ת"א 15287-12-13 אריק ששון,יוחנן ששון נ' אלרומלי סעיד ובניו בע"מ

בפני בקשה להורות על סילוקה על הסף של התביעה, ולחילופין להורות על העברתה לבית משפט השלום בבית שמש, מטעמים של סמכות מקומית.

המבקשים טענו כי במסגרת כתב התביעה לא פורט לגבי מקום מגוריו או מקום עסקו של המשיב, כמצוות תקנה 9.(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן:"התקנות"). בנוסף נטען להעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתביעה, מהטעמים שמקום עסקם ומגוריהם של המבקשים הינו במושב זכריה ליד בית שמש, ההסכם בין הצדדים נקשר במושב זכריה, התשלומים בוצעו במושב זכריה, והטובין הנוגעים לעסקה נמסרו במושב זכריה. כן נטען כי בכתב התביעה לא פורט לגבי מקום המעשה או המחדל שבגינו הוגשה התביעה, ויש ליחס עניין זה למקום קשירת ההסכם, והעברת הטובין.

הבקשה נתמכה בתצהיר לצורך אימות הטענות שבעובדה שנטענו בה.

עיקרי טענותיה של המשיבה, במסגרת תגובה שהוגשה באמצעות בא כוחה, הינם כדלקמן- הסעד המבוקש של סילוק התביעה על הסף הינו חמור וקיצוני, ואין מקום לעשות בו שימוש בנסיבות העניין. די בקיומה של חלופה אחת, לפי כללי ברירת הסמכות המקומית שבתקנה 3 לתקנות, כדי להקים סמכות מקומית לבית משפט זה. העסקה אמנם נרקמה ובוצעה במקום מגורי המבקשים, אלא שמעשי המרמה והזיוף הנטענים שבגינם הוגשה התביעה התגלו על ידי המשיבה בחלוף תקופה של מספר חודשים במקום עסקה של המשיבה, בעת שביקשה למכור את הטובין לצד שלישי. לבית המשפט מוקנית סמכות מכוח תקנה 3.(א)(3) לתקנות, ויש מקום להחיל בנסיבות העניין את ההלכה שנקבעה ב- רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח' (פורסם במאגרים משפטיים).

התגובה לא נתמכה בתצהיר לצורך אימות הטענות שבעובדה שנטענו בה.

מטעם המבקשים הוגשה תשובה לתגובה.

לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני מצאתי לנכון לקבל את טענת המבקשים בדבר העדרה של סמכות מקומית של בית משפט זה לדון בתביעה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי העסקה נקשרה ובוצעה במענם של המבקשים. המשיבה טענה בתגובה מטעמה כי נציגיה גילו את המעשים והמחדלים המיוחסים למבקשים במקום עסקה של המשיבה, אלא שלתגובה לא צורף תצהיר לצורך תמיכה בטענה זו, ומכל מקום אינני סבור כי היה בצירופו כדי להועיל למשיבה, שכן יש לערוך אבחנה בין "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים", על פי תקנה 3.(א)(5) לתקנות, לבין המקום שבו התחוור למשיבה לגבי המעשים והמחדלים שלפי הטענה נעשו או כוונו כלפיה. מעיון בכתב התביעה עולה כי המעשים והמחדלים שבגינם הוגשה התביעה התרחשו במסגרת מגעי הצדדים עובר לקשירת העסקה ובמהלך קשירתה וביצועה, ונטען, בין היתר, כי- "עניינה של תביעה זו, הוא במעשי הונאה, תרמית, גזל הצגת מצג שווא רשלני והטעיה אשר בוצעו ע"י הנתבעים, ביחד ולחוד ו/או בצוותא כלפי התובעת במסגרת רכישה של ציוד כולל של שאיבת חול המורכב ממשאבת החו"ל ורכב גורר סילברדו. מעשי הנתבעים כמתואר לעיל בוצעו ע"י שני הנתבעים במהלך יזום, מתוכנן מראש ובאופן מדוקדק להפליא תוך ניצול תמימות ותום לב נציגי התובעת בעת עריכת עסקת מכירת המשאבה ורכישתה. הנתבעים מכרו, כפי שיפורט בהמשך תביעה זו, לתובעת משאבת חול שנת ייצור 2007 לאחר שהציגוה כשנת ייצור 2010 תוך הסבת נזקים כספיים והפסדים ממוניים לתובעת" (סע' 1-3 לכתב התביעה; הדגשות של הח"מ). כאמור לעיל, אין מחלוקת כי העסקה נקשרה בין הצדדים ובוצעה במושב זכריה.

לא ראיתי לנכון לקבל את טענת ב"כ המשיבה שלפיה הסמכות המקומית מוקנית לבית משפט זה, על פי ההלכה שנקבעה ב- רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח' (פורסם במאגרים משפטיים).

בהלכה זו נקבע כי יש מקום להסדיר את כללי הפרוצדורה בעניין הסמכות המקומית על פי הדין המהותי, ככל שהדבר ניתן, וזאת על פי סעיפים 44.(א) ו- 61.(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"). בסעיף 44.(א) לחוק החוזים נקבע כי- "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע". סעיף 61.(ב) לחוק החוזים הרחיב את תחולתו של חוק זה על פעולות משפטיות שאינן בגדר חוזה, ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה.