ת"א 16267-10-11 ל' נ' חברה לביטוח בע"מ

א.מ ב ו א 

1.התובעת רוקחת במקצועה, ילידת 4.6.64, עברה שתי תאונות דרכים, הראשונה ביום 8.1.09 והשנייה ביום 6.3.12. התובעת טוענת לנכות צמיתה אך ורק באשר לתאונה הראשונה. בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי והחבות (ראה הצהרת ב"כ הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 18.11.14 מול שורה 28), והמחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים היא בשאלת כימות הנזק.

ב.הנכות הרפואית והתפקודית: 

1.חווה"ד בתחום האורתופדי:-

לתובעת מונו שני מומחים רפואיים, בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. המומחה בתחום האורתופדי פרופ' תום הלל בדק את התובעת ביום 22.10.12. עיקר טענותיה של התובעת במועד הבדיקה היו כאבים בכתף שמאל וכן חולשה כללית של יד שמאל. בבדיקה נמצא כי אין דלדול שרירים בכתף שמאל, וקיים קיצור של טווחי תנועה בהרמת היד כלפי מעלה. בפרק סיכום ומסקנות, ציין המומחה כי בבדיקה ביום התאונה הראשונה, התלוננה התובעת על כאבים בצוואר, כאבי ראש וגב תחתון. בבדיקתה ע"י רופא אורתופד כחודש לאחר התאונה, נרשם כי התלוננה על כאבי צוואר, גב תחתון ויד שמאל. בבדיקה חודשיים לאחר התאונה, צוין על כאבים במרפק שמאל המתאים ל"מרפק טניס". לדברי מומחה ביהמ"ש, קיים רישום ראשון על כאבים או הפרעות בכתף השמאלית רק כשנתיים לאחר התאונה. בבדיקת אולטרה סאונד של הכתף, אובחנה התובעת כסובלת מדלקת הגיד הדו ראשי בכתף. בשתי בדיקות אולטרה סאונד שבוצעו לכתף לא נתגלו סימנים לפגיעה חבלתית בכתף, לפיכך מסקנת המומחה היתה כי אין כל אינדיקציה כי התובעת נחבלה בכתף השמאלית בעת התאונה, ואין לקשור לתאונה את הפרעותיה מצד הכתף, ועל כן לא מצא לנכון להעניק לתובעת כל נכות צמיתה בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה הנדונה.

התובעת בעדותה, מבלי שנשאלה על כך באופן יזום בחקירה נגדית, אלא העידה באופן ספונטני כי היתה חייבת לחזור לעבודה לאחר התאונה על מנת להתפרנס, כמו כן הוסיפה כי יש לה נוזל בכתף ומאחר והיא שמאלית הדבר מקשה עליה בתפקוד. כמו כן, ציינה ביוזמתה כי בקופ"ח כתבו מרפק במקום כתף, ומאחר והיא לא יודעת לקרוא עברית לא ראתה את הטעות שנרשמה בכרטיס קופה"ח (ראה עדותה של התובעת בעמ' 12 לפרו' שורות 1-4).

חווה"ד האורתופדית הומצאה לתובעת ביום 25.10.12, התובעת לא שלחה שאלות הבהרה למומחה בעניין הטעות ברישום, ולא זימנה את המומחה לחקירה על חוות דעתו. המומחה ציין כי התובעת טופלה על פי האבחנה של "מרפק טניס" (ראה עמ' 3 לחווה"ד). אם אכן התובעת טופלה על פי אבחנה זו, משמע לא היתה טעות באבחנה ואכן התובעת סבלה מכאבים במרפק. הדעת נותנת כי לו אכן מדובר בטעות ברישום בלבד והכאבים עליהם התלוננה התובעת כחודשיים לאחר התאונה היו בכתף ולא במרפק, אזי מן הסתם היתה מקבלת התובעת טיפול שמתאים לכתף ולא למרפק. לא ברור כיצד לא התלוננה התובעת בזמן אמת בפני הרופא המטפל כי היא מקבלת טיפול למרפק במקום לכתף.

יתרה מכך, מאחר וחווה"ד של פרופ' תום הלל היתה מונחת בפני התובעת כבר בחודש אוקטובר 2012, ומעולם לא נשמעה הגרסה הכבושה כי מדובר בטעות ברישום עד מועד החקירה הנגדית, (ובאופן תמוה אף לא מאוזכרת בתצהיר עדות ראשית), אני דוחה את הגרסה של התובעת כגרסה בלתי מהימנה. בנסיבות אלה, יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' תום הלל כי הרישום הראשון על כאבים בכתף מופיע כשנתיים לאחר התאונה, כי הבדיקות האובייקטיביות לא הצביעו על פגיעה חבלתית אלא על דלקת, ומשום כך אין לקשור את תחלואיה של התובעת בכתף לתאונה הראשונה ו/או השנייה.

2.חווה"ד בתחום הנפשי:-

התובעת נבדקה ע"י פרופ' שלמה נוי בתחום הנפשי ביום 17.7.12, חווה"ד ניתנה ביום 12.1.13. בפרק דיון ומסקנות, בעמ' 4 לחווה"ד, מציין המומחה כי במהלך השנים 2010 עד 2012 פנתה התובעת ל-3 בדיקות פסיכיאטריות אשר במהלכן אובחנה כסובלת ממצב פוסט טראומטי והומלץ לה על טיפול נפשי. התובעת מציינת בתצהיר עדות הראשית בסעיף 11 שבו, כי היא מקבלת טיפול תרופתי קבוע ו"עוברת שיחות עם פסיכולוג". בחקירה נגדית בעמ' 10 ו-11 לפרוטוקול הדיון, הסבירה התובעת באריכות מדוע הפסיקה את השיחות עם הפסיכולוג, וזאת לאחר שחשה כי אין כל הטבה לאחר שיחות. לטענת התובעת, הוצע לה ע"י הפסיכולוג להמשיך בשגרה שהיתה לה ערב התאונה, היינו להתאמן באותו מכון בו התאמנה ערב התאונה, ומאחר והתאונה ארעה בדרך חזרה מהמכון לביתה יש לחזור על אותה רוטינה. לטענת התובעת, היא חידשה את המנוי לאותו מכון ולא הצליחה לחזור על אותה שגרה והטיפול לא צלח, ולכן הופסק.

באשר להפרעה תפקודית, כותב פרופ' נוי באופן מפורש בעמ' 4 לחוות דעתו, כי מבדיקת המקרה נראה כי אין קו שבר מבחינה תפקודית בין התקופה שקדמה לתאונה לבין התקופה שלאחריה, ואכן התובעת לא שינתה את סוג עבודתה ואת מקום עבודתה. גם מבחינה אישית הנבדקת התגרשה שנים רבות טרם התאונה, ועד היום אין כל תיאור של שינוי במצבה האישי. מסקנת המומחה אם כן היתה, כי "לאור זאת ניתן לקבוע כי אין פגיעה משמעותית בתפקודה של הנבדקת כתוצאה מהתאונה".