בן שבו ואח' נ' מודול. ק. בע"מ ואח'

בפני תביעה כספית על סך 164,096 ₪ ותביעה שכנגד על סך 561,664 ₪.

בתביעה התובע עותר לקבלת סעד הצהרתי כי הוא זכאי להירשם כבעל מחצית ממניותיה של הנתבעת 1; להצהרה כי המותג "Kitchen & More" לרבות סניף החנות בגדרה הם בבעלותו ולחילופין לחייב את הנתבע 2 (להלן – "הנתבע") להפקיד סך של 100,000 ₪ בקופת החברה המשותפת; להורות על החזר הוצאות ששולמו מכיסו הפרטי ומנגד חיוב הנתבע בהשבת הכספים שנמשכו על ידו כשותף בחברה בחריגה; וכן תביעה למתן חשבונות.

ביום 21.3.22 ניתן פסק דין חלקי להסכמת הצדדים המקבל את העתירה למתן חשבונות שבכתב התביעה.

כתב התביעה

טרם ההתקשרות בין הצדדים, התובע היה בעל עסק של חנות כלי בית וטקסטיל בשם "Kitchen & More" ועסק בבלעדיות בייבוא של מוצרי תחזוקה ושיפור לבית.

הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת") הייתה בבעלותו של הנתבע ובנוסף שימש כבעל עסק של מכבסה ומכירת מוצרי טקסטיל ובשירותי בניה של חיפוי מבנים.

התובע והנתבע הכירו על רקע הקשר הזוגי שהיה בין התובע לבתו של הנתבע, אולגה (להלן: אולגה), קשר שהסתיים בין השניים.

בין התובע לנתבע נקשרה מערכת הסכמית להסדרת יחסיהם העסקיים וזו כללה 3 הסכמים:

1. ביום 5.2.17 נחתם הסכם שותפות למיזוג פעילותם העסקית תחת הנתבעת, כאשר חלקו של כל אחד מהצדדים בהשקעות בשותפות ו/או ברווחים ו/או בהפסדים יהיה 50% לכל צד (סעיף 2.1).

2. באותו היום נחתם הסכם מכר בין התובע לנתבעת לפיו נרכשה פעילות עסקיו של התובע ובכפוף למיזוג פעילות הצדדים לפי הסכם השותפות.

3. בנוסף נחתם גם הסכם עבודה בין התובע לנתבעת בו נקבעו תנאי העסקתו בחברה. בהתאם לסעיף 4 להסכם המכר נקבע כי בנוסף לשותפות במניות החברה התובע יועסק כשכיר בחברה עבור שכר נטו 7,000 ₪ לתקופה של 24 חודשים.

מאחר ובאותה תקופה התובע היה בעיצומו של הליך גירושין בבית המשפט לענייני משפחה הוסכם כי בשלב ראשון מבחינה רישומית הנתבע יוותר הבעלים הרשום היחיד של הנתבעת, תוך רישום בהסכם כי הדבר נעשה מתוך הגנה על נכסי החברה והפחתת הסיכון מול נושה עתידי. הנתבע עמד על כך והתנה את אופן ביצוע השותפות בתנאי זה. מגבלה זו אינה קיימת עוד בהיעדר סיכון כאמור.

התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 5.2.17 ועבד כשכיר בחברה עד לפיטוריו ביום 13.3.18.

על פי הסכם השותפות הנתבע התחייב להזרים לקופה המשותפת סך של 100,000 ₪ לצורך הקמת הסניף החדש בגדרה. לפי הנטען, הנתבע הפר התחייבות זו. מנגד התובע התחייב להעביר את המלאי של העסק בבעלותו לחברה וכך עשה.

בחודש 11/2017 כתוצאה מהיעדר תזרים כספי, התובע נאלץ לסגור את הסניף בתל אביב והמשיך בניהול הסניף בגדרה בלבד.

במהלך תקופה זו נודע לתובע כי הנתבע עושה בכספי החברה כבשלו, ובין היתר: נטל כספים מהחברה לצרכים אישיים לרבות הלוואה בשם החברה לרכישת רכב לשימושו בשווי כ- 240,000 ₪; העסיק קרובי משפחה תוך משיכת משכורות גבוהות לעצמו ולקרוביו; משיכת דיבידנד בסך 50,000 ₪; הוצאת סחורה מהחברה ללא חיוב ועוד.

נוכח התנהלות זו התובע פנה לנתבע בבקשה כי יהיה מעורב בניהול החברה ובפיקוח על ההוצאות. בתגובה הודיע הנתבע על פיטוריו של התובע.

כתב הגנה

הנתבעים התגוננו מפני התביעה ובד-בבד הגישו כתב תביעה שכנגד בגין הפרה של הסכם השותפות ואי עמידה בהתחייבויות כלפי העסק. הנתבעים טוענים לאותה מערכת הסכמית שנחתמה בין הצדדים, תוך שהם מוסיפים כי הסכם השותפות היה הסכם פנימי וחסוי בין הצדדים. התובע קיבל תמורה עבור מכירת המלאי שהסתבר להיות פיקטיבי ובאיכות ירודה, לצורך תשלום חובותיו.

לפי טענת הנתבעים, הנתבעת הינה חברה מצליחה הפועלת מזה 16 שנים. לאור נישואיהם של התובע ואולגה ועל רקע מצב כלכלי קשה אליו נקלע התובע, הנתבע נעתר לבקשתו של התובע למיזוג הפעילות העסקית. התובע ניסח שלושה הסכמים וביניהם הסכם שותפות "שאין בכוונתו לממש" בו הוערך המלאי העסקי של התובע בסך 150,000 ₪ והמוניטין בסך של 100,000 ₪. במקביל התובע העריך את הסניף של הנתבעת בגדרה בסך של 150,000 ₪ ועל סמך הערכות אלו ביקש מהנתבע תשלום איזון בסכום של 100,000 ₪.

הנתבע עמד בהתחייבותו על פי ההסכם והשקיע סכום של 100,000 ₪ בעסק. אולם בעוד ששווי המלאי הוערך בסך של 150,000 ₪ שוויו הסופי היה 32,000 ₪.

כתב תביעה שכנגד

הנתבע שכנגד קיבל כספים תמורת מלאי העסק שנמכר לתובעת שכנגד שהסתבר כפיקטיבי, וכנגד מצאו עצמם התובעים שכנגד משלמים את החובות שנצברו לספקים.

בחודש נובמבר 2017 החנות באלנבי נסגרה והנתבע שכנגד עבר לעבוד בסניף בגדרה. מרגע זה היחסים האישיים בינו לבין אולגה עלו על שרטון.

כפי שעולה מכרטסת החשבונות של החברה (נספח א'), התובעים שכנגד הפקידו סכומים מעבר להתחייבותם על פי ההסכם ויתרת הזכות עמדה על 51,000 ₪ וכן הופקדו שיקים לחשבון השותפות בסך כולל של מעל 100,000 ₪ (נספח ב').

