פלוני נ' עירית ביתר עילית ואח'

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כתוצאה מכך שנפל עליו שולחן בכיתת בית הספר בו למד, בזמן ההפסקה, ופגע באצבעות כף יד (להלן: "התאונה").

הצדדים

1. התובע, מר מ' פ', יליד XX.XX.2000, בן 23 היום, נשוי ללא ילדים, נפגע בתאונה נשוא התביעה בתאריך 19.6.2012, בהיותו כבן 12, תלמיד בכיתה ז'.

    

2. הנתבעת, עמותת מרכז החינוך העצמאי, הייתה המחזיקה ו/או המפעילה ו/או המתחזקת ו/או אחראית על בית הספר 'נטעי מאיר' (להלן: "בית הספר") ביישוב בית"ר עילית, בו למד התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה. הנתבעת גם הייתה האחראית על התנהגות ותפקוד העובדים והמורים בבית הספר.

    

3. בין הצדדים אין מחלוקת שבמועד התאונה התובע נפצע כתוצאה מנפילת שולחן בכיתה שבה למד על כף ידו השמאלית, במהלך ההפסקה. עם זאת, נסיבות נפילת השולחן והגורמים לכך, כמו גם שאלת אחריות הנתבעת לתאונה, שנויים במחלוקת.

    

4. הצדדים הגיעו להסכמה בנוגע לשיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובע כתוצאה מהתאונה (6.5% לצמיתות), אך חלוקים ביניהם גם בשאלת נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה.

    

    

   נסיבות התאונה והאחריות

    

   טענות התובע

    

5. התובע טוען כי התאונה התרחשה בזמן ההפסקה ביום לימודים בבית הספר, כאשר הוא ישב על רצפת הכיתה ושיחק במשחק "חמש אבנים". חברו של התובע, א' ב', ישב באותו זמן על שולחן שהיה בכיתה, כשרגליו מתנדנדות באוויר, וצפה בתובע משחק. כאשר ירד ב' מהשולחן, התהפך השולחן, נפל ופגע באצבעות ידו השמאלית של התובע.

    

6. נסיבות התאונה תוארו על ידי התובע בתצהירו, וגרסתו לא התערערה בחקירתו הנגדית. גם חברו, א' ב', שירד מהשולחן, חזר על גירסה זו בתצהיר והעיד על כך בבית המשפט, וגרסתו חיזקה את טענות התובע.

    

7. אין לקבל את דו"ח התאונה שהוגש מטעם הנתבעת, שכן הוא מסמך שאינו קביל. התובע התנגד להגשת המסמך לכל אורך הדרך, ועמד על הגשתו באמצעות עורכו. למרות זאת, הנתבעת לא הביאה לעדות את עורכת המסמך, היא לימור, מזכירת בית הספר, אלא בחרה להגישו באמצעות מנהל בית הספר, שאמנם נחתם על ידו, אך העיד בבית המשפט שהאמור במסמך אינו משקף את ידיעתו האישית, שהמסמך לא מולא בנוכחותו, וכי הוא לא היה עד לתאונה. משכך, מדובר בעדות שמועה של המנהל ביחס לכל האמור בדו"ח. בנוסף, התובע והעד מטעמו, מר ב', העידו כל אחד מהם, כי לא הם מסרו ללימור גירסה כלשהי לתאונה. אין גם מחלוקת שלימור המזכירה לא הייתה עדה בעצמה לתאונה. לכן, לא ניתן לדעת באילו נסיבות מילאה לימור את הדו"ח ועל סמך מה, ולא ניתן לקבוע שהמסמך משקף את נסיבות התאונה.

    

8. יש להטיל אחריות על הנתבעת, בשל רשלנות מצדה שגרמה לתאונה. רשלנות זו באה לידי ביטוי בהותרת התובע וחבריו לבדם בכיתה בעת ההפסקה ללא השגחה של מורה מבוגר. הנתבעת גם נמנעה מזימון מורים שיתמכו בעדות המנהל על כך שהיו מורים תורנים במסדרונות. הנתבעת גם לא הגישה רישומים ולוח תורנויות להוכחת הטענה להשגחה כאמור. יש לזקוף הימנעות זו לחובת הנתבעת.

    

9. בנוסף, הנתבעת איפשרה נוהג פסול של ישיבה על שולחנות, שהוא נוהג מסוכן. לא בכדי, נמנעה הנתבעת מלחקור את התובע ואת העד מטעמו, מר ב', על נוהג זה. בשל אי חקירתם בנקודה זו, עדותם לא נסתרה.

   אין לקבל את טענת הנתבעת שטענת ה"נוהג" היא הרחבת חזית, שכן אין חובה לטעון טענה כזו בכתב התביעה. הדבר נטען בתצהירים, ולא נשמעה כל הסתייגות מהנתבעת על כך.

   גם מנהל בית הספר אישר בעדותו כי ישיבה על שולחן היא מעשה מסוכן ולא תקני ויש למנוע אותו. אלא שלא נאכפה השגחה של המורים כדי למנוע מעשה זה.

    

10. רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי גם בכך שהיא לא העבירה הנחיות בטיחות למורים, ולא הקפידה שהמורים יעבירו את ההנחיות לתלמידים בבית הספר, לרבות ההנחיה שלא לשבת על שולחנות, על אף שידעה שמדובר במעשה שטמון בו סיכון. גם אם ניתנו ההנחיות, הנתבעת לא אכפה את ביצוען. בסיכומי התשובה מטעמו הוסיף התובע, כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת שלא ניתן היה למנוע את התאונה. מנהל בית הספר אמנם הצהיר שהתלמידים הוזהרו, אך לדבריו הוא עצמו לא הזהיר את התלמידים, אלא את המורים, והם שהזהירו את התלמידים. בעניין מתן האזהרות והנחיות בטיחות לילדים לא הובא לעדות המחנך של התובע, הרב גרינברג, על אף שהוא היה הגורם האמון על מתן ההנחיות לתובע ובני כיתתו, ועל אף שהוא עובד אצל הנתבעת עד היום. אין לקבל את טענת הנתבעת שהמחנך אינו זוכר את ההנחיות שנתן. אם אין מטעם הנתבעת גורם הזוכר שנתן הנחיות, אין לקבל את טענת הנתבעת שהיא עשתה כן.

    עוד אין לקבל את טענת הנתבעת שאין קשר סיבתי בין אי מתן ההנחיות לבין התאונה. אם מר ב' לא היה יושב על השולחן, התאונה הייתה נמנעת.

     

11. הימנעות הנתבעת מזימון עדים רלוונטיים, שהם המזכירה לימור, שערכה את דו"ח האירוע, והרב גרינברג, שהיה אמון על העברת הנחיות הבטיחות לתלמידים, צריכה לפעול לחובת הנתבעת ולהקים את החזקה שאילו היו מובאים העדים, הם לא היו תומכים בטענות הנתבעת. מאותו טעם יש לזקוף לחובת הנתבעת גם את הימנעותה מצירוף תיעוד רלוונטי על תורנויות המורים בהפסקות ואת נהלי הבטיחות שהועברו למורים ולתלמידים.

     

12. אין לקבל את טענת הנתבעת שחוזר המנכ"ל אינו מחייב להזהיר מפני ישיבה על שולחנות, שכן המנהל עצמו העיד בחקירתו שישיבה על שולחן היא דבר מסוכן. התאונה עצמה מוכיחה זאת.

     

13. עוד טוען התובע כי הוא אינו יודע מה גרם לתאונה ולכן יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, שעניינו "הדבר מדבר בעד עצמו", לפיו עובר נטל ההוכחה על הנתבעת, ולקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה שלא הייתה בהתנהלותה התרשלות שגרמה לנזקי התובעת.

     

14. לאור האמור, טוען התובע, כי יש לייחס לנתבעת אחריות להתרחשות התאונה ונזקיה. במקביל, אין להטיל על התובע אשם תורם, בשל גילו הצעיר ונוכח נסיבות התאונה, עליהן לא הייתה לו שליטה.

