פלוני נ' מוסך יהודה שירותי רכב בע"מ ואח'

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה שאירעה בעת שעסק בהרמת משא כבד במוסך אצל הנתבעת.

מבוא

התובע יליד 1983 נפגע לטענתו ביום 02.03.2018 בשירותי הנתבעת וזאת בעת שעסק בהעברת המוסך על כל הציוד שבו למוסך חדש. התובע העמיס פריטים כבדים וחלקי רכב על נגרר, ובעת שהרים בעצמו שידת מגירות במשקל של כ-40 ק"ג ועלה על הנגרר כשהוא מחזיק אותה בידיו, חש כאבים עזים בעמוד השדרה ואיבד את הכרתו.

ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית חולים "ברזילי" שם טופל עקב כאבים והגבלה בתנועות הגב ושוחרר עם המלצה להמשך מעקב רפואי.

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה והוועדה הרפואית לנפגעי עבודה קבעה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 10% ולאחר הפעלת תקנה 15 הנכות נקבעה ל-15% לצמיתות.

הנתבעת הכחישה את עצם אירוע התאונה ואת האחריות לה וטענה כי התובע לא התבקש לעסוק בהעברת הציוד וכי הוא נכח באותו יום חרף שהתבקש באופן מפורש ע"י המעסיק שלא להגיע לעבודה.

מטעם התובע העיד התובע לבדו; ומטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת מר יהודה מחלוף וחברו מר יקיר אזולאי.

עיקר העובדות הרלוונטיות הצריכות לעניין

אין חולק כי התובע היה עובד אצל הנתבעת במוסך כטכנאי רכב מקצועי במשך למעלה מ- 5 שנים לפני התאונה.

התובע הופיע לעבודה ביום האירוע ובאותו יום בוצעה העברת הציוד למוסך החדש.

בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי עצם אירוע התאונה ושאלת האחריות לה; המחלוקת נטושה בשאלה האם התובע התבקש שלא להגיע לעבודה באותו יום; ומשהופיע לעבודה האם הוא התבקש שלא לסייע בעבודות העברת המוסך ובכלל זה האם הוא נפגע כנטען על ידו בעת שהרים משא כבד.

נסיבות אירוע התאונה

התובע תיאר את התאונה כאמור וציין כי מדובר במוסך אשר עובדים בו שני מכונאים. ביום התאונה העובד הנוסף לא היה בעבודה והמנהל מטעם הנתבעת, מר יהודה מחלוף, אמר כי "חייבים להעלות את כל הציוד של המוסך על הנגרר כדי להעבירו למקום החדש". התובע הוסיף כי החבר של מר מחלוף, מר יקיר אזולאי, היה במוסך באותו היום, העמיס דברים על הנגרר והיה עד לאירוע התאונה.

לטענתו, הנתבעת מתכחשת לעצם אירוע התאונה בניסיון להרחיק עצמה מאחריות לאירוע. בהקשר זה טוען התובע כי קיימות סתירות רבות ביחס לגרסת הנתבעת אשר באות לידי ביטוי ביחס לנסיבות התאונה וכן סתירות בין עדותו של מר מחלוף למר אזולאי.

בנוסף, מדגיש התובע שלמרות שמר מחלוף טען באופן נרחץ כי לא היה עד לאירוע וכי לא הזמין את מד"א, עולה מדוח מד"א ותימלול שיחת הקריאה, כי מר מחלוף בעצמו הוא זה שהזמין את מד"א. למקרא תמלול השיחה עם מד"א מתברר כי השיחה הייתה ביוזמתו של מר יהודה מחלוף אשר דיבר עם נציג מד"א בטלפון והציג את עצמו "יהודה ממוסך יהודה". עוד עולה כי באותה שיחה הוא ציין לנציג מד"א כי "העובד שלי פה הרים איזה משהו קטן ופתאום א... כואב לו הגב והוא תפוס, הוא לא יכול לזוז, אני צריך שתשלחו לי אמבולנס בבקשה".

בהקשר זה אציין כי מר מחלוף, בחקירתו בבית המשפט, לא רק הכחיש חד משמעית את השיחה עם מד"א (עמ' 7 ש' 14- 15), אלא גם הציג גרסה אחרת מפורטת כאילו היה במקום אחר והאמבולנס הוזמן קודם הגעתו למוסך. אולם בסופו של דבר התברר כי הכחשתו את העובדה שהוא הזמין את מד"א ואף טענתו כי האמבולנס הגיע "תוך דקה שתיים" לאחר שהוא עצמו הגיע למקום, התבררה כטענה לא נכונה. למקרא התמלול ניתן להיווכח כי מר מחלוף לא רק שהזמין את מד"א בעצמו, אלא שמדוח מד"א עולה כי מאז שיחת הטלפון שבוצעה איתו במוסך ועד להגעת הניידת חלפו 19 דקות וזאת בניגוד לגרסתו של מר מחלוף כי לקח "דקה שתיים". עיון בדוח מד"א מלמד כי זמן קבלת השיחה היה 21:24 וזמן הגעת מד"א היה 21:45.