ביום 12.2.18 הנתבע שכנגד שלח לתובע שכנגד הודעה על פירוק השותפות.

התובעים שכנגד טוענים כי הנתבע שכנגד הציג בפניהם מצג שווא בדבר הצלחתו העסקית בחנות באלנבי והעריך את המלאי בצורה מפוברקת מעבר לשוויה הריאלי בפועל. השקעתם של התובעים שכנגד נקבעה כנגזרת מאותו מצג שווא, ואילו ידעו כי מדובר בעסק כושל לא היו נכנסים לעסקה. כמו כן במשך שלושת חודשי ההתקשרות הראשונים של השותפות הנתבע שכנגד לא העביר את כספי הקופה במוזמן ובאשראי לקופת השותפות.

על רקע נסיבות אלו, התובעים שכנגד עותרים לחיוב הנתבע שכנגד בהשלמת סכום ההשקעה הראשוני בהפרש בשוויו של המלאי בסך 118,000 ₪, ובהשבת הכספים שנלקחו מהקופה בסך כולל של 59,006 ₪ (150,813 בקיזוז הכספים שהועברו 32,800).

בנוסף מבוקש לחייב את הנתבע שכנגד בתשלום שוויו של הציוד שנגנב המוערך בסך של 10,000 ₪.

כן להחזיר לתובעים שכנגד את סכום חובות הספקים של החנות באלנבי ששולמו על ידם בסך של 78,538 ₪, השקעותיה של התובעת שכנגד בפתיחת הסניף בגדרה בסך 32,619 ₪ (מחצית מ- 65,239), בפיצוי הלקוחות בגין סחורה פגומה שהובאה מאלנבי לסניף בגדרה המוערך בסך 15,000 ₪, בפיצוי בגין רכיב המוניטין של החברה שנפגע בסך 25,000 ₪ ועבור הפסדיה של התובעת שכנגד בעקבות ההתקשרות עם החנות באלנבי הנעמדים בסך 113,500 (מחצית מ- 227,000 ₪). בנוסף מבוקש להשיב את ההפקדות האישיות שביצע התובע שכנגד מכיסו לטובת השותפות בסך 90,000 ₪ (60,000 X3 מחצית מ- 180,0000).

דיון והכרעה

1. סמכות עניינית בית המשפט לענייני משפחה

בסיכומיהם העלו הנתבעים, לראשונה, טענה להיעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתביעה.

אכן בעבר היה מקובל כי טענה של חוסר סמכות עניינית היורדת לשורשו של ההליך, ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון. אולם המגמה בפסיקה בשנים האחרונות היא שאין מקום להזדקק לטענת היעדר סמכות עניינית הנטענת בשלב מאוחר של ההליך, במיוחד בשלב הסיכומים, ולראות בהשתהות הנתבע מלהעלות הטענה משום התנהלות חסרת תום לב היוצרת מניעות.

על כן דין הטענה להידחות מטעם זה בלבד.

למעלה מן הנדרש לא מצאתי ממש גם לגופה של הטענה.

סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, קובע את סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון ב"ענייני משפחה לפי חוק זה".

סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הותנתה בשני תנאים מצטברים: הראשון, שהתובענה תוגש על ידי אדם או עיזבונו נגד בן משפחתו או נגד עיזבונו של בן משפחתו. התנאי השני שעילתה של התובענה היא סכסוך בתוך המשפחה.

סעיף 1(2) מגדיר מהו "בן משפחתו" ולענייננו –

"(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאשתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;

[...]

(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם" [ההגדשה אינה במקור].

באשר לתנאי הראשון, דומה כי הצדדים אינם נמנים על הגדרת המונח "בן משפחה" שכן הנתבע הוא הורה של בן הזוג לשעבר.

וכבר נפסק כי הניסיון לחבר בין תתי ההגדרות הנפרדים (א) ו- (ג), ולטעון כי ההגדרה הקובעת שהורה בן הזוג הוא "בן משפחה" כוללת גם את הורה של בן הזוג לשעבר, מתעלם מההגדרה הרחבה שבסעיף 1(2) כאשר מדובר ב"בן זוג". ההנחה היא שאם המחוקק כלל בהגדרת המונח "בן זוג" גם בן הזוג לשעבר, ונמנע במפורש מלעשות זאת בהתייחס לבני המשפחה האחרים, ובבחינת הסדר שלילי. זאת במיוחד לאור הסיפא של סעיף 1(2)(א) המצמצמת את סמכות בית המשפט למשפחה לתובענה שנושאה נובע מהקשר שהיה בין בני הזוג בתקופה שבה היו בני זוג. מגבלה שאינה קיימת בנוגע לבני משפחה אחרים.

אשר לתנאי השני, גם אם אניח לצורך הדיון כי הסכסוך בין התובע לנתבעים, מקורו בסכסוך משפחתי בין התובע לאולגה אשר תרם תרומה משמעותית בשל מארג היחסים בתא המשפחתי המורחב, כפי שטוענים הנתבעים – הרי שמדובר בתנאים מצטברים והתנאי הראשון להקניית הסמכות לא נתמלא.

לאור האמור, הטענה נדחית.

2. סמכות עניינית בית הדין לעבודה

לפי טענת הנתבעים, חלק מסכומי התביעה הינם בכפל לאור פסק הדין שניתן על ידי בית הדין לעבודה.

בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 19.5.19 הוצג בפני פסק הדין של בית הדין לעבודה, הנותן תוקף להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ולאורו הצעתי לתובע לשקול את תיקון כתב התביעה.

בהמשך להחלטה זו ביקש התובע למחוק את סעיפים 40-45 מכתב התביעה וביום 27.5.19 נעתרתי לבקשה.

בנסיבות אלה, משנמחקו הסעיפים מכתב התביעה שעניינם מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה – הטענה נדחית.

3. תנית בוררות

הנתבעים מפנים בסיכומיהם לסעיף 7 להסכם המכר המעגן הוראת בוררות וכהאי לישנא: "כל מחלוקת בין הצדדים להסכם זה בכל דבר ועניין הקשור לביצועו או פירושו של הסכם זה, תובא להכרעתו של בורר דן יחיד שזהותו תוסכם בין הצדדים ובהיעדר הסכמה תוך 7 יום מיום פנייתו של אחד הצדדים למשנהו, ימונה הבורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין לישראל. חתימת הסכם זה כמוה כחתימה על הסכם בוררות. על הבוררות יחולו הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1986".

גם טענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים.

סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מורה כי בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה ו"בלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך".

בכתב ההגנה הנתבעים לא טענו לקיומה של תנית בוררות, וכך גם לא בהמשך ההליך ואף לא הוגשה בקשה קונקרטית לעיכוב ההליכים. על כן, ממילא לא ניתן לראות בנתבעים כמי שמוכנים לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות כדרישת הוראת החוק.

