ת"א 14770-04-11 אלישע ואח' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד) של נזקי גוף שנגרמו לתובעים בתאונת אופנוע ביום 17.3.09. לטענתם התובע 2 (להלן חרמון) נהג באופנוע והנתבע 1 (להלן אלישע) היה נוסעו. הנתבעת הכחישה את חבותה. היא הודתה שביטחה את נהיגת האופנוע ע"י חרמון (כנהג יחיד "נקוב בשם"), אך היא אינה מאמינה לטענות התובעים והיא סבורה שדווקא אלישע נהג באופנוע או, לחלופין, שהתאונה התרחשה באופנוע אחר, שאותו לא ביטחה. הנתבעת לא ביססה טענות אלה על ראיה כלשהי משל עצמה. אקדים ואבהיר שלא מצאתי בסיס לטענותיה המבוססות על חשדות ולא על ראיות.

2. חרמון עבד כרפד באזור תעשיה שבו נגריות רבות. הוא הכיר את אלישע שעבד כעוזר למוביל עצים וגם באיסוף נסורת מנגריות - והם התיידדו. מעדויותיהם ברור שמדובר ב"חברות של עבודה", של אנשים שהיכרותם די שטחית. חרמון סיפר שעם סיום יום העבודה פגש את אלישע באקראי לאחר שגם הוא סיים את עבודתו. הוא לקח אותו ב"טרמפ" כנוסע ובדרכו לביתו לאחר כעשר דקות נהיגה הגיעו לרחוב קק"ל בבת-ים. רכב התפרץ לנתיב נסיעתם ובלם בפתאומיות. הוא סטה ימינה תוך בלימה כדי למנוע התנגשות, האופנוע איבד את שיווי משקלו והתובעים נפלו ונפצעו. עובר אורח סייע להזיז את האופנוע לצד הדרך, לקשור את הקסדות ולעצור מונית לבית-החולים "וולפסון".

3. אין לנתבעת ראיה כלשהי לגרסה חלופית, אך היא תקפה את אמינות התובעים. בניתוחה את עדויותיהם נעדר יסוד חיוני אחד – נכונות כלשהי להכיר בהשפעה שיש לאישיותם, כישוריהם והשכלתם של התובעים על הדרך שבה הם מעידים ועל הראיות שיש בידיהם. מדובר באנשים בוגרים (בני 49 ו – 57 בעת עדותם) המועסקים במלאכות כפיים בשכר נמוך. השכלתם ושפתם דלים ולא מדויקים (למשל, נראה שאלישע מתקשה מאוד בקריאה). הם אינם אנשים משכילים ורהוטים וחיי היום-יום שלהם, שאינם "מגובים במסמכים" רחוקים מעולמה של הנתבעת כמרחק שבין משכנות עוני למשרדי יוקרה. בעמודים הבאים אתייחס לטענות הנתבעת באופן פרטני.

4. הנתבעת תמהה על שחרמון הציג עצמו כחבר די טוב של אלישע, שהיה מסיע אותו מדי פעם לביתו, אך לא ידע את כתובתו. בכך התעלמה מהעובדה ששני העדים התקשו במהלך עדותם לנקוב בשמות רחובות בכלל וגם מהאפשרות שיתכן שאדם ידע כיצד מגיעים לרחוב שאת שמו אינו יודע, או אינו זוכר. הנתבעת חזרה לכך בעמוד 10 לסיכומיה מזווית אחרת, כשהזכירה שגם אלישע לא ידע את כתובתו של חרמון, למרות שהם חברים שנים רבות. בכך התעלמה הנתבעת מכך שמדובר בחברים "של עבודה", שאינם נוהגים להפגש בבתיהם ושחרמון נתן טרמפים לאלישע – אך לא להפך, ובעצם אין ראיה שאלישע ביקר אי פעם בביתו של חרמון.

5. הנתבעת תמהה על כך שחרמון שהעיד שהוא סיים את עבודתו ביום התאונה בשעה 19:30, לא ידע מתי סיים אלישע את עבודתו. בתמיהה זו אין ממש: חרמון העיד שכאשר סיים את עבודתו כבר מצא את אלישע בקרבת מקום לאחר שזה סיים את עבודתו. הוא לא יכול להעיד מכלי ראשון מתי סיים אלישע את עבודתו.

