י.פ. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1946 בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), שאירעה בתאריך 20/8/2013.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת נושאת באחריות לתשלום הפיצויים לתובע וכן אין מחלוקת שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שהתאונה שארעה לתובע הייתה גם תאונת עבודה כמשמעות המונח בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למצבו הרפואי והתפקודי של התובע בעקבות התאונה ולשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע, אם בכלל.

בישיבת ההוכחות אשר התקיימה בתיק נשמעה עדות התובע, בנוסף שני הצדדים הגישו תיקי מוצגים וכן הוגשה חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעת לאחר סיום שמיעת הראיות.

מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה

התובע יליד 28/1/1946, בן 67 ו-7 חודשים במועד התאונה, ובן 71 וחצי כיום. עובר לתאונה ולאחריה עובד התובע בעסק המצוי בבעלותו לייצור ושיווק מוצאי חקלאות, ברשותו של התובע משאית ושופל, והוא משווק את מוצרי החקלאות למפעלים ומבצע עבודות שונות באמצעות השופל. התובע עובד לבדו ואינו מעסיק עובדים.

התובע נפגע בתאונה עת נהג במשאית, במנגנון פגיעה אחורי. התובע פנה לבית החולים יום לאחר התאונה והתלונן על כאבי צוואר וגב. התובע נבדק בדיקותיו נמצאו תקינות והוא שוחרר בו ביום להמשך טיפול בקהילה.

בתאריך 2/9/13 כשבועיים לאחר התאונה, פנה התובע לרופא בקופת חולים והתלונן שמאז התאונה הוא סובל מכאבים בכתף שמאל, צוואר, כאבי ראש, כאבי גב תחתון. בבדיקתו של התובע נמצאו הגבלה בתנועות צוואר וגב, רגישות לאורך עמוד שדרה צווארי וגבי כולו, הגבלה בתנועות כתף שמאל ורגישות מעל כתף שמאל. התובע הופנה לבדיקות הדמיה וטיפולי פיזיותרפיה.

בתאריך 22/12/13 – כארבעה חודשים לאחר התאונה, פנה התובע לרופא בקהילה, והתלונן על כאבים בצוואר ובשכמות בגב העליון והתחתון, התובע התלונן שפיזיותרפיה לא עוזרת. בממצאי הבדיקה צוין, שהתובע נראה סובל, תנועות הצוואר מוגבלות במקצת בשל כאב לצדדים.

התובע טופל במהלך שנת 2013, בטיפולי פיזיותרפיה, טיפולים קבוצתיים וטיפול פרטני אחד. בתחילת הטיפול, כאשר נבדקו ציפיות המטופל, נרשם מפי התובע שהוא מבקש לחזור לפעילות יומיומית ללא כאבים, כי הכאב מחמיר בהרמת דברים, הוא מתעורר כל יום בשינוי תנוחה, וגופו תפוס. בשאלון תפקודי שמילא התובע, הגדיר את הכאבים והמגבלות שלו בעיקרם כבינוניים וציין קושי חמור בעשיית העבודה הרגילה בגלל כאבים בזרוע בכתף או ביד.

ד"ר טים יעקובי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, סקר את מצבו של התובע לאחר התאונה, ותעד את תלונותיו, לפיהן התובע סובל מכאבי צוואר, כתף שמאל וגב תחתון, כאשר התובע ציין שיש עליות וירידות בכאבים. בבדיקתו מצא המומחה שהתובע אינו סובל מהגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני ואינו סובל מחסרים נוירולוגים או מכאבים הקורנים לרגליים, ובאשר לעמוד שדרה צווארי מצא שהתובע סובל מהגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה הצווארי ללא חסרים נוירולוגים. בנוגע לכתף השמאלית, המומחה ציין שבבדיקתו לא מצא מגבלה בתנועות הכתף המומחה הוסיף שבאירוע התאונה לא תועדה חבלה בכתף שמאל והכאבים בכתף שמאל אינם נובעים מהקרנה מהצוואר. בנוסף, ציין המומחה שלתובע עבר רפואי בכתף שמאל עם סיפור של חבלה משנת 2005, לפיכך קבע שהכאבים בכתף שמאל אינם קשורים לאירוע התאונה. לעומת זאת, מנגנון התאונה תואם לחבלה בצוואר בגב תחתון ואף קיים דיווח אודות כאבים באזורים אלה סמוך לאחר אירוע התאונה, לפיכך קבע המומחה שקיים קשר סיבתי ישיר בין הממצאים בבדיקתו בעמוד שדרה צווארי לבין אירוע התאונה.

בנסיבות אלה, קבע המומחה דרגת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש מיום התאונה ודרגת נכות בשיעור של 50% למשך חודש נוסף וכן נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. המומחה קבע שלא נותרה נכות נוירולוגית נוספת ולא נקבעה נכות צמיתה בעמוד שדרה מותני ובכתף שמאל.

ב"כ התובע שלח למומחה שאלות הבהרה, בהן ביקש מן המומחה להבהיר את חוות דעתו בנוגע לקביעתו בנוגע לכתף, בנסיבות בהן מאז שנת 2005 אין כל תיעוד על מגבלה או כאבים בכתף שמאל וכאשר התובע התלונן 12 ימים לאחר התאונה על כאבים בכתף. המומחה נשאל האם יכול להיות שהכאבים בגב ובצוואר מיסכו את הפגיעה בכתף והאם יכול שהכאבים בכתף יופיעו כשבועיים לאחר התאונה. כן הופנה המומחה לתוצאות בדיקת אולטרסאונד עדכנית מיום 14/7/16 והתבקש לקבוע איזה נכות קיימת לתובע בכתף ואיזה חלק ממנה יש לייחס לתאונה.