מטעם זה אני סבור כי דין הטענה להידחות.

לגופה של התביעה

1. הצהרה על בעלות התובע במניות החברה

סעיף 1 להסכם השותפות קובע כך:

"צד א' יישאר הבעלים הרשום היחידי בחברה, אולם החל מחתימת הסכם זה צד א וצד ב הינם בעלי המניות בחברת מודול ק. בע"מ, מובהר כי פעולה זו מתבצעת מתוך הגנה על נכסי החברה והפחתת הסיכון אל מול נושה עתידי".

בהמשך לכך נקבע בסעיף 2.1:

"חלקו של כל אחד מהצדדים בהשקעות בשותפות ו/או ברווחיה ו/או בהפסדיה ו/או בכל דבר אחר יהא כדלקמן:

צד א' 50%

צד ב' 50%

(צד א' וצד ב' להלן: השותפים)".

סעיף זה מתכתב עם הגדרת מהות השותפות בהסכם: "שותפות זו מבוססת על שוויון הזכויות והחובות של השותפים".

אין מחלוקת כי הצדדים הסדירו את מיזוג הפעילות העסקית במסגרת השותפות, תחת הנתבעת, והעובדה שהשותפות לא נרשמה אינה מאיינת את ההסכמות שבין הצדדים (סעיף 6 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975).

כך גם מאחר וההתקשרות בין הצדדים נערכה במסמך בכתב קמה ההנחה שהוא ממצה את ההסכמות ביניהם.

הנתבע מאשר בחקירתו כי חתם על הסכם השותפות "חתמתי אותו, יש לי אחריות על כל מה שכתוב פה. זה הכל, אני מקבל. אני אוכל את זה אין בעיה" (עמ' 52, שורות 26-27 לפרוטוקול).

באופן דומה מאשרת בתו של הנתבע, אולגה, "עברתי עליהם בקריאה לפני שנחתמו" וכשנשאלה האם הסבירה לאביה את משמעות ההסכם השיבה "הסברתי לו ברפרוף מה שאני מבינה מזה כן" (עמ' 70, שורות 7-9 לפרוטוקול).

הלכה ידועה היא כי חזקה על אדם שאם חתם על מסמך הוא יודע על מה חתם, הבין את תוכן המסמך ונתן את הסכמתו לאמור בו ומקום בו לא חשש לקרוא והסתמך על הכותב, הרי משסומך על נאמנות של אחר הוא גומר בדעתו להתחייב ואין לו אלא להלין על עצמו. 

מגרסאות הצדדים ניכר כי כוונת הצדדים הייתה להיקשר בהסכם השותפות מבלי שהתובע יירשם כבעל מניות אצל רשם החברות (כפי שמאשר גם הנתבע 2 בעמ' 53, שורות 10-13 לפרוטוקול).

ההסכמה כי הזכויות לא יירשמו במרשם אינה מעלה או מורידה לעניין הבעלות, מאחר והרישום תוקפו דקלרטיבי בלבד.

על כן, אפוא, משלא הוצגה בפני ראיה על הסכמה מאוחרת ואחרת בין הצדדים או אסמכתא אחרת כתובה שיש בה לסתור את תוכנו של הסכם השותפות (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מנית), על פי הסכמת הצדדים, התובע הינו בעל מניות בנתבעת בשיעור 50%. זאת עד אשר בוטל ההסכם.

מעבר לכך הסעד המבוקש בדבר הצהרה על בעלות התובע במניות החברה הוא סעד הכולל בצדו פן אופרטיבי, והוא צו עשה לרישום התובע כבעל מניות במרשם בעלי המניות של החברה אשר אינו בגדר סמכותו של בית משפט זה.

סעיף 127 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כי חברה תנהל מרשם בעלי מניות. בהתאם לסעיף 134 לחוק, אדם שאינו רשום במרשם האמור על אף שזכאי לכך רשאי לפנות לבית המשפט ליתן סעד הנראה לו מתאים בנסיבות העניין ולרבות תיקון המרשם. מדובר בהליך דיוני לאכיפת זכויות של בעל מניות.

סעיף 40(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מסמיך את בית המשפט המחוזי לדון ב"עניין אזרחי לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999, למעט תביעה אזרחית שבית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בה, עניין אזרחי לפי סעיפים 6, 7 ו-353א לחוק האמור שיידון בבית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה ועניין אזרחי לפי סעיפים 354(ב1)(5) ו-359 לחוק האמור". ככל שהתובע מבקש להורות על תיקון מרשם בעל המניות עליו לפנות לבית המשפט המוסמך.

למען שלמות התמונה אזכיר כי הסעד שהתבקש להורות על פירוק השותפות, אף הוא אינו בסמכותו של בית משפט זה ולכן נמחק בהחלטה מיום 19.5.19 (סעיפים 46-47 לפקודת השותפויות).

2. סעד הצהרתי בהתייחס למותג kitchen & more והחנות בגדרה

התובע עותר בנוסף לסעד הצהרתי כי המותג kitchen & more לרבות סניף החנות בגדרה שייכים לו בלבד, ולחילופין לחייב את הנתבע להפקיד 100,000 ₪ לקופת החברה בהתאם להסכם.

זכאותו הלכאורית של התובע לסעדים אלו מבוססת על הטענה להפרה מצד הנתבע ותוצאותיה.

לאחר שבחנתי את המסמכים שבתיק, שמעתי העדויות ושקלתי הנסיבות, אני סבור כי התובע הרים את הנטל להוכחת הפרה של הסכם השותפות מצד הנתבע.

הנתבע אינו מכחיש את התחייבותו החוזית להזרים סכום של 100,000 ₪ לקופה המשותפת לצורך הקמת סניף שני של kitchen & more בגדרה.

לפי גרסתו של הנתבע וכפי שעולה מתצהיריהם של הנתבע ואולגה, הפקדת הסך המוסכם נעשה באופן הבא:

1. 51,000 ₪ שהיו בחשבונה של הנתבעת בעת חתימת ההסכם בגין פדיון מכירות לחודש ינואר 2017 (דף חשבון נספח 7), הושקעו בהרחבת החנות ולצורך עבודות השיפוצים (קבלות נספח 8); כך גם במהלך שלושת החודשים הראשונים של 2017 נפרעו רווחים של החברה באמצעות שיקים שניתנו עבור פרויקטים שביצעה בתחום הבניה בשנת 2016 בסכום של למעלה מ- 400,000 ₪ (נספח 32).

2. לאור הערכת שווי המלאי בחנות באלנבי על ידי התובע בסך של כ- 150,000 ₪, הנתבע העביר לחשבונו תשלום על חשבון בסך של 28,000 ₪ (דף חשבון נספח 9).