6. בחקירתו הנגדית השיב חרמון לשאלות שנגעו לאירועים שאחרי התאונה. הנתבעת מלינה על כך שלא הזכירם בתצהירו. האירועים שקרו אחרי התאונה אינם חלק מחזית המחלוקת בין הצדדים. הבאת ראיות עליהם מיותרת. אין להלין על התובע שלא הביא ראיה בענין שאינו נחוץ למשפט. כשהוכן התצהיר לא אמור היה חרמון לנחש שהנתבעת תנסה לייחס חשיבות מלאכותית לאירועים שאחרי התאונה ובהמנעותו מלהצהיר על-כך אין כל "התחמקות".

7. התובעת סבורה שהתובעים סיפקו מידע לא עקבי באשר לשעת התאונה: חרמון העיד שהיא קרתה בשעה 19:45. בתעודת חדר-המיון משעה 10:28 מצויין "כאב מזה מספר שעות". הנתבעת מלינה על שחרמון סבר שהרופא טעה ברישום. בהודעה למשטרה צויין שהתאונה קרתה בשעה 20:30. האמנם מדובר בסתירות? חרמון התקבל בחדר המיון בשעה 20:28, אך ברור שעבר זמן (ובשים לב לכך שפציעתו היתה קלה יחסית, סביר שזמן לא מועט), עד שנבדק ע"י הרופא שרשם את הדברים. בהחלט יתכן שעד שקרה הדבר באמת חלפו שעות מהתאונה. הרישום בהודעה במשטרה נראה כנסמך על הרישום של בית-החולים, מכל מקום ברור שאינו מדוייק. נראה שמועד הקבלה במיון מתיישב היטב עם טענת חרמון שהתאונה התרחשה בבת-ים בשעה 19:45 והוא פונה לבית-החולים ע"י מונית, רק לאחר שדאג להזיז את האופנוע הפגוע ולקשור את הקסדות.

8. חרמון העיד שלאופנוע נגרם נזק של 3000-4000₪, שהוא גרר אותו לאחר שניזוק ובסופו של דבר מכר אותו כגרוטאה ל"ברזל". הנתבעת מלינה על כך שלא הוצגה כל אסמכתא לאומדן הנזק, שלא הוצגה קבלה עבור הגרירה, שלא הוצגה אסמכתא על ביטול הרישיון במשרד הרישוי ופניה למבטחת לביטול הפוליסה והשבת חלקה היחסי הנותר. בכל אלה היא רואה המנעות מהבאת ראיה חיצונית לתמיכה שאכן האופנוע שהיה מעורב בתאונה הוא האופנוע שביטחה. נראה שבטיעונה הופכת הנתבעת את החובה להביא לבית-המשפט ראיה קיימת לחובה ליצור ראיה – חובה שלא קיימת כלל.

9. טענות הנתבעת מדגימות את פער התרבות שבין עולמם של התובעים, המתנהל בעל-פה ועל בסיס מזומנים, לעולמם של משפטנים המתנהל תוך תיעוד רציף: התרשמתי שבעיני חרמון התרחש אירוע פשוט. היה בידיו אופנוע ישן שערכו לדעתו 3000 – 4000 ₪ (אולי הוא טעה בהערכה זו, אין זו שאלה במשפט, איש לא טען שהנזק נבדק ע"י שמאי). אחרי התאונה ניזוק האופנוע ומישהו גרר אותו לביתו. התברר שלא ניתן או לא כדאי לתקנו והוא מכר אותו כגרוטאה. לא ברור אם כל הפעילות הזו יצרה ניירת, אך אין כל הכרח שכך קרה. מכל מקום, אפילו הותירה הפעילות הזו תיעוד, אין כל הכרח שחרמון יהיה מודע לחשיבות שמירתו לשם תביעת נזק הגוף שלו (ונזכיר, שהוא לא תבע את נזקי האופנוע). הנתבעת גם לא הניחה תשתית לטענה שחרמון בכלל היה מודע לחובה לבטל את רישיון הרכב של האופנוע, או ליכולתו לקבל החזר כספי עקב השבתתו. כפי שנראה בהמשך, אין זה המקרה היחיד שבו מייחסת הנתבעת לפועל כפיים תובנות של משפטן.