     

    טענות הנתבעת

     

15. הנתבעת טוענת כי לא עלה בידי התובע לבסס עילת תביעה נגד הנתבעת, או להעמיד גרסה עובדתית מלאה באשר לנסיבות התאונה. לא הייתה כל רשלנות מצד הנתבעת כלפי התובע, ואין קשר סיבתי בין הרשלנות (המוכחשת) לנזקי התובע.

     

16. הנתבעת היא רשת בתי ספר המהווה חלק בלתי נפרד מכלל מערכת החינוך הציבורית בישראל. משכך, בית הספר נשוא התביעה, המהווה חלק מאותה רשת, פעל ופועל תחת פיקוח של משרד החינוך ובכפוף לחוזרי מנכ"ל שלו.

     

17. הנתבעת הגישה את דו"ח התאונה מתאריך 9.7.12, בסמוך למועד התאונה שהתרחשה ב- 19.6.12, וקודם לכל הליך משפטי. בדו"ח זה נכתב כי התאונה התרחשה כאשר התובע ישב על הרצפה בכיתה ותלמיד אחר נתקל בשולחן סמוך, שנפל על אצבעות התובע. הדו"ח הוגש לבית המשפט כראיה באמצעות מנהל בית הספר, שחתום עליו. המנהל גם התייצב לחקירה עליו, ולכן הדו"ח קביל כראיה. אין בעובדה שהמסמך לא הוגש באמצעות המזכירה, שמילאה טכנית את הדו"ח, להשליך על קבילות הדו"ח כראיה לאמיתות תוכנו, אלא לכל היותר על משקלו.

     

18. התובע עצמו העיד כי נוכח חלוף הזמן, מעל ל- 10 שנים מהתאונה, ומאחר שהוא היה מרוכז במשחק "חמש אבנים" ולא במתרחש סביבו, הוא אינו זוכר פרטים רבים על האירוע, לרבות לא היכן ישב חברו ב' ביחס אליו, אם הוא שוחח עמו לפני או תוך כדי המשחק, ואם התובע ישב עם הפנים או הגב לדלת. כל שזכר התובע הוא את נפילת השולחן על ידו תוך כדי המשחק, וכש"הגיוני" לדעתו שב' ישב לידו, כי הם היו חברים טובים. בנסיבות בהן התובע אינו זוכר את הנסיבות המדויקות של האירוע, יש להעדיף את הנסיבות המתועדות בדו"ח התאונה, שנערך בסמוך לאחר התרחשות התאונה.

     

19. גם מר ב' העיד כי הוא אינו זוכר הרבה מהאירוע. מאחר שאין מחלוקת כי המזכירה לא הייתה עדה לתאונה, יש להניח כי העד מר ב' הוא המקור, או אחד המקורות, לתיאור שבדו"ח, שכן מר ב' גם אישר שסביר להניח שהמזכירה ביררה עם הילדים בכיתה את נסיבות התאונה.

     

20. גם אם תתקבל גרסת התובע לתאונה, מדובר באירוע פתאומי ומידי, שלא ניתן לצפות או למנוע ולא נגרם עקב רשלנות של הנתבעת.

     

21. אין גם יסוד להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ואין להניח כי האירוע מתיישב יותר עם רשלנות הנתבעת מאשר עם העדר רשלנות.

     

22. אין רשלנות מצד הנתבעת בשל העדר השגחה בזמן ההפסקה. הנתבעת לא הפרה את הוראות חוזר המנכ"ל של משרד החינוך בעניין זה. ראשית, חוזר מנכ"ל אינו בעל מעמד של חקיקה המקים עילת הפרת חובה חקוקה. שנית, חוזר המנכ"ל הרלוונטי למועד התאונה אינו מתייחס לנושא נעילת כיתות בהפסקה. גם חוזר מנכ"ל מאוחר יותר, המתייחס לאפשרות לנעול כיתות בהפסקה, אינו מחייב בעניין זה, אלא מותירו לשיקול דעת המנהל, אשר החליט שלא נעול את הכיתות בגילו של התובע. לטעמו, די היה בסיורי המנהל והמורים במסדרונות במהלך ההפסקה לצורך השגחה על גילאי הכיתות הגבוהות, להבדיל מהכיתות הנמוכות, אשר כן ננעלו בהפסקות.

     

23. מנהל בית הספר העיד, ועדותו לא נסתרה, שהתקיימו סיורים בחצר ובמסדרונות על ידי מורה תורן, כדי לשמור על בטחון התלמידים. התובע לא שלל שמורה נכח במסדרון בהפסקה בה קרתה התאונה. אין בעובדה שהמנהל לא זכר את זהות המורה התורן כדי לפגוע במהימנותו ועדותו על נהלי ההשגחה. כך גם אין לזקוף לחובת הנתבעת את אי הגשת לוח תורנויות המורים. אין חובה לשמור מסמך זה במשך שנים.

     

24. הפסיקה קובעת כי הוראות חוזר המנכ"ל אינן מחייבות את נעילת הכיתות בהפסקה. כן נקבע כי אין פסול בהותרת תלמידים בכיתה ללא נוכחות מורה בהפסקה. מאחר שהתובע לא הביא ראיה לכך שלא הייתה השגחה מספקת בכיתה, ולא סתר את עדות המנהל בעניין זה, הרי שיש לקבוע כי ההשגחה היתה על פי הוראות חוזר המנכ"ל ולפי הפסיקה.

     

25. אין לקבל את טענת התובע שלא נמסרו נהלי בטיחות לתלמידים ולא הייתה הנחייה שלא לשבת על השולחנות. מנהל בית הספר העיד כי התלמידים היו מוזהרים שלא לעשות כן, וכי אם מורה היה רואה תלמיד יושב על השולחן, הוא היה מעיר לו לרדת מהשולחן ולהימנע מלשבת עליו. גם עדותו זו של המנהל לא נסתרה. אין בעובדה שלא הוגש תיעוד משנת 2012 של הנחיות שוטפות לתלמידים כדי לסתור את עדות המנהל. בנוסף, הנטל הוא על התובע להוכיח כי ההנחיות לא ניתנו, דבר שלא נעשה. אין גם לזקוף לחובת הנתבעת את אי זימונו של מחנך הכיתה, הרב גרינברג, כיוון שהוא לא היה עד לתאונה ולא היה לעדותו ערך מוסף העולה על עדות המנהל, שכן ממילא אין לצפות שהיה זוכר את הנחיות הבטיחות שהוא נתן לתלמידיו כ- 10 שנים קודם.

     

26. גם אם ייקבע שלא ניתנו הנחיות בטיחות והתלמידים לא הוזהרו מפני ישיבה על שולחנות, עדיין חובת השגחת הנתבעת היא להשגחה סבירה, שאינה כוללת את החובה להזהיר ספציפית מפני ישיבה על שולחן. טענות התובע הן חכמה בדיעבד בעניין זה. אין בחוזר המנכ"ל הרלוונטי לאותן שנים אזהרה כזו, על אף שהחוזר כן מפרט שורת התנהגויות מסוכנות שעל המורה התורן לאתר ולמנוע. לכן, גם אם התלמידים לא הוזהרו, אין בכך רשלנות של הנתבעת כלפיו. כך או כך, התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין אי מתן הנחיות לתלמידים, לתאונה, שכן לא הוכח כי שאם הייתה ניתנת לתלמידים אזהרה מפני ישיבה על שולחן, הדבר היה מונע ממר ב' לשבת על השולחן במועד התאונה.

     

27. טענת התובע בסיכומיו כי קיים בבית הספר "נוהג פסול של ישיבה על שולחנות", היא הרחבת חזית ויש לדחותה. הדבר אינו מופיע בכתב התביעה וגם לא עלה בתצהירי התובע וחברו, מר ב'. התובע העיד כי מדי פעם היו תלמידים שישבו על שולחנות.

     

28. לאור האמור, אין לייחס לנתבעת רשלנות ויש לדחות את התביעה נגדה.

     

    דיון והכרעה

     

    נסיבות התאונה

     

29. אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד התאונה נפל שולחן על ידו של התובע בכיתה בהפסקה. המחלוקת היא באשר לסיבה והגורם לנפילת השולחן. התובע מפנה בעניין הנסיבות לעדותו ולעדות חברו, מר א' ב', שישב על השולחן והפיל, לטענת התובע, את השולחן על ידו של התובע כשירד ממנו. הנתבעת לעומת זאת, טוענת, כי השולחן נפל בשל כך שילד נתקל בו, כשהיא מפנה בעניין זה לדו"ח התאונה עליו חתום מנהל בית הספר (נספח 1 לראיות הנתבעת).