בתשובותיו הבהיר המומחה, כי לא הוענקה נכות בכתף שמאל מאחר שבבדיקתו של התובע במרפאתו לא נמצאה מגבלה בתנועות כתף שמאל המקנה אחוזי נכות, מעבר לכך ציין בחוות הדעת שהינו סבור שאף כאביו אינם קשורים לתאונה מחמת העדר תיעוד בזמן אמת בבדיקתו בחדר מיון. המומחה אישר שאין תיעוד בדבר תלונות בכתף מאז שנת 2005 וסבר שיכול שמגבלותיו לאו דווקא הצריכו המשך מעקב או טיפול. המומחה השיב, שמדובר בתאונה מהותית בין שתי משאיות ואף שתוצאות בדיקתו במיון של התובע לא היו מהותיות במיוחד, עדיין אפשר להניח קיומה של אפשרות של כאבים מאוחרים בכתף לאחר כשבועיים מאז התאונה.

אשר לממצאי האולטרסאונד ציין המומחה שאלה הדגימו קרע שלם ב- SST משמאל וקרע חלקי בכתף ימין שאין תיעוד בדבר פגיעה בה. בהתאם לממצאים אלה, קבע המומחה שנכותו הכוללת של התובע בכתף שמאל הינה 10% לצמיתות בגין קרע ברצועה בכתף שמאל. המומחה הוסיף שמדובר בתובע בשנות השבעים לחייו, עובד כפיים, ומשכך הינו בדעה שממצאי בדיקת ההדמיה לא מעידים על ממצא בעל רקע טראומטי וסביר להניח שהינו על רקע שינויים ניווניים בלבד. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול החמרה כלשהי שגרמה התאונה במצבו הרפואי של התובע בכתף שמאל ולאור התלונות שהחלו בסמוך לאחר אירוע התאונה, הינו בדעה שיש לייחס מחמת הספק 2% נכות מהנכות דלעיל לאירוע התאונה. המומחה קבע שאת יתר הנכות יש לייחס למצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה.

למען שלמות התמונה יצויין, שלאחר קבלת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי, בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה ולקביעת דרגת נכות. בפני המוסד לביטוח לאומי הייתה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. הועדה קבלה את קביעת המומחה בנוגע לעמוד שדרה צווארי ואולם לא קיבלה אותה בנוגע לכתף השמאלית וקבעה שאמנם קיים רישום בודד משנת 2005 על נפילה על יד שמאל עם כאבים בשורש כף יד שמאל עם הקרנה עד הכתף ואולם אין תיאור של חבלה ישירה בכתף ואין מעקב. אי לכך הועדה לא ייחסה לרישום זה את העבר הרפואי וקובעת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הכאבים וההגבלה בכתף השמאלית וקבעה נכות בשיעור 15% בגין הכתף השמאלית. משכך, סך נכותו של התובע בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי הינה 24%.

התובע הזמין לכתחילה את המומחה להיחקר על חוות דעתו ואולם לאחר תשובותיו לשאלות ההבהרה, חזר בו מכוונה זו, בטענה שהמחלוקת בנוגע לקביעות המומחה היא משפטית ולא רפואית.

התובע אינו חולק שקביעת המוסד לביטוח אינה מהווה נכות על פי דין ולמעשה לא אמורה להיות לה כל השפעה בענייננו ואולם גם לאור קביעה זו, בשים לב למהות הפגיעה הקודמת משנת 2005 ולתוצאות בדיקת האולטרסאונד, חולק התובע על קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בנוגע לכתף השמאלית ומבקש לייחס את מלוא הנכות שקבע המומחה לתאונה.

התובע מדגיש שטרם התאונה לא סבל מכל מגבלה, שהמומחה הוא מומחה בתחום האורתופדי ולא התעסוקתי ומשכך לא אמור לדון בהשפעת עבודתו של התובע על מצבו הרפואי, ומכל מקום, לו היה בדברים ממש, היה מצופה למצוא פגיעה דומה בכתף הימנית שהיא הדומיננטית ואולם בכתף הימנית נמצא קרע חלקי בלבד ואלו בכתף השמאלית קרע מלא. התובע מסכים, כאמור, שקביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת, ואולם גורס שלא ניתן להתעלם מכך שבפני הוועדה הרפואית עמדו גם חוות דעתו של ד"ר יעקובי וגם מלוא תיקו הרפואי של התובע ועדיין הוחלט לקבוע נכות בשיעור 15% בגין הפגיעה בכתף ולייחס את מלוא הנכות לתאונה. עוד מוסיף התובע כי משאין בתיעוד רפואי כל אזכור לפגיעה בכתף שמאל, קביעת המומחה לניכוי בשל מצב קודם אינה עולה בקנה אחד עם כללי הפסיקה ובעניין זה מפנה התובע לנג/01-46 מרגוליס נ' המוסד לביטוח לאומי (21/1/93).

לטענות אלה משיבה הנתבעת, שחוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה מפורטות ומנומקות ומשבחר התובע שלא לחקור את המומחה, אין מקום לסטות מקביעותיו. הנתבעת מוסיפה שקביעת שיעור הנכות וניכוי בגין מצב רפואי קודם הינם שאלה שברפואה והמומחה הוא הגורם המוסמך לקבוע את שיעור הנכות הנובע מהתאונה וכן את שיעור הנכות שאינו קשור לתאונה. הנתבעת מדגישה, כי משבחר התובע שלא להתבסס על קביעת המוסד לביטוח לאומי, אין לקביעה שם כל רלוונטיות לעניין נכותו של התובע.

כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).