הנתבע נשאל בעדותו על התחייבותו להזרמת הסך של 100,000 ₪ לקופה המשותפת ולדבריו הוא התחייב להשקיע את הסכום: "להשקיע כן, והשקעתי הרבה יותר. זה משחק מילים. השקעתי. בטח שמהכסף הפרטי שלי וגם הכסף של החברה. הכספים של החברה הם שלי, החברה מודול היא שלי וגם הכסף של מודול שלי והשקעתי יותר מ-100 אלף [...] 50 אלף ₪ היו בחשבון ובנוסף לזה עשיתי ים של עבודות, שיפוצים, קניות ויש הכל בניירות. זה הרבה יותר מ-100 אלף ₪ והכל מחשבון פרטי" (עמ' 55, שורות 26-30 ועמ' 56, שורות 9-10 לפרוטוקול).

ראו לעניין זה גם עדותה של אולגה בעמ' 77, שורות 3-25 לפרוטוקול.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את החומר שבפני, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בהקשר זה.

מקובלת עלי עמדת התובע כי יתרת הכספים שהיו בקופת החברה הנתבעת עובר למיזוג הפעילות בהתאם להסכם השותפות נלקחה בחשבון בעת חתימתו, ואין בה כדי לייתר את התחייבותו החוזית של הנתבע להזרים לקופת המשותפת את הסכום המוסכם.

כמו כן מעיון בדף החשבון תדפיס תנועות שצורף כנספח 9 עולה כי הנתבע העביר ביום 3.4.17 סך של 27,340 ₪ תחת הכותר "העברה לאחר–נט". האסמכתא להעברה זו מס' 71748 לא הוצגה לבית המשפט, ובהיעדר ראיה אחרת לכך, איני יכול לקבוע כי מדובר בתשלום שבוצע לתובע על חשבון הסכום אותו התחייב הנתבע להעביר לקופה המשותפת על פי ההסכם.

משמצאתי כי הנתבע הפר את ההסכם, יש לבחון האם מדובר בהפרה יסודית. שאלה זו רלוונטית רק לגבי סעד של הביטול.

אין חולק כי אין המדובר בהפרה יסודית מוסכמת. אולם אני סבור כי מחדל הנתבע מלהעביר את הסכום המוסכם לקופה המשותפת, מהווה הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו הסכם אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). משום כך, המסקנה היא שמדובר בהפרה יסודית.

בטרם אדון בתוצאות ההפרה אני מוצא להעיר כי דרך המלך הייתה להכריע בסכסוך בדרך של יישוב חשבונות בין שותפים ולא בהכרעה נפרדת בטענה להפרת הסכם עסקי.

מדובר בשותפות שלא האריכה ימים ובאה לקיצה בהודעת התובע ביום 12.2.18. במשך השנים מאז הודעת הפירוק וניתוק היחסים בין הצדדים, לא נטען כנגד פירוק השותפות.

אדרבה וכפי שעולה מגרסאות הצדדים, בסמוך לאחר הודעת הפיטורין של התובע, הנתבע פעל להרחקתו מעסקי השותפות. ממועד זה לכאורה היה על הצדדים לפעול בהתאם להסכם ליישוב החשבונות ביניהם, תוך סילוק החובות וחלוקת היתרה ביניהם (ראו גם: סעיף 47 לפקודת השותפויות).

אולם מאחר וענייני שותפויות נדונים בבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו לפי פקודת השותפויות, מטבע הדברים כי המסגרת המשפטית לדיון בבית משפט זה היא באספקלריה של דיני החוזים.

סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות) מקנה לנפגע מהפרת הסכם זכות לתבוע אכיפה או ביטול של ההסכם (לעניין הפרה יסודית - סעיף 7(א)).

כידוע לפי עקרונות היסוד של דיני החברות לא ניתן "לכפות" שותפות על מי מהשותפים וממילא במשך השנים מאז הודעת הפירוק וניתוק היחסים בין הצדדים, לא נטען כנגד הביטול.

לכן משבוטל הסכם השותפות בהודעת התובע, קמה לצדדים חובת השבה הדדית מכוח סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) וסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) שזו לשונו: "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". חובת ההשבה חלה על שני הצדדים!!

על רקע האמור ועל אף שהתובע לא עתר במפורש לסעד של השבה מצאתי לנכון להתייחס לדברים בהינתן הסעדים הנתבעים.

זה המקום לציין כי הסעד החלופי לחיוב הנתבע בהפקדה של 100,000 ₪ לקופה המשותפת מתייתר בנסיבות של חובת השבה הדדית.

הסכם השותפות קובע כי "החל מחתימה על הסכם זה כל הפעילות לרבות מלאי ציוד מוניטין אתר אינטרנט הינה בבעלות משותפת של הצדדים, כאשר כל צד מביא את נכסיו אשר הוסכם עליהם: צד א' (נתבע – א.ב.): מכבסה וחנות טקסטיל.

צד ב' (התובע – א.ב.): חנות kitchen & more ברחוב אלנבי" [ההדגשה אינה במקור].

תביעת התובע לקבלת סעד הצהרתי כי המותג kitchen & more הוא בבעלותו הבלעדית, היא, למעשה, בקשה להשבה של נכס שהיה בבעלותו המלאה עובר למיזוג הפעילות על פי הסכם השותפות (המותג kitchen & more והחנות ברחוב אלנבי).

אשר לחנות באלנבי אציין כי לפי טענת הנתבעים בחודש נובמבר 2017 החנות ברחוב אלנבי נסגרה, ועל כך אין מחלוקת.

התובע מבקש בנוסף להצהיר כי גם החנות בגדרה הינה בבעלותו בלבד.

כזכור, על פי הסכם השותפות הוסכם על הקמת סניף שני של kitchen & more בגדרה בחנות ששימשה עד למועד זה כמכבסה וחנות טקסטיל של הנתבעים.

כך שמדובר, אפוא, בסעד שמהותו אכיפה של ההסכם ולא בהשבה בעקבות ביטולו.

3. החזר הוצאות

התובע מבקש לחייב את הנתבעים בהחזר ההוצאות של החברה ששולמו מכיסו הפרטי ובסך כולל של 59,096.

כמפורט בכתב התביעה, בחודש 05/17 התובע הלווה לנתבע סך של 35,000 ₪ לצורך תשלום משכורות לעובדים; בחודש 05/17 התובע העביר לחברת מעונות אלנבי (המשכירה) ערבות בנקאית ע"ס 15,000 ₪ ומשלא שולמו דמי השכירות חולט הפיקדון; בחודש 06/17 התובע שילם 529 ₪ לרכישת פופים; בחודש 06/17 התובע שילם 288 ₪ למי אביבים עבור הסניף באלנבי; בחודש 06/17 התובע שילם 234 ₪ דמי נסיעות לעובד החברה; בחודש 08/17 התובע שילם 4,966 ₪ עבור ארנונה לסניף אלנבי; בחודש 09/17 250 ₪ לעובד בחצר הגלבוע; בחודשים 05-09/17 התובע שילם סך 1,030 ₪ לחברת התקשורת בזק עבור הסניף באלנבי; בחודש 10/17 התובע שילם 240 ₪ להום סנטר לרכישת עגלות למכבסה; בחודש 10/17 שילם 1,500 ₪ להעברה לסגירת עונה חצר הגלבוע; בחודש 11/17 התובע שילם 50 ₪ לתיקון רצועה.