     

30. התובע ומר ב' הגישו שניהם תצהירים, שבהם הצהירו כי התובע שיחק 'חמש אבנים' על הרצפה, וחברו ב' ישב על שולחן סמוך וצפה בו. כאשר ב' ירד מהשולחן, השולחן התהפך על הרצפה ופגע ביד השמאלית של התובע.

     

31. התובע נחקר בבית המשפט על תצהירו. בחקירתו תיאר כי כאשר ב' החליט לרדת מהשולחן, הוא "הפיל יחד אתו את השולחן על כף ידי השמאלית..." (עמ' 1 שו' 33 לתמליל פרוטוקול ישיבת ההוכחות, שהוגש למערכת נט המשפט בתאריך 27.2.23, ממנו יובאו כלל ציטוטי העדים להלן).

     

32. מר ב', בעדותו, תיאר את השולחן עליו ישב כשולחן "נמוך, סטנדרטי, של תלמוד תורה". ב' העיד שהוא ישב על השולחן, ליד התובע וחברו ששיחקו 'חמש אבנים' לידו (עמ' 4 שו' 57 לתמליל). מר ב' תיאר בעדותו שהוא ישב על השולחן כשהרגליים שלו התנופפו, כי היה ילד, ואז כשירד- "קפצתי כנראה והשולחן נפל איתי ביחד" (עמ' 5 שו' 6 לתמליל).

     

33. התובע לא זכר כמה תלמידים היו עוד בכיתה מלבד החבר שאיתו הוא שיחק, בשם אלמוני, ומר א' ב'. התובע לא ידע לומר בדיוק כיצד ב' ישב על השולחן- במרכזו או בקצהו, ולא ידע לתאר בדיוק איפה ישבו הוא וחבריו או איפה ישב ביחס לדלת הכיתה ("אני לא 100% זוכר"- עמ' 2 שו' 18 לתמליל).

     

34. באשר לנוכחות מר ב' לידו במהלך המשחק, העיד התובע: "זכור לי שלפני המשחק או שזה היה אפילו תוך כדי משחק, לא באותו שלב, אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה, כנראה החלפנו איזה מילה או שתיים או שהסתכלתי עליו, לא יודע בדיוק מה היה שמה, שלכן, אני יודע שהוא ישב על השולחן לידי והסתכל על המשחק, הוא התיישב בשביל להסתכל על משחק, אנחנו חברים טובים, זה הגיוני שאני יודע שהוא ישב לידי... ראיתי שהוא ישב לידי על השולחן" (עמ' 2 שו' 37 לתמליל).

     

35. מר ב' לא זכר אף הוא בדיוק כמה תלמידים היו בכיתה במועד התאונה, או אם הוא דיבר עם התובע או אלמוני תוך כדי המשחק ("לא יודע, לא זוכר" – עמ' 6 שו' 21 לתמליל, ובהמשך אמר- "לא זוכר מה היה, זה היה לפני שנים, אני זוכר את המקרה עצמו עם התובע, מה שהיה, אני לא זוכר מעבר לזה" (עמ' 6 שו' 5 לתמליל).

     

36. הנתבעת ניסתה לטעון שבגלל שהתובע ומר ב' אינם זוכרים היטב את הפרטים הנ"ל, לא ניתן ללמוד מעדותם כיצד קרתה התאונה. איני שותפה לטענה זו. תשובותיהם של התובע ושל מר ב' בחקירתם דווקא שיוו לעדותם מהימנות, שכן ניכר כי לא נעשה ניסיון מצדם למסור תיאור שאינו מדויק או להשיב על פרטים שהם אינם זוכרים. בנוסף, מדובר באירוע מלפני 11 שנים, ובפרטים שוליים, ואין להסיק דבר מכך שהם לא זכרו כמה ילדים היו בכיתה, או אם דיברו לפני התאונה, מה גם ששניהם העידו שהתובע היה מרוכז במשחק (עמ' 2 שו' 7 לתמליל), וגם מר ב' היה מרותק לכך ("היה עוד ילדים, לא רק אני צפיתי, אתה יודע, משחק מעניין, תחרות 5 אבנים"- עמ' 5 שו' 23 לתמליל). העיקר הוא שהאירוע עצמו והפרטים המשמעותיים בנוגע לאופן התרחשות התאונה, היו זכורים היטב גם לתובע וגם למר ב', וכך טבעי שיהיה. עדותו של ב' תמכה בעדותו של התובע, ללא סתירות, וגרסתם לא התערערה בחקירתם.

     

37. יש לציין כי המנהל העיד כי הוא מכיר את התובע מאז היה פעוט, מגיל 3, והוא אינו זוכר שהתובע נתפס בדבר שקר (עמ' 6 שו' 49 לתמליל). עדות זו מוסיפה אף היא למהימנות התובע.

     

38. אל מול עדויות התובע ומר ב', עומדת הגרסה המתועדת בדו"ח התאונה שהגישה הנתבעת. בדו"ח זה נרשם כי השולחן נפל בגלל שתלמיד נתקל בו. כן נרשם בו כי הדו"ח מולא על ידי מזכירת בית הספר, לימור, והוא נחתם על ידי מנהל בית הספר, מר ערן בן פורת, שהעיד בבית המשפט.

     

39. התובע מתנגד להגשת דו"ח התאונה. לטענתו, אין לקבל את הדו"ח כראיה קבילה, שכן הוא לא הוגש באמצעות עורכתו, המזכירה לימור, אשר כלל לא זומנה לעדות, למרות שהתובע התנגד להגשת המסמך ללא חקירת עורכו מתחילת הדרך. מנהל בית הספר שחתום על המסמך, העיד כי הוא לא היה עד לתאונה (עמ' 6 שו' 53 לתמליל), ולא נכח במעמד מילוי הדו"ח על ידי לימור (עמ' 7 שו' 20 שם).

     

40. במחלוקת בעניין קבילות דו"ח התאונה, אני מקבלת, מצד אחד, את טענת הנתבעת, לפיה ניתן להגיש את הדו"ח כראיה קבילה לבית המשפט, באמצעות המנהל החתום עליו. זאת, בייחוד נוכח מגמת הפסיקה להקל בדיני הקבילות ולקבל ראיות גם כאלו שאולי הן בבחינת עדות שמיעה, בקובעה:

     

    "הכלל הפוסל עדות שמיעה מקורו בהלכה הפסוקה ולא בהוראת חוק. פקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, שהיא החיקוק הרלוונטי, אינה אוסר על קבלתה. הפסיקה, במקביל ליצירת הכלל, הכירה ברשימת חריגים, לא סגורה, המתירה את קבלתה. טעם משותף לרבים מהחריגים הוא, כי בהתחשב בנסיבות בהם נאמרו או נכתבו הדברים, יש להניח כי הם אינם שקריים.  ...

    לכך יש להוסיף כי מזה שני עשורים ויותר, המגמה בדיני הראיות היא לעבור מקבילות למשקל, היינו צמצום מספר המקרים בהם תוגדר ראיה כבלתי קבילה תוך שימת דגש על משקלה, כאשר סוגיה זו תוכרע ע"י בית המשפט הדן בתיק. וראה לעניין זה דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני ואח', תק-על 2005(1), 3427 והאסמכתאות שם."

    (ראו ע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.9.06) פיסקה 31, עמ' 13 לפסק הדין).

     

41. עם זאת, משקלו של הדו"ח כראיה בענייננו הוא נמוך ביותר. הדו"ח הוא עדות שמיעה בלבד, ואינו יכול לעמוד מול עדויות התובע ומר ב' שהיו נוכחים באירוע התאונה והעידו על נסיבות התאונה. המזכירה שמילאה את הדו"ח לא הוזמנה להעיד, ונסיבות מילוי הדו"ח על ידה לא הוכחו, ואין כל ידיעה על סמך מה היא רשמה בדו"ח את תיאור המקרה כפי שכתבה. מנהל בית הספר העיד כי הוא לא ראה את התאונה אלא רק שמע עליה (עמ' 7 שו' 58 לתמליל). לא ניתן, על כן, לייחס משקל כלשהו לעדותו באשר לנסיבות האירוע. התובע העיד כי הוא אינו יודע מדוע בדו"ח התאונה נכתב על ידי המזכירה לימור תיאור שונה להתרחשות התאונה. התובע אמר בעדותו - "אני, אין לי מושג, למה היא כתבה את זה, היא לא הייתה בכיתה באותו זמן, מה שאני זוכר זה שהוא הפיל עלי את השולחן, אותו דבר זוכרים, המפיל של השולחן ומי ששיחק איתי" (עמ' 3 שו' 47 לתמליל).

