ת"א 1634-05-14 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' נדים כמאל ובניו בע"מ

התובע מבקש להתיר לו לצרף כראיה מסמכים שלא גולו עד כה, כל זאת על-יסוד תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי; הנתבעת מתנגדת לכך. עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה שהוגשו בעניין זה.

1.התובע הגיש לביצוע המחאה על סך 92,206 ₪ ז.פ. 30.11.2013 (להלן ההמחאה) אשר נמשכה על חשבון הנתבעת לפקודת דקל הארץ בניין ותשתיות בע"מ (להלן דקל הארץ). לנתבעת ניתנה רשות להתגונן במלוא סכום ההמחאה.

2.ראיות הצדדים הוגשו בתצהירים ונקבע מועד לשמיעת עדיהם ליום 29.6.2016. בקדם-המשפט המסכם שנערך ביום 19.11.2015 הצהירו הצדדים כי ראיותיהם הוגשו ולכל אחד מהם עד יחיד.

3.בתאריך 18.5.2016, זמן רב לאחר שהתקיים קדם-המשפט המסכם וזמן קצר לפני דיון ההוכחות, הוגשה הבקשה שלפני, בגדרה עתר התובע להתיר לו לצרף מסמכים משלושה סוגים אשר לא גולו קודם לכן, אף לא נזכרו בתצהיר העדה מטעמו, ואשר נוגעים לציר היחסים שבין התובע לבין דקל הארץ (להלן המסמכים החדשים); הודגש כי מדובר במסמכים חיוניים ומשמעותיים אשר נדרשים להוכחת התשתית שביסוד התובענה. הבקשה נתמכה בתצהיר בא-כוח התובע, שאין בו כדי לבאר מה נעשה על-ידי התובע על-מנת לאתר את המסמכים בזמן-אמת, טרם הגשת התצהיר מטעמו, ומדוע נזכר התובע לבקש את צירוף המסמכים רק כעת.

4.הנתבעת מתנגדת לצירוף המסמכים החדשים.

5.אין מנוס מלקבוע שהתובע לא פעל בשקידה ראויה לשם הגשת מלוא ראיותיו בכפיפה אחת, כפי שהיה עליו לעשות. ודוק: על-פי החלטה מיום 26.1.2015 היה על התובע להגיש את ראיותיו עד יום 26.4.2015 אלא שהן לא הוגשו – באופן שגרם להגשת בקשה לסילוק התובענה על הסף בידי הנתבעת. במענה לבקשה, שנדחתה לגופה, אישר התובע כי תצהיריו לא הוגשו במועד שנקצב לכך מחמת שגגה ועתר ליתן לו ארכה לשם הגשתם באיחור. משנענתה בקשת התובע וניתנה הארכה היה עליו לפעול בשקידה ראויה ומוקפדת ולצרף לתצהירה של העדה מטעמו את מלוא המסמכים הדרושים לשם הוכחת תביעתו – ובתוכם אלה שנוגעים ליחסיו עם דקל הארץ. משנה תוקף נודע לכך נוכח הצהרת התובע בבקשה דנן בדבר חיוניות המסמכים הללו והיותם מהותיים לטענותיו.

6.בבקשה ובתצהיר שניתן לתמיכתה אין למצוא הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, שיבאר מדוע נזכר התובע לצרף את המסמכים החדשים רק עתה, זמן רב לאחר שהתקיים קדם-המשפט המסכם ובמועד סמוך לדיון ההוכחות שנקבע זה מכבר. באמירה הסתמית לפיה בא-כוח התובע לא פעל בעניין זה בחוסר תום-לב או בכוונת זדון אין די, והיה על התובע להתכבד ולפרט ברחל-בתך-הקטנה מדוע המסמכים החדשים לא צורפו זה מכבר, במועד בו הוגש תצהיר העדה מטעמו. חסרונו של הסבר כזה מלמד כי התובע לא פעל בשקידה ראויה במילוי חובותיו הדיוניות וכי אילו פעל בשקידה כזו, היו ראיותיו מוגשות בכפיפה אחת – באופן שהיה מייתר את הבקשה שלפני [ר' גם רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (2002)].

7.מתן היתר לתובע לצרף את המסמכים החדשים, משמעו כי על התובע להגיש תצהיר עדות ראשית משלים לאימות המסמכים הללו וזיקתם לנושאים השנויים במחלוקת. בעצם צירוף המסמכים, תוך מתן היתר להגשתם חרף אי-גילויים במועד, אין די. כפועל יוצא, ועל-מנת שלא לחולל היפוך בסדר הבאת הראיות, תהא הנתבעת רשאית להשלים את ראיותיה שלה. המשמעות שנודעת לכך היא דחיית דיון ההוכחות הקבוע לחודש זה, תוך סרבול הבירור והארכתו שלא לצורך.

8.במקרה רגיל ישקול בית-המשפט אם ניתן לתקן טעות או מחדל של בעל-דין במתן רשות לתקנם, תוך פסיקת הוצאות מתאימות לצד שכנגד, ובלבד שלא יהא בכך משום גרימת עוול לצד האחר, שכן אין מתקנים עוול בעוול [ע"א 189/66 ששון נ' 'קדמה' בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (1966)]. כלל זה חל גם על בקשה לצירוף ראיה אשר מוגשת באיחור [רע"א 1297/01 מיכאלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577 (2001)]. על-פי אמת-מידה זו יש לנהוג גם במקרה שלפני.