הנתבע מאשר בחקירתו את קבלת ההלוואה מהתובע בסך של 35,000 ₪ ולדבריו בכוונתו להחזיר את הכספים: "אבל מה זה קשור לחברה? הוא נתן לי 35 אלף ₪ ואני מחזיר לו את זה, זה לא נכון שזה מתנה, אני מחזיר לו" (עמ' 60, שורות 35-36 לפרוטוקול). באופן דומה מצהירה אולגה כי בתום ההליך ולאחר התחשבנות אם ייקבע שהתובע חייב כספים לנתבעים הסכום יקוזז ואם תתקבל התביעה החוב ייפרע (סעיפים 74-75). לפיכך, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבע לעניין רכיב זה.

כך גם בהתייחס להחזר התשלום עבור חילוט הפיקדון בסך 15,000 ₪ בגין דמי השכירות לחנות באלנבי, אשר לגביו הודו הנתבעים בכתב ההגנה כי מדובר בסכום שהועבר לתשלום חובות הסניף (סעיף 51) ולכן התובע זכאי להשבת הסכום ששולם מהנתבעת.

בהקשר זה יש להבהיר כי מאחר שהתובע לא טען ל"הרמת מסך" בין הנתבעים הרי שאין מקום לחייב באופן אישי את הנתבע בהשבת חובותיה של החברה לתובע.

ביחס ליתר ההוצאות המוצאות פירוט בסעיף 48 לכתב התביעה – התובע צירף לתמיכת הטענות והסכומים אסמכתאות במסגרת נספח ד', ולכאורה, מאחר שמדובר בתשלום חובות של החברה על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים ששולמו על ידו.

הנתבעים מתנגדים לדרישה להחזר התשלומים בגין ההוצאות ולפי גירסתם, כל הוצאה שהתובע הוציא הוא קיבל חזרה מהחברה ובחלקם מכספי הקופה הקטנה בעת ההתחשבנות כמפורט בכרטסת האישית בחברה (נספחים 29 ו-31). כל שכן שעה שנושא הוצאות החברה הוסדר בבית הדין לעבודה.

בנוסף נטען כי החברה שילמה את מלוא המיסים לעירייה והתובע יכול לפנות לקבלת זיכוי ככל שיימצא לנכון (חשבון לקוח נספח 33).

אולגה נחקרה על הנתונים המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת תוך שהופנתה לסעיף 48 לכתב התביעה (עמ' 73-75 לפרוטוקול), ולפי גרסתה "כשהוא הביא את הקבלה לי וביקש את הכסף לכיסו כי זה תקין זו הוצאה של חברה הוא קיבל את זה נתתי לו את הכסף בהתאם לחשבונית".

העדה נשאלה האם יש בידה ראיה על כך השיבה "יש הנהלת חשבונות מגישים חשבונית רושמים בכרטסת ונותנים כסף לאותו בן אדם שמקבל".

בהמשך התבקשה אולגה להסביר האם הרישום בכרטסת הוא דיווח לזכות או לחובה, ובמענה מסרה כי אם התשלום הועבר היא הוסיפה שורת חובה. לאור תשובתה עומתה העדה עם המילה "סטורנו" שנרשמה בסוף הכרטסת ולפי הנטען בפניה מייצגת פקודת יומן לחוב שלא שולם. אולגה שללה את הטענה "אתה בעצם רוצה להגיד לי שלא שילמנו את הכסף ואנחנו אכן שילמנו" אך סייגה "אני לא הנהלת חשבונות. אני יודעת שהנהלת חשבונות לוקחת את המסמכים ומדווחת לפי דיווח ממני".

לאחר שבחנתי הטענות והמסמכים ושמעתי העדויות, אני סבור כי רישומי הנתבעת בכרטסת הנהלת החשבונות אינם עומדים ברף הראיה הנדרשת, משאין בצדם הוכחה להעברת התשלום לתובע.

הרישום בכרטסת הפנימית לא גובה באישור רואה החשבון של החברה, או בעדות מי מהנהלת החשבונות המטפל בכרטסות ובקופה הקטנה, לאימות הטענה כי התשלום בוצע בפועל והיה בגין החזר ההוצאות. המנעות הנתבעים מהצגת ראיות המצויות ברשותם מקימה את החזקה לחובתם. לפיכך ובהיעדר ראיה חיצונית כאמור, טענות התובע לא נסתרו.

על כן רכיב התביעה לגבי החזר ההוצאות מתקבל.

4. משיכות חריגות

אשר לבקשת התובע לקבלת הסכומים שנטל הנתבע במסגרת משיכות חריגות מהחברה;

לפי הנטען, הנתבע השתלט על העסק וניהול הכספים ופעל בו ככל שעולה על רוחו ובסופו של יום הביא להתרסקותו (עמ' 21, שורות 23-26 לפרוטוקול). בין היתר נטען כי הנתבע לקח הלוואות בשם החברה לטובת רכישת רכב לשימושו האישי בסך של 240,000 ₪; הנתבע משך משכורות גבוהות עבורו ועבור בני משפחתו; משך דיבידנד בסך 50,000 ₪; העביר כספים לבתו אולגה עבור שיפוץ דירתה על חשבון החברה; עשה שימוש בטלפונים ניידים על חשבון החברה; הוציא סחורה מהחברה ללא חיוב; העסיק קרובי משפחה בחברה ללא קבלת הסכמת התובע ומשך משכורות במזומן עבורם.

טענה זו של התובע מעוררת קושי מאחר והיא טעונה התחשבנות בין הצדדים (כפי שאפרט בהמשך) ואף בהיעדר אסמכתאות כנדרש. כפי שעולה מעיון במסמכים, למעט דו"ח רווח הפסד מבוקר מיום 1.3.17 המתעד משיכת דיבידנד בסך 50,000 ₪ לטובת הנתבע (נספח ב'), הטענות אינן מוצאות פירוט ולא באה להן תמיכה במכלול הראיות שהוגשו לבית המשפט. זאת כאשר לבית המשפט אין סמכות לדון ברכיב התביעה לקבלת דיבידנד כהגדרתו בחוק החברות.

זה המקום לשוב ולציין כי היה מקום לערוך התחשבנות מסודרת בין התובע לנתבעים לאחר פירוק השותפות, באופן שניתן היה לבדוק את ההכנסות בניכוי ההוצאות, הרווחים בקיזוז ההפסדים וכספים אחרים שהתקבלו במהלך תקופה זו על פי חוות דעת חשבונאית.