    גם מר ב' העיד כי הוא לא זוכר שנשאל על נסיבות האירוע על ידי המזכירה לימור וכי לימור לא הייתה בכיתה בזמן התאונה (עמ' 5 שו' 12 – 16 לתמליל). הוא נשאל בחקירתו אם הוא זוכר שהייתה שיחה בינו לבין לימור או המנהל או מישהו אחר מבית הספר, שבה הוא סיפר איך קרתה התאונה, והשיב על כך בשלילה (עמ' 5 שו' 55 לתמליל). התובע אמר: "זה לא רק אני, אלמוני והתובע. היינו בכיתה, היינו שם עוד ילדים, זה היה מהלך שלם, התובע נפצע, יש בלאגן, סביר להניח שיכול להיות שהמזכירה שאלה- 'ילדים, מה קרה, מה היה?', אז סיפרו לה איזה סיפור ואז זה מה שרשמו בדו"ח, אבל אני לא זוכר שיצא לי לדבר" (עמ' 6 שו' 1 לתמליל). מאחר שלא ידוע מי מסר ללימור את הגרסה שרשמה, ולימור עצמה לא הייתה עדה לתאונה, ערכו של התיעוד שנרשם על ידי מי שלא נכח באירוע הינו מבחינה ראייתית נמוך מאד, אם בכלל.

     

42. למותר לציין, כי אם הייתה הנתבעת מזמינה את המזכירה לימור לעדות, היה בכך כדי לשפוך אור על נסיבות כתיבת הדו"ח על ידה, ועל הגורם שמסר ללימור את הנסיבות אותן היא רשמה. המנהל גם העיד שלימור עדיין עובדת כמזכירה בבית הספר, ואף אישר שלא הייתה כל מניעה לזמן אותה לעדות, אפילו אם כבר לא הייתה עובדת בבית הספר (עמ' 7 שו' 24 לתמליל). אין הסבר, על כן, מדוע נמנעה הנתבעת מזימונה של לימור לעדות, במיוחד כשהתובע התנגד מלכתחילה להגשת דו"ח התאונה שלא באמצעות עורכו כבר מהרגע שהוגשו ראיות הנתבעת.

     

43. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובע שהימנעות הנתבעת מזימונה של לימור לעדות, אותה ניתן היה להזמין בנקל, ואשר היה בעדותה לכאורה להסביר את הדו"ח שכתבה, פועלת לחובת הנתבעת, ומקימה את החזקה שבפסיקה, שאם הייתה לימור מוזמנת, ככל הנראה עדותה לא הייתה תומכת בטענות הנתבעת.

     

44. לאור כל האמור, אני מעדיפה את עדותם של התובע ושל מר ב', שהייתה מהימנה, עקבית, ולא נסתרה, על פני הגרסה הכתובה בדו"ח האירוע, שמשקלה כראייה כמעט אפסי, שלא נתמכה בהסבר כלשהו באשר לאופן גבייתה, והגורם שמסר אותה.

    אני קובעת, על כן, כי התאונה נגרמה כתוצאה מכך שמר ב', אשר ישב על השולחן, ירד ממנו בקפיצה וגרם תוך כדי כך לנפילתו של השולחן על ידו של התובע, שישב בסמוך אליו.

     

    האחריות

     

    הישיבה על השולחן

     

45. מנהל בית הספר אישר בעדותו שישיבה על שולחן זה "דבר מאד לא מקובל" (עמ' 9 שו' 31 לתמליל). בעדותו הודה המנהל כי ישיבה על שולחן זה מעשה "לא תקין" (שו' 42 שם). הוא גם אישר ש"זה מהווה סכנה, יכול לקרות גם סכנה אם מישהו יפול או יפיל על מישהו את השולחן" (שו' 45 שם). מדובר בהודאת בעל דין ממש וקשה להבין כיצד הנתבעת מתעלמת מאמירות אלו ומכחישה אותן למעשה בסיכומיה.

     

46. הודאה זו של מנהל בית הספר, שישיבה על שולחן אינה מקובלת, אינה תקינה, ומהווה סכנה, חייבה מתן הנחיות בטיחות לתלמידים להימנע מכך ואכיפה של הנחיות אלו. לכל הפחות, נדרש כי מורה שרואה תלמיד שיושב על שולחן יורה מיד לתלמיד לרדת ממנו.

     

47. ואולם, מחנך הכיתה, הרב גרינברג, לא נכח כלל בכיתה בעת ההפסקה. כך הצהיר התובע בתצהירו. בנוסף, התובע גם הצהיר כי מעולם לא נאמר לתלמידים שאין לשבת על השולחנות. לדבריו, לעיתים המלמד היה רואה אותם עושים כך ולא מעיר, למעט אם זה היה בזמן שיעור, ולכן התלמידים לא חשבו שעליהם להימנע מכך (סעיף 6 לתצהירו).

     

48. גם מר ב' הצהיר בתצהירו כי ישיבת תלמידים על השולחנות לא הייתה "מחזה נדיר" ולא זכור לו שהצוות החינוכי העיר על כך או הזהיר שהדבר אסור (סעיף 8 לתצהירו). מר ב' הצהיר עוד כי הוא לא ידע שאסור לשבת על שולחנות בכיתה, וסביר להניח שאם היה יודע זאת, לא היה עושה כך, על מנת לא לסכן ילדים אחרים ואת עצמו, וגם כי היה ילד ממושמע להוראות (שם).

     

49. התובע ומר ב' לא נחקרו על ידי הנתבעת על טענותיהם שלא הוזהרו מפני הסכנות שבישיבה על שולחן, ושהיו נוהגים לשבת על שולחנות באין מפריע. לפיכך, טענות אלו לא נסתרו.

     

50. אינני מקבלת את טענת הנתבעת, שטענת התובע לקיומו של 'נוהג' לשבת על השולחנות היא הרחבת חזית. המילה "נוהג" נטענה אמנם לראשונה בסיכומי התובע, אולם מהותית, אותה טענה כבר נטענה בתצהירי התובע וחברו כמפורט לעיל. הנתבעת גם טענה להרחבת חזית לראשונה רק בסיכומיה, ולא טענה זאת קודם לכן, לא לאחר הגשת תצהירים ולא במהלך ישיבת ההוכחות. בשום שלב לא התנגדה הנתבעת לטענות אלו, על אף שהטענה להרחבת חזית הייתה צריכה להישמע בהזדמנות הראשונה.

     

51. כל שהיה למנהל בית הספר לומר בעניין טענות התובע ומר ב', שלא ידעו על האיסור לשבת על השולחנות והיו עושים כך מעת לעת, הוא רק ש"כנראה שכן" ניתנו לתובע הנחיות לא לשבת על שולחן, אך הוא לא יכול להוכיח את זה (עמ' 9 שו' 9 לתמליל). לשאלה אם יתכן שמורים היו רואים תלמידים יושבים על השולחנות ולא העירו על כך, השיב המנהל- "לא יודע, צריך לשאול אותם... את המורים" (שו' 18 שם).

     

52. המנהל העיד עוד, כי הוא האחראי להעברת הנחיות בטיחות לתלמידים בעל פה, ובנוסף אליו, יש עוד שני גורמים בבית הספר האחראים לנושא הבטיחות: האחד הוא אחראי בטיחות וביטחון, שהוא מורה המקבל על כך גמול; השני הוא אב הבית, האחראי על כל התיקונים וסורק קיומם של תקלות ומפגעים בבית הספר (עמ' 8 שו' 6 לתמליל). לדברי המנהל, לאחר שקורית תאונה, ישנו שיח בין המורים בו מתזכרים את נהלי הבטיחות והביטחון. בנוסף, יש גם שיח בין המחנך של הכיתה בה היה האירוע הם תלמידי אותה כיתה, על שמירת הבטיחות והביטחון. לטענת המנהל, בשנת התאונה, 2012, הוא היה הגורם היחיד שהעביר את הנחיות הבטיחות, תוך שהדגיש כי הוא מעביר את ההנחיות למורים, והם מעבירים אותן לתלמידים, אולם לעיתים הוא גם מעביר הנחיות לתלמידים, כאשר במקרה הנוכחי הוא אינו זוכר מה עשה (עמ' 8 שו' 37 שם).

    המנהל טען כי יש לו רישום מסודר המתעד מתי ניתנו הנחיות, אילו הנחיות ניתנו ולמי הן ניתנו, אולם אמר כי אין בידו את התיעוד וצריך לחפש אותו (עמ' 8 שו' 41 לתמליל).

    המנהל אישר כי כאשר הוא מעביר את ההנחיות למורים, והמורים מעבירים אותן לתלמידים, המורה שמעביר הנחיות לכל כיתה הוא המחנך שלה, ובמקרה הנוכחי המחנך של התובע היה הרב גרינברג (עמ' 8 שו' 57 לתמליל), שלא הובא לעדות. לדברי המנהל, הרב גרינברג עדיין עובד בבית הספר, ולכן שאלות לגבי העברת הנחיות לתלמידים היו צריכות להיות מופנות אליו.

     

53. מעדות המנהל עולה כי הגורם הישיר האמון על העברת הנחיות בטיחות לתובע, הן באופן כללי, הן ספציפית על איסור הישיבה על השולחן, הוא המחנך של התובע, הרב גרינברג. אי זימונו של המחנך לעדות נזקף לחובת הנתבעת. אינני מקבלת את טענתה שסביר שהמחנך לא היה זוכר אם הזהיר או נתן הנחיות בטיחות כאלו או אחרות. זוהי השערה בלבד ואפשר מאד שדווקא היה זוכר, בנסיבות המקרה שמן הסתם לא היה שגרתי. בכל מקרה, הוא בהחלט היה יכול להעיד על ההנחיות ונוהל מסירתם לתלמידיו בכיתה בדרך כלל. כאמור, מנהל בית הספר העיד שהרב גרינברג עדיין עובד בבית הספר ולא הייתה מניעה לזמן אותו לעדות. לפיכך, הימנעות הנתבעת מזימון הרב לעדות פועלת לחובת הנתבעת ומקימה את החזקה שבפסיקה שאם היה הרב גרינברג מוזמן, ככל הנראה עדותו לא הייתה תומכת בטענות הנתבעת.

     

54. הנתבעת גם נמנעה מהבאת הרישום של נהלי הבטיחות והגורמים להם הם נמסרו. אמנם לא הייתה חובה לשמור אותם במהלך הזמן שחלף מאז התאונה ב- 2012, אולם מאחר שהמנהל העיד שהם קיימים, הרי שהגשתם הייתה יכולה לתמוך בטענתו כי אכן העביר נהלי בטיחות, מה כללו נהלים אלו, האם הם כללו אזהרה מפני ישיבה על שולחן ולמי נמסרו הנהלים. אי הבאת ראייה רלוונטית זו פועלת אף היא לחובת הנתבעת.

     

55. לאור האמור עד כה, טענות התובע ומר ב' בעניין הנוהג לשבת על השולחן, והעדר איסור או אכיפה לעשות זאת, לא נסתרו. הנתבעת, שידעה כי עניין מסוכנות הישיבה על השולחן ונהלי הבטיחות הקשורים לכך הוא בלב המחלוקת, נמנעה מזימון עד וצירוף תיעוד שהיה יכול לתמוך בטענתה שאסרה ישיבה על שולחן, הזהירה מפני הסיכונים הטמונים בכך, ואכפה את הנהלים האוסרים זאת. עדות המנהל הייתה ערטילאית וכללית ביותר, מה גם שהוא לא היה בטוח כלל שהתלמידים הוזהרו מפני ישיבה על שולחן. עדותו לא נתמכה בתיעוד בכתב, על אף שהיה כזה לטענתו, והצביעה על כך שהמנהל לא היה בממשק ישיר מול התובע, אלא מול צוות המורים, כאשר מחנכו של התובע לא זומן לעדות. לא היה, על כן, בעדותו של המנהל כדי להוכיח, ודאי לא בשיעור של 51% במאזן ההסתברות, כי הוא העביר נהלי בטיחות הנוגעים לאיסור לשבת על השולחן וכי עניין זה היה אסור.

     

56. לפיכך, אני מקבלת את טענות התובע שהוא וחבריו לא הוזהרו מפני ישיבה על שולחן, על אף שישיבה על שולחן היא מסוכנת, כפי שמנהל הנתבעת עצמו הודה, ושלא הועברו נהלי בטיחות לתלמידים הכוללים אזהרה מפני ישיבה על השולחן.

     

    השגחה ע"י מורה תורן

     

57. אין מחלוקת שהתאונה התרחשה בזמן ההפסקה, בתוך כיתת הלימוד בה למד התובע אותה שנה. עוד אין מחלוקת כי בעת התאונה לא היה מורה או מבוגר מטעם הנתבעת בכיתה.

     

58. לטענת התובע, לא הייתה השגחה נאותה עליו ועל חבריו בכיתה בזמן ההפסקה, ואין גם רישום כלשהו על כך שהיה מורה תורן ולו במסדרון. העדר רישום זה יש לזקוף לחובת הנתבעת.

    התובע לא חזר בסיכומיו על הטענה שלפי הוראות חוזר מנכ"ל הייתה חובה לנעול את כיתת התובע. טענתו התמקדה בטענה כי לא היה מורה תורן במסדרון.

     

59. התובע העיד כי הוא לא יודע אם היה מורה במסדרון או לא במהלך ההפסקה בה אירעה התאונה (עמ' 2 שו' 26 לתמליל).

     

60. מנהל בית הספר טען בתצהירו באופן כללי כי הוא וגם מורי בית הספר מסיירים במסדרונות בית הספר ובין הכיתות, כך שהתלמידים לא נשארים ללא השגחה במהלך ההפסקה (סעיף 7 לתצהירו). גם בעדותו, הסביר המנהל על נהלי ההשגחה בזמן ההפסקה, ואמר בכלליות כי באופן שוטף יש בהפסקות תורני חצר ותורני בניין שמסתובבים ומשגיחים על המתרחש (עמ' 8 לתמליל).

    לדבריו, בבית הספר לומדים תלמידי כיתות א' עד ח', כאשר ישנם בו גם גני ילדים. בשנת 2012 היו בכל שכבה שתי כיתות, סך הכל 16 כיתות בבית הספר. בכל קומה במבנה בית הספר היו ארבע כיתות.

    המנהל העיד כי בזמן ההפסקה, הכיתות הנמוכות, א' עד ג', ננעלות והתלמידים יוצאים מהכיתה לחצר. בכיתות הגבוהות יותר, ד' עד ח', הכיתות נותרות פתוחות, ואין מורה בכיתה בהפסקה (עמ' 10 שו' 14 לתמליל), אבל יש מורה בחצרות ובמסדרון, על פי החובה הקבועה בחוזר מנכ"ל. מאחר והחצרות הם מקומות אסטרטגיים, מורה יכול לעמוד שם ולהסתכל ולמנוע אירועים חריגים בהפסקה (עמ' 10 שו' 18 שם).

    המנהל אמר עוד בעדותו, כי מלבד בחצרות, יש מורים תורנים גם במסדרונות, לפי תורנות, כשבכל קומה יש ארבע כיתות. לדבריו, "יש תורנות חצר מסודרת, כל מורה מקבל בתחילת שנה, ביחד עם רשימת תלמידים, יומן כיתה וכל המערכת יש לנו תיקייה מסודרת, בתיקייה זו מופיעים התורנויות חצר והתורנויות מסדרון, כל מורה כתוב באיזו הפסקה הוא צריך להיות, יש הפסקות, הקצרות יותר, שזה מורים קבועים, הפסקות ארוכות זה מתחלף והמורים צריכים להסתובב, אם זה בחצרות הדשא, יש חצר של קטנים, חצר של גדולים, זה שני מורים, הם צריכים להסתובב בחצר, אנחנו מגדירים להם בדיוק באיזה כיוונים וגם במסדרונות." (עמ' 10 שו' 33 לתמליל).