במקרה דנן, הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה, כאשר התובע הסביר זאת בכך שלטעמו הסוגיה היא משפטית גרידה. אינני מסכימה עם טענה זה. מדובר בשאלה המערבת שאלות שברפואה עם שאלות משפטיות וככל שסבר התובע שקביעת המומחה שגויה היה עליה לזמנו לחקירה ולעמת את המומחה עם טענותיו, לרבות הטענה הנוגעת למצבה של הכתף הימנית בה נמצא קרע חלקי בלבד לעומת הכתף השמאלית בה נמצא קרע מלא. המומחה לא נשאל על כך גם לא בשאלות ההבהרה.

הקביעה ברפואה של המומחה, לפיה מצב הכתף השמאלית לא נובע כולו מן התאונה, מתיישבת דווקא עם ממצאי בדיקת ההדמיה ומצב הכתף הימנית. התובע לא טען שנפגע בתאונה בכתף הימנית בעברו הרפואי לא תועדה כל פגיעה בכתף הימנית ובכל זאת בבדיקת ההדמיה נמצא קרע חלקי בכתף, קרע שנוצר ככל הנראה במהלך השנים ושאופייני לאנשים בגילו של התובע ובסוג עבודתו. התייחסות המומחה לגילו ועבודתו של התובע היא בגדר מומחיותו ואין המדובר בחריגה מכתב המינוי.

בנסיבות אלה, אני קובעת שחוות הדעת של המומחה עומדת בעינה, במישור הנכות הרפואית, כאשר את טענותיו של התובע נכון לבדוק בפן התפקודי דווקא.

מצבו התפקודי של התובע לאחר התאונה.

אשר למצב התפקודי, התובע טוען כאמור שיש להעמיד את הגריעה התפקודית על שיעור של 19% כנכות הרפואית הכוללת שקבע המומחה. הנתבעת טוענת, שנכותו של התובע אינה תפקודית שכן התובע שב לעבודתו מלפני התאונה ואף השביח את שכרו.

הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

התובע פרט בתצהירו את מצבו ואופי עבודתו. התובע סיפר שהוא גרוש, מתגורר בגפו במושב קדרון שבשפלה, בתחילת שנות השבעים המוקדמות הצטרף לעסק לייצור ושיווק מוצרי חקלאות שנוסד על ידי אביו ז"ל ומאז עוסק גם בתחום זה. אביו ניהל את העסק עד גיל 80 ובשנת 2000 עם פטירתו עבר העסק על שם התובע ומאז הוא מפעיל אותו לבדו. התובע תיאר, כי ברשותו משאית אחת ושופל, את מוצרי החקלאות הוא משווק באמצעות המשאית למפעלים ולחקלאים ובאמצעות שופל הוא מבצע הזמנות עבודות שונות לפי הזמנה. התובע הבהיר שהוא עובד לבדו ואינו מעסיק עובדים ורוב העבודות מתבצעות מול חקלאים ומפעלים באזור מגוריו המכירים אותו שנים רבות. התובע הוסיף, כי התמחה בייצור דשן לעיבוי אדמה (קומפוסט), את חומר הגלם הוא מקבל מבעלי רפתות ולולים, בלא תשלום בעבור הפינוי בלבד, מעביר אותו למשק החקלאי שלו, משביח אותו ומוכר את התוצרת למפעלים חקלאיים. בתצהירו טען התובע שבשנת 2012 שקדמה לתאונה צבר מלאי של דשן שכן ציפה למחסור בשוק והגדלת הרווחים בשנים שלאחר מכן, ואולם התאונה קטעה את כל תוכניותיו להגדלת הרווחים, באשר כל ההובלות שאמורות היו להתבצע בתקופה שלאחר התאונה הופנו לספקים אחרים והוא התפרנס ממכירת הדשן שהיה לו במלאי.

התובע תאר בתצהיר שניסה לחזור לפעילות במקביל להמשך טיפולי הפיזיותרפיה אך לא מצא מזור לכאביו, בלילות היה מתקשה למצוא תנוחה ובעבודה כאבי הצוואר מקשים עליו, בנסיעות ארוכות נאלץ לבצע הפוגות ולא קיבל על עצמו הובלות למרחקים ארוכים.

לטענת התובע בתצהירו מאז התאונה, השתנתה שגרת חייו ללא הכר, הכאבים מעירים אותו משנתו והוא מתקשה להרים חפצים ולבצע עבודות פיזיות, עם השופל כמעט ואינו עובד, הפסיק לייצר דשן ובחודשים הקרובים יגמר המלאי שצבר בשנים שקדמו לתאונה. במקביל, נאלץ להפחית באופן משמעותי את מספר ההובלות ורק בזכות מכולה נוספת שרכש בשנת 2013 הוא מקבל יותר עבור כל הובלה. לטענת התובע הוא חש כאבים בצוואר בנסיעות ארוכות ומבצע עצירות רבות בכדי לשחרר את הצוואר מהעומס.

התובע הדגיש בתצהירו שחרף העליה בהיקף המכירות ולמרות שקיבל יותר כסף בעבור כל הובלה חקלאית בזכות המכולה הנוספת שרכש, ההכנסות שלו לא עלו.

בעדותו סיפר התובע, שהוא עובד מגיל 8, לפני התאונה הייתה לו משאית אחת שופל ומכולה וכיום יש לו משאית, שתי מכולות ושופל. המשאית מחליפה ארגזים והוא רכש אותה בשנת 2012. לדבריו עם השופל הוא עושה עבודות של פיזור קומפוסט, עקירת מטעים, עבודות כלליות וגם כיום הוא עובד עם זה. עם המשאית הוא עושה כל מיני עבודות כלליות, בקיבוצים, מוביל חומוס, חיטה, גרעינים, רק מוביל, כך לפני התאונה וכך גם היום. התובע עומת עם נתוני הכנסותיו לפיהם משנת 2012 עד שנת 2015 ההכנסות עולות והשיב שאם היה מרגיש טוב ההכנסות היו פי שלוש. לדבריו, הוא מוגבל הוא צריך לעצור בדרך לנוח, להזיז את העצמות, זה לא מה שהיה קודם. התובע סיפר כי רק יום קודם וויתר על עבודה של חצי יום עם המשאית שזה בערך 1,500 ₪. התובע הסכים שההכנסה גדלה ואולם לדבריו היא יכלה לגדול עוד הרבה. התובע נשאל אם הוא יכול להציג פניות שדחה והשיב, כי אם פונים והוא אומר שלא עושה את העבודה שכן לא יכול כרגע. התובע הסביר שעל מכירת הקומפוסט הוא מרוויח על שתי מכולות 3,000 ₪. בשנת 2012 כמעט ולא מכר, בשנת 2013, היו הכנסות של 40,000 ₪, בממוצע, עשה פחות הובלות וקיבל תשלום רק על הזבל, אם היה עושה את ההובלות היה מרוויח יותר. התובע הסביר שבשנת 2012, יצר מלאי שעומד גם בעת עדותו. לדבריו, לאחרונה הייתה לו הזמנה של 600 קוב והוא לא מכר אותה, כי הוא רוצה לצבור ולאחר מכן למכור, כאשר בממוצע הוא מוכר ב- 72,000 ₪ בשנה. התובע הסביר, שבשנת 2014 מכירת הקומפוסט ירדה שכן הוא צובר עד שיעלו המחירים, המאגר עומד כרגע והוא לא מוציא. התובע אישר שהכנסותיו לא ירדו לאחר התאונה יחסית לשנת 2012, שכן באותה שנה עצר את מכירת הקומפוסט וההכנסות ירדו.

בסוף עדותו הוסיף התובע מיוזמתו: "הכל רואים בדוחות חוץ מאת הכאבים, אני לא ישן בלילות, אני מטייל בשדות בגלל הכאבים בצוואר, בחוליות. אמרה לי הרופאה זה לא יעבור לך כל החיים, צריך ללמוד לחיות עם זה" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 17/11/16, שורות 8-6).

כאן המקום להדגיש, את אישיותו המרשימה של התובע ומהימנותו יוצאת הדופן. התובע, כפי שעולה מעדותו וכפי שניתן היה להתרשם ממנו ומדבריו, איש עמל. העבודה היא חייו, הוא עובד לבדו, בחריצות רבה, עושה כמיטבו להתגבר על כאביו ולבצע את מה שהוא עשה החל מגיל צעיר ובכוונתו להמשיך ולעשות כן, כל עוד בריאותו תאפשר לו. התובע העיד אמת, השיב אמת גם כשהתשובות אינן נוחות לו וסיפר בכנות על מצבו לאחר התאונה, גם כשהדברים לא תאמו את במדויק את האמור בתצהירו. נוכח אי ההתאמות בין העדות לבין התצהיר, מבקשת הנתבעת לקבוע שהתובע לא אמר אמת בתצהירו ואולם לא העלתה טענה דומה לגבי העדות בבית המשפט, שכן היה ברור לכל מי שנכח באולם והקשיב לדברים שהתובע בעל אישיות מיוחדת והוא דובר אמת. התצהיר נכתב כשנה לפני מתן העדות ומכאן ככל הנראה נובעות חלק מחוסר ההתאמות. מכל מקום, שעה שהתובע סיפר בכנות באולם על המצב הנוכחי, גם כאשר הדבר נגד את האינטרסים שלו, איני רואה לפקוד לחובתו אי התאמות, ככל שקיימות כאלה, בין התצהיר לבין העדות.

לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, הראיות שהובאו העדויות שנשמעו, חוות דעת המומחה, כמו גם את החומר הרפואי לפני ואחרי התאונה, באתי לידי מסקנה, כי יש להעמיד את פגיעתו התפקודית של התובע על שיעור גבוה יותר מנכותו הרפואית ולהעמידה על שיעור של 15%.

גם אם מבחינה רפואית צודק המומחה שאת מירב המצב הרפואי של הכתף השמאלית יש לייחס למצב הרפואי קודם לתאונה, הרי שיש ליתן משקל תפקודי גדול יותר להחמרה מאז התאונה, בשים לב שקודם לתאונה לא נרשמו תלונות של התובע אודות הכתף השמאלית ולאחר התאונה התובע שב והתלונן על כאבים ועל מגבלות תנועה. בנסיבות אלה, נכון לקבוע שההשפעה התפקודית של ההחמרה גדולה ממשמעותה הרפואית, כך במיוחד, בשים לב לגילו של התובע המצוי בשנות השבעים לחייו, כך שאין המדובר בעלם צעיר שיכול להסתגל למצב ואולי לפנות לאפיקים אחרים, אלא למי שצפוי לבצע את העבודה בתחום בו עבד כל השנים עד שלא יעמוד לו כוחו.

בנסיבות כאלה, יש ליתן משמעות תפקודית הוגנת לנכות הרפואית הן בנוגע לעמוד שדרה צווארי והן לכתף.

משנקבע מצבו הרפואי והתפקודי של התובע, יש לדון בשיעור הנזק.

אומדן הנזקים

למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

התובע יליד: 28/1/1946

מועד התאונה: 20/8/13.

גיל התובע בעת התאונה: 67 ו- 7 חודשים.

גיל התובע כיום: 71 ו- 6 חודשים.

שיעור נכות רפואית: 12%.