אכן מדובר בסתירה לא רק בעצם הקריאה לאמבולנס על ידו, ולא רק בזמן ההגעה, אלא גם בכך שהוא בעצמו לא היה נוכח במקום.

מר אזולאי העיד גם הוא כי מר מחלוף לא הזעיק את האמבולנס, אך בחקירתו בבית המשפט הוא השיב כי כאשר "יהודה הגיע למוסך האמבולנס היה במקום" (עמ' 14, ש' 4).

עיון בדוח מד"א מלמד כי במהלך הטיפול הראשוני בתובע, נתקבלה אנמנזה על ידי החובש לפיה צויין "בן 34 בזמן שהרים שידה בעבודה, הרגיש קנאק בגב ומאז לא מסוגל לזוז מכאב". בהקשר זה טוען התובע כי גם מר אזולאי וגם מר מחלוף שניהם היו במוסך באותה העת והיו עדים לדו-שיח שהיה בין החובש של מד"א לבין התובע אך לא נשמעה מהם באותה עת התנגדות לנסיבות שנכתבו בדוח מד"א.

בנוסף, בתיעוד הרפואי מבית חולים "ברזילי" שצורף על ידי התובע, צוין כי התובע "פנה בשל כאבי גב לאחר שהרים משא כבד ביום קבלתו. לדבריו אירע בעבודה" גם בהמשך הטיפול הרפואי ולמעשה לכל אורכו לא היה שינוי בגרסתו של התובע לגבי נסיבות אירוע התאונה. כך לדוגמה בעת הפנייתו של התובע לבדיקת CT מיום 04.03.2018 וכן במכתב הפיענוח של בדיקת ה CT מיום 13.03.2018 שם צוינו ממצאים משמעותיים המעידים על טראומה. בנוסף, התובע פנה לטיפולי פיזיותרפיה ולבדיקת MRI אשר גם הם התאימו לממצאים של פגיעה בגב.

בנסיבות אלה, עולה כי נסיבות התאונה תוארו באופן עקבי בכל התיעוד הרפואי הקשור בתאונה, החל ממועד אירוע התאונה וגם לאחר מכן והממצאים מתאימים גם למנגנון פגיעה בתאונה עקב הרמת משא כבד.

בנוסף, מר מחלוף, חתם על טופס בל/250 הידוע גם כ-"בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה". מדובר בטופס שממלא עובד שנפגע בתאונת עבודה ובו נכתב תיאור ראשוני לתאונה. המעסיק נדרש לחתום על הטופס.

באותו טופס מונחה המעסיק לבדוק את תיאור נסיבות התאונה, והוא רשאי להסתייג מהתיאור, אך בחתימתו על הטופס הוא למעשה מאשר אותן. עיון בטופס בל/250 וכן בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, מלמדים כי גרסתו של התובע לגבי נסיבות אירוע התאונה לא הוכחשו על ידי מר מחלוף.

כך צוין בתיאור התאונה בטופס בל/250: "בעת הרמת חפץ (שידת מגירות) התפרצו כאבי גב, עמוד שדרה מותני, ללא יכולת לזוז. פוניתי באמבולנס למיון ברזילי באשקלון להמשך טיפול".

בחקירתו בפניי, הודה מר מחלוף כי הוא חתם על הטופס ואישר את חתימתו ואף הודה כי הוא קרא את הטופס לפני שהוא חתם עליו (עמ' 8, ש' 10). יחד עם זאת, הוא ציין כי הוא לא בדק כטענתו מה כתוב לפני שחתם.

טענת מר מחלוף לגבי נסיבות החתימה על הטופס מוזרה בעיניי שכן הוא בעל עסק עצמאי, שעשה רושם כי הוא אדם אשר מבין את משמעותה של חתימה על מסמכים. לא התרשמתי כי מדובר באדם תמים אשר חתם על הטופס בניגוד לרצונו או במצב שלא הבין על מה הוא חותם.

בהקשר זה, יש לפנות לפסיקה המפורשת אשר קובעת כי חתימה על מסמכי המל"ל הינה הלכה למעשה הודאת המעסיק לגבי נסיבות אירוע התאונה.

שני הטפסים עליהם חתום מר מחלוף הינם טפסים ברורים וחד משמעיים בהם צויין כי בעת הרמת חפץ נתפס לתובע הגב. נקבע לא אחת כי בחתימה זו של המעביד לביטוח לאומי, יש ליתן משמעות כשל הודאת חוץ של בעל דין כראיה לנכונות הפרטים הרשומים בה והודאה בהם (ע"א 498/60 מקורות חברת המים בע"מ נ' ישעיהו זכריש (פורסם בנבו, מיום 18.08.61); ע"א 697/72 ויסמונסקי נ' מרכבים מפעלי מתכת בע"מ (פורסם בנבו, מיום 10.01.74); ע"א 685/87 אלבז נ' פסקל (פורסם בנבו, מיום (31.12.87)).

אכן יכול היה מר מחלוף להוכיח שהאמור בהודעה זו אינו נכון או שהוא נרשם בטעות אך הנטל מוטל עליו להוכיח זאת והוא לא עמד בנטל זה. לא ניתן להתעלם מקביעות הערכאות השיפוטיות בסוגיות דומות לפיהן מעסיק החותם על טופס בל/250 ובו גרסה התומכת בגרסת העובד, יתקשה לכפור לאחר מכן בנסיבות התאונה עליהן הצהיר.

בנוסף, בטופס התביעה לדמי פגיעה אשר נחתם על ידי מר מחלוף ביום 18.03.18, צוינו נסיבות אירוע התאונה וגם שם הוא אישר אותם בחתימתו כדברים נכונים חרף העובדה כי קיימת אפשרות מפורשת למעסיק בטופס זה שלא לאשר את הגרסה לגבי נסיבות התאונה או להסתייג מהן או מחלקן.

מסמכי המל"ל מצטרפים לשורה של מסמכים רפואיים לרבות טופס הפינוי של מד"א אשר מעידים כי התובע שב וחזר בהזדמנויות שונות על גרסתו לגבי נסיבות אירוע התאונה בעת שהרים חפץ כבד, והדבר מעולם לא הוכחש על ידי הנתבעת חרף ההזדמנויות השונות שהיו בפנייה.

בנסיבות אלה, ניתן לומר ברמת וודאות גבוהה כי התיעוד הקיים ובכלל זה התיעוד הרפואי, דוח מד"א ומסמכי המל"ל, הכוללים טופס בל/250 וכן טופס התביעה לדמי פגיעה, תומכים בגרסת התובע לפיה נתפס לו הגב עקב הרמת חפץ במהלך העבודה ולא עלתה שום גרסה אחרת.

מר אזולאי היה העד היחידי לאירוע התאונה. הוא נותר ביחד עם התובע להעמיס על הנגרר חפצים נוספים בזמן שמר מחלוף נסע, ביחד עם האחיינים שלו, למוסך החדש, עם נגרר אחר, על מנת לפרוק חפצים שהועמסו עליו. בעדותו בפניי אמר מר אזולאי כי התובע עמד שם במוסך ולא עשה כלום (עמ' 11, ש' 3) וכי הוא שתה קפה (עמ' 13, ש' 12).

לא מצאתי לתת אמון בגרסתו של מר אזולאי. התרשמתי כי בין מר אזולאי ובין מר מחלוף קיימים יחסים קרובים אף יותר מיחסי בני משפחה. אכן התרשמתי, כי עדותו של מר אזולאי באה על מנת לסייע לחברו הטוב מר מחלוף, כניסיון להשיב לו על הגמול הטוב ועל תרומתו בעבר כאשר נרתם לעזרתו כאשר היה במצב כלכלי קשה, קנה לו אוכל, כלכלה, דאג לילדים שלו לבתי ספר ולקח את הכל עליו (עמ' 9, ש' 2). מר מחלוף תיאר אותו "זה אח, לא בן אדם זר" (עמ' 9, ש' 3).

מר אזולאי אישר כי מר מחלוף הוא חבר ילדות שלו והוא לא הכחיש כי מר מחלוף עוזר לו, לאשתו ולידיו גם כלכלית (עמ' 10, ש' 13).

מלבד חוסר האמון בעדותו של מר אזולאי, והרושם כי מדובר בעדות שבאה מתוך אינטרס מסויים ולא מתוך מטרה לומר את האמת, מצאתי כי עדותו היתה מלאה סתירות ואינה תואמת את גרסתו של מר מחלוף כפי שיפורט להלן.

בעדותו של מר מחלוף הוא מסר כי האירוע קרה על עגלת הנגרר מאחר וכשהוא הגיע למוסך היה התובע "על עגלת הנגרר" (עמ' 6, ש' 26). לעומת זאת מר אזולאי, מסר כי התובע כלל לא היה על העגלה ולא עלה עליה אלא "נשכב על רצפת המוסך" (עמ' 12, ש' 28). בהקשר זה יצוין כי מר מחלוף מסר בעדותו כי כשהוא הגיע למוסך ראה שהתובע שוכב על העגלה ליד הכוננית (עמ' 6, ש' 28).

בהמשך אף העיד מר מחלוף שכשהגיע האמבולנס התובע היה על העגלה וביקש לא לזוז ממנה (עמ' 7, ש' 29).