    המנהל העיד כי לא מצא לנכון לנעול את הכיתות של גיל החטיבה בה למד התובע, והסביר: "באמת בכיתות הגבוהות זה נורא מיותר לסגור את הכיתות, בכיתות הנמוכות כן, כי הילדים הקטנים לא תמיד יודעים לתפקד בהפסקות כמו שצריך, אנחנו מאפשרים להם כן אפשרות, אם יש מי שרוצה להיות בכיתה, בכיתות הנמוכות אמרו לנו, תנעלו את הכיתות, כי ילדים קטנים בכיתה זה ממש מסוכן, הם לא מודעים כל כך לילד לסכנות, אנחנו לא יכולים לראות אותם, אז אם הרבי החליט שמוציאים אותם החוצה בהפסקה, אני יוצא להפסקה ויש תורן חצר. בכיתות הגבוהות, הילדים עצמאיים, יש כאלה שקוראים ספרים בהפסקה, יש כאלה שמשחקים, אז זה יותר מצוי, גם הם יודעים לשמור על עצמם, הם יודעים מה מותר ומה לא מותר" (עמ' 9 שו' 50 לתמליל), כאשר תלמידים מכיתה ד' ומעלה יכולים לשמור על עצמם (עמ' 10 שו' 4 לתמליל).

     

61. על אף הסבריו של המנהל, שהתייחסו באופן כללי לנהלי ההשגחה בהפסקות, לא ידע המנהל לומר אם היה באופן ספציפי מורה תורן באותה הפסקה, ומי היה המורה התורן במסדרון בו הייתה כיתת התובע. לטענתו, הוא מניח שהדבר נבדק בסמוך לאחר האירוע, אולם מאז עברו הרבה שנים והוא לא זוכר ("אני מתאר לעצמי, שבאותו אירוע אנחנו בדקנו, אבל אני לא יכול לזכור, עברו הרבה שנים, אני לא זוכר"- עמ' 10 שו' 44 לתמליל). הנתבעת לא הגישה תיעוד מאותן תיקיות מסודרות שנטען שנמסרות למורים בתחילת כל השנה.

     

62. יוצא אפוא, כי גם התובע וגם המנהל לא ידעו לומר אם היה מורה תורן במסדרון, כאשר הנטל להוכיח את טענות התביעה הוא על התובע, בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". עם זאת, לצד החובה הבסיסית של התובע להוכיח את טענותיו, חלים כללים ראייתיים פסיקתיים נוספים, לפיהם החובה להבאת ראייה להוכחת טענה חלה על מי שהראייה נמצאת בידו והוא יכול להביאה. בנוסף, חובת ההוכחה מוטלת על מי שטוען טענה שהיא לטובתו, ואף קיים הכלל בפסיקה, שכבר הוזכר לעיל, כי הימנעות מהבאת עד או ראייה שהם רלוונטיים פועלת לחובת הצד הנמנע מהבאתם, ומקימה את החזקה שאילו היו העד או הראייה מובאים, היו כנראה פועלים לחובת הנמנע מהבאתם, גם בכל הנוגע להוכחת טענה אחת מכלל הטענות הקיימות.

     

63. במקרה הנוכחי, לא ניתן להשוות בין התובע למנהל, מבחינת המידע שברשותם, והראיות שבידיהם ושיכולות להיות בידיהם. במועד התאונה, התובע היה תלמיד בן 12 בלבד, בעוד שהמנהל, כבר אז ניהל את בית הספר והיה אחראי על צוות המורים ועל קיום הנהלים. המנהל לא אמר בצורה מפורשת שהיה במסדרון במועד התאונה מורה תורן, אלא רק העיד על תורנות המורים באופן כללי. אין באמירות אלו כדי להוות ראייה לכך שגם במועד התאונה היה במסדרון מורה תורן כנדרש. בנוסף, לא הייתה כל מניעה שהנתבעת הייתה מזמינה גורם נוסף כלשהו לעדות לתמיכה בעניין זה, או שהמנהל היה מברר עם המורים שלימדו במועד התאונה מי היה אז התורן, שכן סביר כי מי שהיה שם היה נזכר בתאונה, היות שהייתה אירוע חריג. אך המנהל לא עשה דבר מכל אלו. גם לא ניסיון לבדוק את הדברים. עדות המנהל בעניין עצם קיומו של מורה תורן, ודאי על היות תורן כזה במסדרון, לבד מכך שלא ידע לומר אם היה כזה, היא למעשה עדות יחידה ללא כל תמיכה, בעוד שהראיות או המידע הרלוונטי להוכחת הטענה שהיה מורה תורן היו בידו והוא היה יכול לפחות לנסות להביאן, להבדיל מהתובע שלא היה יכול לעשות כן.

    יתר על כן, אם אכן היה מורה תורן במסדרון, כטענת הנתבעת, שהשגיח על הנעשה בכיתות, כיצד לא ראה ולא אמר לחברו של התובע, א' ב', לרדת מהשולחן? גם מבחינה זו, גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת, לא הייתה השגחה כנדרש. ודאי לא נאותה.

     

64. יצויין כי איני סבורה שיש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שלא הוגשו התיקיות המסודרות שנמסרו למורים ובהם שיבוצם לתורנות בחלוף שנים כה רבות מאז התאונה, והתובע גם לא הצביע על חובה לשמור תיעוד זה. יחד עם זאת, בידי המנהל היו יכולות להיות ראיות, או שהיה יכול להביא עדים רלוונטיים להוכחת הטענה שהיה מורה תורן, אך הדבר לא נעשה. חסר ראייתי זה יש לזקוף לחובת הנתבעת, שטענה באופן סתמי בלבד כי היה באותו יום מורה תורן במסדרון מבלי להביא לכך כל ראיה תומכת. למעשה, לא הוכח אפילו שהיה בכלל מורה תורן בבית הספר באותו יום, אולם לענייננו די בשאלה אם היה מורה כזה במסדרון.

     

65. על פי הוראות חוזר המנכ"ל שצירפה הנתבעת לראיותיה, הגדרת תפקידו של מורה תורן היא: "להשגיח ולקיים בקרה על התנהגות התלמידים בהפסקות ובאירועים ולהתערב במקרה שהדבר נדרש" (עמ' 24 לראיות הנתבעת). מאחר שהמנהל אישר בעדותו שישיבה על שולחן אינה תקינה וכי היה צריך למנוע אותה, הרי שנוכחות של מורה תורן, שהולך במסדרון ומסתכל בכיתות כדי לוודא שלא נעשה בהן או קורה בהן מעשה מסוכן, הייתה יכולה למנוע את הישיבה של ב' על השולחן, והיה בה אף להרתיע אותו מראש מלעשות כן. סיור של מורה תורן, שלא הוכח שנעשה, בשילוב עם מתן הנחיות והוראות בטיחות להימנע מלשבת על השולחנות, שאף הוא לא הוכח שנעשה, סביר שהיו מונעים את ישיבת מר ב' על השולחן, וכפועל יוצא מכך גם את התאונה.

     

66. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובע שלא הייתה השגחה נאותה במסדרון ובכיתות בהפסקה בה התרחשה התאונה.

     

    סיכום שאלת האחריות

     

67. טענות התובע לאחריות הנתבעת לתאונה התמקדו בשלוש נקודות- מסוכנות הישיבה על השולחן, העדר הנחיות בטיחות להימנע מישיבה על שולחן, והעדר השגחה בזמן ההפסקה על ידי מורה תורן.

     

68. מהאמור עולה, כי עלה בידי התובע להוכיח את שלושת רכיבי הרשלנות להם טען. מנהל בית הספר אישר כי ישיבה על שולחן היא מסוכנת ולא תקינה. לא הוכח כי ניתנו לתובע וחבריו נהלי בטיחות כלשהם להימנע מישיבה על שולחן, ונראה כי היה אף מדובר במעשה שבשגרה. לא הוכח גם כי במועד התאונה היה מורה תורן שסייר במסדרונות והשגיח על ההתנהלות הכללית והנעשה בכיתות במהלך ההפסקה ומכאן שגם אם היו נהלי בטיחות כלשהם, לא הייתה אכיפה שלהם במהלך ההפסקות.

     

69. בכל הנוגע להשגחה הראויה, הפסיקה קובעת כי "נקודת המוצא היא, כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו. ... תפיסה זו, אם תרצו, מגבשת את חובת הזהירות ה"מושגית" המוטלת על מורים ומחנכים לשלום תלמידיהם ... ומתפיסה זו נגזרת גם חובת הזהירות ה"קונקרטית" בהקשר הרלוואנטי..." (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, [פורסם בנבו] (12.6.1996)).

     

70. עוד נקבע בפסיקה כי לצורך בחינת שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, יש לבחון ראשית, אם היה פיקוח נאות, ואם התשובה היא שלילית, יש לבחון אם יש לייחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח. ביישום מבחן זה, נקבע כי "בעת הפסקה... מתחייב בדרך כלל פיקוח כללי... אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור בקרבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר." (ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורן ישראל, נתניה, [פורסם בנבו] (11.3.81) עמ' 771- 772 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור).

    הלכה זו לא השתנה לאורך השנים.

     

71. לאור האמור, אני סבורה כי השילוב של העדר נהלי בטיחות נאותים בנוגע לישיבה על שולחן, והעדר מורה תורן האוכף את נהלי הבטיחות, הם בבחינת רשלנות מצד הנתבעת.

     

72. אינני מקבלת את טענת הנתבעת להעדר קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. לטעמי, קיים קשר סיבתי הדוק בין רשלנותה של הנתבעת כמתואר לעיל, לתוצאה בה חברו של התובע, מר ב', ישב על השולחן באין מפריע זמן ממושך, מבלי שהעלה על דעתו את הסיכון הטמון בכך. שוכנעתי כי לו היו נהלי בטיחות, ואם הם היו נאכפים במהלך ההפסקות, סביר שהתאונה הייתה נמנעת.

     

73. מטעם זה אינני מקבלת גם את טענת הנתבעת כי היה מדובר באירוע פתאומי וקצר שלא ניתן היה למנוע. הפסיקה פוטרת את בית הספר מאחריות במקרה בו השגחת המורה לא הייתה מועילה במניעת תאונה גם אם היה עומד בקרבת מקום (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן [פורסם בנבו] (2.6.71)). במקרה הנוכחי, ברי כי את רגע נפילת השולחן לא ניתן היה למנוע גם אם מורה היה עומד בסמוך, אולם ישיבת ב' על השולחן לא הייתה אירוע רגעי. הוא תיאר שישב וצפה במשחק 'חמש אבנים' והיה מרותק אליו, ומכאן שנמשך זמן מה, שלא ניתן לתיאור כאירוע רגעי. סיור על ידי מורה תורן לראיית הכיתות היה בו כדי להבחין בנעשה ולבקש מב' לרדת בזהירות מהשולחן, דבר שלא הוכח שנעשה.

     

74. מנגד, אינני מקבלת את טענת התובע כי הייתה חובה כלשהי לנעול את הכיתות ולוודא שהתלמידים יצאו מהן בזמן ההפסקה. הפסיקה קובעת כי תלמידים בגילו של התובע, שהיה כבן 12, יכולים לשהות בכיתה פתוחה, וכי השגחה של מורה תורן במסדרונות, אשר יראה באופן כללי שההתנהלות הכללית בכיתות הפונות לאותו מסדרון היא תקינה, היא השגחה מספקת.

     

75. טענת התובע להעברת נטל הראיה לנתבעת בהתאםלסעיף 41 לפקודת הנזיקין נדחית גם היא. לא ניתן לומר שהתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת את נסיבות המקרה שגרם לנזק, ועובדה שהעיד על נסיבות המקרה. אין, אפוא, כל הצדקה להעברת הנטל אל הנתבעת מהטעם הנטען, ונראה כי הטענה נטענה בעלמא.

     

76. אין צורך לדון בשאלת האשם התורם, שכן הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה, וטוב שכך.

     

    הנזק

     

77. משקבעתי כי הנתבעת התרשלה ולכן היא אחראית לנזקי התובע, יש לדון בגובה הנזקים, ששנוי אף הוא במחלוקת.

     

78. נתוני הבסיס לחישוב נזקי התובע הם:

    תאריך לידה- 7.2.2000.

    תאריך התאונה- 19.6.2012.

    התאונה התרחשה עת היה התובע כבן 12. כיום הוא כבן 23, נשוי טרי, ללא ילדים.

    הפגיעה- שברים בגליל אמצעי דיסטלי באצבעות 3 ו- 4 בכף יד שמאל.

     

79. ממקום התאונה פונה התובע לקבלת טיפול, תחילה לקופת חולים, ובהמשך לחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם, לטיפול בשברים בשתי אצבעות ידו השמאלית. תחילה הושמה ידו בסד אלומיניום, ולמחרת הוא נותח לצורך קיבוע פנימי של השבר באצבע הרביעית. התובע נדרש לעבור טיפולי ריפוי ועיסוק ופיזיוטרפיה כדי לשפר את טווחי היד לאחר הורדת הסד ולהקל על הכאבים. בבדיקה שעבר התובע כשנה לאחר התאונה, נמצא כי לא היה שינוי משמעותי בטווחי התנועה, על אף טיפולי הריפוי בעיסוק שעבר.

     

    הנכות הרפואית

     

    מומחי הצדדים

     

80. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר ליאור דיין, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% ל- 3 החודשים הראשונים לאחר התאונה, ו- 50% ל- 3 חודשים נוספים לאחר מכן.

    חצי שנה לאחר התאונה התייצב מצבו של התובע ונקבעה לו נכות צמיתה כדלקמן:

    • 8% בגין קשיון לא נוח באצבע רביעית ביד שמאל, עם עיוות צורת הגליל, לפי סעיף 43(4)(ב) לאחר הפניה לסעיף 44 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

    • 5% בגין מגבלת תנועת הגליל המרוחק באצבע שלישית ביד שמאל, לפי סעיף 44(4) לתקנות, מותאם במחצית.

      סך הכל נכות משוקללת וצמיתה בשיעור של 12.6%.

       

81. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי, מומחה בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו קבע המומחה כי באצבע השלישית של התובע לא נותרה נכות צמיתה. באצבע הרביעית נותרה נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 44(4) לתקנות. עוד קבע המומחה כי מאחר שהנכות היא ביד שמאל וידו הדומיננטית של התובע היא ימין, הנכות שנקבעה כי רפואית ואין לתובע הפרעה תפקודית.

     

82. כפי שכבר נאמר, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכות התובע תעמוד על 6.5% לצמיתות.

     

    הנכות התפקודית

     

83. אשר לנכות התפקודית, מאחר שמדובר בידו השמאלית של התובע, שאינה דומיננטית, הרי שיש לנכות השפעה מוגבלת על תפקודו וכושר השתכרותו. התובע בחור צעיר המשתייך למגזר החרדי. התובע העיד כי בכוונתו לצאת לעבוד בעתיד, כרגע הוא לומד, ולפני מספר חודשים הוא התחתן. התובע העיד עוד שאביו עובד כמנהל כספים ולמשפחתו יש "ראש לחשבונות", ולכן יכול להיות שירצה לעסוק בכך בעתיד, אך כרגע אין לו כיוון (עמ' 1 שו' 26 לתמליל).

     

84. נוכח האמור, לא מצאתי כל מניעה כי התובע יכתוב ויעסוק בכל עבודה משרדית שהוא ימצא לנכון בעתיד, ואיני רואה בנכותו כדי לפגוע בכושר השתכרותו בתחומי העיסוק המאופיינים בעבודה משרדית, שאינה פיזית.

     

85. בתצהירו טען התובע כי הוא מוזיקלי, והיה מנגן על גיטרה, ואלמלא התאונה הוא היה יכול להתקדם מקצועית בתחום זה. בעדותו, הודה התובע שאמנם יש לו חוש מוזיקלי אבל הוא "נשאר בבסיסי בעניין הנגינה" (עמ' 3 שו' 56 לתמליל), כך שאינני מקבלת טענה לכך שנמנעה מהתובע קריירה כלשהי בנגינה, טענה שלא הוכח כי היה לה בסיס כלשהו.