שיעור נכות תפקודית: 15%.

הפסדי שכר בעבר

בהתאם לנתוני ההכנסות שצרף התובע הכנסותיו הנומינליות במהלך השנים היו כדלקמן:

שנת 2011 – 104,479 ₪

שנת 2012 – 74,777 ₪.

שנת 2013 – 101,491 ₪

שנת 2014 – 107,726 ₪

שנת 2015 – 116,662 ₪.

התובע טען, כמפורט כבר לעיל, כי הירידה בהכנסות בשנת 2012, נבעה מכך שבאותה שנה החליט לאגור קומפוסט, מתוך ציפיה לעליית המחירים, וכי בשנים שלאחר מכן, לולא מגבלותיו בתאונה יכל להרוויח הרבה יותר.

התובע מסכים שפיצוי בראש נזק של הפסדי שכר לעבר מוגדר כנזק מיוחד הטעון הוכחה, ואולם במקרה דנן, טוען שלא ניתן לחשב במדויק מה הייתה הכנסתו לולא פגיעתו נוכח אופי עבודתו הכללי, התמורות בענף החקלאות, הצפייה לעליית מחירי הדשן, רכישת עזרים בתקופה שקדמה לתאונה ולאחריה (משאית ומכולה) ועל כן סבור שיש לפסוק פיצוי גלובלי בגין תקופת העבר, תוך שימוש באחוזי הנכות.

התובע העמיד את בסיס השכר לכל התקופה, בהתאם לשכר משנת 2015, על סך של 9,721 ₪ ובהתאם לחישוב שעשה הפסדי השכר לתקופת העבר עומדים על 84,144 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה.

הנתבעת טוענת, שטענות התובע כפי שפורטו בתצהירו אינן אמת, כאשר הלכה למעשה חזר לעבודתו כמלפני התאונה, הגדיל את היקף עבודתו והשביח את שכרו. לטענת הנתבעת לאחר התאונה חלה עליה עקבית בהכנסות התובע, כאשר בעדותו אישר התובע שלאחר התאונה המשיך בעבודות בשופל ובמשאית ואף רכש משאית ומכולה נוספת, איתן ממשיך לעבוד גם כיום, ללמדך שהיקף עבודתו גדל משמעותית. הנתבעת מוסיפה שעלה מעדותו של התובע שהוא נמנע ממכירת הקומפוסט שכן הוא ממתין שמחירו יעלה וכך ימכור ברווח גדול יותר וכי התובע עצמו הודה שאין כל קשר בין פגיעתו בתאונה לבין הימנעותו ממכירת הקומפוסט וסירובו להזמנות עבודה של הובלת ומכירת הקומפוסט נבע משיקול עסקי כלכלי בלבד. לטענת הנתבעת, טענת התובע שסרב להצעות עבודה נטענה בלא כל בסיס והיא נולדה לצרכי התביעה. מוסיפה הנתבעת, כי התובע בן 71 עובד לבדו ללא כל עזרה ומשכך ברור שהיקף העבודות שהוא יכול לבצע מוגבל ולאור העליה בהכנסותיו ברי כי ביצע את כל העבודות שיכול היה לבצע כעובד יחיד וככל שסירב לעבודה כלשהי, הרי שעשה כן משיקולים כלכליים גרידא ללא כל קשר לפגיעתו בתאונה.

לאור גילו של התובע והעליה העקבית בהיקף עבודתו והכנסותיו לאחר התאונה, הנתבעת סבורה שאין לפצות את התובע בראש נזק זה.

כפי שכבר ציינתי, עדותו של התובע מהימנה בעיני, התובע אדם מרשים, איש עבודה, הותיר רושם של אדם הנחוש להתגבר על נכותו, לעבוד כמיטב יכולתו ואכן מאמציו ראויים לשבח. לאחר תקופת החלמה התובע חזר לעבודתו, עשה כמיטבו במצב שנוצר ואף הצליח לכלכל את צעדיו ועסקיו כך שהכנסתו גדלה וניתן לשער שהתובע ימשיך ויעבוד כל עוד כוחו יהא במותניו.

נחישותו של התובע, וכושר עבודתו מתבטאים גם בהתנהלותו קודם לתאונה, העובדה היא שבשנה הקודמת לתאונה, שנת 2012, התובע רכש משאית חדשה, בגיל 66, לצורך עבודתו וכן תכנן את מהלכיו העסקיים בכך שהקטין את מכירת הקומפוסט בציפייה להעלאת מחירים צפויה עקב סגירת רפתות, הווה אומר המדובר במי שמכיר את השוק ויודע להתנהל בו. התובע על אף גילו עובר לתאונה, מצוי במלוא כוחותיו והעלאה בהכנסותיו לאחר התאונה מלמדת גם היא על כך.

בנסיבותיו אלה של התובע, הנסיון של הנתבעת לטעון שהתאונה לא גרעה מן התובע דבר מבחינת כושר העבודה והכנסותיו מקומם, שכן ניכר מעדותו של התובע וממלוא הנתונים שהוצגו שלולא התאונה, יכל התובע להגביר את הכנסותיו מעבר לשיעורם לאחר התאונה. עצם העלאה בהכנסותיו של התובע אינה שוללת פסיקת הפסדי שכר לתקופת העבר או העתיד, אלא יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו וכל תובע בהתאם לאישיותו ולנתונים שהוכחו. גם הנתבעת עצמה אינה חולקת שהיקף העבודה של התובע גדל ועל פניו רכישת משאית (ובכך הקטנת הוצאות) ורכישת מכולה נוספת היו אמורים להביא להעלאת ההכנסות בשיעור לא מבוטל, דבר שלא קרה.