לעומת זאת מר אזולאי מסר בעדותו כי התובע שכב בכלל על הרצפה ולטענתו התובע היה מאחוריו על הרצפה (עמ' 12, ש' 16- 23).

בתצהירו של מר מחלוף צוין כי לאחר שהוא נסע מהמקום נשארו מר אזולאי והתובע במוסך וכלל לא היה עוד ציוד להעמיסו.

לעומת זאת, בחקירתו בפניי אמר מר אזולאי כי בשלב שהוא נותר יחד עם התובע במוסך הוא עוד העמיס ציוד וקרטונים (עמ' 12, ש' 30; עמ' 13, ש' 20- 28).

גם לאחר שנשאל מר אזולאי באשר לנסיבות התאונה לאחר שמר מחלוף עזב את המוסך הוא ציין בפירוש כי הוא עסק באותה עת עדיין בהעמסת ציוד (עמ' 13, ש' 17).

אין כל הסבר הגיוני מדוע התובע אשר הינו חלק מהמוסך שעבד שנים רבות באותו מקום לא יגיע באותו יום לעבודה להעברת הציוד שעה שהינו חלק מצוות העובדים ומדוע יעדיף מר מחלוף להביא את חברו הטוב מר אזולאי שהינו בכלל איש שיווק.

הסתירות בין גרסתו של מר אזולאי לבין גרסתו של מר מחלוף הינן מהותיות שכן ככל שהתובע היה על העגלה של הנגרר, אזי ברור כי הטענה שהוא לא ביצע כל פעולה של הרמת משא במסגרת העברת המוסך הינה מופרכת וכי טענתו של מר אזולאי כאילו התובע שתה קפה ונפל על הרצפה מאחוריו היא חסרת כל יסוד.

אין כל הסבר הגיוני מדוע שהתובע לא יגיע לעבודה באותו היום גם אם הוא נתבקש על ידי המעסיק שלא להרים משאות כבדים. במהלך שמיעת הראיות ניכר כי היה ניתן לשלב את התובע בביצוע מטלות קלות ופשוטות כגון אריזת דברים שאינן כרוכות במאמץ מיוחד כמו הרמה או העמסה.

בנוסף לא ברורה גרסתו של מר מחלוף כי הוא התעקש שהתובע לא יגיע לעבודה וכי לאחר שזה הגיע, הוא ביקש ממר אזולאי שישמור וישגיח עליו (עמ' 5, ש' 19). מדובר בגרסה שאינה הגיונית, מדוע שהתובע יוותר על יום חופש ויגיע בכל זאת לעבודה ואף יפר את האיסור שהוטל עליו וירים ציוד כבד ויסייע בהעמסת הציוד ובהרמתו. גרסתו של מר מחלוף כי הוא דאג שהתובע לא יהיה ולו רגע אחד במוסך לבדו והיה צורך בהצבת שומר לידו אינה הגיונית.

עדותו של התובע ביחס לנסיבות אירוע התאונה,היתה עדות מהימנה בעיניי, ואני נותן בה אמון. לעומת זאת, עדותו של מר מחלוף ומר אזולאי, היו מלאות סתירות ואינן מתיישבות עם השכל הישר.

בנסיבות אלה, לאחר ששקלתי את כלל הראיות שהובאו בעניין נסיבות התרחשות התאונה הגעתי למסקנה כי התאונה אירעה כפי שתיאר התובע, דהיינו, בעת שהרים את השידה במוסך.

כאן נשאלת השאלה האם ניתן בנסיבות העניין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת להתרחשות התאונה. התשובה לכך היא חיובית.

שאלת האחריות

על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעת; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113) (להלן: "פרשת ועקנין").

חובת זהירות מושגית

כבר נפסק כי ביחסים שבין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית (ראו: ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225) (להלן: "עניין שיריזיאן"). בענייננו, התובע היה במועד התאונה עובד של הנתבעת קרי: התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד ומעביד, ולכן קיימת חובת זהירות מושגית כלפיו.

במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד חובת זהירות מושגית המחייבת אותו למנוע פגיעות מעובדיו עקב ובמהלך העבודה ולנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.

הפסיקה הכירה באופן גורף בחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו ונקבע כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11).

על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (על אחריותו של מעביד כלפי עובדו ראו: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09)).

(ראו גם: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197;  ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507).

המעביד חייב לנקוט בצעדים סבירים כדי להרחיק את עובדיו מאותן הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה (רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345) (להלן" "פרשת סובחי").

על המעביד חלה חובת מתן אזהרה ומתן הנחיות מתאימות לעובדים, בנוגע לסיכונים הקיימים במקום העבודה (ראו: ע"א 154/88 שמעון נדל נ' פיסובי (פורסם בנבו, 31.12.88)).

הנה כי כן, לאור הפסיקה שהובאה לעיל, בשים לב לטיב היחסים ביניהם, קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת לתובע.

יחד עם זאת, יש לזכור כי אחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת לכל נזק אפשרי שנגרם לעובד במהלך העבודה ומקום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד, או שהעובד היה המתרשל היחיד, אין לחייב את המעביד באחריות.

חובת זהירות קונקרטית

חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. במישור המעשי יש לבחון את השאלה האם מעביד סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. אם התשובה לכך חיובית אז יש לבחון האם מתקיים מבחן הצפיות הנורמטיבי, קרי; האם מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון שצריך היה לצפות מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ראו: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10)) (להלן: "עניין סופריור").

חובת הזהירות שבין המעביד לבין העובד היא חוברת זהירות מוגברת (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11)).

יחד עם זאת, יש לזכור שניים: האחד, שחובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. לאמור, המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העבודה. והשני, אין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים, ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד. כלומר על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות (ראו: פרשת "סובחי" לעיל; ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז 1874).

יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז, בפרשת ועקנין שם ציין כי "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".

כאשר מדובר במישור הנורמטיבי יש לבחון את הנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי שלפנינו. לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין כי: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

מעביד איננו אחראי כאמור לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה.

עוד נפסק כי כל עוד מדובר בפעולה יום-יומית, שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים (בע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 167).

לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשף התובע, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". לאמור, האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מגדר האירועים הרגילים לגבי התובע, או שמא היה זה אירוע שאיננו מן האירועים הרגילים עבורו.

מחומר הראיות שהובא לפניי עולה כי מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות התאונה, שכן כאמור, המדובר היה בביצוע עבודות של העברת מוסך הכוללות אריזת ציוד, כלים וחלקי רכב והרמתם לצורך העמסה על הנגרר, דהיינו עבודה הכוללת הרמת משאות כבדים. ביצוע עבודות מהסוג דנן מצריכות הדרכה ומתן הוראות מתאימות לביצוע.

התובע העיד בפניי כי משקלה של השידה הינו 40 ק"ג והתאונה אירעה כאשר הרים אותה לבדו (עמ' 1, ש' 27).

מר מחלוף ומר אזולאי טענו כי השידה אותה טוען התובע שהרים לבדו הם הרימו יחד וכן כי הרמתה על ידי אדם אחד ללא עזרה עלולה לגרום לנזקים בגב (עמ' 4, ש' 32; עמ' 5, ש' 1).

הדבר מלמד כי משקלה של השידה היה כבד ובעיקר שאסור היה להרים אותה לבד עקב הסיכון הבטיחותי של פגיעה בגב.

משקלה של השידה, צויין לאורך כל הדרך והנתבעת ידעה היטב את גרסתו של התובע ביחס למשקל השידה אך היא לא הביאה ראיות אחרות לגבי משקל אחר, לא בתצהירים, לא בעדויות, ואף לא במסמכים שהוגשו מטעמה. בנסיבות אלה, טענת התובע בדבר משקלה של השידה לא הופרכה.

אציין כי עדותו של מר מחלוף לא עשתה רושם מהימן והיא הייתה מגמתית הכל תוך מטרה להרחיק עצמו מאחריות לתאונה.

הפסיקה אמרה בפירוש מהו סטנדרט הזהירות בעניין הרמה ונשיאת חפצים כבדים ללא אמצעי עזר (ע"א 5580/92 מרקוביץ' נ' התעשייה הצבאית). בהקשר זה צוין בפסיקה כי אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים (ע"א 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו (פורסם בנבו, 21.03.04)).

בהקשר זה יש לומר כי משקלה של השידה אינו הגורם הבלעדי בבחינת הרשלנות כלפי התובע, שכן בהתאם לפסיקה גם הרמת משקלים קלים מצריכה הדרכה, שכן פעולה שגויה ואופן הרמה שאינו בטיחותי עלול לגרום לנזק גם במשקלים אותם מותר להרים (ת"א 21184/01 וובצ'וק גריגורי נ' א.ו.ת בע"מ (פורסם בנבו, 22.03.05)).

מר אזולאי לא הגיש כל מסמך או אישור המלמד כי הועברו לתובע הדרכות בטיחות כלשהן בנוגע לעבודתו באשר להרמת משאות בפרט ובוודאי שלא קודם לעבודות העברת המוסך (עמ' 3, ש' 26). לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע הודרך ו/או הוזהר מפני הסיכונים הצפויים עובר למתן ההוראה לביצוע העבודה.

ככלל, קיימת חובה על המעסיק לצפות את התרחשות אירוע מהסוג שארע ולנקוט מראש באמצעים המתאימים כדי להגן על העובד או לפחות להמעיט את הנזק הצפוי ממנו.