     

86. התובע העיד כי הוא מתקשה בקיפול האצבעות. בתמונה שצורפה לחוות דעתו של ד"ר דיין, המומחה מטעם התובע, ניתן להתרשם ממגבלה קלה בקיפול האצבע הרביעית. התובע העיד כי הוא מתקשה לסחוב משא כבד, כאשר הוא נדרש לכך יותר מאז שהתחתן. לכן, יתכן כי הנכות תגרום לפגיעה מסויימת בתפקוד התובע בעתיד, בכל הנוגע להרמת משא כבד, או בביצוע פעולות פיזיות הדורשות את שתי הידיים. בנוסף, יש לתת ביטוי לכך שהתובע בחור צעיר, כבן 23, בתחילת דרכו המקצועית, אשר טרם בחר מקצוע, ונפגע בהיותו קטין כבן 12.

     

87. נוכח הנסיבות המפורטות, ובשקלול העובדה שיוכל לעבוד ולהתפרנס ללא פגיעה של ממש אך לא בחר עדיין את עיסוקו, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 3.5%.

     

    חישוב הנזק

     

88. על בסיס האמור, להלן הפיצוי שנפסק לתובע, בהתאם לראשי הנזק השונים, היה כדלקמן:

     

    כאב סבל

     

89. התובע מבקש בסיכומיו פיצוי של 100,000 ₪. הנתבעת, מצדה, טוענת כי הסכום שמבקש התובע הוא מופרז בהתחשב במהות הפגיעה, אולם אינה נוקבת בסכום חלופי.

     

90. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית (6.5%), ובתקופת ההחלמה הממושכת שעבר, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 15,000 ₪.

     

     

     

     

    הפסדי שכר לעתיד והפסדי פנסיה

     

91. התובע מבקש בסיכומיו פיצוי בסכום של 227,386 ₪, המבוסס על חישוב אקטוארי מלא, לפי נכות בשיעור 6.5% והשכר הממוצע במשק. כן מבקש התובע להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%.

     

92. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע אינו זכאי לפיצוי בראש הנזק של הפסדי שכר כלל, שכן הנכות שנותרה אינה בידו הדומיננטית, ובנוסף, התובע לא יצא לשוק העבודה ואין כל ראיה שבכוונתו לעשות כן, במקום המשך עיסוקו הנוכחי כתלמיד ישיבה. לכל היותר ומהטעמים האמורים, טוענת הנתבעת כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בלבד, ולהפחית משמעותית מהחישוב האקטוארי.

     

93. חישוב אקטוארי מלא לפי נכותו התפקודית של התובע, ולפי השכר הממוצע במשק בערכי ברוטו בניכוי מס (אותם התובע לא טרח לפרט בסיכומיו), הוא כדלקמן:

    השכר הממוצע במשק עומד על סכום של 12,258 ₪ ברוטו לחודש, בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון ל- 4.6.2023. לאחר ניכוי מס, עומד השכר על סכום של 11,272 ₪ לחודש.

    בהתאם לנתונים הנ"ל, החישוב האקטוארי המלא הוא כדלקמן:

    11,272 ₪ X 3.5% נכות X 292.9697 היוון עד גיל 67 = 115,582 ₪.

    לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% וסך הכל החישוב המלא עומד על 130,030 ₪.

     

94. בהתחשב בכך שמחד, הנכות נמוכה ואינה ביד דומיננטית, והתובע מייעד עצמו לעבודה בעלת אופי משרדי, ומנגד, הוא נפגע כקטין וטרם החל את דרכו המקצועית, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בשיעור של כ- 35% מהחישוב האקטוארי המלא הנ"ל, בסכום של 45,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

95. בסיכומיו מבקש התובע פיצוי בסכום גלובלי של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד, בגין הוצאות שנדרש להוציא בגין תשלומים לטיפולים רפואיים, נסיעות וכדומה. הנתבעת טוענת כי התובע לא הביא ראיה קונקרטית כלשהו על הוצאות שנגרמו לו בעקבות התאונה ולכן הוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגינן.

     

96. לראיותיו צירף התובע קבלה בודדת בגין תשלום לקופת חולים עבור השתתפות עצמית לטיפול, בסכום של 22 ₪. עם זאת, מהתיעוד הרפואי עולה כי סביר שהיו לו הוצאות נוספות, בין היתר מאחר שהיה במעקב רפואי בסמוך לאחר התאונה ועבר טיפולי ריפוי בעיסוק ופיזיוטרפיה, ולמצער נדרש לנסיעות לטיפולים אלו. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי, בעיקר לעבר, וכן לעתיד, של 2,000 ₪.

     

    עזרת הזולת

     

97. התובע טוען כי בשל פגיעתו הוא יזדקק לסיוע, ונזקק לעזרה במיוחד בחודשים שלאחר התאונה, כשהיה כבן 12 והוריו ומשפחתו עזרו לו "מסביב לשעון" (סעיף 55(3) לסיכומיו). כן ציין כי המומחה הרפואי מטעמו, ד"ר דיין, קבע לו נכות זמנית למשך 6 חודשים. עקב כך, ביקש התובע פיצוי בגין עזרה בסכום גלובלי של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד.

     

98. הנתבעת טוענת, כפי שטענה בנוגע לראשי הנזק הקודמים, כי לא נגרמו לתובע הוצאות וכי מדובר בנכות קלה שאינה מזכה בפיצוי כלל, למעט בראש הנזק של כאב וסבל.

     

99. התובע בחור צעיר, אשר נפגע כקטין. הוא נדרש לעבור ניתוח לקיבוע השבר באצבע הרביעית ביד שמאל ונדרש לאחר מכן לתקופת החלמה ממושכת ולטיפולים שיסייעו לו להחזיר את טווחי התנועה בידו השמאלית, כל זאת כשהיה כבן 12 בלבד. לפיכך, סביר שבאותה תקופה הוא נדרש לסיוע של הוריו בפעולות שונות. עם זאת, בגין הוצאות העבר לא הוכחו הוצאות בפועל.

     

100. מאז התאונה חלפו שנים רבות, הפגיעה היא קלה יחסית, והתובע מנהל אורח חיים עצמאי לחלוטין, ואף נישא לאחרונה. עם זאת, דווקא מאחר שהתובע הוא צעיר מאד, עדיין לא הפך להורה לילדים ועליו להתמודד עם נכות, גם אם קלה, כשרק לאחרונה החל לטפל במשק בית שלו, להבדיל מהחיים בבית הוריו, ולכן לטעמי, יש לפסוק לו פיצוי גלובלי שיבטא את הפעולות בהן יתקשה ואשר בהן אולי תידרש לו עזרה, למשל בהרמת משא כבד, סחיבת קניות וכיוצ"ב.

      

101. לאור האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 6,000 ₪.

      

      

      

      

      

     סיכום הנזק 

      

102. לסיכום, להלן הפיצוי שנפסק לתובע בראשי הנזק השונים:

     כאב וסבל-15,000 ₪.

     הפסדי שכר לעתיד ופנסיה- 45,000 ₪.

     הוצאות רפואיות ונסיעות- 2,000 ₪.

     עזרת הזולת- 6,000 ₪.

     סה"כ- 68,000 ₪.

      

     סוף דבר

      

103. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת התובע מתקבלת.

      

104. הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 68,000 ₪. לסכום זה יצורפו הסכומים הבאים:

     • שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.5%;

     • החזר אגרה כפי ששולמה על ידי התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום עד יום ההחזר;

     • החזר בגין חוות הדעת הרפואית מטעם התובע, על בסיס קבלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום עד יום ההחזר.

     • שכר העד מר א' ב', כפי שנפסק במועד ישיבת ההוכחות (עמ' 6 שו' 15 לתמליל).

        

105. כל הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובע תוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה, אחרת יישאו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל, למעט הסכומים שנקבע לגביהם שיערוך שונה כאמור בסעיף 104 לעיל.

     ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ג, 12 יוני 2023, בהעדר הצדדים.