כך גם ככל שנוגע לטענה בדבר הפרשי המשכורות והתשלומים לקרנות השתלמות וזכויות סוציאליות אחרות. מעיון בדוחות שצורפו כנספח ה', עולה כי מדובר במשכורות שעל פי הנטען שולמו לתובע ולנתבע ובהפרשות לקופות גמל והשתלמות, ולא במשיכת רווחים בהתאם להסכם השותפות.

רכיב זה נמצא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ובשים לב להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.3.19, איני נדרש לבירורו.

לגופה של התביעה שכנגד

בכתב ההגנה העלה הנתבע שכנגד טענה מקדמית ולפיה התביעה שכנגד הוגשה מבלי שהתקבל אישור בדירקטוריון החברה או אסיפת בעלי המניות כנדרש בסעיף 278 לחוק החברות.

אכן כפי שטוען הנתבע שכנגד, אין מדובר ב"תביעה נגזרת" הטעונה אישור של בית המשפט לפי חוק החברות.

כעיקרון הסמכות להגשת תביעה רגילה בשם חברה מוסדרת במסמכי היסוד של החברה ולדירקטוריון מוקנית סמכות שיורית בהקשר זה.

על פי המפורט בנסח רשם החברות של הנתבעת, לחברה דירקטור אחד והוא הנתבע (נספח ב').

כל עוד לא בוטל הסכם השותפות יש לראות את הנתבע כבעל שליטה כמשמעו בחוק החברות ולכן יש צורך באישור הדירקטוריון של הנתבעת להגשת התביעה כנגדו.

נטל ההוכחה בהקשר זה רובץ על התובעים שכנגד להציג את החלטת הדירקטוריון, וכזו אינה בנמצא.

כחיזוק לכך הנתבע שכנגד מפנה לתצהיר גילוי המסמכים (נספח ו') בו מאשר התובע שכנגד כי "לא היו כל ישיבות דירקטוריון ולא כל אסיפה של בעלי מניות".

הנתבע שכנגד מוסיף וטוען כי לאור העובדה שהתובע שכנגד הינו דירקטור יחיד של החברה, מטבע הדברים היה מצוי במצב של ניגוד עניינים. לכן היה מקום להעביר את ההחלטה לאסיפת בעלי המניות לפי סעיף 278 לחוק החברות, ובכך להימנע משימוש לא כדין באישיות המשפטית הנפרדת.

לא ניתן להתעלם מהקושי בניהול הליך בשם החברה נגד אחד מבעל מניותיה המחזיק בנתח לא מבוטל בשיעור של מחצית מזכויותיה, אך יש לזכור כי הסכם השותפות בוטל וככל שכך, גם זכויותיו של הנתבע שכנגד בחברה.

ולגופו של עניין;

1. מצגי שווא ותרמית 

לפי טענת התובעים שכנגד, הנתבע שכנגד הציג בפניהם מצגי שווא במהלך המו"מ ועל בסיסם נחתם הסכם השותפות, ואילו היו התובעים שכנגד יודעים על כך לא היו מתקשרים בהסכם. ראש נזק זה נאמד בסך של 118,000 ₪ כנגזרת מההפרש בין סכום ההשקעה 150,000 ₪ לשווי האמיתי של המלאי 32,000 ₪.

סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מסדיר את עילת הביטול עקב הטעיה, המתייחסת להטעיה בהצהרה כוזבת ומצגי שווא שנמסרו בשלב הטרום חוזי ובין במחדל לגלות עבודות שחובה לגלותן לפי הדין, הנוהג או הנסיבות.

מאחר והשותפות, בנסיבות העניין, לא נולדה יש מאין אלא היא נוסדה על דרך מיזוג פעילות עסקית קיימת של הצדדים, במצב זה המידע והנתונים לגבי העסק היו בידיעתו של הנתבע שכנגד, ולכן מוטלת עליו חובה לגילוי מרבי כלפי שותפו העתידי טרם כניסתו להסכם על פי תנאיו.

כפי שעולה מגרסאות הצדדים, הנתבע שכנגד העביר לתובע שכנגד את הערכתו לשווי המלאי.

התובעים שכנגד תולים את הסתמכותם על הקשר המשפחתי והאישי שקדם לכריתת ההסכמים.

התובע שכנגד מתאר בעדותו את מעמד החתימה: "מה שאני חתמתי זה רציתי לבנות עסק משפחתי עם התובע לשאלתך ועם הבת שלי שזה עסק בשביל הבת שלי , אני עוד חודש וקצת יותר לפנסיה".

תיאור זה מתיישב עם דבריו של הנתבע שכנגד "יושבים 3 אנשים ברמת משפחה, שהם זוג ואבא. אישה בהיריון. וואלה, אתה יודע מה? אני לא עורך דין ואנחנו רוצים לכולנו שיהיה טוב, ואנחנו רוצים להתקדם בעתיד שלנו, שכל כולנו. עכשיו אתה, יש פה עסקת חבילה כוללת. אני חוזר לאותה נקודה, רצינו לעשות טוב" (עמ' 33, שורות 4-6 לפרוטוקול).

וכן עם המתואר בכתב התביעה שכנגד: "גילוי נאות, התובע שכנגד 2 חשב לתומו לפרוש מעסקי הבנייה ולהשאיר את החנות בגדרה לנתבע ולבת זוגו" (עמ' 50, שורות 16-17 לפרוטוקול).

אין בידי לקבל טענה זו!

התובעים שכנגד קיבלו את הנתונים הכספיים ומשיקוליהם בחרו שלא להסתייע באנשי מקצוע לצורך בחינת ההערכה וכדאיות העסקה, או להתייעץ עם רואה החשבון של החברה. תחת זאת הסתמכו על הערכתו של הנתבע שכנגד (נספח 3) ובהלימה נקבע סכום ההשקעה.

באופן דומה התובעת שכנגד הצהירה בהסכם המכר כי בדקה את הממכר לרבות מצבו הפיזי והמשפטי ומצאה אותו מתאים לצרכיה וכי החלטתה לרכוש את הממכר עבור התמורה מסתמכת על בדיקותיה וכי לא ביססה את ההחלטה על הבטחות ומצגים מצד המוכר, והיא מוותרת על כל טענה בדבר פגם ואי-התאמה בממכר למעט מום נסתר (סעיפים 2.3-2.6).

גם כעת משעברו יחסיהם של הצדדים לטרקלינו של בית המשפט, אין בפני חוות דעת חשבונאית לבחינת הפעילות של העסק והמלאי עובר למכירתו, על מנת שניתן יהיה לעמוד על שוויו האמיתי במועד חתימת ההסכם והסבירות הכלכלית של ההערכה שביסודו.

התובע שכנגד 2 נשאל על כך בחקירתו אולם לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת (עמ' 57, שורות 21-22 ועמ' 75, שורות 21-22 לפרוטוקול). ראו גם עדות הנתבע שכנגד בעמ' 46, שורות 20-21 לפרוטוקול.

לאור האמור לא הוכח כדבעי כי תובעים שכנגד הוטעו.

כך גם לא הוכחו התנאים להתקיימות עילת הטעות ולהתרשמותי לכל היותר מדובר בטעות שהיא בכדאיות העסקה.

התובע שכנגד 2 התבקש בעדותו לאשר האם מבחינתו מדובר בעסקה שאינה כדאית כלכלית ובתגובה השיב "כנראה שכן. לא הייתה כלכלית, שקיבלתי שקר מההתחלה [...] הייתה לי טעות בכדאיות העסקה" (עמ' 62, שורות 7-16 לפרוטוקול).

משבחרו התובעים שכנגד שלא לבדוק את הנתונים ולקבל ייעוץ ממומחה בתחום, נטלו על עצמם את הסיכון במסגרת ההסכם כי שווי המלאי לא יהיה כפי שהוצהר בהערכה. טעות שכזו מוחרגת לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) מהאפשרות לבטל הסכם עקב טעות.

לאור כל המפורט לעיל ובשל התנאים הנדרשים לצורך עוולת התרמית שבסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש, והנטל הכבד להוכחת יסודותיה הדורש הבאת ראיות בעלות משקל חזקות ומשכנעות. ספק אם באפיק דיון זה יהיה כדי לסייע לתובעים שכנגד.

2. תשלום בגין ההפסדים שנגרמו עקב המיזוג

התובעים שכנגד מבקשים לחייב את הנתבע שכנגד במחצית ההפסדים שנגרמו להם עקב המיזוג עם החנות באלנבי בסך של 113,500 ₪.

משהגעתי למסקנה כי התובעים שכנגד לא הוטעו במסגרת העסקה שנקשרה עם הנתבע שכנגד, הרי שככל שהם נתפסו להערכות מוטעות לגבי משמעותה הכלכלית של ההתקשרות, מדובר בסיכון שנטלו על עצמם ובגדר טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.

גם כאן אשוב ואציין כי היה מקום לערוך התחשבנות בין התובע לנתבעים לאחר פירוק השותפות ולאחר בדיקת כלל הנתונים הנדרשים במסגרת חוות דעת מקצועית של מומחה בתחום.

3. ההפקדות והשקעות לטובת השותפות

התובע שכנגד 2 מבקש להשיב לידיו את מחצית ההפקדות ששולמו מכיסו הפרטי לטובת השותפות בסך של 90,000 ₪, ומחצית ההשקעה של הרחבת הסניף בגדרה בסך של 32,619.5 ₪.

על פי הגרסה המפורטת, לאחר המיזוג הופקד לקופת החברה שיק עבור עסקי הבנייה שהסתיימו עובר למיזוג בסך 120,000 ₪ וכן כספים נוספים שהושקעו בחברה על מנת לייצב את העסק. כמו כן צורפו לתצהירים שיקים שנמשכו לטובת החברה לפירעון בחודשים פברואר עד אפריל 2017 (נספח 35). כך גם וכפי שעולה מתצהירה של אולגה, במהלך שלושת החודשים הראשונים של שנת 2017 החזיקה החברה בשיקים בגין פרוייקטים שביצעה בשנת 2016 בסכום של למעלה מ- 400,000 ₪.

סעיף 2.2 להסכם השותפות קובע כי "הצדדים מצהירים ומתחייבים בזאת כי כל השקעה נוספת בשותפות בעתיד תעשה אך ורק על פי הסכמה בכתב של הצדדים להסכם זה".

בהמשך הוסכם בסעיף 4.1 כי "החלטות הנוגעות להשקעות הצדדים בשותפות [...] תוכרענה על ידי הצדדים פה אחד".

בהלימה להוראות חוזיות אלו ומשלא הוצגה בפני ראיה להסכמה מאוחרת של הצדדים להשקעה נוספת, הדרישה להחזר ההשקעה אינה מוצאת את העיגון הנדרש.

מסקנה זו תקפה גם בהתייחס להלוואות הבעלים ע"ס 60,000 ₪ כ"א (כאשר אחת מהן בוצעה לאחר הודעת פירוק השותפות ביום 27.5.18 – נספח ב' ונספח 23), ובאין חוות דעת חשבונאית ממנה ניתן ללמוד על מטרת ההלוואה והאם הוחזרה, ומבלי להידרש לשאלת הסמכות של בית משפט זה לדון בזכויות וחובות של בעלי מניות בחברה.

4. חובות לספקים

אשר לתביעה שכנגד ביחס להחזר חובות לספקים של עסק הנתבע שכנגד ששולמו לפי הנטען על ידי התובעים שכנגד בסך של 78,538 ₪.

סעיף 2.2 להסכם המכר קובע בזו הלשון: "הקונה מתחייב לקבל על עצמו את כל ההתחייבויות החלות על המוכר בגין הממכר על פי ההסכמים הקודמים החל ממועד העברת החזקה בממכר והוא מתחייב ליטול על עצמו את כל התחייבויות ו/או זכויות המוכר על פיהם".

הנתבע שכנגד נשאל על כך בחקירתו ולדבריו "העסק נמכר תמורת 7000 ₪ כפול 24 חודשים פלוס לקיחת ההתחייבויות שהיו לעסק באותו זמן נכון וזה לפי ההסכם הזה [...] זכות החזרה מול כל הספקים" (עמ' 48, שורות 19-20, 24 לפרוטוקול). לפי גרסתו, נכון למועד המכירה היו לעסק כ- 60,000 ₪ חובות לספקים בתוספת מע"מ בסביבות ה-80 אלף (עמ' 49, שורה 6 לפרוטוקול; ראו גם: עמ' 48, שורות 32-35 לפרוטוקול).

ככל שהתובעים שכנגד בחרו להיקשר בהסכמים תוך שהנתבעת 1 נוטלת על עצמה את כל ההתחייבויות מבלי שנמצא תימוכין לעילת ההטעיה בחומר הראיות, הרי שיש לראותם כמי שנטלו את הסיכון כי המצב יהיה שונה ממה שהניחו על כל ההשלכות הכרוכות בכך.

יתרה מזו, רכיב זה של התביעה מערב טענות של החברה (התובעת שכנגד 1) וטענות של חלק מבעלי המניות בה (התובע שכנגד 2) באופן הנוגד את דיני החברות.

5. גניבת ציוד ומסמכים

לפי טענת התובעים שכנגד, הנתבע שכנגד גנב ציוד ומסמכים של התובעת שכנגד 1 בסכום מוערך של 10,000 ₪.

כמתואר בתצהיריהם של התובע שכנגד ואולגה, בהגיעם למשרד ביום 12.3.18 גילו לתדהמתם כי כל הניירות במשרד נעלמה וכן שיקים, חשבוניות, יומן העסק, קבצי מחשב עסקיים ומסמכים אישיים. מבדיקת תיעוד מצלמות החברה זוהה התובע נכנס למשרד בשעה 04:00 לפנות בוקר ומעמיס תיקים עם מסמכים. תלונה על כך הוגשה למשטרה.