נפסק כי מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של עובד וזאת אפילו אם נעשה אותו מעשה בניגוד לחובות מפורשות ואף שהעובד מודע לסכנה שבמעשהו (ראו: ע"א 688/79 יזביק נ' קובטי, פד"י לו(1) 485).

המגמה בפסיקה היא כי בתאונת עבודה יש להקפיד דווקא עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד, שכן אין כל ספק כי המעביד הוא המופקד על מקום העבודה ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה יהיו בטוחים וכי נוהל העבודה יבוצע הלכה למעשה, וכי העובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו (ראו: ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל, פד"י כה(1) 724) (להלן: "עניין רביבו").

בענייננו, העובדה שלא הדריכו את התובע בביצוע העבודות וכן לא סופקו לו אמצעים מתאימים להרמת משאות כבדים ויתרה מזאת, איפשרו לו להרים משקל כבד לבדו אומרת דרשני.

בנסיבות אלה יש לקבוע כי לא הועברו לתובע הדרכות מסוג זה ועל כן נשאלת כאן השאלה האם בנסיבות העניין ובהתחשב באופי העובדה שבוצעה על ידי התובע, מוטלת הייתה על הנתבעת החובה להדריך את התובע באשר לשיטת העבודה הבטוחה לצורך הרמת משאות ולהזהירו בסיכונים הכרוכים בעבודה זו.

ההלכה קובעת כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה הכוללת חובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים.

חובת הזהירות של מעסיק כלפי עובד היא חובה ברורה, המצויה בליבת דיני הנזיקין, ואין חולק עליה. בעניין שיריזיאן הנ"ל נקבעו הדברים הבאים:

"החובה המוטלת על המעביד על פי סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, הינה לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטחונו של עובד שמועסק בתנאים הנתונים ולמנוע נפילתו. גם החובה המוטלת על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בקשר לעולת הרשלנות, הינה לנקוט אמצעים סבירים. על כן, השאלה הינה, בכל מקרה, מה היה סביר לעשות בנסיבות הענין. במילים אחרות, היכן עובר קו הגבול בין אמצעים שהם סבירים ושחובה היתה על המשיבה לנקוט אותם לבין אמצעים החורגים מתחום האמצעים שחובה על מעבידה סבירה להפעילם..."

לאחר שעיינתי בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה שהנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה במקום העבודה, לכל הפחות, ביחס לתובע ולא הדריכה את התובע ביחס לבטיחות בעבודה בכלל וביחס להרמת משקלים מותרים.

לסיכום נקודה זו, אני קובע כי קיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית אשר הופרה על ידי הנתבעת.

אשם תורם

הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעת. על הנתבעת להראות כי התובע בהתנהגותו תרם לגרימת התאונה.

הלכה היא כי בית המשפט לא ייחס בנקל רשלנות תורמת לעובד. בבסיס הלכה זו ניצב העיקרון כי מעביד יכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל על פי רוב במסגרת שמגדיר לו המעביד ועל פי הוראותיו.

(ראו: ע"א 100/66 בראון נ' פעמון מפעלי מתכת ויצירה, פד"י כ (3) 183, 191 ; עניין רביבו; וגם: עניין שיריזיאן הנ"ל).

ככלל, בתאונת עבודה יש לדקדק עם המעביד ולהקל במידה רבה עם רשלנותו של העובד. בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 , 604-605 נקבעו בעניין זה הדברים הבאים:

מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו...ב

עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד".

עוד נפסק כי אשם תורם יוטל על העובד כאשר אשמו בולט וברור (ראו: עניין סופריור).

התרשמתי כי התובע הינו עובד חרוץ שעבד במוסך במשך שנים רבות ואני מקבל את גרסתו כי הוא התבקש לסייע בהעברת המוסך למוסך החדש עובדה אשר כללה הרמת ציוד כבד.

בהקשר זה ראוי לציין את הפסיקה אשר הכירה בסיכונים שעובד חרוץ לוקח על עצמו לצורך ביצוע מלאכתו נאמנה לפיה :

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים...".

(ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח', פ"ד יט(3) 205).

בענייננו, התובע הרים משא כבד מבלי שקיבל הדרכה או אמצעי עזר מהמעסיק. במצב דברים זה, איני סבור שיש לייחס לתובע אשם תורם כלשהו ביחס לקרות התאונה.

לסיכום שאלת האחריות אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, והיא אחראית כלפיו על כל הנזק שנגרם לו עקב התאונה.

שאלת הנזק

התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית של מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר דוד יהודה אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% בהתאם לסעיף 37(7) ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של מומחה לאורתופדיה ד"ר ביאליק אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני לפי סעיף 37(7) א' לתקנות הביטוח לאומי.

נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה פרופ' לבירגל כמומחה מטעם בית המשפט אשר קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 37(7) א'–ב' לתקנות הביטוח לאומי בגין מגבלה בתנועות הגב התחתון.

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי מהצדדים ובנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בחנתי את הראיות, ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי כל נימוק המצדיק סטייה מחוות הדעת (ראה ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (פורסם בנבו, מיום 04.02.02); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (פורסם בנבו, מיום 31.12.88)).

המומחה מטעם בית המשפט בחר להדגיש כי לנכות של התובע השלכה ברורה על תפקודו ועל כושר העבודה שלו בציינו "ברצוני להדגיש כי לנכות זו משמעות לעובד כפיים" (פסקה אחרונה לחווה"ד).

דברים אלה מצטרפים להחלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה את נכותו של התובע והפעילה את תקנה 15 במלואה שכן לנכות זו השלכה ישירה על יכולת העבודה של התובע.

בנסיבות אלה, מצאתי כי נכותו התפקודית של התובע תואמת את נכותו הרפואית והיא עומדת על 15%.

הנכות התפקודית:

הנכות התפקודית מבטאת מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל.

הפסיקה קבעה כי הנכות התפקודית היא מצבור ההשלכות שיש לפגימה על תפקודו של הנפגע, לאמור: השפעת הנכות הרפואית על הגבלת פעולותיו של האדם ככזה. מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהשפעה שיש לפגיעה על כושר העבודה או לגריעה האפשרית מפוטנציאל ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). באין הוכחה אחרת הנחת המוצא היא, כי הנכות הרפואית שווה לזו התפקודית (שם עמ' 799).

עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86 יונס נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875).

לטענת התובע, כשנה לאחר התאונה הוא לא שב לעבודתו או לכל עבודה אחרת, וזאת בשל המגבלות שהוסבו לו בתאונה. בנסיבות אלה ונוכח היותו חסר הכשרה מיוחדת, שכן הוא עובד מגיל 15 כמכונאי רכב ואין לו כל ניסיון או ידע בתחום אחר, טוען הוא כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 25%. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי נכותו הרפואית של התובע אין בה כדי להגביל את כושרו להשתכר.

התובע נפגע בהיותו בן 34 וכיום הוא בן 40. התובע עבד מאז היותו קטין כמכונאי רכב ואין לו השכלה או הכשרה אחרת. בנסיבות אלה, הנכות הפיזית שהוסבה לו יש בה כדי להגביל ולהקשות על תפקודו ובפרט בסוג עבודה זו נוכח מאפייניה. עם זאת, הפגיעה הרפואית שהוסבה לתובע כפי שהיא נלמדת מחוות הדעת האובייקטיבית בענייננו, איננה עולה בקנה אחד עם טענותיו בפני לפיהן הוא איבד את כושר עבודתו בשיעור גבוה מהנכות הרפואית. אולם, הנכות האורתופדית שנקבעה יש בה הגבלה בתפקוד, ואין לומר כי היא נעדרת השפעה תפקודית כטענת הנתבעת.

במכלול נסיבות העניין, בשים לב למהות הפגיעה והנכויות הרפואית, ומאידך לגילו של התובע ומקצועו, אני רואה לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 15% וזאת בדומה לנכותו הרפואית.

בסיס השכר:

התובע טוען כי שכרו הממוצע עמד בשנת 2017 על סך של 7,895 ₪ לחודש. לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי יש להתבסס על שכרו הרבע שנתי של התובע שנקבע במל"ל בסך 7,270 ₪.

בבחינת כלל הנתונים שהוצגו בפניי ותלושי השכר אשר צירף התובע לתצהיריו עולה כי ממוצע שכרו בשלושה חודשים ערב התאונה עמד על סך של 6,866 ₪. יחד עם זאת, קיימת ירידה משמעותית בשכר באותה תקופה שאינה מאפיינת את המגמה שקדמה לאותה תקופה. בנסיבות אלה, אני קובע כי בסיס השכר לחישוב זכויותיו של התובע תואם לשכר הרבע שנתי במל"ל, קרי סך של 7,270 ₪.

רכיבי הנזק

כאב וסבל

בהתחשב בגילו של התובע, שיעור נכותו הרפואית, הטיפולים שלהם נזקק לאחר התאונה, אני פוסק לתובע פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסך של 43,860 ₪.

פיצוי זה משקף בעיקרו של דבר את הכאב שסבל התובע לאחר התאונה וכן את ההגבלה שנגרמה לו בשים לב לנכות שנקבעה ולתקופת האשפוז.

הפסד השתכרות לעבר

התובע טוען כי הוא לא עבד במשך 10 חודשים מאז התאונה ושב לעבודה חלקית רק בינואר 2019 ועל כן הוא מבקש לפצותו בגין תקופה זו, בסך של 78,950 ₪ כמכפלה של תקופה זו בשכר לו הוא טוען 7,895 ₪.