מדו"חות רווח והפסד שהציג התובע עולה, כי בשנת 2012 ההכנסות מקומפוסט עמדו 27,457 ₪, בשנת 2013 – על 40,694 ₪; בשנת 2014 - על 23,625 ₪ - בנתונים אלה יש משום אישוש מסויים לטענת התובע, כי אף שביקש לעצור את מכירת הקומפוסט על מנת להמתין לעליית המחירים, בשנת 2013 – שנת התאונה, מכר קומפוסט בשיעור גדול יותר משנת 2012, ובשנת 2014, מכר בהיקף קטן יותר, אך עדיין מכר קומפוסט בניגוד לשיקול העסקי המדריך אותו לאורך שנים אלה, של לאגור, לצורך מכירה עתידית ברווח גדול יותר.

נפסק לא פעם שהעובדה שהניזוק עושה מאמצים כבירים לתפקד בחיי היומיום לאחר התאונה, אינה צריכה להוות עילה להפחית מן הפיצוי, או לקבוע שמכאן ואילך יתפקד באותה רמה באופן שיצריך השקעת משאבים רבים. יש לצאת מן ההנחה שלא בהכרח יתמיד הוא במאמצים אלה ולעתים מצבו אף עלול להחמיר כתוצאה ממאמץ יתר שאינו הולם את כושרו האמיתי. לפיכך, ככל שניכר שהשתכרותו של הניזוק במומו אינה תואמת את מצבו האמיתי, יש לקבוע את שיעור הפסדי השכר או הגריעה מן השכר בהתאם (תא (י-ם) 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (22/6/2011); ת"א (מחוזי, ירו') 8328/06 אדווה תורג'מן נ' כהן (28.3.10)).

אכן, הפסדי ההכנסות לעבר הם בבחינת 'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אולם, לעיתים המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע, כאשר ההנחה היא ששכרו של התובע נגרע לפחות כשיעור נכותו התפקודית.

כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם כאשר יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.

בת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

כזה הוא גם המקרה של התובע, בנסיבותיו של התובע, קשה לאמוד את הפסד השתכרותו בעבר בהתאם לחישובי הפסד בפועל, שכן הכנסותיו בשנת 2012, אינן משקפות את פוטנציאל ההכנסות, בשים לב שבאותה שנה החליט החלטה עסקית שככל הנראה הוכיחה את עצמה לאגור את הקומפוסט ולהמתין לעליית מחירים ומשכך הכנסותיו בשנה זו שקדמה לתאונה היו הכנסות נמוכות יחסית. מאידך, בשנה זו רכש התובע משאית, דבר שצפוי היה להגדיל את הכנסותיו בשנים הבאות, שכן הוצאותיו בגין הובלות אמורות היו לקטון, כן רכש התובע מכולה נוספת, דבר שגם הוא אמור להגדיל עוד את הכנסותיו. עד איזה שיעור אמורות היו ההכנסות לגדול לולא התאונה, בלתי אפשרי להעריך ואולם לטעמי עצם העובדה שהתאונה גרעה מכושרו של התובע ומאפשרותו לקחת על עצמו עבודות נוספות לולא התאונה הוכחה כדבעי.

הנכות בגין עמוד שדרה צווארי שקבע המומחה במצורף לכאבי הכתף השמאלית מהם סובל התובע, ללא שמץ של ספק משפיעים על יכולתו לעבוד, ועדותו שהוא נאלץ לסרב לחלק מן העבודות המוצעות לו בשל מצבו התפקודי היא עדות מהימנה, גם אם התובע לא ניהל רישום מדויק של עבודות שהוצעו לו ולהן סירב.

בנסיבות שפורטו, אין זה הוגן לשלול מן התובע פיצוי אך ורק משום שהמדובר באדם חרוץ, שעושה כל שיכול על מנת להתגבר על קשייו.

במקרה כגון דא, נכון והוגן לפסוק את הפסדי ההשתכרות על פי אומדן בשים לב לשיעור הנכות התפקודית שנקבעה.

כמפורט לעיל, התובע טען לבסיס שכר של 9,721 ₪ בהתאם לשיעור ההכנסות משנת 2015. הנתבעת לא חלקה על בסיס השכר שנטען ולא הציעה לחשב את הפיצוי בהתאם לבסיס שכר אחר. בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת התובע בנוגע לבסיס השכר ואולם יש לחשב את השכר לאחר הפחתת מס ההכנסה, כמו כן שעה שמדובר בשיעור שכר נכון לתקופה האחרונה שלאחר התאונה, אין לטעמי לחשב ריבית מאמצע התקופה על הפסדי השכר לעבר, שכן שיעור זה כבר מגלם בתוכו את העליה בשכר ובריבית מאז התאונה ויש לקבוע את ההפסד כהפסד גלובלי בהתאם לשיעור הנכות לאורך כל התקופה, מתוך הנחה שבתקופה לאחר התאונה יכול ונגרם הפסד גדול יותר ואולם בתקופות שלאחר מכן יכול והיו תקופות שנגרם הפסד קטן יותר. היצמדות לשיעור הנכות התפקודית מאזן בין כל השיקולים ומביא לשיעור פיצוי הוגן לתקופת העבר.

ההכנסות מעסק של התובע בשנת 2015 עמדו על 116,662 ₪, שיעור המס ששולם היה 7,300 ₪, משכך הכנסה בהפחתת המס עמדה על – 109,362 ₪ לשנה ולחודש 9,113 ₪.

מאז התאונה חלפו 47 חודשים ומשכך החישוב הוא כדלקמן:

9,113 * 15% * 47 = 64,246 ₪ ובמעוגל 64,250 ש"ח.

התובע עצמאי, לא טען להפסדי פנסיה משכך אין לחשב הפסדים כאלה.

גריעה מכושר ההשתכרות

אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, טען התובע שהוא צפוי לעבוד לפחות עד גיל 80, כמו הגיל בו פרש אביו. התובע הדגיש, כי המקרה שלו מצדיק סטיה מן החזקה הרווחת לעניין גיל הפרישה נוכח התרשמות מאישיותו ומעיסוקו: בין היתר ציין התובע את עדותו, כי כוונתו לעבוד עד הגיל בו עבד אביו; התובע הדגיש שבחר לדחות את קצבת הזקנה לגיל 70, כיוון שהיה עדיין במעגל העבודה בגיל 67; בהיותו בן 66 רכש התובע משאית בעלות של כ- 140,000 ₪ מתוך מטרה להגדיל את היקף העבודה, ומתוך צפיה שתשרת אותו שנים רבות, בשנת 2013 רכש התובע מכולה נוספת על מנת להוביל כמות גדולה יותר של תוצרת חקלאית, מעדותו של התובע עלה שהוא בעל ידע ומקצועיות יחודיים ומקבל מספר לא מבוטל של פניות לביצוע העבודות חרף העובדה שהוא נאלץ לסרב לחלקן. כן מדגיש התובע את התכנון העסקי שלו לשנים קדימה.

בנסיבות אלה, מבקש התובע להעמיד את שיעור הגריעה מן ההשתכרות שלו, בהתאם לנכות התפקודית של 19% לה הוא טוען, על שיעור של 176,614 ₪.

כזכור, הנתבעת טוענת שלא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר ואין לפסוק לו דבר לתקופת העבר או העתיד. הנתבעת לא העלתה כל טענה לעניין גיל הפרישה הצפוי של התובע ולא התמודדה עם טענותיו שיש לחרוג בענייננו מן החזקות הקבועות בפסיקה.

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה כי יש לקבל את טענת התובע בעניין גיל הפרישה הצפוי ולהעמידו על גיל 80, כך במיוחד כאשר הנתבעת לא חלקה הלכה למעשה בסיכומיה על טענה זו.

בפסיקה נקבע שמקום בו אין בידי בית המשפט לצפות בוודאות את הגיל בו היה הנפגע פורש מעבודתו לולא התאונה, תיושם חזקה הניתנת לסתירה, לפיה פרישתו של אדם שכיר מעבודה הינה בגיל 67, בהתאמה להוראות חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004. אשר לעובד עצמאי, כבענייננו, נטיית הפסיקה היתה להכיר בגיל פרישה מאוחר יותר לגיל הפרישה המקובל (ראו לדוגמא, ע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511, 515-516 (2001), שם פסק השופט ת' אור לדוגמא כי קביעה של גיל 70 שנים כגיל פרישה, תחת גיל של 65 שנים, תהלום את נסיבות המקרה בהן עיסוקו של הנפגע היה באחזקת מחשבים).

בנסיבות המקרה דנן, מדובר בבעל משק עצמאי, שבמועד עדותו לפני, בהיותו בן 71, חרף מגבלותיו כתוצאה מן התאונה, עובד עבודה פיזית לא מבוטלת, מצליח לכלכל את צעדיו באופן כלכלי מרשים, תוך השקעה בעזרים כמו משאית ומכולה שיש בהם כדי להגדיל את הכנסותיו, תוך תכנון כלכלי כמו עיכוב מכירת הקומפוסט ושעה שהוא בעל מקצוע ועבודה יחודיים, נמצא באזור בעלי עסקים שמכירים אותו היטב ומבקשים לקבל את שירותיו עד כדי מעבר ליכולותיו וכוחותיו. לא מופרך גם לקבוע, כי ככל שכוחותיו של התובע לא יעמדו לו עוד, יוכל להיעזר בעובדים נוספים, אף שלא עשה כן עד כה.

יצויין, כי מן המסמכים הרפואיים המצויים לפני עולה שבריאותו של התובע, סבירה לגילו ואף מעבר לכך, לתובע רשיון לנהיגת משאית, הנתבעת לא הצביעה על מגבלות אחרות כלשהן שעשויות להגביל את כושר עבודתו באופן כלשהו ובנסיבות אלה ההנחה שהתובע יעבוד כל עוד כוחו במותניו, וכי כוחו יעמוד לו למשך 8 וחצי שנים קדימה היא הערכה סבירה לחלוטין מתיישבת עם אופיו של התובע, עם מקצועו ועם תוחלת שנות העבודה בתחום הרלוונטי (ראה לדוגמא תא (ת"א) 17317-11-11 אליהו סמט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/7/14), סעיף 39 לפסק הדין, שם בעל משק עצמאי נפגע בגיל 81, כשעוד כוחו במותניו ונפסקו לו הפסדי שכר ל- 3 שנים קדימה, כאשר בין העדים שהובאו שם להוכחת תוחלת העבודה היו אנשים מעל גיל 80 שממשיכים את עבודתם במשק).

יחד עם זאת, בשים לב לגילו של התובע, אופי עבודתו והערכה סבירה, כי יכול ובמהלך השנים קדימה תופחת העבודה גם בשל מגבלות הגיל, יש לקבוע לטעמי לתקופת העתיד פיצוי גלובלי בגבולות חצי מפיצוי אקטוארי מלא, ומשכך אני מעמידה את הפיצוי בגין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על סכום גלובלי של 62,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע תאר בתצהירו שהחודשים שאחרי התאונה היו קשים מאוד, הוא אדם פעיל שרגיל להתעורר מוקדם בבוקר לעבודה ופתאום לא יכל לעשות כלום, היה מרותק למיטתו ונזקק לעזרה בכל פעולה פשוטה. התובע הסביר, כי מכיוון שגר לבד, בתו אשר מתגוררת בפתח תקווה הייתה מגיעה לביתו מדי יום ביומו מטפלת בו ודואגת לכל צרכיו. התובע הוסיף עוד בתצהירו כי לפני התאונה ניהל לבדו את משק הבית, ואילו מאז אינו מצליח להתמודד עם כל מטלות הבית, בתו מגיעה אליו פעם בשבוע כדי לנקות לו את הבית ובערבי שבת הוא מתארח אצלה או אצל אחותו.

