר בצוואר ירך ימין; הוא עבר ניתוח להחזרה וקיבוע פנימי עם ברגים, וקיבוע חיצוני נוסף עם גבס; עבר טיפולי פיזיותרפיה ובהמשך ניתוח להוצאת מתכות.
מומחה רפואי מטעם התובע, דר' רובינסון, קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מקיצור של 3 ס"מ ברגל ימין, המקנה נכות צמיתה בשיעור 5%, לפי סעיף 47 (5)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל; כמו כן, קיימת הגבלה בסיבוב פנימי של פרק ירך ימין, המעיד על שבר שהתחבר בעמדה לקויה עם הגבלת תנועה שמקנה נכות בשיעור 20%, לפי סעיף 48 (1)(ו) לתוספת לתקנות; כמו כן, קיימת צלקת רחבה ובהירה בירך ימין, המקנה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 75 (1)(א-ב).
ד"ר רובינסון אף ציין בחוות דעתו כי, התובע סובל מפרק בלתי תקין, שלגביו קיים צפי להתפתחות תהליך של שינויים שחיקתיים מתקדמים לאורך השנים; כיום קיימת מגבלת תנועה של המפרק באחד ממישורי התנועה, שצפויה לגדול באיטיות עד 30%. כן צוין ע"י דר' רובינסון כי בטווח זמן של 20 – 30 שנה, יזדקק התובע לניתוח החלפה של פרק ירך ימין ומדובר בניתוח מורכב בעלות של כ- 40,000 ₪ בשוק הפרטי; כמו כן, התובע זקוק למדרסים שעלותם בין 1,000 – 2,000 ₪ לשנה.
מומחה רפואי מטעם הנתבעת, דר' קפלן, ציין בחוות דעתו כי התובע סובל מנכות בשיעור 2.5% בגין קיצור קל של הגפה הימנית, לפי סעיף 47 (5)(בין א-ב); 5% בגין הגבלה קלה מאד בתפקוד, לפי סעיף 35 (1)(א-ב); הצלקת אינה מקנה נכות. סה"כ הנכות הרפואית על פי מומחה הנתבעת 7.4% לצמיתות.
עקב הפער בין חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, דר' אמל חורי. בחוות דעתו ציין דר' חורי כי התובע סובל מקיצור גפה והגבלת תנועות בפרק הירך. כמו כן, התפתחו מספר בעיות אחרות כפועל יוצא ישיר של החלמת השבר. דר' חורי העריך את נכותו הכוללת של התובע בגין מכלול המגבלות, לרבות קיצור הגפה, הגבלה בתנועות הפרק, דלדול שרירי הגפה וצלקת שאינה פונקציונלית, בשיעור 20%, לפי סעיף 35 (1)(ג) לתוספת לתקנות.
דר' חורי הוסיף כי ראש ירך ימין אצל התובע מיועד לפורענות בעתיד הרחוק, והוא עלול להזדקק להחלפת פרק הירך.
בנסיבות העניין, סבורני כי יש לאמץ את הערכתו של דר' חורי, שנראית סבירה ומסתברת. דר' חורי התייחס בהערכתו למגבלות התובע בכללותן.
אשר לנכות התפקודית: בשים לב לשיעור הנכות הפלסטית (5%), כפי שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר רובינסון, המומחה מטעם התובע, אשר כלולה בהערכתו של ד"ר חורי, אף שקבע שאין לה השלכה פונקציונאלית, סבורני כי סביר להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על 16%.
הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות
מחומר הראיות עולה כי התובע למד בתיכון במגמת אלקטרוניקה והשלים תעודת בגרות מלאה. לאחר מכן, בשנים 2005 – 2006 הוא למד במסגרת עתודה במכללה טכנולוגית לתואר הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה. לאחר שסיים את לימודיו התגייס בגיל 20 לצה"ל בפרופיל 64 ושימש בתפקיד טכנאי שדה. במסגרת השירות הצבאי עבר התובע קורסים והשתלמויות תעודה בתחום האלקטרוניקה והתקשורת. באוגוסט 2009 השתחרר התובע מצה"ל, עבד בעבודות מזדמנות ובעבודה מועדפת כחייל משוחרר. בשנת 2011, כשנה וחצי לאחר שחרורו מצה"ל, פתח התובע עסק עצמאי למתן שירותים בפריסת תשתיות תקשורת. באוקטובר 2012 התחיל התובע לימודים אקדמיים לתואר ראשון בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה והוא צפוי לסיים את לימודיו בחודש אוקטובר 2016. התובע לומד 3 פעמים בשבוע ובשאר הימים עובד לפרנסתו.