בנוסף, טוען התובע כי בחודש פברואר 2019 הוא עבד באופן חלקי והשתכר רק 1,065 ₪ ועל כן הוא הוא מבקש לפצותו בגין תקופה זו בסך של 6,830 ₪.

יוצא כי הפסד השכר, על פי התובע, בחודשים הסמוכים לתאונה הינו בסך של 93,178 ₪.

התובע ביקש גם פיצוי בגין הפסד שכר בחודשים שלאחר התאונה בסך נוסף של 90,792 ₪.

לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי התובע יכול היה לשוב לעבודה כבר בסיום תקופת האי כושר שנקבעה לו במל"ל וכי אי חזרתו לעבודה קשורה במצב ששרר באותה תקופה עקב מגבלות מצב החירום בשל נגיף הקורונה ולא בשל מצבו הרפואי.

בהתחשב בנכות שנקבעה לתובע ומגבלותיו לאחר התאונה יש לטעמי לפסוק לתובע פיצוי בגין תקופת האי כושר אשר נקבעה במל"ל למשך 3 חודשים ובהעדר קביעה אחרת לגבי נכות זמנית לא מצאתי לפסוק לתובע מעבר לתקופה זו.

לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 21,810 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין.

גריעה מכושר השתכרות בעתיד

התובע בן 40 כיום ונכותו התפקודית כאמור הינה בשיעור של 15% לצמיתות. שכרו של התובע כיום עומד על סך של 11,800 ₪. לכן אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 263,903 ₪. סכום זה משקף במעוגל 2/3 מחישוב אקטוארי מלא עד גיל 67.

גריעה בזכויות סוציאליות

לסכומי הפיצוי בגין הפסד השכר לעבר ולעתיד יש להוסיף פיצוי בגין גריעה בזכויות סוציאליות בסך מעוגל של 35,715 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו בצורה מוגברת מעבר לחובתם המוסרית. עוד הוא טוען כי בשים לב לנכותו אשר לטענתו באה לידי ביטוי בהגבלה תפקודית אשר בשלה הוא נזקק לעזרה מאז התאונה ועד היום, הוא יזדקק לעזרה בעתיד. על כן הוא מבקש לפסוק פיצוי לעזרה השוטפת מאז התאונה ועד היום בסך של 57,000 ₪ ולעתיד בסך של 286,350 ₪.

הנתבעת לעומת זאת טוענת כי מדובר בראש נזק מיוחד שעל התובע היה להוכיח ובהעדר כל היזקקות לעזרה כאמור במשך כל התקופה, אין לפסוק לתובע דבר בגין ראש נזק זה.

אין מחלוקת כי התובע לא נעזר בעזרה בשכר וכי הוא קיבל עזרה זו לה היה זקוק ממשפחתו ובעיקר מאשתו אשר גרסתה לא הופרכה. יש להניח כי בעקבות התאונה אשתו של התובע סייעה לו מעבר לסיוע רגיל בין בני משפחה. עם זאת, התובע לא הביא אף ראיה על הפסדים שנגרמו לו או למי מבני משפחתו או הוצאות אחרות שנגרמו להם. יש לקחת בחשבון כי מדבור בפגיעה בשיעור של 15% לצמיתות כאשר מתוכם התובע היה באי כושר מלא למשך מספר חודשים בלבד.

על כן סביר הוא לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

הוצאות לעבר ולעתיד

התובע טען כי הוא נזקק לטיפולים רפואיים, רכישת תרופות ונסיעות בגין כל אלה והוא מבקש פיצוי בראש נזק זה סך של 40,000 ₪ לעבר וסך של 114,540 ₪ לעתיד.

הנתבעת טוענת כי הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי המל"ל וממילא לא עולה כל צורך בטיפולים ולכן מבקשת שלא לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה.

בהעדר נתונים לגבי פניית התובע למל"ל בעניין קבלת החזרים של הוצאות רפואיות ושל נסיעה לטיפולים רפואיים, יש לקבוע בהתחשב בהיקף הפגיעה של התובע והעובדה שהוא צורך תרופות למשככי כאבים, ונסיעות לצורך טיפולים רפואיים, כי הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על סך של 10,000 ₪ נכון ליום פסק הדין.

ניכויים

מהסכום המתקבל בראשי הנזק השונים יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 61,959 ₪.

סוף דבר

התביעה מתקבלת כך שהנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים בניכוי הסכומים שלעיל.

בנוסף, הנתבעות יישאו בהוצאות המשפט בהן נשא התובע וכן בשכר טרחת עורך דינו בשיעור של 23.4% (כולל מע"מ) מהסכום לאחר הניכויים.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אב תשפ"ג, 26 יולי 2023, בהעדר הצדדים.