בעדותו השיב התובע שבתו עובדת ב- IBM ואינה יכולה לעזוב, ואין לה עובדים כמו שהיו בעבר, משכך, לדבריו היא הפסיקה לעזור, שכן אין לה זמן והיא לא יכולה לבוא אליו כרגע. בשלב זה הסביר התובע שהוא הולך לאכול אצל אחותו או נוסע לבתו לאכול ומסתדר לבד עם נקיון הבית מה שהוא יכול.

בסיכומיו עתר התובע לפסוק לו פיצוי בגין עזרת הזולת בתקופת העבר על בסיס עוזרת בית אחת לשבוע בעלות של 250 ₪ לתקופה של שנתיים לאחר התאונה, סכום המגיע לכ- 25,200 ₪ וכן ביקש סכום של 25,000 גלובלי לתקופת העתיד.

כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין עזרת הזולת נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו, ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו. (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

לעניין שיעורו של הפיצוי, נקבע, כי ראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (בע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277, שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, מקום שלא קיימים נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה בסכום מתון וסביר.

בעניינו של התובע סביר לקבוע שבתקופה שלאחר התאונה נזקק לעזרת הזולת בצורה מוגברת. עדותו של התובע שבתו באה לסייע לו מהימנה בעיני וסבירה, ניכר שהתובע סיפר את האמת, לא הגזים ואף לא היסס להעמיד דברים על דיוקם ולספר שבתקופה האחרונה בתו לא מגיעה שכן אין לה זמן. מדובר בעדות המתיישבת עם מצבו הרפואי של התובע כמי שסובל מכאבים ומגבלות בצוואר וכאבים בכתף, משכך הגם שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, יש לה סיוע בעצם המצב הרפואי, ואין יסוד לטענת הנתבעת שבנסיבות שכאלה אין לפסוק דבר.

אשר לעתיד, גם אם לעת הזו התובע מסתדר ועושה מה שיכול, לא ניתן לשלול כי יזדקק לעזרה אשר חלקה יכול ותנבע מגילו ומצבו ללא קשר לתאונה, משכך גם בהקשר זה נכון לפסוק סכום גלובלי מתון וסביר.

בנסיבות שפורטו, אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בגין עזרת הזולת לתקופת העבר והעתיד על סכום גלובלי של 18,000 ₪.

הוצאות רפואיות ואחרות

התובע תאר בתצהירו שהוא משתמש באופן קבוע במשככי כאבים (אופטלגין נוזלי ואדוויל) ומורח משחות (בעיקר טראומיל) להקלה על כאבים בעלות של 50-60 ₪ לחודש. בעדותו סיפר, שההוצאה הנוכחית הנגרמת לו היא בגין הכדורים האופטלגין ומשחה לכתף, התובע השיב שיש לו קבלות ולא הביא, קנה מן הסופר פארם בגדרה בלי מרשם ולכן שילם למשחה 70 ₪ ולכדורים 40 ₪, כאשר יום קודם לעדות קנה בפעם האחרונה.

בסיכומיו ביקש התובע לפסוק לו פיצוי גלובלי הולם עבור אותן הוצאות שאינן מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת טענה שמאחר שמדובר בתאונת עבודה הרי שכל הוצאותיו הרפואיות לרבות הוצאות לצרכי נסיעה מכוסות במלואן על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע לא צירף קבלות, לא הוכיח כי פנה למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת החזר וסורב ועל כן אין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות ואחרות שהוציא לאחר הפגיעה הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

אכן התובע לא הציג קבלות ואכן לא הוכיח שפנה למוסד לביטוח לאומי ולא קיבל החזר ואולם בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ויודע שלפחות לגבי חלקן של ההוצאות הרפואיות התובע לא יכל לקבל ולא יקבל החזר ומשכך, נכון להעמידו במצב שהיה לולא התאונה ולפסוק סכום גלובלי מתון.

בנסיבות העניין, בשים לב להוצאות שהוצאו ומוצאות על ידי התובע בפועל, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 4,000 ₪ לעבר ולעתיד.

נזק לא ממוני

באשר לנזק הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית -12%) של התובע, מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 13,611 ₪. 

סוף דבר

57. לאור המפורט לעיל, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

א.הפסדי שכר לעבר 64,250 ₪.

ב.אבדן כושר השתכרות62,000 ₪.

ג.עזרת הזולת18,000 ₪.

ד. הוצאות רפואיות ואחרות4,000 ₪.

ה.נזק לא ממוני - 13,611 ₪.

סך הכל סכום של 161,861 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שאינם במחלוקת, בסך של 97,189 ₪ בצירוף ריבית כמפורט בחוות הדעת האקטוארית 1,027 ₪, בסך הכל 98,216 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה מיום מתן חוות הדעת (23/11/16) בסך הכל – 98,556 ₪.

סך כל הפיצוי עומד איפוא על 63,305 ₪.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 63,305 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

כמו כן תישא הנתבעת בתשלום שנשא התובע בגין אגרת בית משפט בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק.

5129371

54678313

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ז, 19 יולי 2017, בהעדר הצדדים.