רקע:
הנתבע הוא חוכר לדורות של חלקה 46 בגוש 22917 בבית שאן. התובע מחזיק בחלקה סמוכה לזו של הנתבע, היא חלקה 47. על חלקה 47 מבנה המשמש כחנות וסככה. מבנים אלה בחלקם פולשים לתוך חלקת הנתבע. על רקע זה הגיש הנתבע תביעת סילוק יד נגד התובע (ת.א 14742-11-10). לאחר גלגולים כאלה ואחרים, ניתן פס"ד בו התקבלה התביעה ובית המשפט (כב' השופט הבכיר ש' סרחאן) הורה על סילוק ידו של התובע מחלקת הנתבע והרס המחוברים שבנה על החלקה. אולם ציווי זה סוייג בפסק הדין בזו הלשון:
"והכל בתנאי שלא ישלח לתובע הודעה בכתב, בדואר רשום ובתוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין לידו, על רצונו למכור לתובע את זכויותיו בחנות ובסככה. במקרה ותהיה הודעה כאמור, ינהלו הצדדים משא ומתן שיבשיל לכריתת חוזה מכר, לפיו התובע ירכשו מהנתבע את זכויותיו בחנות ובסככה, במצבם ביון חתימת החוזה ולפי מחיר השוק. בהיעדר הסכמה לעניין המחיר, ימנו הצדדים שמאי מקרקעין מוסמך ומוסכם שיקבע את מחיר החנות והסככה, במצבם ביום עריכת חוות הדעת. בהעדר הסכמה לעניין זהות שמאי המקרקעין האמור, פתוחה בפני הצדדים הדרך להגיש, בעניין זה, תבענה חדשה לבית-המשפט, והכל בכפוף להוראות כל דין".
יצויין כי לפי האמור בפסה"ד, הנתבע העיד במסגרת אותו הליך כי הוא מוכן לקנות את החנות והסככה מהתובע. בית המשפט הוסיף וציין כי "דומני, כי הצעה זו היא הוגנת ומספקת את האינטרסים של הנתבע" (התובע דכאן). נראה כי זה היה הרקע לקביעת התנאי לפינוי כפי שצוטט לעיל.
מי מהצדדים לא ערער על פסה"ד והוא חלוט.
לאחר מתן פסה"ד התקיימו חילופי דברים בין הצדדים, לרבות הצעות כספיות, אך משלא הגיעו להסכמה הן לעניין מחיר רכישת החנות והסככה על-ידי הנתבע והן לעניין זהות שמאי, הגיש התובע (הנתבע בהליך הפינוי) את התביעה שבפני, בה עותר הוא לסעד של מינוי שמאי מקרקעין לשום את זכויותיו בנכס בחלקה 47 (החלקה בה הוא מחזיק) בהתאם לקביעה בפסק הפינוי. עוד נתבקש צו מניעה האוסר על הנתבע לבצע כל פעולה של הריסה או הפרעה לחנות, עד להשלמת הליכי רכישת הנכס על-ידו.
במסגרת ישיבה מקדמית שהתקיימה, הוברר כי שני הצדדים מבינים את פסה"ד באופן שהאמור בו לעניין מכירת זכויות התובע "בחנות ובסככה" לידי הנתבע, מדבר בחלקה 47 (לצד זאת הם חלוקים אם מדובר גם בחלקי הבניה הפולשים לחלקה 46).
במסגרת הדיון הועלתה השאלה האם בידי התובע זכויות בחלקה 47, וזאת מאחר שעפ"י נסח הרישום שהוצג החלקה הינה בבעלות המדינה ולא רשומה על שם התובע זכות כלשהי. בנסיבות אלה טען הנתבע, כי אין התובע אוחז בזכויות כלשהן. לאחר שהוריתי על הגשת פרטים ומסמכים משלימים מטעם התובע בעניין זה, הגיש הוא הודעה בה טען למניעות מצד הנתבע מלהעלות את הטענה ולגופו טען הוא כי הוא רכש את החנות כדין מבעליה הקודם, וכי החנות נבנתה על-פי היתר בניה כדין שניתן על-ידי העירייה. התובע מציין כי מהלך כל השנים הרבות שהוא מחזיק בנכס, לא נקט נגדו מנהל מקרקעי ישראל בהליכי פינוי כלשהם.
הנתבע בתגובתו ציין כי בהתאם לנסח טאבו המצורף לכתב התשובה ביום 04.03.1994 נרשם בחלקה 47 בית משותף בהתאם לרישום שביצעה רשות מקרקעי ישראל הן בשנת 1994 והן בשנת 2014 במסגרתו הוקנו הבעלויות בחלקה לבעלי הדירות הרשומים בנסח ולתובע אין כל זכויות בחלקה.
הכרעה:
אציין כי בשל תקלה שאירעה בלשכתי לא ניתנה ההחלטה עד כה, ועל כך התנצלותי בפני הצדדים.
לגוף העניין, לאחר בחינת מכלול הנתונים שלפני לעת הזו, אני רואה למנות שמאי מקרקעין. כאמור לעיל, לעניין עצם התביעה למינוי שמאי עומדת בתוקפה קביעת בית המשפט בהליך הקודם. אשר לטענה בדבר היעדר זכויות כלשהן לתובע בחלקה 47, אכן מתעוררת תהייה בעניין זה, נוכח הרישום בנסח הטאבו. עם זאת, אין די בכך כדי להכריע כבר בשלב המקדמי כי לתובע אין זכויות כלשהן שהן בעלות ערך אותו ניתן לשום. כאמור לעיל, התובע רכש את החנות מאדם קודם שהחזיק בה והוא עצמו מחזיק בה שנים רבות. הוצג היתר תכנוני, שאף שאיננו מפורט ביחס לפרטי הנכס, יש בו להוות ראשית ראיה לשלב הנוכחי.
בנסיבות האמורות, אני רואה למנות שמאי מקרקעין על מנת שיחווה דעתו באשר לערך הזכויות של התובע בחלקה 47, כאשר השמאי ייתן דעתו בהקשר זה למלוא הנתונים הרלוונטיים לעניין הזכויות הנטענות ע"י התובע ובאשר למהותן.
כן מתבקש המומחה להתייחס בחוות דעתו גם לערך המחוברים בלבד (החנות והסככה), וזאת על מנת שבפני בית המשפט יהיו פרושות מכלול העובדות שעשויות להיות רלוונטיות להכרעה.
אני ממנה בזאת את מר דותן דרעי, שמאי מקרקעין, כשמאי בתיק זה.