טענה זו לא רק שנטענה ללא פירוט כנדרש של המסמכים והציוד שלכאורה נגנבו, היא אינה מוצאת עיגון בראיות ואין די באישור הגשת תלונה במשטרה ובטענה בעלמא כי "לנזק של היעלמות המסמכים אין מחיר".

טענה לגניבה אינה יכולה להיזרק לחלל האוויר ללא כל פירוט ולא כל ביסוס. כלל ידוע הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה ומשכשלו התובעים שכנגד בהרמת הנטל, רכיב תביעה זו נדחה.

6. פיצוי ללקוחות עבור סחורה פגומה

אשר לבקשה להחזר הפיצוי שניתן ללקוחות עבור סחורה פגומה שהובאה מהחנות באלנבי לסניף בגדרה בסך מוערך של 15,000 ₪, ובקבלת פיצוי בגין הפגיעה במוניטין החברה בסך 25,000 ₪.

טענות אלו לא רק שהיו צריכות למצוא גיבוי בנתונים עובדתיים, הן טעונות חוות דעת כלכלית להוכחת הפגיעה במוניטין השמה את שווי הפגיעה, ובהתאמה חוות דעת מומחה לביסוס הטענה לפגמים בסחורה והערכת הפיצוי תוך התייחסות לטיב הסחורה או איכותה וכימות הפחתת השווי באספקלריה של הפיצויים ששולמו והנזקים שנגרמו עקב כך.

טענות אלו נטענו בעלמא מבלי שנמצא כל הסבר כיצד בוססה ההערכה ביחס לנזק הנטען ומבלי להידרש לטענת הנתבע שכנגד בדבר אישור הגשת התביעה לעניין זה.

7. פדיון החנות באלנבי

התובעים שכנגד מבקשים השבה של פדיון החנות באלנבי שעל פי הנטען הנתבע שכנגד נטל שלא כדין מקופת החברה בסך של 59,000 ₪.

על פי גרסתם, בחודשים פברואר-אפריל 2017 בסכום כולל של 150,813 ₪ כמפורט לפי חודשי פעילות: חודש פברואר 54,125.17 ₪, חודש מרץ 51,966.55 ₪, חודש אפריל 44,754.28 ₪ (נספחים 11,12 דפי חשבון וסיכום פעילות קופה).

מסכומים אלו לפי הנטען יש לקזז את הסכום ששולם על ידי הנתבע שכנגד בסך 32,000 ₪, ועליו להשיב לתובעים שכנגד מחצית מסכום החוב שנותרה בידו בסך 59,000 ₪.

הנתבע שכנגד כופר בטענה זו ולפי גרסתו, בתחילת מיזוג העסקים התברר כי מסוף האשראי של החנות באלנבי אינו מנותב לחשבון החברה. תקלה זו התגלתה על ידו והוא שהתריע על כך לתובעים שכנגד ופעל להסדרתה (נספח ט'). לאחר שנערכה התחשבנות בין הצדדים הוסכם כי הנתבע שכנגד ישיב לחברה סכום מוסכם של 32,800 ₪ (נספח י' – סיום התחשבנות אלנבי מודול).

הנתבע שכנגד צירף לתצהירו אסמכתאות המצביעות על חישובים לגבי כספי המזומן והתכתובות לעניין זה בינו לבין אולגה (נספח יא').

הנתבע שכנגד מוסיף כי במסגרת ההליך התובעים שכנגד ניסו לטעון כי הוא "העלים" תקבולים במוזמן ובשיקים, בנוסף לתקלה באשראי. לדידו, יש לדחות ניסיון זה. ההפרש בין סכום הסליקה בחברת האשראי (150,813) לבין הסכום שהועבר ע"י חברת האשראי לחשבונו (38,067) נובע מכך שחלק מהעסקאות בוצעו באשראי בתשלומים, כך שחלק מהסכום לא הועבר עד למועד הגילוי של התקלה ויתרת התשלומים הועברה לחשבונה של התובעת שכנגד לאחר ההסבה.

הנתבע שכנגד עומת בחקירתו עם הנחזה בנספח 11 המרכז את כספי המכירות של העסק המשותף שהופקדו לחשבונו באשראי ומסתכם בסך של 94,595 ₪. בהתייחס לסכום שהוצג בפניו השיב "צריך לבדוק את זה. כל מספר שתגיד, תגיד 20 או 200, טעון בדיקה" (עמ' 43, שורות 5-6 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו התבקש בשנית להתייחס לנתונים אלו ולדבריו "אני רואה כאן מזומן ואני רואה טבלה, אני לא יודע מה זה המסמך הזה ?" [...] "אני אומר שאני לא רואה תאריכים ולא רואים אם זה אשראי מזומן או שיק, אני לא יודע להתייחס לזה" (עמ' 47, שורות 5,8 לפרוטוקול).

התובע שכנגד נשאל בחקירתו כי האם מדובר בסליקת האשראי בלבד ולפי תשובתו "זה לא כל הכסף שהוא קיבל לחשבון גם מחברת אשראי, גם מזומנים וגם שיקים הוא קיבל. לא יודע מה הוא קיבל. חברת מודול לא קיבלה כלום מחנות שלו 3 חודשים" (עמ' 58, שורות 26-28 לפרוטוקול).

גם רכיב זה של התביעה לא מצא תמיכה בחוות דעת חשבונאית לביסוס ולתיקוף טענות התובעים שכנגד.

חוסר זה מקבל משנה תוקף לאור המסמכים שהגיש הנתבע שכנגד לאימות גרסתו כי החוב נפרע וביניהם דוא"ל שנשלח על ידו ביום 28.5.17, הנושא כותרת "סיום התחשבנות אלנבי מודול" ובתוכנו נרשם מצ"ב העברה מסכמת. למכתב זה צורף תדפיס תנועות בחשבון בנק בו נכתב בהערות "יתרת התחייבות מסכמת" (נספח י'). וכן התכתבויות בין הנתבע שכנגד לאולגה בהתייחס לחישובים וכספים ששולמו ביחס לסניפים באלנבי וגדרה (נספח יא'). לכך מתווספת הטענה שאושרה כי התובעים שכנגד לא מחו על יתרת חוב בהתחשבנות כלפיהם בזמן אמת ועד להגשת התביעה שכנגד (עמ' 59, שורות 23-24 לפרוטוקול).

מורם מהאמור כי משלא נסתרו טענות הנתבע שכנגד שגובו בראיות ולא הופכה גרסתו, הטענה לא הוכחה.

התוצאה

לאור כל האמור לעיל, התביעה הראשית מתקבלת בחלקה באופן שאני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 59,096 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למלוא התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובכלל נסיבות ולאחר שנתתי הדעת לסכום התביעה והסכום שנפסק, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסך כולל של 25,000 ₪.

ניתן היום, ח' ניסן תשפ"ה, 06 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.