מדו"חות השומה עולה כי שכרו של התובע בשנת 2012 עמד על 9,452 ₪ בממוצע לחודש; בשנת 2013 עמד שכרו על סך של 10,253 ₪ בממוצע בחודש; ובשנת 2014 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע על סך של 12,873 ₪ בחודש.
מנתונים אלה עולה כי התפתחותו התעסוקתית של התובע היתה טבעית ואף מעבר לממוצע. בנסיבות אלה, סבורני שלא הוכח כי עד כה לא נגרמו לתובע הפסדי שכר עקב פגיעתו בתאונה.
אשר לעתיד
סבורני כי, בשים לב לחריצותו ולהצלחתו של התובע בצל פגיעתו, כפי שמתגלה מעברו התעסוקתי עד היום, ובשים לב לעובדה שהוא משלים לימודים אקדמאיים, ולרמת ההשתכרות אליה הגיע עד כה, סביר להעמיד את בסיס השכר הממוצע של התובע לעתיד על סך של 15,000 ₪ בחודש.
אשר לגריעה מכושר ההשתכרות: על פי הפסיקה, יש להבחין בין הנכות התפקודית שמתייחסת להשפעתה של הנכות הרפואית על תפקודו הכללי של הנפגע בכל תחומי החיים, לבין הגריעה מכושר ההשתכרות, שמתייחסת להשפעה התפקודית של הנכות על תחום התעסוקה וההשתכרות של הנפגע בלבד; אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע :
" המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן 'מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי' (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה בפסקה 8 (25.7.2010))" ( ע"א 2577/14 פלוני נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)
בנסיבות העניין, בשים לב לעברו התעסוקתי של התובע, שכשאמור, עולה ממנו שעד כה כושר השתכרותו שלו לא הושפע מפגיעתו בתאונה, ובשים לב לעובדה שהתובע משלים תואר אקדמי שעשוי אף לשפר את היכולת שלו להתאים את עיסוקו למצבו הרפואי, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין החשש לפגיעה בכושר השתכרותו בעתיד פיצוי בסכום גלובלי של 461,200 ש"ח במעוגל, אשר משקף 70% מחישוב אקטוארי מלא לפי נכות תפקודית 16%, בסיס שכר של 15,000 ₪, ומקדם היוון מתאים עד גיל 67.
הפסדי פנסיה
מהפסיקה עולה כי סביר לפסוק בגין הפסד תנאים סוציאליים 12% מהפסדי השכר (ראו: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג, [פורסם בנבו], 31.7.14). ת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. [פורסם בנבו] (31.12.2013)).
יוצא, אפוא, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד הפרשות סוציאליות בסך של 55,300 ₪ במעוגל.
כאב וסבל
בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע, תקופת האשפוז, הניתוחים שעבר, הטיפולים שהוא עלול לעבור בעתיד, ונכותו הצמיתה, סבורני כי סביר לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 80,000 ₪, נכון להיום.
הוצאות ועזרת הזולת
ההוצאות הרפואיות עליהן מצביע התובע, לרבות מדרסים וניתוח להחלפת מפרק שהוא עלול לעבור בעתיד, מכוסים בעיקרון על ידי סל הבריאות, על פי החוק ביטוח בריאות ממלכתי.
בנסיבות אלה, בהתחשב בתקופת ההחלמה של התובע לאחר פגיעתו, שיעור נכותו ומהותה, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין הוצאות ועזרת הזולת סכום גלובלי של 30,000 ₪.
סוף דבר
לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעות תשלמנה לתובע, יחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן:
א. גריעה מכושר השתכרות 461,200 ₪
ב. הפסדי פנסיה55,300 ₪
ג. נזק לא ממוני80,000 ₪
ד. הוצאות ועזרת הזולת30,000 ₪
626,500 ₪
-
בניכוי אשם תורם-25% (156,625) ₪
469,875 ₪
לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6% והוצאות משפט. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
הנתבעות זכאיות להשתתפות ושיפוי בינן לבין עצמן, בהתאם לחלוקת האחריות, כפי שנקבעה לעיל, כל אחת חצי.
ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ה, 16 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
